להלן פסק דין בנושא צ'ק ללא תאריך (ללא זמן פרעון) : פסק-דין 1. התובע, קיבל מהנתבע שיק משוך על חשבונו בבנק לאומי, ערוך לפקודת התובע; משורטט למוטב בלבד וללא זמן פירעון. השיק מיועד לתשלום בשקלים חדשים אך הסכום הנקוב בו בספרות ובמלים הוא 20,000$. מועד הפירעון של השיק הושלם על ידי התובע והוא חל ב- 1.8.1999 (השיק סומן כמוצג ת/1 ויכונה להלן "השיק"). השיק לא הוצג לפירעון בבנק הנמשך, ותביעה זו הוגשה במרץ 2002 לאחר שבחודש ינואר אותה שנה פנה בא כוחו של התובע אל הנתבע בדרישה לפרוע "את חובך בגין השיק הנ"ל בסך של 91,600 ₪ ...". סכום התביעה הועמד על 92,460 ₪ שהוא השווי בשקלים של סכום השיק במועד הגשת התביעה. 2. על פי כתב התביעה, ביוני 1999 נתן התובע לנתבע הלוואה בסכום של 20,000$; הנתבע התחייב להחזיר את ההלוואה עד ליום 1.8.99 והשיק ניתן להבטחתה. בסעיף 9 לכתב התביעה נאמר: "הנתבע חייב לתובע את מלוא סכום החוב בגין התחייבות חוזית מפורשת ו/או בגין הפרת חוזה והתחייבות מפורשת". התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר והנתבע קיבל רשות להתגונן, בטענה שאין מדובר כלל בהלוואה שהוא קיבל מהתובע, כי אם בשיק ביטחון שנמסר לתובע כנגד סכום זהה לסכום הנקוב בשיק, אשר שולם על ידי התובע לדודו של הנתבע בתורת דמי רצינות בקשר לעסקה שנרקמה ביניהם. לפי הנטען בתצהיר הנתבע אשר הוגש בתמיכה לבקשת הרשות להגן, השיק ניתן כביטחון להשבת דמי הרצינות אם המשא ומתן לא יבשיל לחוזה, אך לפי שנכרת חוזה: "בעקבות כך, סוכם כי אותו סכום ששולם כדמי רצינות (ואשר השיק ניתן כביטחון להשבת הסכום אם לא יסתיימו במגעים בחוזה), יחשב כחלק מסכום התמורה... ואילו השיק יוחזר לידי דודי שאמור היה לבטלו" (סעיף 4 ה. לתצהיר הנ"ל). 3. ואלה הן העובדות כפי שהתבררו. דודו של הנתבע מר עובד עובדיה (להלן: "עובד") ואחיו, שמואל עובדיה, היו ואולי עודם הבעלים של זכויות חכירה בשטח קרקע ברמת-השרון. השניים בקשו למכור את זכויותיהם במקרקעין אלה או לנצלן בדרך אחרת. בשנת 1997 הכירו את התובע אשר ביקש להקים בשטח גן אירועים. תחילה דובר על השכרת השטח לתקופה ארוכה, ולאחר מכן על מכירת מלוא הזכויות בו. ב-16.4.1999 התקשרו עובד ואחיו בהסכם למכירת זכויותיהם בקרקע לחברה בשם ממטרי ברכה בע"מ אשר נוסדה זמן קצר קודם לכן (להלן: "ממטרי ברכה"). על פי הסכם זה (להלן: "הסכם המכר"), תמורת המכירה היא 280,000$ כשסכום של 30,000$ משולם במעמד החתימה והיתרה בסך של 250,000$ - עד ליום 15.2.2000. על זיקתו לממטרי ברכה אמר התובע בחקירתו: "הקשר שלי הייתי בעלים של שליש מחברת ממטרי ברכה שהוקמה בשנת 99 והכסף שהלוויתי זה שנתיים קודם" (פרוטוקול מ-3.2.2005 עמ' 14). ביוני 2000 פנה עובד לבית המשפט המחוזי בבקשה ליתן פסק דין הצהרתי לפיו, בין היתר, הסכם המכר בטל, הואיל והתחייבויות ממטרי ברכה על פיו - לא קוימו. מבקשה זו עולה שכל ששולם על ידי ממטרי ברכה למוכרים, היה התשלום הראשון בסך של 30,000$. הליך זה הסתיים בהסכם פשרה אשר מחייב את ממטרי ברכה לפנות את השטח בתוך זמן קצר וזה, ללא כל התייחסות לפיצוי שנתבע במסגרת הבקשה לסעד הצהרתי. 4. עובד אינו מתגורר בישראל, ועל הסכם המכר מאפריל 1999 חתם הנתבע במקומו. הנתבע, כפי שהתברר משמש שליח של דודו, עובד, לביצוע משימות שונות. כך גם ראה אותו עו"ד ראוך אשר ערך את הסכם המכר וזומן לעדות לבקשת התובע. עו"ד ראוך נשאל: "אתה יכול להגיד האם למר נועם ואזה היה חלק אינטגרלי במשא ומתן, מישהו שפעל בענין" תשובתו הייתה: "ראיתי אותו כשליח של עובד עובדיה מאשר משהו אינטגרלי" ובהמשך: "אני לא חושב שהוא עשה משהו מבלי לקבל אישור של מר עובדיה" (פרוטוקול מ-4.5.2005 עמ' 34). הנתבע אף טוען שהחשבון עליו משוך השיק הוא חשבון משותף לו ולעובד אשר נפתח בספטמבר 1996 לצורך ניהול ענייניו של עובד. בתמיכה לטענה זו, צירף הנתבע לתצהירו את הדף הראשון והאחרון של טופס "תנאים כלליים לניהול חשבונות/פקדונות". ואכן, הדף הראשון נושא את שמם של הנתבע ושל עובד והדף האחרון חתום על ידי שניהם. עם זאת, מפרטי השיק עולה שאין מדובר בחשבון משותף, אלא בחשבון של הנתבע לבדו, כך שההסבר של הנתבע בתצהירו: "הונפק לי פנקס שיקים על שמי בלבד - שכן למר עובד לא היה שימוש או צורך בשיקים..." מוקשה. ב-7.12.98, כ-4 חודשים לפני שנחתם הסכם המכר, נפגשו התובע, עובד ועו"ד שטרוויס במסעדה בלוס אנג'לס. הפגישה הזו הניבה מסמך כתוב על ידי עו"ד שטרוויס אשר מופנה לעובד עובדיה ונושאו: "קבלת מסמכים בנאמנות". (זהו נספח ג' לתצהיר הנתבע והוא יכונה: "מסמך הנאמנות"). לפי הכתוב שם, עו"ד שטרוויס קיבל מידי עובד אסופה של מכתבים על מנת להעבירם במעטפה לעו"ד ראוך בצירוף הוראות שונות, ביניהן ההוראה שבסעיף ה. "לקבל מסמי שיק של עובד ע"ס 25,000 דולר - ולהשמידו". הנתבע טוען שהכוונה בסעיף זה היא לשיק (מושא המחלוקת כאן), וכי פשוט נפלה טעות בסכום השיק: במקום 20,000$ נכתב 25,000$. על מסמך הנאמנות סומך הנתבע את גרסתו לפיה סוכם שדמי הרצינות יהוו חלק מהתמורה בעסקת המכר, ושעל התובע להחזיר את השיק שקיבל להבטחתם. 5. עד כאן נראה שבמספר נקודות אין הצדדים חלוקים: הנתבע טוען שהוא מסר את השיק לתובע לפחות שנתיים לפני שנחתם הסכם המכר, היינו במחצית שנת 1997 (פרוטוקול מ-29.1.2003 עמ' 6, בש"א 115139/02) - גם בהליך כאן הוא דיבר על תקופה ארוכה לפני ההסכם (פרוטוקול מ-1.9.2005 עמ' 35) - והתובע שטען תחילה כי השיק ניתן לו להבטחת הלוואה שנתן לנתבע ביוני 1999, חזר בו מהגרסה הזו כבר בתצהירי התשובה שלו לשאלונים שהופנו אליו (נ/4 ו-נ/5), וגם הוא מדבר על יוני 1997. כמו כן, שני הצדדים "מסכימים" שהנתבע קיבל כספים מהתובע - אם כי הנתבע שטען תחילה שלא קיבל כל כספים שהם - כך בין היתר נומקה בקשתו לרשות להגן - אישר כבר בחקירתו באותו הליך שהוא קיבל מידי התובע עבור דודו 10,000$ דולר בשתי מנות: 5,000$ כל פעם, וכן שידוע לו שדודו קיבל 10,000$ נוספים. הגרסה הזו נסתרה בחלקה, משום שעובד שהעיד לנתבע טוען שכל הסכום - 20,000$ - הועבר אליו באמצעות הנתבע. נקודה שלישית שעליה אין הצדדים חלוקים היא, שהכספים הללו מעולם לא הוחזרו לתובע. אלא שהנתבע טוען שהכספים התקבלו עבור דודו; כי האחרון לא היה אמור להחזירם מאחר שנחתם הסכם מכר עם ממטרי ברכה, ובעקבות זאת סוכם שהשיק יחזור לידיו. לפנינו אפוא גרסות משיקות ובה בעת סותרות. 6. אפתח בכך שלא שוכנעתי כי השיק אליו מתייחס סעיף ה. במסמך הנאמנות, הוא אכן השיק שבמחלוקת כאן. בסעיף ה. למסמך הנאמנות מדובר בשיק של עובד שסכומו 25,000$. השיק שבמחלוקת כאן הוא שיק של הנתבע, וסכומו 20,000$. עו"ד שטרוויס העיד שהוא כתב מה שהוכתב לו על ידי התובע ועובד וכי "כל מילה שנכתבה נבדקה"; כי השניים "שמו לב לכל מילה שנכתבה" ושהם "קראו אותו וצילמו אותו. אנו נסענו ביחד לצלם את זה בבית דפוס, הואיל והפגישה היתה במסעדה" (פרוטוקול מה-3.2.2005 עמ' 11). אין זה מתקבל על הדעת שהתובע ועובד גם יחד טעו, למרות הכל, הן בזהות מושך השיק, והן בסכום השיק ויש לזכור, מדובר בהוראות שלהם לעו"ד ראוך לפיהן עליו לקבל מהתובע שיק על מנת להשמידו. בנסיבות כאלה במיוחד קשה להאמין שנפלה טעות כה משמעותית בזיהוי השיק אליו כיוונו התובע ועובד. אנו גם יודעים מעדותו של הנתבע שלא היה לו כל מושג על דבר הסיכום הזה שבין התובע לעובד, עד לאחר שהוגשה תביעה זו (פרוטוקול מ-1.9.2005, עמ' 43), מה שבפני עצמו מפתיע. כיצד יתכן שדודו לא עדכן אותו על כך שהוא דאג להבטיח שהשיק האישי שלו יושמד. ועוד זאת. הנתבע הרי טוען בתצהירו שבעקבות חתימת הסכם המכר סוכם שסכום השיק יהווה חלק מהתמורה בעסקה ושהשיק יוחזר לעובד. אלא שכאן משמשים בערבוביה עבר ועתיד גם יחד. הסכם המכר נחתם ב-16.4.1999, ואילו מסמך הנאמנות נעשה ב-7.12.98. אם כך, כיצד יתכן שמסמך הנאמנות התייחס לסיכום שבא רק בעקבות הסכם המכר. המסקנה המתבקשת אפוא היא שהשיק שאליו מכוון מסמך הנאמנות, אינו השיק שבו אנו עוסקים כאן. אכן, התובע סירב למסור גרסה מפורטת ביחס לשיק בסכום של 25,000$ שאליו מתייחס מסמך הנאמנות, אבל ממסמך זה עצמו עולה שבינו לבין עובד היו עסקים נוספים או "שלוחות" של עסקת המכר שעמדה על הפרק, ולי נראה שהעובדה שהוא מסר גרסה חלקית ביחס לשיק בסכום של 25,000$, אין בכוחה להפוך את השיק הזה למה שהוא לא - השיק האישי של הנתבע. אם השיק שאליו מתייחס מסמך הנאמנות אינו השיק (של הנתבע), כפי שאני סבורה, כי אז נותר רק מעט מהגרסה שהסכום הנקוב בשיק נועד להבטיח דמי רצינות ששולמו על ידי התובע לעובד באמצעות הנתבע, וכי הנתבע אינו חב בהחזרת הכספים שקיבל מהתובע, חרף העובדה שהשיק שמסר להבטחתם הוא שיק אישי שלו. מסקנה זו מתבקשת הן בשל המשקל הרב שהנתבע מייחס לסיכום אשר מצא את ביטויו במסמך הנאמנות בעניין החזרת השיק בסכום של 25,000$, והן משום שמסמך הנאמנות הוא בעצם הראיה היחידה בכתב שבאמצעותה יכול הנתבע לכאורה "לשייך" את השיק לעסקת המכר ולדמי הרצינות שלפי טענתו שולמו בקשר לעסקה זו. אלא שהראיה הזו, כאמור, אינה מסייעת בידו. 7. ואשר לעצם "השיוך" של השיק לדמי הרצינות - ראשית, מתברר שעובד אינו מוכן "להתחייב" ביחס לזמן שבו לטענתו קיבל את דמי הרצינות. הוא נשאל: כמה זמן לפני חתימת ההסכם קיבלת את ה-20 אלף דולר"; על כך השיב: "לא זוכר"; ועל השאלה: "הערכה גסה", הייתה תשובתו: "לא רוצה להגיד מספרים" (פרוטוקול מ- 4.5.2005 עמ' 50). עובד גם אינו יודע לומר מתי מסר הנתבע לתובע את השיק שנועד להבטיח את החזרת דמי הרצינות. כל שיש בידו לומר הוא: "הצ'ק ניתן עוד לפני כתיבת המכתב כי אחרת לא היינו כותבים שסמי צריך להשמיד את הצק" (שם, בעמ' 52). מסמך הנאמנות נערך בסוף 1998, ולפי גרסת הנתבע השיק נמסר לתובע כנגד דמי רצינות כבר במחצית 1997, כך שההתבטאות "עוד לפני כתיבת המכתב" תמוהה למדי. והעיקר, עובד לא יכול למסור שום פרטים ביחס לזמן שבו נמסר השיק לתובע והסיבה - "כי נועם נתן את השיק" (פרוטוקול מ-4.5.2005 עמ' 51,52) וזה - חרף העובדה שלפי גרסת הנתבע השיק נמסר לתובע לאחר שהנתבע קיבל ממנו את המנה השניה של 5,000$ ועל פי הנחיה מפורשת ומוקדמת של עובד: "עובד אמר לי שצריך לתת לו את השיק, ידעתי לפני", ובהמשך "יום יומיים לפני שעובד צלצל אלי לקבל את הכסף אמר שצריך לתת לסמי לוי שיק בטחון על 20,000 דולר, הגעתי לסמי לוי הביתה בתיאום אתו אחרי שנתן לי את ה-5,000 דולר רשמתי לו שיק לבטחון" (פרוטוקול מה-1.9.2005 עמ' 47). כיצד אם כן, מסייעת לנתבע העדות של עובד שלא זוכר מתי שולמו לו דמי רצינות ואינו יודע מתי נמסר לתובע השיק להבטחתם. שלא לדבר על כך שהנתבע טוען שקיבל לידיו רק 10,000$ מהתובע וכי על הסכום הנוסף הוא יודע רק בדיעבד (שם, בעמ' 35), ואילו עובד שביקש לתת גיבוי לגרסת הנתבע העיד שהוא קיבל את כל הכסף - 20,000$ - מהנתבע. מגרסת שניהם עולה אגב, שהתובע שילם לעובד (במישרין ובאמצעות הנתבע) סכום משמעותי לפני שקיבל לידיו את שיק הביטחון. ובנוסף לכל אלה - ההוראות במסמך הנאמנות מופנות אל עו"ד ראוך שערך את החוזה בעסקת המכר באפריל 1999. אלא שעו"ד ראוך לא שמע דבר על דמי רצינות; אין לו מושג על כך שסוכם שדמי הרצינות יובאו בחשבון התמורה, כפי שנטען על ידי הנתבע ועובד; ועו"ד ראוך אינו מונחה במסמך הנאמנות להשמיד את השיק רק לאחר שייחתם הסכם המכר. ב"כ הנתבע ניסה בכל זאת לקבל מעו"ד ראוך אישור לכך שבמעמד חתימת הסכם המכר שולם פחות מהתשלום הראשון של 30,000$ שעובד מודה, כזכור, בתשלומו בבקשה לסעד הצהרתי - מה שלכאורה מהווה סיוע לגרסה שדמי הרצינות ששולמו על ידי התובע באופן אישי שנתיים קודם לכן, הובאו בחשבון התמורה שהיה על ממטרי ברכה לשלם על פי הסכם המכר. אך כל שעלה בידו להוכיח הוא, שעו"ד ראוך אינו יכול לומר בוודאות שסכום של 30,000$ אכן שולם במעמד חתימת ההסכם, משום שלא ראה שסכום כזה מועבר לנגד עיניו בין הצדדים, וכן שהוא לא יכול לשלול את האפשרות שמעלה ב"כ הנתבע, משום שלא ידוע לו מאומה על דבר השיק (פרוטוקול מ- 4.5.2005 עמ' 37,39). 8. התוצאה שאליה אנו מובלים בהכרח היא, שגרסת הנתבע לא הוכחה. לעומת זאת, אנו יודעים שהתובע נתן לנתבע את הסכום הנקוב בשיק, וכי השיק נועד להבטיח את הסכום האמור. נותר אם כן לבחון את גרסת התובע כי מדובר בהלוואה לנתבע. אכן, לא נקבע מועד פירעון להלוואה הנטענת - המועד לפירעון השיק נותר, כאמור, פתוח ומולא לגרסת התובע: "בהסכמה לאחר שיידעתי את הנתבע ושאני רוצה להפקיד את השיק. הוא אמר שהוא צריך עוד חודשיים שלושה, מילאתי את התאריך ואז התברר שמולא הסכום בדולרים (פרוטוקול מ-3.2.2005 עמ' 22). התובע גם לא דרש ריבית על כספו ופנה לתבוע את השבתו רק כעבור שנתיים ומחצה. עם זאת, ההסבר של התובע לעצם מתן ההלוואה לנתבע, שאותו הכיר זה מקרוב באמצעות דודו עובד, אינו נראה קלוט מהאוויר. להפך. יש מידה של הגיון בדבריו, אם גם חוסר זהירות שלא לומר קלות דעת של ממש. התובע אמר בעדותו שהכיר את הנתבע באמצעות דודו עובד וידע שהנתבע משמש שלוח שלו לעניינים שונים; הוא טוען שהנתבע פנה אליו לקבל הלוואה משום שרכש דירה בפתח-תקווה "ושאדבר גם עם דוד שלו שיאשר זאת..." - עניין רכישת הדירה אגב, לא הופרך - את הכסף נתן לנתבע בשתי חבילות של 10,000$ וכנגד זה קיבל את השיק; בעניין ההיכרות השטחית המוקדמת עם הנתבע אמר: "בגלל זה ביקשתי את המילה של הדוד שלו שאותו אני מכיר. אם דוד שלו לא היה מדבר איתי טלפונית ושהוא יהיה אחראי שהנתבע יחזיר, לא הייתי נותן לו", ובהמשך הסביר את מניעיו: "באותה תקופה לא היה אכפת לי הייתי נזיל ונתתי לו. אני יודע שהוא השתמש בכסף לרכישת דירה...", ועל השאלה: "מה היה האינטרס שלך לתת הלוואה למישהו שאתה לא מכיר" השיב: "אני לא מתעסק בהלוואות. האינטרס שלי היה לרצות את הדוד מאחר ועמדנו לעשות פרויקט גדול, הקמת גן אירועים בהיקף של 2,000,000$ ולא היה לי פחד וגם משמועות ששמעתי לתת 20,000$..." (פרוטוקול מ-3.2.2005, עמ' 22). ההסבר הזה מתקבל על הדעת ואני סבורה שבגרסה הגרעינית שהציג התובע, יש אמת. הנתבע עשה כמיטב יכולתו לשכנע בחוסר אמינותו של התובע, בעיקר באמצעות פרשייה מעברו - אך כפי שהתברר, עדותם של שני הצדדים אינה חפה מסתירות ותהיות. כך למשל, הנתבע טוען שהוא פועל כחותמת גומי של דודו עובד וכי לו עצמו אין שום הבנה לא בשיקים ולא בעסקים. בכל זאת, מסתבר שהוא מצא, דרך משלו להבטיח שהשיק לא יפרע. הנתבע אומנם לא ידע להוסיף על השיק כיתוב אשר מזהיר שהשיק ניתן לביטחון, אבל כן "ידע" "לבדל" את חתימתו על השיק, כפי התבטא, מהחתימה הרגילה שלו. במקומה, הוא כתב פשוט את שמו כך שיובטח שהבנק לא יפרע את השיק (סעיפים 4 יח. ו-יט. לתצהירו, ועמ' 7 לפרוטוקול הדיון בבקשת הרשות להגן). לא שמענו שהנתבע הזהיר על כך את התובע, שמצדו היה בלתי זהיר כשקיבל שיק שקלי שסכומו נקוב בדולרים. השיק במקרה הזה אינו עילת התביעה - כעולה מכתב התביעה, העילה היא חוזית והשיק מעולם לא הוצג לפירעון - הוא משמש כאן אפוא ראיה בלבד, אבל זוהי לפחות ראיה לכאורה לכך שהנתבע קיבל על עצמו חבות כספית כלפי התובע; גרסת הנתבע שהכספים נועדו למטרה שונה מזו שלה טוען התובע לא הוכחה; גרסת ההלוואה על רקע הנסיבות אז, סבירה, ולי נראה שבמאזן ההסתברויות - הכף נוטה לטובת התובע במידה מספקת על מנת שתביעתו תתקבל. 9. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את סכום התביעה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק, עד למועד התשלום בפועל. איני רואה לעשות צו להוצאות, לנוכח התנהלותו של התובע במהלך הדיון לפני. שיקים