האם פעל הבנק בפיצול ההלוואה ללא הסכמה, ומהי הנפקות לכך ? להלן פסק דין בנושא פיצול הלוואה: פסק דין א. מהות התובענות ועיקר טענות בעלי הדין בפני שתי תובענות כספיות שהדיון בהן אוחד, כדלקמן: 1. ב- ת.א. 85276/98 תבע התובע מן הנתבעים סך של 85,012 ₪ בגין מה שהוגדר על ידו כיתרה בלתי מסולקת של הלוואה בסך 70,200 ₪ (להלן: "ההלוואה") שהעמיד התובע לנתבעים 1 ו- 2 (להלן:"גרינשפן"). . התובע טוען כי הנתבעות 3, 4 (להלן בהתאמה: "רז ורחל") ערבו לפרעון סכום ההלואוה לרבות הריבית שהתרבתה עליה. 2. התובע טען בכתב תביעתו כי פנה הן לגרינשפן והן לרז ורחל כערבות בדרישה לשלם את סכום החוב אך דרישתו לא נשאה פרי. 3. בת.א. 88861/98 תבע התובע מגרינשפן תשלום יתרת חוב בחשבון עו"ש מס' 572519 (להלן: "חשבון העו"ש") שגרינשפן פתחו אצלו. לגרסת התובע חשבון העו"ש הפך להיות דביטורי ויתרת החוב בו ליום 21.7.98 הסתכמה לסך של 10,642 ₪. לגרסת התובע דרישותיו כלפי גרינשפן לפרעון יתרת החוב - לא נשאו פרי. 4. בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים 4, 2, 1 נטען כי ההלוואה הועברה על ידי התובע לחשבון מעבר וכי התובע ניכה בסכומה את חשבון העו"ש ביום 19.3.98. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי בהמשך להשתלשלות הדברים דרש התובע מגרינשפן כי חלק ניכר מסכום ההלוואה בסך 50,931 ₪ יועבר לחשבון של חברת גרינשפן השקעות לסחר בע"מ (להלן:"החברה"), חברה בשליטת גרינשפן שחשבונה אצל התובע עמד בעת ההיא ביתרת חובה. 5. גרינשפן טוענים כי לא הסכימו להעברה אך בדיעבד נודע להם כי התובע העביר ביום 19.3.98 סך של 50,931 ₪ מסכום ההלוואה לחשבון החברה, ובכך אופסה יתרת חוב בחשבון החברה. 6. הנתבעים 14, 2, 1 טוענים כי ההעברה האמורה נעשתה שלא כדין ומבלי שבידי התובע מסמך בחתימת גרינשפן המאשר הסכמתן להעברה. לגרסת גרינשפן, מחמת העברת חלק הארי של סכום ההלוואה לחשבון החברה נגרמו להם נזקים שהביאו לחוסר יכולתם לפרוע את סכומי ההלוואה. 7. בנפרד ובמובחן טענו נתבעים 4, 2, 1 כי התובע חייב אותם בריבית בחישוב של 360 ימי ערך בשנה בניגוד לנוהל התקין המחייב חישוב ריבית לאורך 365 ימי ערך. 8. רחל טוענת כי במעמד חתימת הערבות על ידה נאמר לה כי היא ערבה להלוואה אישית שניתנה לגרינשפן ולא לגוף אחר. רחל מוסיפה וטוענת כי התובע נמנע מלגלות על אוזנה בעת חתימתה על הערבות, כי חשבון העו"ש מצוי ביתרת חובה בסך 19,432 ₪ בעוד שחשבון החברה עמד ביתרת חובה בסך 50,931 ₪. 9. בכללו של דבר טוענים הנתבעים כי התובע בשל מילוי חובותיו כמוסד בנקאי היטעה את הנתבעים מעל באמונם, ופעל בניגוד לחובת הנאמנות החלה עליו. עד כאן עיקר טענות בעלי הדין. ב. המחלוקת האם פעל התובע, בפיצול ההלוואה ללא הסכמה, ומהי הנפקות לכך. מהו סכום חובם של גרינשפן לתובע בעקבות הפיצול. סוגיית חבותם של הערבים. ג. דיון וממצאים 1. פיצול ההלוואה 1.1 בתצהיר עדותה מטעם התובע הגדירה גב' בן יוסף אירית (להלן:"בן יוסף") את חשבון החברה 660280 "כחשבון העסקי" (סעיף 6). בסעיף 7 לתצהירה מודה בן יוסף כי החתימה את גרינשפן לקבלת ההלוואה צמודה במסגרת חשבון העו"ש. בעדותה אישרה בן יוסף כי מה שהגדירה "כחשבון עסקי", אינו אלא חשבון החברה. יתר על כן, היא מודה: "אני יודעת שחברה זו אישיות משפטית נפרדת" (עדותה בעמ' 14 לפרוטוקול ישיבת יום 8.5.03). 1.2 בתצהיר עדותו טען הנתבע אלי גרינשפן (להלן: "אלי") כי בחודש מרס 1996 ביקש מן התובע הלוואה בסך 70,000 ₪ לחשבון העו"ש והטעים כי "לחברה לא היה קשר להלוואה זו". על גרסה זו חזר אלי בעדותו (שם בעמ' 30) והיא מגובה גם במוצגים נ/1 - נ/2. 1.3 חומר הראיות שבפני מפרנס ממצא לפיו פיצול סכום ההלוואה והזרמתו בין חשבון העו"ש מזה וחשבון החברה מזה היתה פרי יוזמתו של התובע ללא שזה טרח לקבל את אישורם ו/או הסכמתם של גרינשפן. הנה כי כן, משעומתה בן יוסף עם טופס העברה פנימית, נספח ד' לתצהיר אלי היא ומשיבה: "... לשאלתך אכן כשמעבירים כסף מחשבון של לקוח א' לחשבון של לקוח ב' חייב להיות מסמך חתום של לקוח א' אלא אם כן יש לו הוראה טלפונית.... במקרה זה לא רלבנטי הוראת טלפון... " (שם בעמ' 14 שורות 17-21). ולוטה מזה בעמ' 15 היא מוסיפה: "... אכן המסמך דורש את חתימת הלקוח ...אני מסכימה כי אסור לבצע העברה ללא חתימת הלקוח וזאת לאור תוכנו של מסמך ד'". 1.4 מעבר לדרוש אוסיף כי בן יוסף אישרה בעדותה כי הבקשה למתן ההלוואה נעשתה בחשבון העו"ש ושמות הלווים הם אליהו ושולמית גרינשפן והחברה אינה לווה (שם בעמ' 17 שורות 5-4). עדותה של בן יוסף מאשרת בבירור את המימצא כי התובע ביצע פעולה חד צדדית של פיצול סכום ההלוואה ללא שטרח לקבל את הסכמת גרינשפן לכך כנדרש וכמתחייב מחזות המוצג ד' לתצהירו. 1.5 מסמך סגירת החשבון בנסיון ליטול את העוקץ ממצא זה טען ב"כ התובע בסיכומיו כי בסעיף 6(ב) לטופס בקשה לסגירת חשבון עו"ש שנחתמה גם ע"י גרינשפן - קובעה זכותו של התובע "להעביר כל יתרת חובה שנזקפה לחובת החשבון ולחייב בו כל חשבון על שמנו או על שמנו יחד עם ה אחרים..." אין בידי לקבל טענה זו. הטופס הנ"ל נוקב בחשבון החברה (660280) ומתייחס לסגירת חשבון החברה זאת ותו לא, ממילא לא ראיתי כל רבותא להוספת שמותיהם של גרינשפן באותו טופס (ת/3) שכן לשיטתי אין בכך כדי להפוך חשבון של חברה בלבד לחשבון של יחיד. 1.6 לא זו אף זו, גירסתו של אלי בתצהירו לפיה הוסבר לו ע"י התובע כי החתימה על טופס זה צופה פני עתיד דהיינו כי סגירת החשבון תיכנס לתוקף בעתיד לאחר שהחברה תכסה את חובה (סעיף 18(ד)(3) לתצהירו), לא נסתרה. גרסה זו זכתה לגיבוי בעדותה של בן יוסף אשר אישרה: "... אני מסכימה שטופס סגירת החשבון אינה מתייחס לסגירת החשבון לאלתר אלא פעולה עתידית שאמורה להעשות" (שם בעמ' 22). הנה כי כן ניסיונו של התובע להבנות מטופס סגירת החשבון כמבטא הסכמה של גרינשפן לכך שיתרת החובה בחשבון החברה תיפרע על ידי העברת חלק הארי של סכום ההלוואה לחשבון החברה - לא הוכחה כלל ועיקר. 1.7 בצומת זו של הדיון אוסיף כי גרסתה של בן יוסף לפיה "ייחסה את היתרה בחשבון החברה לחשבון הנתבעים כיון שההלוואה ניתנה לכיסוי יתרת החברה בשתי החשבונות" (שם בעמ' 15), הינה בעייתית ולמעשה חסרה כל ערך ראייתי שכן בניגוד לגירסה זו לחברה לא היו שתי חשבונות כלל ועיקר. יתר על כן העדה טענה כי גב' ששמה שמחה סגנית מנהל הסניף אמרה לה לעשות כן (שם בעמ' 15) אפס, משלא נקראה גב' שממה למתן עדות - הרי שעדותה של בן יוסף בנקודה זו הינה בבחינת עדות שמיעה נטולת ערך. 1.8 לא למותר הוא להדגיש כי המנעות התובע מלזמן את גב' שממה למתן עדות, הגם שבן יוסף העידה כי שממה היא שעסקה בענין הפיצול (עדותה בעמ' 18, שורה 11), פועלת לחובתו בהקמת החזקה לפיה לו זומנה שממה למתן עדות - היתה עדותה לרועץ לתובע השוו: ע"א 465/88 בנק למימון וסחר בע"מ נ' מתתיהו (פד"י מה(4) 659). על יסוד כל המקובץ עד כאן, אני פוסק כי התובע פעל בפיצול החשבונות ובייחוס חלק ניכר מסכום ההלואוה לחברה - ללא הרשאת הנתבעים ובלא סמכות; יתר על כן נראה הדבר כי התובע העדיף את האינטרס שלו באיפוס יתרת החובה בחשבון החברה, על האינטרס של גרינשפן בקבלת מלוא סכום ההלוואה ובכך פעל התובע בניגוד לחובת הנאמנות החלה עליו כבנק כלפי לקוחו. השוו: ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות נ.צבאח ואח' פ"ד מח(2) 573 בפסקה 17. 2. תוצאות הפיצול 2.1 משפיצל התובע את סכום ההלוואה כאמור הרי שאין להחזיק את הנתבעים כחייבים בסכום קרן ההלוואה שהועברה לחברה (בסך 50,931 ₪) ובסכום הריבית שהתרבה עליו. ב- ע.א. 7960/00 באומל משה בע"מ נ' בנק לאומי - נקבע כי בהעדר הוראת קיזוז מוסכמת בין יתרות בחשבון החברה ובין יתרות בחשבון העו"ש - מנוע הבנק מלבצע קיזוז כאמור. 2.2 המסקנה הנלמדת מן האמור הינה כי: גרינשפן חייבים רק ביתרת החובה שנשארה בחשבון העו"ש, לאחר הפיצול. 3. טענות הנתבעים לפטור מוחלט 3.1 גרינשפן אינם מסתפקים בהקטנת סכום ההלוואה שהועבר לחשבון החברה אלא שלטענתם פעולתו החד צדדית של התובע מנעה מהם לפתח את העסק כפי שתכננו (סעיפים 11,16 לתצהיר אלי גרינשפן). 3.2 חוששני כי מדובר בטענה סתמית אשר גרינשפן לא טרחו להוכיחה. הלכה פסוקה היא כי בעל דין (בין תובע ובין נתבע) הטוען טענה חשובה לעניינו במשפט נושא בנטל הראיה להוכיחה (ראו קדמי בספרו על הראיות בעמ' 1509). אשר לנטל הראיה נקבע בפסיקה על הנפגע הטוען לנזק מוטל הנטל ליצור תשתית עובדתית שתאפשר לבית המשפט להעריך את מידת הנזק מזה ואת שיעור הפיצויים מזה. (ע"א 6155/88 תבורי נ' מעיינות הגליל המערבי, פ"ד מ"ה(4) , 10. אני פוסק כי גרינשפן לא יצאו ידי חובת הרמת נטל זה. 3.3 לא זו אף זו חזקה על גרינשפן כי היו מודעים ליתרת חשבון העו"ש לאחר שסכום ההלוואה הועבר ברובו לחשבון החברה (דהיינו ביום 19/3/96). הימנעותם משך התקופה שעד להגשת התביעה (אוגוסט 1998) מלהלין בפני התובע כי פעולתו נעדרת הסמכות מקשה עליהם לנהל את עסקיהם, עומדת בעוכריהם במובן זה שהנתבעים כשלו בהוכחת הקשר הסיבתי הנטען על ידם בין כשלונם העסקי מזה ובין פעולתו של התובע מזה. באין חולק כי סך של 19,069 ₪ נשאר בחשבון העו"ש וגרינשפן נמנעו מלפרעו רשאי היה התובע להעמיד לפרעון את היתרה הבלתי מסולקת בחשבון העו"ש ולדרוש את פרעונה בתוספת ריבית. 4. המחלוקת לגבי הריבית 4.1 כזכור, טענו הנתבעים כי התובע חייב אותו בריבית שנתית המחושבת למשך 360 יום, במקום 365 יום כמקובל ראו: ע"א 7085/98 ריגי ציביאק נ' בנק לאומי לישראל תק-על 2002(3) 1036 וכן הגדרת "ריבית מתואמת שנתית" בסעיף 1 לכללי הבנקאות (שרות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים) (להלן: "כללי הבנקאות"). לצורך ברור סוגיה זו מיניתי את רו"ח קנובל כמומחה מטעם בית המשפט. 4.2 בחוו"ד קבע המומחה כי ההפרש שיש לייחס למספר ימי הערך מסתכמת לסכום של 5,126 ₪, אשר מתוכם סך של 3,330 ₪ נזקפו בחשבון בעו"ש. 4.3 אני פוסק איפוא כי על גרינשפן לשלם לבנק את יתרת חובם בחשבון העו"ש בסכום של 19,069 ₪ בצירוף ריבית הבנק כמפורט בסעיף 12 לכתב התביעה בת.א. 85276/98, החל מיום 30/6/98 ועד ליום התשלום בפועל ובניכוי סך של 3,330 ₪. 5. התביעה כנגד הערבות (נתבעות 3-4) 5.1 רז ורחל חתמו על כתבי ערבות (מוצג ת/4). רז חתמה על כתב הערבות ביום 15.3.96 בעוד שגב' רחל חתמה ביום 11.3.96. יושם אל לב כי כתבי הערבות נחתמו לפני יום 19.03.96, הוא המועד בו התיימר התובע לפצל את סכום ההלוואה. ערבותם של הערבים היתה בעבור גרינשפן אליהו ושולמית לגבי ההלוואה בסכום של 70,000 ₪, כאמור במוצג ת/4. ממצא זה מתחזק גם לנוכח המוצגים ת/5 - ת/6, הנחזים להיות חתומים על ידי הערבות. בעדותה טענה רז כי ידעה שלגרינשפן כי יש חוב אישי בבנק (שם, עמ' 37), והוסיפה: "אני גיליתי .... כך שהיה עוד חשבון וששם גם הועמד בחובה ושכל הכסף שערבתו לו - עבר לשם. אני חשבתי שאני נותנת ערבות לחשבון אישי של גרינשפן אליהו ושולמית - רציתי לעזור". הנה כי כן עולה כי רז התכוונה לערוב לגרינשפן בלבד ולא לחברה. משפסקתי כי בעקבות פעולתו נעדרת הסמכות של התובע בפיצול סכום ההלוואה, הוקטן חיובם של גרינשפן כלפי הבנק והועמד על סך של 19,063 ₪, הרי שמכח סעיף 4(א) לחוק הערבות - אין הערבות חייבות אלא בסכום זה. 6. סוף דבר אני מקבל את התביעה בחלקה בלבד, ומחייב את הנתבעים 1,2 כחייבים עיקריים ואת הנתבעות 3,4 כערבות, לשלם לתובע את הסך של 19,069 ₪ בצירוף ריבית כמפורט בסעיף 12 לכתב התביעה בת.א. 85276/98, החל מיום 30.06.98, ועד ליום התשלום המלא בפועל, ובלבד שמסכום הריבית יופחת סך 3,330 ₪. לאור התוצאה אליה הגעתי, וכביטוי למורת רוחי מהתנהגותו של התובע, אני פוסק כי כל צד ישא בהוצאותיו. הלוואה