פסק דין 1. לפנינו שני ערעורים אזרחיים אשר הדיון בהם אוחד: ע"א 1952/04 הוא ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א מיום 29/12/03 בת"א 209143/02 (כב' השופטת אחימן), שבו נתקבלה תביעה שטרית של המשיבה כנגד המערער. ע"א 3888/04 הוא ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א מיום 1/8/04 (כב' השופט תמיר), שבו נתקבלה תביעה שטרית נוספת של המשיבה כנגד המערער. רקע עובדתי 2. המשיבה היא גננת במקצועה. המערער עסק במועדים הרלבנטים בעסקי תווך וקבלנות. בין המערער לבין אם המשיבה נוצר קשר ארוך טווח; המערער מתאר את הקשר כיחסי בעל ואשה שנמשכו יותר מ- 20 שנה, ואילו אם המשיבה ממעיטה במשמעות הקשר ומכחישה חיים משותפים. מכל מקום, אין חולק כי המערער לווה כספים מאמה של המשיבה. המחלוקת הרלבנטית לענייננו נסבה סביב השאלה האם בנוסף לכספים שלווה המערער מאמה של המשיבה, לווה כספים גם מהמשיבה עצמה. המשיבה משיבה בהן ואילו המערער טוען להד"ם. המשיבה שהחזיקה בשטרות שעשה המערער פתחה נגדו שני תיקי הוצאה לפועל והמערער הגיש התנגדויות לביצוע שטר. ההתנגדויות נתקבלו בשלב הרשות להגן, ונדונו בשני התיקים נושאי הערעורים שלפנינו. בת"א 209143/02 (להלן:"התיק הראשון") נדון שיק אחד על סך 14,592₪ משוך לפקודת המערערת וזמן פרעון 25/4/02. בת"א 45273/03 (להלן: "התיק השני") נדונו 17 שיקים בסכום כולל של 228,340₪, אף הם לפקודת המערערת, וזמן פרעונם 23/8/02. אין חולק כי המשיבה היא שמילאה את סכומי השיקים ואף את מועדי הפרעון. בסופו של דבר, נדחו התנגדויותיו של המערער בשני התיקים, וכפועל יוצא נמשכו הליכי ההוצאה לפועל כסדרם. פסקי הדין נושא הערעור 3. פסק הדין שניתן בתיק הראשון מתבסס, רובו ככולו, על ממצאי מהימנות. בית משפט קמא דחה את טענת המערער שנטל את ההלוואות רק מאמה של המשיבה, שהעבירה, בניגוד למוסכם, את שיק הבטחון שהופקד בידיה, לידי המשיבה. משיקולי מהימנות העדיף בית המשפט קמא את טענת המשיבה שלפיה הלוותה גם היא למערער כספים באופן עצמאי, וכך הוא קובע: "הנתבע העיד בעניין העדרם של יחסים כלשהם בינו לבין התובעת בלהט רב ואיבד מפעם לפעם שליטה עצמית במהלך עדותו שהיתה נסערת מאוד ורגשית עם מאפיינים של הפעלת כח. הנתבע שידר מסרים כוחניים מאוד... התובעת נחקרה בחקירה נגדית ארוכה וממצה והשיבה לשאלות באופן שוטף ועקבי ולא מצאתי כי הופחת משקלה בעקבות החקירה... אדגיש איפוא כי עדותה של התובעת היתה בעיני עדות מהימנה וניכרו בה במובהק אותות אמירת האמת...". בית המשפט קמא דחה אף את טענת ההתיישנות וכן את הטענה שהשיק לא מולא תוך זמן סביר, בהתאם להוראות סעיף 19(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת השטרות"). פסק הדין בתיק השני מסתמך בעיקרו על כשלונו של המערער להרים את נטל הראייה המוטל עליו בכל הנוגע לטענת הפרעון. אף בפסק הדין השני נדחתה טענת התיישנות וטענה בדבר אי מתן הודעת חילול. טענות בעלי הדין 4. המערער שב ומעלה את טענת העדר הודעת חילול, כאשר פועל יוצא, לגירסתו, ממחדל זה, הוא הפטרו מחובת תשלום השיקים. לטענת המערער, נמסרו השיקים לאמה של המשיבה, לפני יותר מ-15 שנים מהיום שמולאו פרטיהם, תקופה שאינה עולה בקנה אחד עם דרישת הזמן הסביר הנקובה בסעיף 19 לפקודת השטרות. המערער מוסיף וטוען כי שגה בית-המשפט בדחותו את גירסתו בדבר העדר תמורה, שהרי, לדבריו, היתה המערערת במועדים הרלבנטיים גננת צעירה ללא השתכרות המאפשרת מתן הלוואות בסדר גודל של עשרות אלפי דולרים. המערער אף תוקף את קביעת בית-המשפט בכל הנוגע לסוגיית המהימנות ודחיית טענת ההתיישנות. המשיבה תומכת בפסקי הדין מנימוקיהם הם. המשיבה מוסיפה וטוענת כי המערער כשל במחדלו להציג גירסה חשבונאית מסודרת הנתמכת בתיעוד ובחשבון מפורט וכי טענת הפרעון הבאה מפיו היא סתמית וחסרה את הפירוט הנדרש. לטענתה, הופטרה ממשלוח הודעת חילול לאור סירוב השיקים על ידי הבנק הנמשך, בנימוק "חשבון סגור או א.כ.מ". דיון והכרעה 5. אין עוררין על הכלל הבסיסי שלפיו לא מתערבת ערכאת הערעור בשיקולי מהימנות, שכן בית משפט קמא הוא ששמע את העדים והוא זה שהתרשם ממהימנותם. יחד עם זאת, העובדה שבית משפט קמא העדיף את גירסת המשיבה על פני גירסת המערער, אין בה, בהכרח, כדי לסתום את הגולל על הערעור ועל סיכוייו, ובית המשפט שלערעור רשאי ליתן את הדעת ליתר הנסיבות הרלבנטיות ולשאלות בית משפט העולות לפניו במסגרות הסכסוך. 6. דחיה גורפת של עדות המערער, מול קבלת עדותן של המשיבה ואמה ללא עוררין, אינה מתיישבת עם חומר הראיות בשני התיקים. אמה של המשיבה הכחישה מכל וכל יחסי אישות וחיים משותפים עם המערער, שעה שבבית המשפט קמא הוצג הסכם שלום-בית בינה לבין המערער שנחתם בשנת 1979 ואשר ברישא לו, נאמר, בין היתר: "הואיל ושני הצדדים חיו כבעל ואשה במשך תקופה של כ-6 שנים". בהסכם זה התחייב המערער לעזוב את דירת המגורים המשותפת לו ולאשתו, ולמלא כלפי אם המשיבה, החתומה על ההסכם, את החובות המוטלות על בעל כלפי אשתו. זאת ועוד, הוגש לבית המשפט קמא העתק של כתב תביעה שהגישה אמה של המשיבה כנגד המערער בשנת 1979 ובה עתרה לצו שיצהיר על בעלותה במכונית המוחזקת על ידי המשיב. בסעיף 3 לתצהיר התומך בתביעה זו, הצהירה אמה של המשיבה: "כי את המכונית הנ"ל קיבלתי במתנה בשנת 1976 ממר משה אליהו (המשיב) עמו אני חיה כבעל ואשה מזה למעלה מ-6 שנים". גם הטיעון בדבר הכנסות מפליגות מגן-הילדים הפרטי המצליח שניהלו המשיבה ואמה, לטענתן, אינו נקי מספקות. המשיבה ואמה טענו לאורך כל הדרך כי ההלוואות ניתנו למערער כבר משנת 1986, שכן באותה עת כבר ניהלו גן פרטי משגשג המניב הכנסות רבות, שעה שמחקירתה הנגדית של אם המשיבה בתיק הראשון עולה כי גן הילדים לא היה קיים כלל בעת ההיא. משנתבקשה התייחסותה למסמך החתום גם על ידה וגם על ידי המערער, ובו נאמר כי זה האחרון לווה מאם המשיבה בשנת 1987 סך של 56,000 ₪ והחזיר את ההלוואה בשנת 1989, השיבה האם: "אותו אישור של 56,000 ₪ - נספח ג' לתצהיר הנתבע - אני ביקשתי מהנתבע שיחתום על זה היות ועמדתי לפתוח גן ילדים והייתי צריכה לומר למס הכנסה שיש לי מימון כדי שאוכל לפתוח גן ילדים, הייתי צריכה לתת הצהרת הון למס הכנסה ויועץ המס שלי ערך את המסמך...". הנה כי כן, מלשון המסמך עולה כי הוא נערך לכל המוקדם בשנת 1989, וכי בשנה זו טרם היה קיים גן הילדים. משתמע מעדות זו כי הטיעון בדבר קיומו של גן הילדים כבר משנת 1986 איננו נכון, ומשכך התבטל גם המקור למתן ההלואות בתקופה זו. 7. גם עדותה של המשיבה עצמה לא היתה נקיה מסתירות. המשיבה לא גילתה עקביות באשר לסכומי ההלואות שלטענתה נתנה למערער, נושא שהוא רכיב מרכזי בסכסוך. בעדותה בתיק הראשון לפני כב' השופטת אחימן העידה כי סכומי ההלואות הסתכמו ב- 55,000 $ וכדבריה: "הלוויתי לנתבע סכומים ששווים ל - 55,000$. בסביבות 250,000 ₪ לאורך תקופה מאוד ארוכה". בעדותה בתיק השני גדל סכום ההלוואות הכולל לסך של 75,000$, שכן לגירסתה היא תובעת רק סך של 55,000$, המהווה יתרת חוב שנותרה לאחר שהמערער כבר שילם לה סכום שווה ערך ל 20,000$, וכדבריה: "אני תובעת בתיק זה 55,000$... אתה שואל אותי האם זה כל הכסף שהלוויתי לנתבע ואני עונה שלא. הלוויתי לו 20,000$ נוספים והחזרתי לו את השיקים כשהוא החזיר את הכסף ואלה כל הכספים שהלוויתי לו". אף עדותה בדבר היותה גננת מצליחה המנהלת גן פרטי כבר משנת 1986 והמסוגלת לחסוך עשרות אלפי דולרים, איננה מתיישבת עם גילה באותה עת. המשיבה העידה כי היא ילידת שנת 1963, כי סיימה את השירות הצבאי כאשר היתה בת 20 וכי לאחר מכן למדה בסמינר במשך 3 שנים. הנה כי כן, המשיבה רק סיימה את לימודיה בשנת 1986, כך שטענתה בדבר ניהול גן ילדים פרטי ומשגשג כבר בשנה זו איננה מתיישבת עם היותה באותה עת סמנריסטית חסרת נסיון. משניתנה למשיבה ההזדמנות להוכיח את טענתה בדבר הכנסות מפליגות מגן הילדים, החל משנת 1986, התגלתה האמת העירומה, שלפיה לא ניהלה כלל ספרים במהלך השנים ולפיה מקור כספי ההלואה הנטענים הינו בהעלמות מס - עובדה המטילה צל כבד על אמינותה, וכפי שהשיבה בחקירה הנגדית: "אתה שואל לגבי אותם מסמכים לגבי הנתונים הכספיים ואני עונה כי אין בידי מסמכים. אני הייתי עצמאית באותה עת. אתה שואל האם היו לי דיווחים למס הכנסה ולכך אני עונה כי בשנה ראשונה אני הייתי עצמאית בשנה לאחר מכן התיק הועבר על שם אמי אבל למעשה היינו שותפות. אמי שלי נתנה לי מחצית מהרווחים. מבחינת ההגדרה אני לא הייתי עצמאית אך בפועל הייתי עצמאית... אני לא הוגדרתי כעצמאית. אמא שלי שילמה... היו לי כספים במזומן ולכן שילמתי במזומן ההורים שילמו לי במזומן...". אף הטיעון בדבר מתן הלוואות עד לשנת 1991 אינו מתיישב עם חומר הראיות, שהרי הוכח שהמשיבה נישאה בשנת 1990, כי ילדה את בתה בשנת 1991 וכי באותה תקופה כבר הפסיקה לעבוד, לטענתה, לפי בקשת בעלה. 8. לעומת זאת, עדותו של המערער היתה עקבית. המערער טען מלכתחילה כי חי עם אמה של המשיבה כבעל ואשה במשך כ-20 שנה, עובדה שנתגלתה כנכונה למרות הכחשתן של אלו. המערער אף הודה בקבלת הלוואות מאמה של המשיבה, וטענותיו בדבר פרעון ההלוואות, לא היו טענות בעלמא והן הוכחו, אמנם באופן חלקי, בנספח א' לתצהירו בתיק השני, עליו חתומה אם המשיבה ובו היא מאשרת קבלת סך של 70,000 ₪ ואף מצהירה כי באם השיקים ייפרעו אזי: "לא יהיו לי עוד כל תביעות ו/או טענות נוספות", וכן בנספח ו' לתצהירו, אשר נוסח על ידי יועץ המס של אם המשיבה, ובו צויין כי המערער לווה ממנה בשנת 1987 סך של 56,000 ₪ והחזיר את ההלוואה בשנת 1989. הנה כי כן, לא היה כל מקום לייחס אמינות גורפת למשיבה ולאמה, ולבטל במחי יד את עדותו של המערער בשלמותה. 9. אף בסוגיית ההרשאה למילוי השיקים, אין דעתנו כדעת בית משפט קמא. המשיבה לא הציגה גירסה מסודרת באשר לסכומי ההלוואות אותן נתנה למשיב, מועדי נתינתן, אף לא מועד פרעונן המוסכם. המשיבה אף לא הציגה גירסה ברורה באשר למועד קבלת השיקים נשוא הדיון ולא נותר אלא לבור את המוץ מן התבן וללקט את המידע מתוך מקבץ העדויות. המערער טען בעקביות כי נתן את השיקים לאמה של המשיבה, 15 שנה לפני פתיחת תיקי ההוצל"פ, וסמך טענתו זו בין היתר על צורת השיקים (העדר פרטי בעל החשבון), צורה שהתאימה לשנים ההן. בעדותה לפני כב' השופטת אחימן, העידה המערערת: "אני לא זוכרת בדיוק את התאריך שבו קיבלתי את השיק" אולם מודה כי החלה לקבל את השיקים כבר משנת 1986, וכדבריה: "מתחילת 1986 קיבלתי שיקים כבטוחה להלוואות". מועד זה עולה גם מעדותה בפני כב' השופט תמיר: "אתה מציג בפני שיק מספר 2546 ושואל האם זה שיק שאמי העבירה לי ואני עונה כי לא, קיבלתי את השיק מהנתבע, איני זוכרת את התאריך המדוייק, משנת 1986 ואילך קיבלתי את השיק...". אין חולק כי המשיבה מילאה את השיקים (תאריכי פרעון וסכומים) בסמוך למועד הגשתם לביצוע ללשכת ההוצל"פ, דהיינו בשנת 2002, וכדבריה: "את הסכום ואת התאריך בשיק אני מילאתי קרוב לתאריך שבו הפקדתי את זה לבנק כדי להכניס את זה להוצל"פ". מכאן שהוכח כי גם השיק נושא התיק הראשון וגם חלק מן השיקים נושא התיק השני, נמסרו למשיבה, לטענתה היא, כבר בשנת 1986. הנה כי כן בפנינו סדרת שיקים שנמסרו החל משנת 1986, ומולאו בשנת 2002, דהיינו לאחר כ-16 שנה! 10. אין חולק כי האוחז בשטר רשאי להשלים בו פרט חסר מהותי, אלא שסעיף 19 לפקודת השטרות מגביל את ההרשאה ל"זמן סביר", וכלשון החוק: "19(ב) מסמך כאמור שהושלם תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה, יהיה אכיף על כל אדם שנעשה צד לו לפני ההשלמה; זמן סביר, לעניין זה, הוא שאלה שבעובדה". נראה לנו כי יש לקבל את טענת המערער שהפרטים לא הושלמו תוך זמן סביר ולפיכך נשללה ההרשאה להשלמת הסכומים והופקעה זכות האוחז לתבוע על-פי השטרות. פרופ' שלום לרנר בספרו דיני שטרות (התשנ"ט) קובע כי: "כל מקרה יש לבחון בהתאם לנסיבותיו המיוחדות, לאור סוגו של השטר, סוג העסקה והנוהג הקיים לגבי אותן עיסקאות. כך, למשל, אינו דומה שטר שהוצא כדי להטיב עם פלוני, שם משך הזמן למילויו קצר יחסית, לשטר המבטיח הלוואה שניתנה לטווח ארוך. כדוגמא קיצונית של התחשבות בנסיבות מיוחדות, נקבע בארה"ב כי מילוי שטר ששיקף הלוואה ללא ריבית בין אחים, עשוי להחשב כסביר, אפילו מולא לאחר 10 שנים" (עמ' 202) לשיטתו, תקופה של 10 שנים היא דוגמא קיצונית לתקופה ארוכה שעדיין חוסה תחת הגדרת הזמן הסביר. בספרו של יואל זוסמן דיני שטרות (מהדורה שישית, התשמ"ג) נאמר: "לא קבעו הצדדים את הזמן שבתוכו מותר להשלים את המסמך, יש להשלימו 'תוך זמן סביר'. כך יוצא מהוראת הסעיף 19(ב) לפקודה. לשון אחרת: הרשאה שלא נוצלה תוך זמן סביר - בטלה" (עמ' 170) בע"א 33/60, נפתלי קובו נ' דודה קובו , פד"י טו עמ' 1029, קבע בית המשפט כי תקופה של 7 שנים למילוי השטר אינה תקופה סבירה בהעדר אסמכתא מיוחדת ובהעדר נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו את אורך התקופה בה ניתן להשלים את השטר. בע"א (חיפה) 16/75, לזניק נ' ברסלמן, פס"מ תשל"ה (2) עמ' 403 נקבע כי סבירות הזמן להשלמת השטר עניין שבעובדה ולעיתים תחשבנה 5 שנים כזמן סביר, שעה שבנסיבות של עיסקה אחרת עשויים 18 חודשים להחשב תקופת זמן בלתי סבירה. בנסיבות הספציפיות שם נקבע כי שיק שניתן להבטחת הלוואה שהיתה צריכה להפרע תוך שנה, ואשר התאריך מולא בו רק לאחר 4 שנים מתום אותה שנה, לא מולא תוך זמן סביר. הנה כי כן, בשיק רגיל מצומצמת התקופה שניתן להחשיבה כזמן סביר לקיום ההרשאה, שעה שכאשר עסקינן בשיקים לבטחון מוארכת התקופה. אולם על אף שמשתרעת היא לעיתים על פני שנים, אין היא בלתי מוגבלת ובזמן מסויים יש לשים לה קץ. במקרה דנן, נמסרו השיקים משנת 1986 ואילך, ומולאו בשנת 2002, בחלוף 16 שנה. אנו בדעה כי מדובר בתקופה החורגת מתקופת הזמן הסביר, כך שהשלמת השטרות נעשתה בהעדר הרשאה. 11. מסקנה דומה מתחייבת גם בסוגיית ההתיישנות. סעיף 96(א) לפקודת השטרות קובע: "אין להיזקק לתובענה על פי שטר חליפין או שיק או שטר חוב כנגד מי שהוא צד להם ואינו מסב לאחר שעברו שבע שנים, וכנגד מסב - לאחר שעברו שנתיים, מן הזמן שבו נולדה לראשונה לאוחז באותה שעה עילת התובענה כנגד אותו צד...". המחוקק מצא לנכון לתחום את התקופה שלאחריה לא ניתן עוד להגיש תובענה, הן על פי הדין הכללי והן על פי דין ספציפי בפקודת השטרות, וזאת על מנת ליצור איזון בין אינטרס הנושה לבין אינטרס החייב. ההגינות כלפי הנושה מחייבת ליתן לו שהות מספקת להכין תביעתו כראוי ולתבוע את המגיע לו, וההגינות כלפי החייב מחייבת לקבוע את הזמן בו לא יהיה חשוף עוד לסכנת תביעה ולא ייאלץ לשמור את ראיותיו לזמן בלתי מוגבל. תורת ההתיישנות אף מאפשרת לבית המשפט להקדיש את הזמן השיפוטי לבעיות אקטואליות של ההווה, ולא לעסוק בנושאים שאבד עליהם הכלח בסוגיות שלא ניתן להוכיחן מחמת חלוף הזמן. תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות, איפוא, מן הזמן שבו נולדה לראשונה עילת התובענה, קרי: החל מלמחרת יום הפרעון המוסכם, וכלל הוא שאין ממתינים לגיבושו של החוב לכימותו המדויק להשגת אסמכתא להוכחתו, שכן היום שבו נולדה עילת התביעה לראשונה, הוא יום תחילת המרוץ. מאחר שבמקרה דנן לא נשמעה כל עדות בדבר מועד הפרעון המוסכם, לא נותר אלא להזקק להוראות המשלימות בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. סעיף 41 לחוק מתייחס למועד הקיום, וכך הוא קובע: "מועד הקיום. חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש." הנה כי כן, אף פרט זה יקבע לפי מבחן הסבירות. ההלוואות הראשונות ניתנו, כך לגירסת המשיבה, בשנת 1986 ומשלא נשמעה גירסתה באשר למועד הפירעון המוסכם, לא נותר, אלא להשלימו בהתאם למבחני הסבירות. גם אם נניח לטובת המשיבה כי הוסכם על תקופת פירעון של חמש שנים ואף אם נמתח את התקופה לשבע שנים, יתחיל המניין בשנת 1993, מועד שיביאנו לסיום תקופת ההתיישנות בשנת 2000. במקרה דנן, נפתחו תיקי ההוצאה לפועל בשנת 2002. המשיבה אמנם נקבה בשנת 1986 כבשנה שבה נמסרו לה השיקים הראשונים וטענה כי השיקים הבאים נמסרו לה בשנים שלאחר מכן, אולם משלא הובאה כל ראיה שהיא, ולו גם המינימלית ביותר, להוכחת תאריכים מאוחרים יותר, לא נותר אלא להחשיב את שנת המסירה כשנת 1986. כפועל יוצא, יש לקבוע כי נסתם הגולל על טענותיה של המשיבה, באופן שחלוף הזמן מהווה מחסום בלתי עביר לבירורן. די בכל אחד מן הטעמים עליהם עמדנו כדי להביא לקבלת הערעור. סוף דבר 12. מכל האמור לעיל, סבורים אנו כי דין שני הערעורים להתקבל. כפועל יוצא, יש להורות על סגירת שני תיקי ההוצאה לפועל נושא שני התיקים המפורטים ברישא לפסק הדין. סכומים ששילם המערער, אם בכלל, בתיקי ההוצל"פ נושא הערעורים, יושבו לו בצירוף ריבית והצמדה. בנסיבות העניין, אין אנו עושים צו להוצאות. תביעה שטריתערעור