להלן פסק דין בנושא ערעור על התמחרות: פסק דין א. בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 31.7.2005 של ראש ההוצל"פ (כב' הרשם מ' כהן), אשר החליט לקיים התמחרות נוספת בין המציעים לרכישת נכס מקרקעין, הכולל קומת מסחר וארבע קומות משרדים, ברח' לוינסקי 113 בת"א (להלן: "הנכס"). ב. אני מחליטה ליתן רשות ערעור ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור. ג. עיקרי העובדות הצריכות לענייננו הן כדלהלן: המשיבה 2 (להלן: "החברה" או "החייבת") הינה חברה יזמית בתחום הנדל"ן, אשר הוקמה לצורך בניית הנכס. במהלך שנת 1997 חתמה החברה על הסכם הלוואה עם המשיב 1 (להלן: "הבנק" או "הזוכה"), במסגרתו שועבד הנכס כערובה לחיוביה של החברה. ביום 3.12.2000 נפתח תיק הוצל"פ למימוש המשכנתא הרשומה על הנכס. ביום 22.3.2001 מונה עו"ד קופרשמידט ככונס נכסים של הנכס (להלן: "הכונס" או "כונס הנכסים"), מטעם הבנק, המצוי, כידוע, בהליכי פירוק. כונס הנכסים מנסה מזה מספר שנים לממש את הנכס, ואולם, כל נסיונותיו, לא צלחו. על פי חוות דעת שמאי מיום 16.3.2004 שוויו של הנכס, עמד ע"ס 400,000 $, וע"ס של 300,000 $ במימוש מהיר, בשל מיקומו. ביום 3.11.2004 חתמו המערערים וכונס הנכסים על חוזה למכירת הנכס לידי המערערים בתמורה לסך של 300,000 $ כולל מע"מ (להלן: "החוזה" או "הסכם המכר"). בהסכם המכר נקבע כי סך של 15,000 $ ישולם במעמד חתימת החוזה, ויתרת התמורה, בסכום של 285,000 $ תשולם בתוך 30 ימים מיום אישור המכירה על ידי בית המשפט המחוזי (בית משפט של פירוק) וראש ההוצאה לפועל. סע' 12 להסכם המכר קובע כי: "12. א. כונס הנכסים יפנה לאחר חתימת חוזה זה לכב' בית המשפט המחוזי וכן לכב' ראש ההוצאה לפועל כדי לקבל את אישוריהם לגבי חוזה זה. ב. היה ומסיבה כלשהי, ללא כל סייג או הגבלה, לא יינתן האישור האמור בפסקה (ב) (הכוונה ככל הנראה לפסקה (א) - י.ש.) לעיל עד 120 ימים, ישיב כונס הנכסים לקונה כל סכום שקיבל ממנו ע"ח התמורה, כאמור בסעיף 6 לעיל, ולשום צד לא תהיינה טענות ו/או תביעות כלשהן כלפי משנהו בכל הקשור והנוגע לחוזה זה. ג. בנוסף לכל האמור לעיל - הקונה מאשר ומצהיר כי ידוע לו שכונס הנכסים יודיע לחייבים על חתימת הסכם זה למכירת הנכס תמורת סכום התמורה, וכי לחייבים תינתן הזכות לפדות או לרכוש את הנכס תמורת אותו סכום. במקרה זה יתבטל הסכם זה והקונה יקבל בחזרה כל סכום ששילם ע"ח התמורה, ולקונה לא תהיינה כל טענה ו/או תביעה מכל מין וסוג נגד הכונס בכל הקשור לחוזה זה". ביום 30.11.2004 אישר בית המשפט המחוזי את המכר. ביום 16.12.2004 הגיש כונס הנכסים בקשה לאישור הסכם המכר לראש ההוצל"פ. ראש ההוצל"פ קבע ביום 19.12.2004 כי: "1. יש לצרף קישור בין החלטת בית המשפט המחוזי לבין הבקשה שהוגשה אליו. 2. כמו כן, יש לצרף צו מינוי למנהלים המיוחדים. 3. יש למסור את הבקשה לחייבת לתגובתה תוך 7 ימים. 4. לא ברור כיצד הערכת השמאי ניתנה ביום 16/3/04 אף שהביקורים שהשמאי ערך נעשו בחודש 4/04 ובחודש 6/04. יש להבהיר עניין זה בהודעה הבאה שתוגש על ידי כונס הנכסים". (נספח ג' לתגובת החייבת לבר"ע). ביום 5.1.2005 הגישה החייבת לראש ההוצל"פ, התנגדות לאישור הסכם המכר. החייבת הודיעה כי ברצונה לבחון את האפשרות לעשות שימוש בזכות הפידיון העומדת לה, ומכל מקום, טענה, כי גובה התמורה נופל בסכום משמעותי משוויו של הנכס בפועל. לענין זה, טענה החייבת לפגמים בחוות דעתו של השמאי מטעם כונס הנכסים. וביום 13.2.2005 החליט ראש ההוצל"פ כי: "לנוכח האמור בתגובת החייבת ומאחר וכונס הנכסים לא פעל כאמור בהחלטה מיום 19/12/04 דין בקשת הכונס לאישור המכר להמחק". (נספח ד' לתגובת החייבת לבר"ע) ביום 17.2.2005 הגיש כונס הנכסים את תגובתו, בהתאם להחלטת ראש ההוצל"פ מיום 19.12.2004. ראש ההוצל"פ זימן את הצדדים לדיון ליום 20.4.2005, ולמועד נדחה נוסף ביום 2.5.2005. במסגרת הדיון שנערך ביום 2.5.2005, הסכימו הצדדים כי: "הגענו להסכמה ולפיה תנתן לחייבת האפשרות לפדות את השעבוד בתמורה לסך בשקלים של 300,000 דולר כולל מע"מ וזאת תוך 45 ימים מיום מתן תשובת המפרקים לחייבת לאחר שתתקיים פגישה בין החייבת לבין נציגי הזוכה... במידה ותוך 45 הימים האמורים לעיל לא תפדה החייבת את השעבוד, יאושר המכר לקונים על פי הצעת כונס הנכסים. מובהר ומוסכם בין הצדדים שהסך של 300,000 דולר כולל מע"מ...". (נספח ו' לתגובת החייבת לבר"ע) החייבת לא עשתה שימוש בזכותה לפדות את הנכס תוך 45 ימים. יחד עם זאת, לטענת החייבת, איתרה גורם שלישי, משיב מס' 3 (להלן: "הצד שלישי"), במהלך נסיונותיה לגייס את סכום הפדיון, אשר הסכים לרכוש את הנכס בתמורה לסך של 350,000 $ כולל מע"מ (סע' 4 לבקשת החייבת לאישור המכירה לצד ג', נספח "ח" לתגובת החייבת לבר"ע). ביום 17.7.2005 הגיש הצד השלישי בקשה למתן הוראות לראש ההוצל"פ ובו הצעתו לרכוש את הנכס בתמורה לסך של 350,000 $ כולל מע"מ. הצד השלישי, טען בבקשתו כי הפקיד בידי בא כוחו סך של 50,000 $ כדמי קדימה, אשר יועברו לידי כונס הנכסים עם חתימה על הסכם מכר (נספח "ז" לתגובת החייבת לבר"ע). כונס הנכסים הגיש תגובתו לבקשה, ובה הודיע כי הצד השלישי הגיש הצעה פורמלית על גבי הסכם מכר החתום על ידו, וכי הפקיד בידי כונס הנכסים סך של 35,000 $, המהווים 10% מהצעתו (נספח "י" לתגובת החייבת לבר"ע). לפיכך, הודיע כונס הנכסים כי הוא תומך במכירת הנכס לידי הצד השלישי, כנגד הסך של 350,000 $ בתוספת מע"מ. ביום 28.7.2005 ניתנה החלטת ראש ההוצל"פ שזו לשונה: "מאחר והמכר הותנה באישור ראש ההוצל"פ ובשלב זה המכר טרם אושר ולמעשה לא נפגעה זכות או ציפיה כלשהי של המציעים הישנים וכן בהתחשב בגובה ההצעה החדשה שקיבל כונס הנכסים המעלה את התמורה בהתחשב בשווי הנכס בשוק החופשי ובמימוש מהיר וכן בהתחשב בעובדה שהמציעה החדשה חתמה אף היא על הסכם מכר עם כונס הנכסים והפקידה בידיו פקדון כנדרש ועל מנת למקסם את התמורה שתתקבל ממכירת הנכס לטובת נושי החייבת והחייבת עצמה, אני מורה לכונס הנכסים לזמן את כל המציעים להתמחרות ביניהם ולדווח לי על תוצאותיה תוך 15 ימים מהיום". על החלטה זו הערעור שבפני. ד. טענות הצדדים בערעור טוענים המערערים, כי טעה ראש ההוצל"פ בהחלטתו, לפיה בוטל למעשה הסכם המכר אשר נכרת בינם ובין כונס הנכסים, כעשרה חודשים טרם ביטולו, וזאת, לאחר מו"מ שנערך במשך שנתיים. המערערים טוענים כי הסכם המכר קיבל את אישורו של בית המשפט המחוזי, וכן את הסכמתו המותנית של ראש ההוצל"פ, אשר הורה ביום 2.5.2005, כאמור, כי: "...במידה ותוך 45 הימים האמורים לעיל לא תפדה החייבת את השעבוד, יאושר המכר לקונים על פי הצעת כונס הנכסים". המערערים טוענים, כי בהחלטתו מיום 28.7.2005, התעלם ראש ההוצל"פ מהחלטתו מיום 2.5.2005, וקבע בה קביעה סותרת. המערערים טוענים כי החלטת ראש ההוצל"פ מיום 2.5.2005 מהווה אישור ההסכם בכפוף לתנאי מתלה. משלא פדתה החייבת את הנכס, הרי שיש לקבוע כי המכר אושר על ידי ראש ההוצל"פ (סע' 8-9 לסיכומי המערערים). המערערים טוענים כי יש לקבוע מדרג נורמטיבי של החלטות ראש ההוצל"פ, לפיהן החלטת ראש ההוצל"פ המאשרת את הסכמת הצדדים, עומדת בדרגה גבוהה יותר מהחלטת ראש ההוצל"פ, שאינה מושתת על הסכמה כאמור (סע' 13 לסיכומי המערערים). לטענת המערערים נפגעה זכותם היסודית והמהותית, לאור הציפיה הסבירה וההסתמכות, שהיתה מנת חלקם, לפיה הסכם המכר אושר למעשה, ואישורו הוגבל, אך ורק, לזכות הפדיון של החייבת. המערערים טוענים כי טעה ראש ההוצל"פ, בהתעלמו מעקרון ההסתמכות, ובענייננו, הסתמכותם שלהם על חוזה המכר, כאשר, הכספים אשר נועדו לרכישת הנכס לא נוצלו למטרות אחרות. המערערים טוענים כי הצעת הצד השלישי, הינה מסווה להצעת החייבת, לרכישת הנכס בתנאי תקנת השוק. המערערים מוסיפים וטוענים כי טעה ראש ההוצל"פ, בהתעלמו מן הקשיים שמערימה החייבת על מכירת הנכס, כאשר היקף חובותיה של החברה עולה על 10 מיליון ₪, ורכישת הנכס בהליכי הוצל"פ בידי החייבת באמצעות הצד השלישי, תמנע משאר נושיה של החייבת אפשרות להפרע ממנה. לפיכך, טוענים המערערים כי משנחזה, לטענתם, כי הצעת הצד השלישי איננה אלא הצעת החייבת לרכישת הנכס בתנאי תקנה השוק, הרי שאין לתת יד לניסיון זה, שלא נעשה בתום לב. בנוסף טוענים המערערים, כי "עצם חתימת הסכם המכר על ידי כונס הנכסים והחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 2.5.05, והחלטת בית המשפט המחוזי המאשר את המכר, נטעו במבקשים את הבטחון, כי אכן עסקת המכר תצא אל הפועל" (סע' 12 לבר"ע). לטענת המערערים, יש להעדיף את הציפיה הלגיטימית של הרוכש, לכיבוד הקשר המשפטי אשר נוצר בינו לבין כונס הנכסים. זאת, במיוחד כאשר התמורה המוצעת על ידי המערערים הינה סבירה. המשיבים כולם מתנגדים לערעור וסבורים, איש מטעמיו, כי בנסיבות הענין צדק ראש ההוצל"פ בקביעתו, לפיה, יש לקיים התמחרות נוספת בין המציעים. החייבת מציינת כי אין כל מקום לקבל את טענות המערערים, לענין ההלכה שנקבעה בענין ע"א 509/00 לוי נ' ברכה, פד"י נה (4) 410, שכן המערערים כלל לא התמודדו מעולם בהליך של התמחרות על הנכס. הצעת המערערים לרכישת הנכס היתה ההצעה הבלעדית אותה הצליח כונס הנכסים לאתר. לפיכך, טוענת החייבת, אין כל מקום לגזור גזירה שווה מפסק דין זה, על נסיבות הענין, ויש להורות על קיומה של התמחרות, לשם השאת התמורה המתקבלת בהליך מימוש הנכס. החייבת מוסיפה וטוענת, כי לאור הוראות הסכם המכר, כלל לא התגבש אינטרס הסתמכות כלשהו של המערערים, שכן, הוראות הסכם המכר, הכפיפו את תוקפו, מפורשות, לאישורו של ראש ההוצל"פ. זאת ועוד, טוענת החייבת, כי משהחליט ראש ההוצל"פ למחוק את בקשת כונס הנכסים לאישור המכר, אין כל בסיס לטענת המערערים בדבר הסתמכותם על אישורו של ראש ההוצל"פ. ה. דיון דין הערעור להדחות. המערערים וכונס הנכסים חתמו, כאמור, על הסכם מכר, למכירת הנכס למערערים בתמורה לסך של 300,000 $ כולל מע"מ. הסכם המכר, הוכפף, כאמור, לאישורו של ראש ההוצל"פ, כתנאי מתלה. הלכה היא כי כל עוד לא התקבל אישורו של ראש ההוצל"פ על הסכם המכר, הרי שלא התגבשה הסתמכותו של הרוכש הפוטנציאלי, וטענה מעין זו, תדחה. עמד על כך כב' השופט בר אופיר, בענין בר"ע (ת"א) 1189/03 קומפיוטסט מעבדות נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-מח 2003(1) 2061, אשר אוזכר בסיכומי החייבת, בקובעו, שם, בעמ' 2062: "הצדדים היו מודעים לתנאי ההתמחרות, לפיהם כפוף המכר לאישורו של ראש ההוצאה לפועל; ופירוש הדבר הוא שכל עוד לא אושרה הצעת הרכישה על יסוד תקנה 68(ב) - לא גובש אינטרס הסתמכות לטובת המציע. כתוצאה מכך ניתן להמשיך בהליכי ההתמחרות (באישורו ובפיקוחו של ראש ההוצאה לפועל) ככל שמוגשת הצעה העולה במידה משמעותית על קודמתה, כמו בענייננו". (השוו: רע"א 4891/04 וינקלר נ' בנק הפועלים בע"מ, פד"י נח(6) 721, 725; ע"א 509/00 לוי נ' ברכה, עו"ד נאמן בפשיטת רגל לנכסי יצחק בילו, פד"י נה (4) 410, 430). זאת ועוד, על האיזון הראוי בין האינטרסים הנוגדים הכרוכים בהליך מימוש נכס בכינוס נכסים, נכתב בפרשת בר"ע (ת"א) 1695/04 א.י.נ.ס נכסים בע"מ נ' משה אגרסט- כונס נכסים, [פדאור (לא פורסם) 04 (6) 440]: "האינטרסים המוגנים במסגרת ההליכים בלשכת ההוצל"פ, הם אכן מחד אינטרס הציפיות הלגיטימית של הקונה, אשר, כטענת המערערת, הציע את הצעה הגבוהה ביותר וכרת הסכם עם כונס הנכסים, כי ההסכם יאושר. מאידך, אינטרס ראוי להגנה הוא מימוש הנכס בתמורה האופטימלית, המשקף אינטרס משותף לחייב, לזוכה ולנושים האחרים. החייב, כך נראה לי, אשר כונס הנכסים בא בנעליו, זכאי כי המערכת המשפטית תגן על זכותו הקניינית וכי נכס משלו ימכר על ידי כונס הנכסים, בסכום הגבוה ביותר האפשרי. אינני סבורה כי האינטרס המוגן של החייב והאחרים להגנת קניינם, על ידי השגת תמורה אופטימלית, נופל מהאינטרס של המערערת המעוגן בעקרון ההסתמכות". וכן: "סבורה אני כי יש להעדיף במקרה זה, את האינטרס המוגן של החייב והאחרים. הסיבה לכך היא ש"הציפיה הסבירה" של המערערת איננה נקיה מספקות... עוד ידעה המערערת כי אישור המכר נתון לשיקול דעתו של ראש ההוצל"פ אשר לו העניק המחוקק שיקול דעת נרחב ביותר בכל האמור לגבי מכירת נכס על פי תקנה 68(ב) לתקנות ההוצל"פ ". זאת, בנוסף לעובדה שסעיף 12 להסכם המכר, קובע מפורשות, כי תוקפו של החוזה כפוף לאישור ראש ההוצל"פ. לפיכך, נראה, כי לא קמה למערערים כלל ציפיה כלשהי, הראויה להגנה, לכיבוד הקשר החוזי שנוצר בינה לבין כונס הנכסים, בנסיבות הענין. מכל מקום, ציפיה שכזו, אם קמה כלל, לא גוברת על האינטרס המוגן של החייב והאחרים להגנת קניינם, על ידי השגת תמורה אופטימלית. ו. יצויין כי לא מצאתי כל ממש בטענותיהם האחרות של המערערים, לפיהם, קיים מדרג בהחלטותיו של ראש ההוצל"פ, לפיהם, החלטות הנשענות על הסכמת הצדדים, עדיפות על פני החלטות אחרות. אכן, צדדים המסכימים ביניהם, מנועים, דרך כלל, מכח עקרון תום הלב, מלהעלות טענות כנגד הסכמתם זו. יחד עם זאת, אינני סבורה כי משקל החלטתו של ראש ההוצל"פ המאשר הסכמתם של צדדים, עולה על החלטה אשר איננה מאשרת הסכמה. עוד לא מצאתי ממש בטענת המערערים, לפיה הצד השלישי איננו אלא "איש קש" של החייבת. לטענה זו לא נמצא סימוכין, ומכל מקום, אין ספק כי צד ג' הציע לרכוש את הנכס בסכום העולה משמעותית על הצעת המערערים, וגם אם אותר ע"י החייבת, אין בכך כל פסול. אינני סבורה כי יש להגן על זכותם של המערערים הטוענים ל'הסתמכות' כנגד זכות החייבת והנושים להשיא את תמורת הנכס. הסיבה העיקרית לכך היא, כאמור, כי טרם אושר המכר וכל עוד לא אושר, עדיין רשאי ראש ההוצל"פ לשקול מגוון שיקולים רלבנטיים. ז. סוף דבר הערעור נדחה. המערערים ישאו בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, לכל אחד מהמשיבים (סה"כ 15,000 ₪ בתוספת מע"מ), הסכום ישולם מתוך הערבון שהופקד ויתרת הערבון תושב למערערים לידי בא כוחם עו"ד חריש. התמחרותערעור