התביעה הוגשה לבית משפט השלום בסכום של 2,298,944 ₪. התובע עתר להורות כי ביהמ"ש יפסוק לסכום זה ריבית. בית המשפט ציין כי גבול הסמכות של בית משפט השלום הקבוע בחוק אינו משתנה. ערכו הריאלי של הסכום הנתבע צריך שיבוא בגדר הסמכות הסטטוטורית של 2,500,000 ש"ח ואל לו לחרוג ממנו. נתבע המגיש היום את תביעתו לבית משפט השלום, אין היא יכולה לחרוג בסכומה מן התקרה של 2,500,000 ש"ח. בית המשפט אינו רשאי לפסוק ריבית מעבר לסמכותו, היינו 2.5 מיליון ₪, אלא הפרשי הצמדה בלבד. להלן החלטה בנושא סמכות בית משפט השלום לפסוק מעל 2.5 מיליון: החלטה בפניי בקשה למתן רשות להתגונן. המצהיר מר וליד אבולעפיה נחקר על תצהירו ובאי כוח הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב לרבות סיכומי תשובה. טענות הנתבעים: הנתבעים טוענים כי בין הצדדים מנוהלים הליכים נוספים, במסגרתם הוגשה בקשה כנגד התובע למתן צו מניעה זמני, על פיו עתרו כי התובע ימנע מלממש משכון על נכס מקרקעין. הנתבעים טוענים כי ביהמ"ש המחוזי, בהחלטתו בבקשה למתן צו מניעה קבע כי טענותיהם ראויות להתברר והורה על צו מניעה כפי בקשתם. הנתבעים טוענים כי הגישו תביעה כנגד התובע לתשלום של 20,000,000 ₪ בתיק 2645/04 ולטענתם כל הטענות העומדות לקבוצת אבולעפיה, עומדות לנתבעים שבפניי. הנתבעים טוענים כי התובע ראה והתייחס לחברות השונות בקבוצת אבולעפיה, לרבות הנתבעת 1 , חברת מי יפו בע"מ , כקבוצה אחת. הנתבעים טוענים כי כל הפעולות בחשבונות שנפתחו על ידי הקבוצה היו אומנם בכל חשבון פעולות של היחידים, אך היו לכל דבר ועניין פעולות הקבוצה כולה. הנתבעים מפנים לטענות התובע במסגרת הדיון בבקשה לפש"ר כנגד חברת סבונה אנטפרייזס בע"מ, מהן עולה כי התובע הוא שהתייחס לכל החשבונות כאל קבוצה אחת . לגופו של עניין מעלים הנתבעים מספר טענות: א. כי התובע שינה באופן חד צדדי את תנאי האשראי, דבר שהוביל לביצוע חיובי ריבית חריגה. לטענתם מלוא חיובי הריבית החריגה שנגבו מהקבוצה כולה עומדים על סך של 23,000,000 ₪. ב. כי התובע גרם לנזקים לקבוצת אבולעפיה בהתנהגותו, אשר השתנתה לאחר שהשליטה בבנק התובע נרכשה על ידי קבוצת ספרא וקבוצת בינו-ליברמן. ג. התובע החליט והפסיק ולהעמיד אשראי לנתבעת מס' 1 בלא שהיה קיים כל חוב, אלא בשל ההליכים שננקטו, היינו התובענה שהוגשה על ידי קבוצת אבולעפיה הנתבעים טוענים כי בהתנהגותו התובע גרם לנזקים עצומים, חלקם נתבעו בתביעה שהוגשה על ידם לביהמ"ש המחוזי ועומדת להם זכות הקיזוז. עוד נטען כי לאחר שהתובע יעמיד לרשות הקבוצה את מלוא המסמכים הדרושים יוכלו לפרט ביתר פירוט את החיובים הבלתי מוצדקים ואת הנזקים. במסגרת הבקשה הועלו מספר טענות ספציפיות: הטענה לעניין הערבות הבנקאית: הנתבעים טוענים כי אחת מן הערבויות שניתנה על ידי הקבוצה, הייתה ערבות בנקאית של בנק מחו"ל, פי. בי. שוויץ, אשר סרב להמיר את הערבות שניתנה לטובת התובע בערבות בסכום זהה, בסכום של כ- 5 מליון דולר. לטענת הנתבעים התובע ובנק פי. בי שווייץ סרבו לטענת הנתבעים בעצה אחת. כתוצאה מסירוב התובע להמיר את הערבויות נגרם לנתבעים נזק בסכום של 362,210$. הטענה לעניין שינוי חד צדדי של תנאי האשראי: הנתבעים טוענים כי רובו המכריע של האשראי שניתן בחשבון היה אשראי במט"ח דולרי, על פי התנאים שסוכמו, הריבית הייתה לייבור + 0.5%. התובע שלא כדין החל לחייב את חשבונות הקבוצה בשיעור ריבית של לייבור + 1.5%. לטענת הנתבעים התובע חייב תא חשבונות הקבוצה בריביות שלא כדין בשיעור של כ - 5 מיליון דולר. הנתבעים טוענים כי התובע לא המציא להם את כל המסמכים הדרושים להן על מנת להציג חישוב מדויק של חיובי היתר של הריבית. הגדלת סכום הערבות הבנקאית: הנתבעים יטענו כי בתחילת שנת 2003 הסתבר להם כי בנק פי. בי. שוויץ הגדיל את הערבות שלא כדין מארבעה מיליון דולר לכ- חמישה מיליון דולר. והכול באופן חד צדדי ללא הסכמת בעל הפיקדון. אי כיבוד ההסכם בנוגע לחשבון 504114: הנתבעים טוענים כי הגיעו להסכם עם התובע כי בחשבון זה ישולם סך של 1.5 מליון ₪, ולמרות זאת לא נסגר החוב בחשבון. הגדלה מלאכותית של הערבויות: התובע דרש מהנתבע מס' 2 לשלם חובות בחשבון 266108 ע"ש אליהו אפרים ז"ל, למרות שערבותו של הנתבע מס' 2 פקעה. עוד נטען כי בחשבונות אחרים הערבות של הנתבע מס' 2 הייתה מוגבלת בסכום. מימוש ערבויות: הנתבעים טוענים כי התובע מימש שלא כדין ערבויות בנקאיות מבנק פי. בי. שוויץ, ומבנק ג'יקוב ספרא בניו יורק, בסכום של למעלה מעשרה מליון דולר. חיובי יתר: התובע פעל בחוסר תום לב, כאשר העביר כספים בין חשבונות החברה, העניק הלוואות פרע אותן וגבה עמלות שמנות. מימש את הערבויות מדולרים לשקלים פעמיים ובכך הרוויח פעמיים משינוי השער. במימוש הערבויות העביר את הכספים לחשבונות הקבוצה הנוחים לתובע . התובע גבה שלא כדין עמלת מסמך בגין הלוואות און-קול on call. התובע עיגל את הריבית על הלוואות דולריות ובכך גבה 2 מליון ₪ ביתר. התובע חישב את הסכומים המגיעים לקבוצה בגין עסקאות במט"ח באופן מוטה לטובתו , בכך שחישב את הסכומים המגיעים לקבוצה לפי 3 או 4 נקודות לאחר הנקודה העשרונית, בעוד שכאשר החישוב היה בגין כספים המגיעים לתובע חישוב באופן של 7 או 8 ספרות לאחר הנקודה העשרונית. התובע סגר עסקאות forward פתוחות באופן חד צדדי ובכך גרם לקבוצה נזקים במיליוני שקלים. התובע סרב לבצע הוראות מכירה בחשבונות ני"ע של הקבוצה. למרות ניהול מו"מ התובע חילט ערבויות. לא כיבד המחאות וגרם לנזקים רבים. הנתבעים טוענים כי כל אחת מהטענות מצדיקה מתן רשות להתגונן, וכולם ביחד בוודאי מצדיקות רשות להתגונן. טענות התובע: התובע טוען כי הנתבעים אינם מכחישים את החוב נשוא התיק דנן ואינם כופרים בו. התובע טוען כי הטענות של הנתבעים כולן מתבססות על קיזוז נזקים בגין מעשי ו/או מחדלי התובע, המוכחשים על ידי התובע, אך המדובר בקיזוז שלא ניתן לבצעו. התובע טוען כי על פי הוראותיו של סעיף 53 לחוק החוזים הנתבעים אינם רשאים לבצע קיזוז באשר על פי הודאתם המדובר בסכומים בלתי קצובים. התובע טוען כי לא מדובר בקיזוז מעסקה אחת, או בין צדדים זהים, או בסכום קצוב ולכן דין הבר"ל להידחות הואיל והטענות כולם מתייחסות לחשבונות אחרים של הקבוצה שאינם החשבון נשוא דיוננו. התובע טוען עוד כי החשבון נשוא דיוננו, שימש מבחינה מסחרית כחשבון המסעדה בלבד. המדובר בחשבונות של חברות שונות, ואישיות משפטיות נפרדות, ואין המדובר באותה עסקה. לכן נטען כי לנתבעים אין זכות קיזוז דיונית או מהותית. התובע טוען כי אין כל פירוט באשר לחיובי היתר הנטענים, הן ביחס לריביות הנטענות הן ביחס לעמלות הנטענות והן ביחס לכל פרטי ההגנה. וכל הטענות הינן כלליות ביותר. התובע טוען כי הנתבעים אינם יכולים להעלות טענה כלפיו משום שבנק בשוויץ סרב להמיר את הערבות הבנקאית. לעניין הטענות הנטענות על ידי המבקשת בהליך זה טוען התובע כי טענת הנתבעים הינה שהתובע החליט להסיק את האשראי בשל התביעה שהוגשה על ידי הקבוצה כנגדו. בכך שהתובע סרב לאפשר כיבוד כרטיסי אשראי נגרם לנתבעת מס' 1 נזק בשיעור של 2.5 מיליון ₪, בעוד שהחיוב של כרטיס האשראי היה 6,503 ₪. בעניין זה טוען התובע כי הנתבעים לא פרטו כלל ועיקר כיצד הגיעו לחישוב הנזק הנטען על ידם והוא נטען בעלמא. התובע טוען כי הנתבעים כאן הגישו כנגד התובע תביעה במסגרתה גילו דעתם כי אין בכוונתם לכבד את התחייבויותיהם כלפי התובע בגין האשראי שניתן להם, לכן מעבר לעובדה כי התובע שלח מכתב התראה כדין על פי זכותו בהסכם, הרי משגילו הנתבעים את דעתם כי אין בכוונתם לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי התובע קמה לו זכותו להפסיק את מתן האשראי. לעניין העדר מסמכים, נטען כי הנתבעים דרשו דרישה כה גורפת בהיקפה, " התיק המלא של כל אחד ממרשנו ו/או מי מהם בבנק", שאין להתירה. עוד נטען כי לו הנתבעים היו עותרים לקבלת מסמכים ספציפיים הדרושים להם לצרך הכנת הגנתם בתביעה כאן היה ניתן להתייחס לבקשתם משדרשו רשימה הכוללת את כל המסמכים שבידי התובע בלא לפרט מדוע מסמכים אלו דרושים להם בעוד הצהירו בכתב תביעתם כי בידיהם ראיות רבות להוכיח את טענותיהם, הרי המדובר בכסות שאין להתירה. התובע טוען כי הטענה שיש להתייחס לכל קבוצת החשבונות כאל כקבוצה אחת לא עלתה במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן. המצהיר בתצהירו אל טען זאת, ולכן אין להתייחס לטענה זו כלל. יתר על כן טוען התובע כי הנתבעים אינם מבקשים כי ביהמ"ש יתייחס לאשכול החברות והיחידים כאל קבוצה אחת, שכן במקרה כזה אם הייתה בפיהם טענה כי יש להתייחס לכלל החשבונות כאל כקבוצה אחת, הרי מין הדין לראות בכלל החוב בחשבונות כחוב של הקבוצה כולה, ואין להיעתר לטענה חד צדדית. כלומר, התובע טוען כי באם הנתבעים מבקשים כי ביהמ"ש יראה את הקבוצה כגוף אחד לצורך קיזוז הרי יש לבצע את הקיזוז למול כלל החובות של הקבוצה, ואל רק כלפי החשבון היחיד הנתבע, במקרה כזה החובות של כלל הקבוצה עומדים על סך של כ- 129,000,000 ₪, וגם מטעם זה אין לקבל את טענות הנתבעים. בעניין החלטת ביהמ"ש המחוזי, אשר כזכור הורה על מתן צו מניעה זמני, ב"כ התובע טוען כי ראשית ההחלטה שגויה והוגש בר"ע לעליון, שנית, אין ההלטה יכולה לבוא במקום העלאת טענות הנוגעות לחשבון נשוא דיוננו, ולעמידה בדרישות החוק והפסיקה באשר למידת הפירוט הנדרשת והעדר זכות קיזוז. לפיכך, טוען התובע כי אין ליתן לנתבעים רשות להתגונן. דיון: ראשית אציין כי התביעה הוגשה בסכום של 2,298,944 ₪. התובע עתר להורות כי ביהמ"ש יפסוק סכום זה ריבית. ברע"א 5585/05 - כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' בלומה מן ואח' . תק-על 2006(3), 1861 ,עמ' 1871, נדונה סמכותו של ביהמ"ש השלום ונקבע כי: "גבול הסמכות של בית משפט השלום הקבוע בחוק אינו משתנה. ערכו הריאלי של הסכום הנתבע צריך שיבוא בגדר הסמכות הסטטוטורית של 2,500,000 ש"ח ואל לו לחרוג ממנו. נתבע המגיש היום את תביעתו לבית משפט השלום, אין היא יכולה לחרוג בסכומה מן התקרה של 2,500,000 ש"ח." ביהמ"ש אינו רשאי לפסוק ריבית מעבר לסמכותו, היינו 2.5 מיליון ₪, אלא הפרשי הצמדה בלבד. ולענייננו, הבקשה שהוגשה על ידי הנתבעים הינה ארוכה ביותר בהיקפה, אלא שאורכה של הבקשה והיקפה אין בהם כדי להעיד על מהותה ותכניה. הטענות מועלות באופן כללי ביותר, בהעדר התייחסות פרטנית לחשבון נשוא דיוננו, אשר הינו חשבון הנתבעת מס' 1, על כך אין מחלוקת, ואשר שימש לצורך ניהול המסעדה. עוד אין מחלוקת כי החשבון נשוא דיוננו הינו החשבון היחידי של הנתבעת מס' 1 אצל התובע, וכך הדבר גם ביחס לנתבע מס' 3, שדרך אגב אציין לא הגיש כל תצהיר. (ראה בעניין זה עדותו של מר אבולעפיה מיום 26.9.06 עמוד 4 שורות 20-30). יותר מהעדר התייחסות פרטנית לחשבון נשוא דיוננו, הבקשה מבוססת על ההנחה כי ביהמ"ש ייעתר לבקשה משום שהתובע ראה בקבוצת אבולעפיה כקבוצה אחת לצורך מתן האשראי, והנתבעים מפנים בעניין זה לע"א 769/88. באותו עניין הועלתה טענה דומה וביהמ"ש ניתנה רשות להתגונן וביהמ"ש העליון סבר כי בדין ניתנה רשות להתגונן, למרות שהיה מדובר בטענות של חברה אחרת מזו שכנגדה הוגשה התביעה. יחד עם זאת, אין הנדון דומה לראייה, משום שבאותו עניין המדובר היה בחברה שהמחתה את זכויותיה כנגד התובע לחברה הנתבעת. וכך קובע ביהמ"ש העליון: "בין אם צדקה השופטת המלומדת בקביעתה שאין המערערים יכולים לסמוך על המחאת זכויות בין שתי החברות ובין אם לאו, לא נתבדתה, על כל פנים, טענתם (בתצהיר ובחקירה) שהבנק המשיב הסכים מבחינתו לראות את שתי החברות - חברה אחת; אם כך הדבר, כל טענת הגנה שיש לאחת משתי החברות כלפי המשיב כוחה יפה גם לזכות החברה האחרת." ראה ע"א 769/88 - מרדיקס מכונות 1987 בע"מ נ' הבנק הבינלאומי .תק-על 90(1), 368. האם מתוך הדברים הנ"ל ניתן להסיק כי הוראותיו של סעיף 53 לחוק החוזים פקעו? האם מכך יש להסיק כי רשאי צד להעלות טענת קיזוז בין שתי חברות כאשר אין מחלוקת כי המדובר בחברות שונות, בעסקאות שונות ובסכום שאינו קצוב? הנתבעים בעצמם מאשרים כי הסכומים שמבוקש לקזז אינם סכומים קצובים, וכך נאמר בסעיף 5 לסיכומים: " הגם שהסכומים אותם תובעת קבוצת אבולעפיה לקזז מכל סכום הנתבע ממנה, באמצעות יחידיה, על ידי הבנק, אינם סכומים קצובים, הם בבחינת סכומים הנובעים מעסקה אחת - עסקה בין קבוצת אבולעפיה לבין הבנק ולכן ניתנים לקיזוז." כלומר, הנתבעים מבקשים כי ביהמ"ש יראה בכל חשבונות הקבוצה כחשבון אחד, ובכל הפעילות של כל היחידים בכל הקבוצה כאל פעילות אחת המהווה עסקה אחת. מדוע? משום שהתובע ראה בהם קבוצה אחת לעניין מתן האשראי. כלומר, הואיל והתובע ראה בהם כקבוצה אחת לצורך מתן האשראי הרי קמה להם הזכות להתייחס למכלול החשבונות כאל יחידה אחת ולכל הפעילות כאל עסקה אחת ולעתור לקיזוז על פי הוראות סעיף 53 לחוק החוזים. דומני כי הנתבעים הרחיקו לכת בפרשנותם את הוראות חוק החוזים. אין הנתבעים מבקשים כי ביהמ"ש יראה בכל הקבוצה כיחידה אחת. כמובן שלא, עיון בטענות הנתבעים בתצהירו של מר אבולעפיה מראה בעליל, כי הוא מעלה טענות בדבר חשבונות שונים, בהם טוען כי ערבותו או ערבות אחרים הייתה מוגבלת, עוד מעלה טענות בדבר חובת התובע לסגור חשבון מסוים בשל תשלום החוב בו על פי הסכמה נטענת. כלומר, הנתבעים אינם מבקשים כי ביהמ"ש יראה את החשבונות הקבוצה כיחידה אחת, אלא מבקשים כי רק לצורך הקיזוז ביהמ"ש וזכותם לבצעו ביהמ"ש יראה את החשבונות כקבוצה אחת, ויותר מכך את כל העסקאות שנעשו, כל ההלוואות, כל ההסכמים, כל ההתנהלות כעסקה אחת. כלומר, אין עסקינן בנתבעים אשר עותרים לראות את הקבוצה כולה כיחידה אחת, ברור שלא, שכן במקרה כזה, למול הטענות של הנתבעים בעניין הנזקים שנגרמו להם יש להעמיד את מכלול החובות של כל הקבוצה, אלא שהנתבעים מבקשים כי ביהמ"ש יראה בחשבונות קבוצה אחת רק לצורך זכות הקיזוז בלבד. אני סבורה כי לא ניתן לקבל טענה ממין זה. לא ניתן לקבל טענה כי לנתבעים יש זכות קיזוז במובן זה שחוב שחב להם התובע, הוא חב לכולם יחד , וחוד שהם חבים לתובע יש להפרידו לכל אחד ואחד מיחידי הקבוצה. וזאת גם אם אקבל לצורך הדיון את הטענה כי התובע ראה הנתבעים כקבוצה אחת לצורך מתן האשראי. זכות הקיזוז: הנתבעים מעלים טענות רבות מאוד אשר רובן ככולן אינן מפורטות, ורובן ככולם אינן מתייחסות כלל ועיקר לחשבון נשוא דיוננו ולפעילות בוצעה בו. סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע את זכות הקיזוז וכך נאמר בו: "(א) חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים." בה"פ (תל-אביב-יפו) 1302/05 - צמרות בוני הארץ בע"מ - ח.צ. 520038084 נ' אדלשטיין אלון ואח' . תק-מח 2006(3), 3939 ,עמ' 3942 אומרת כב' השופטת שבח: "נראה כי אין בפנינו צדדים בעסקה אחת כי אם צדדים שונים בעסקאות שונות ומשכך לא עומדת למשיב כל זכות קיזוז." בע"א 377/82 - התעשיה האוירית לישראל בע"מ נ' צור גת חברה . פ"ד מב(2), 725 ,עמ' 733- 734 קובע כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק כי: "מסכים אני עם פסק דינו של חברי, השופט בך. כמוהו, אף אני סבור, כי החיובים שהצדדים חבים זה לזה בערעור שלפנינו אינם מעסקה אחת, ועל כן ניתן לקזזם רק אם הם קצובים. מכיוון שאחד החיובים אינו קצוב, אין מקום לקיזוז." בבש"א (תל-אביב-יפו) 17969/02 - בנק הבינלאומי סניף בורסת היהלומים נ' פולק שלמה ואח' . תק-מח 2005(2), 9681 ,עמ' 9687, מסביר כב' השופט שילה, כי השאלה האם ניתן לראות בחוזה הדביטורי והתנהלות בחשבון שצמחה ממנו כעסקה אחת, כשאלה סבוכה, וכך הוא אומר: "אכן ייתכן שאפשר לראות בחוזה הדביטורי הכללי "הסכם מסגרת" כמובנו בע"א 725/87 הנ"ל ועל כן עסקת מסגרת, ואילו ההסכמים הנוספים שעשו הבנק והמבקשת מפעם לפעם, כגון הסכמים בעניין העמדת אשראי או הלוואות ובשינויים בהסכמים אלו כגון שינויים בשיעורי הריבית או הגדלות או הפחתות של מסגרת האשראי, הם עסקות העומדות בפני עצמן שאין הכרח לזהותן עם עסקת המסגרת." ודוק, בענייננו, טענת הקיזוז אינה מתייחסת לפעולות בחשבון נשוא דיוננו, אלא לפעולות בחשבונות אחרים, בהם יש הסכמי פתיחת חשבון אחרים והמתייחסים לאישיות משפטית אחרת, על כך אין מחלוקת. הנתבעים טענו כי הואיל והתובע ראה בחשבונות הקבוצה מקשה אחת יש להתיר להם לבצע את הקיזוז אך לא הציגו כל אסמכתא משפטית בה הותר ביצוע קיזוז כזה, למעט פס"ד מרדיקס הנ"ל שנסיבותיו אין דומות לענייננו. ניתן להציג עשרות רבות של פסקי דין אשר בכולם סרב ביהמ"ש להתיר קיזוז בניגוד להוראותיו של סעיף 53 לחוק החוזים המפורט לעיל, ואציין רק את ע"א (תל-אביב-יפו) 3282/00 - אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' קד קו קדוש בנין פיתוח וכבישים 1990 בעמ . תק-מח 2004(1), 8191 ,עמ' 8197 שם נקבע כי: "כידוע, בין אישיותה המשפטית של חברה לבין מנהליה קיימת הפרדה. חברה הינה אישיות נפרדת ועצמאית מהבעלים המרכיבים אותה. אין המדובר בגוף אחד, אלא בשני גופים משפטיים נפרדים. אין בפנינו תשתית עובדתית ומשפטית לביסוס טענה של הרמת מסך, שאף לא נטענה ככזו. בנסיבות אלה דין טענת הקיזוז אפוא להידחות." על ההלכה כי לא יינתן לקזז אלא חיובים קצובים כאשר עסקינן בעסקה אחת לא יכול להיות חולק ראה לעניין זה ע"א 248/89 - החברה הכללית למוסיקה נ' .VIDEO (U.K.) LTD . פ"ד מו(2), 273 ,עמ' 277-278 שם נאמר, אכן, הדין הוא כי בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה. הגנה כזו יכול ותתבסס גם על טענת קיזוז, אשר בוססה ופורטה כדבעי (ע"א 544/81, 604, קיהל נ. סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פד"י ל"ו(527-526 ,518 ,(3; ע"א 579/85, אריאן ואח' נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י מ'(767 ,765 ,(2). טענת קיזוז היא טענת הגנה ככל טענה אחרת, ובעטייה תינתן לנתבע רשות להתגונן כל אימת שהדין המהותי מכיר בה (ע"א 377/82, התעשייה האווירית לישראל בע"מ נ. צור גת, פד"י מ"ב(728 ,725 ,(2). הדין המהותי הוא זה הקבוע בסעיף 53(א) לחוק החוזים, לפיו ניתן לקזז חיובים כספיים קצובים אף אם אינם נובעים מתוך עסקה אחת, וחיובים כספיים הנובעים מאותה עסקה ניתן לקזז אפילו אינם קצובים (על מהותה של "העסקה" בה דן הסעיף, ראה, למשל: ע"א 377/82 הנ"ל, בעמ' 732; ע"א 725/87, חברת ביר-טל סחר מזון בע"מ נ. חברת אוליבקס בע"מ, פד"י מ"ד(180 ,177 ,(1). כלומר, הפסיקה הכירה בזכות קיזוז של נתבע, כאשר הטענות לעניין הקיזוז נבעו מפעולות הבנק בחשבונו, גם אם הסכומים לא היו קצובים. הפסיקה לא הכירה בזכות להתיר קיזוז כאשר עסקינן בחשבונות נפרדים, בעסקאות שונות, ובאישיות משפטיות שונות, במיוחד לא כאשר הטענות המועלות על ידי הנתבעים כי יש לראות בחשבונות כולם כחשבון אחד, מתייחסות רק לזכות הקיזוז אך מתעלמות מהחובות המפורטים באותם חשבונות. הנתבעים לא הציגו כל חוות דעת חשבונאית המפרטת את הנזקים הנטענים על ידם. בעניין זה טענו כי התובע נמנע מלהעמיד לרשותם מסמכים. הנתבעים ביקשו כי התובע ימציא למעשה כל מסמך שהיה אי פעם ברשותו מכל מן וסוג שהוא, וזאת בכל החשבונות הקבוצה. דרישה כזו הינה כה גורפת וכה בלתי סבירה עד כי אין להיעתר לה. אולם עלי להדגיש כי אינני דוחה את טענות הנתבעים בגין העדר פירוט בלבד. לו היה מדובר בטענות קיזוז המתייחסות לחשבון נשוא דיוננו, לו היו הנתבעים מפרידים את טענותיהם ומתייחסים ספציפית לחשבון נשוא דיוננו, וטוענים כי בחשבון זה יש פעולה שגרמה להם לנזק, הרי ייתכן והחלטתי הייתה שונה. אלא שהנתבעים כרכו יחדיו את כל החשבונות, על יסוד טענה כי יש לראות בכל חשבונות הקבוצה כיחידה אחת, ובאותה נשימה טענו כי יש להפריד בין הערבויות לאותם חשבונות, הרי המדובר בטענה המוציאה זו את חברתה. אין בפניי בקשה של הנתבעים להרמת מסך בין כל החברות בקבוצה, ולכן אין לקבל את טענותיהם בעניין. לא התייחסתי לכל טענה וטענה, רק אציין כי לדוגמא הנתבעים מעלים טענות בדבר מימוש ערבות בנקאית, אלא שהערבות הבנקאית לא מומשה בחשבון נשוא דיוננו, והנתבעים כלל אינם מפרטים מה יתרת החובה באותו חשבון. ככלל הנתבעים התעלמו מיתרות החובה בחשבונות אותם הם מבקשים לאחד לצורך הקיזוז המבוקש על ידם. הנתבעים טענו כי כב' השופט ישעיה קבע כי יש טעם בטענותיהם. לא קבעתי כי אין טעם בטענותיהם, וכי אין הן טעונות בירור עובדתי, אלא שהטענות אינן ראויות לשמש הגנה מפני התביעה המונחת בפניי, לאור הוראותיו של סעיף 53 לחוק החוזים שעד כה וטרם שונה. הנתבעים טענו כי התובע הפסיק את מתן האשראי באופן חד צדדי. בעניין זה הנתבעים כלל לא פרטו, מה היה היקף האשראי, מה הייתה מסגרת האשראי המוסכמת, האם הייתה חריגה ממסגרת האשראי, מדוע לא הופקד הסך של כ - 6,000 ₪ לתשלום ההתחייבויות במסגרת כרטיס האשראי, ובמיוחד לא ברור כיצד אי תשלום של חיוב לכרטיס אשראי בסכום של כ - 6,000 ₪ מוביל לנזק של 2.5 מיליון ₪, בעניין זה הנתבעים סתמו ולא פרשו. מכל הנימוקים הנ"ל אני סבורה כי הנתבעים לא הראו הגנה לכאורה ולו בדוחק, ואין להיעתר לבקשה למתן רשות להתגונן. לפיכך, הבקשה נידחת. הנתבעים ישלמו הוצאות הבקשה בסכום של 2,500 ₪ + מע"מ. התובע זכאי לעתור לקבלת פסק דין על יסוד הוראותיו של כב' השופט ריבלין בפס"ד בלומה מן לעיל. סמכות עניינית