שהבנק לא הודיעו לנתבעים על כוונתו למכור את הנכס, וממילא הוא לא שיתף אותם בהליכי המכירה. לטענת הבנק, אין כל חשיבות לעובדה זו, שכן ממילא הנתבעים ידעו עליה, ידוע היטב. ואם לא ידעו - מוסיף הבנק וטוען - הרי שהנתבעים עצמו את עיניהם מלראות עובדה זו, ועצימת עיניים זו, כמוה כידיעה ממש. מנגד טוענים הנתבעים, כי לא ידעו ולא היו צריכים לדעת על כך שהבנק נקט בפעולות למכירת הנכס. לטענתם, עצם מחדלו של הבנק מלהודיע להם על הליכי מימוש המשכון בהם נקט, צריך להביא לתוצאה, כי יש לפטור אותם, באופן מלא, מלפרוע את יתרת חוב ההלוואה. להלן פסק דין בנושא מכירת נכס לפרעון משכנתא ע"י הבנק לצורך מימוש משכנתא: פסק דין 1. זוהי תביעתו של בנק נגד ערבים. סכום התביעה עומד על 243,524 ₪, כערכו ביום 31.1.01. עיקרי העובדות: 2. בני הזוג ביקשו לבנות בית בישוב לפיד, שבאזור מודיעין. לשם כך, הם פנו לבנק התובע (להלן: "הבנק"), וביקשו כי ייתן להם הלוואה לצורך רכישת קרקע ובנייה עליה. הבנק נעתר לבקשתם, ובימים 11.11.93 ו-26.12.94 נחתמו בין הבנק לבין בני הזוג שני הסכמי הלוואה, במסגרתם נתן הבנק לבני הזוג הלוואה בסכום כולל של 460,000 ₪. 3. על מנת להבטיח את החזר ההלוואה, פעל הבנק בשני מישורים: ראשית, הוא הטיל משכון על הקרקע ועל מה שייבנה עליה. שנית, הוא החתים את הנתבעים כערבים להחזר ההלוואה. הנתבעים הינם בני משפחתם הקרובים של בני הזוג זלוצובר, היינו אחיו ואחותו של מר זלוצובר, וכן בעלה של האחות. 4. בני הזוג זלוצובר החלו בבניית הבית, ואולם עוד בטרם הושלמה המלאכה, בעת שהבניין היה עדיין במצב שלד, הם נקלעו לקשיים כלכליים, אשר בעטיים עזבו את הארץ בבהילות רבה, בחודש מאי 1995, מבלי להודיע על כך אף לבני משפחתם הקרובים, ובהם לנתבעים. ככל הידוע, הם לא שבו לישראל עד לעצם היום הזה. בשל מצבם הכלכלי הקשה, לא יכלו בני הזוג זלוצובר להמשיך ולשלם את התשלומים השוטפים שהיו חייבים לשלם לצורך החזר ההלוואה, ולפיכך החליט הבנק להעמיד את ההלוואה לפרעון. 5. בני הזוג זלוצובר ייפו את כוחו של בא כוחם דאז, עו"ד אביטל חן (היום שופט בית משפט השלום בירושלים), למכור את הנכס על מנת לפרוע את ההלוואה מכספי המכירה. כבר בסמוך לאחר עזיבת בני הזוג את הארץ, פנה בא כוחם דאז של בני הזוג במכתב לבנק, בו הודיע על כוונתו למכור את הנכס בעצמו. דא עקא, שהדבר לא עלה בידו, חרף מאמצים שעשה, וחרף ארכות שנתן לו הבנק. במכתב אותו כתב השופט דהיום אביטל חן, במענה לשאלות שהופנו אליו על ידי ב"כ התובעת במסגרת הליך זה, הוא מסר, כי עשה נסיונות למכור את הנכס באופן עצמאי, ואולם מצב השוק לא איפשר את מכירתו של הנכס, שכן לא הייתה התעניינות לרוכשו. ככל הנראה, גם העובדה שעל הנכס רבצו עיקולים נוספים, לא סייעה במכירתו. בנסיבות אלה, הודיע בא כוחם דאז של בני הזוג לבנק, כי לא עלה בידו למכור את הנכס, ועל כן הוא ביקש שהבנק יעשה זאת, על ידי נקיטת הליכים בלשכת ההוצאה לפועל. 6. בנסיבות שנוצרו, ובהתאם למה שסוכם בשעתו עם בא כוחם דאז של בני הזוג זלוצובר, פנה הבנק ללשכת ההוצאה לפועל ונקט בהליכים של מימוש משכון. ביום 17.10.95 מונתה עו"ד דלית לב ככונסת נכסים מטעמו של הבנק, וביום 11.4.96 היא מכרה את הנכס תמורת סכום של 155,000 דולר. כפי שעולה מהראיות שהמציא הבנק, כונסת הנכסים עידכנה את בא כוחם דאז של בני הזוג לגבי הליך המכירה. בקשר לאותה עיסקה, נדרש הבנק לשלם מס שבח, מס רכוש וכן את שכרה של כונסת הנכסים, בסכום כולל של 143,911 ש"ח. הסכום שנותר לאחר ביצוע תשלומים אלה - 377,709 ₪ - הועבר לבנק, ביום 3.9.96, לצורך תשלום על חשבון החזר ההלוואה. 7. אין חולק על כך, שהבנק לא הודיע לערבים, היינו לנתבעים, על כוונתו למכור את הנכס, וממילא הוא לא שיתף אותם בהליך המכירה. 8. במהלך טיפולו בעניין, הגיע הבנק למסקנה, כי חוות הדעת השמאית שניתנה לו לצורך מתן ההלוואות, הייתה שגויה. לפיכך, הוא הגיש תביעת נזיקין נגד שמאית המקרקעין שערכה את חוות הדעת. התביעה התקבלה, והשמאית (וחברת הביטוח שלה) חוייבו לשלם לבנק, ואף שילמו, סכום של 170,000 ש"ח. לאחר הפחתת הוצאות ההליך, הועבר הכסף שנותר - 160,325 ₪ - לתשלום על חשבון החזר ההלוואה. הדבר היה ביום 15.11.00. 9. לטענת הבנק, בתמורה שהתקבלה כתוצאה ממכירת הנכס על ידי כונסת הנכסים וכתוצאה מהפיצויים שהתקבלו בתביעת הנזיקין, לא היה כדי לפרוע את מלוא חובם של בני הזוג זלוצובר לבנק. לפיכך, הגיש הבנק את תביעתו זו נגד הערבים, בה הוא תובע, כי הם יפרעו את יתרת ההלוואה. 10. התביעה הוגשה כתביעה בסדר דין מקוצר. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, בה העלו מספר טענות הגנה. במסגרת הדיון בבקשה הוחלט, בהסכמה, כי תינתן לנתבעים רשות להתגונן בטענה אחת ויחידה והיא, המשמעות שיש לעובדה שהבנק לא שיתף אותם בהליכי מימוש המשכון. 11. הואיל ובין הצדדים הייתה קיימת מחלוקת בשאלת סבירות המחיר בו מכרה כונסת הנכסים את הנכס (155,000 דולר), הסכימו הצדדים, כי בית המשפט ימנה מומחה, שמאי מקרקעין, אשר יחווה דעתו בשאלה, מה היה שווי השוק של הנכס בעת מכירתו. בהסכמת הצדדים, מינה בית המשפט את השמאי, מר אלירם באשר. 12. בחוות הדעת אותה הגיש השמאי ביום 10.9.03, הוא חיווה דעתו, כי נכון ליום 11.4.96 - מועד החתימה על הסכם המכר - עמד שווי הנכס על סכום של 180,000 דולר, וב"מימוש מהיר" הוא עמד על סכום של 170,000 דולר. דיון והכרעה: 13. אין חולק על כך, שהבנק לא הודיעו לנתבעים על כוונתו למכור את הנכס, וממילא הוא לא שיתף אותם בהליכי המכירה. לטענת הבנק, אין כל חשיבות לעובדה זו, שכן ממילא הנתבעים ידעו עליה, ידוע היטב. ואם לא ידעו - מוסיף הבנק וטוען - הרי שהנתבעים עצמו את עיניהם מלראות עובדה זו, ועצימת עיניים זו, כמוה כידיעה ממש. מנגד טוענים הנתבעים, כי לא ידעו ולא היו צריכים לדעת על כך שהבנק נקט בפעולות למכירת הנכס. לטענתם, עצם מחדלו של הבנק מלהודיע להם על הליכי מימוש המשכון בהם נקט, צריך להביא לתוצאה, כי יש לפטור אותם, באופן מלא, מלפרוע את יתרת חוב ההלוואה של בני הזוג זלוצובר. 14. השאלה הראשונה שיש לשאול היא, מה נפקות העובדה שהבנק לא הודיע לנתבעים כי בני הזוג זלוצובר חדלו מלשלם את התשלומים שהיו חייבים בהם, וכי בכוונתו למכור את הנכס לצורך פרעון ההלוואה? אני סבור, כי התשובה לשאלה זו היא, שבכך שהבנק לא מסר לנתבעים עובדות אלה, הוא הפר חובה המוטלת עליו כלפי הנתבעים. נראה לי, כי ניתן למצוא את קיומה של חובה זו בהוראת סעיף 26 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, אליה הצדדים לא התייחסו. הוראת סעיף זו קובעת: "לא קיים החייב את חיובו, יודיע על כך הנושה לערב יחיד תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב; לא הודיע כאמור, יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". מקור אחר לקיומה של החובה המוטלת על הבנק מצוי בפסיקה. שכן כבר נפסק, כי מכוח חובת תום הלב הקיימת בדין הכללי, מוטלת על הנושה, ובמקרה שלנו על הבנק, החובה למסור לערבים מידע אשר עלול להשפיע על חיוביהם (ר' פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל, פ"ד נג(4), 804; וכן את פסק דיני בת.א. 22943/00 שערי העיר חברה להשקעות בע"מ נ' רמי שרון, אשר צורף כנספח ה' לסיכומי ב"כ הנתבעים). 15. השאלה השנייה שיש לשאול היא, מה צריכה להיות התוצאה של העובדה, שהבנק הפר את חובתו כלפי הנתבעים. לטענת הנתבעים, נוכח מחדלו של הבנק, יש להעניק להם פטור מלא מקיום ערבותם (ר' סעיף 56 לסיכומיהם). אין בידי לקבל טענה זו. ככל שמדובר בסעיף 26 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, הרי שנאמר בו, כי הפטור יהיה רק "כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". וככל שמדובר בפסיקה, הרי שבהלכת ליברמן נקבע, כי "מכוח עיקרון תום-הלב יש לשחרר את הערבים מחבותם כדי הנזק שאי-מתן ההודעה גרם להם" (שם בעמ' 815). יוצא, אפוא, שמחדלו של הבנק, כשלעצמו, אינו מזכה את הנתבעים בפטור מלא מקיום ערבותם. השאלה שיש לשאול היא, האם נגרם להם נזק כתוצאה מאי מתן ההודעה? אם יסתבר, שגם אם הבנק היה מודיע לנתבעים על כוונתו למכור את הנכס, הדברים היו מתרחשים כפי שהתרחשו - אין הנתבעים זכאים לפטור כלשהו. רק אם יסתבר, כי אילו הבנק היה מודיע לנתבעים על הפעולות שבכוונתו לנקוט, היה בכוחם של הנתבעים להביא לשינוי רלוונטי במהלך הדברים, יהיו הנתבעים זכאים לפטור, ואולם זאת, רק כגודל השינוי שהיה חל. 16. ובכן, השאלה שיש להידרש לה היא, "מה היה קורה אילו...?". בעניין זה מעלים הנתבעים שני תרחישים אפשריים: התרחיש האחד הוא, שהיה ביכולתם לפדות את הנכס מהשעבוד שהיה לטובת הבנק, ללא צורך במעורבות של כונסת הנכסים ופתיחה בהליכי הוצאה לפועל, ולשלם לבנק את מלוא החוב. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי היה ביכולתם להשלים את בנייתו של הבית ולמכור אותו כבית מגורים גמור וראוי, בפטור מלא מתשלום מס שבח מקרקעין, וכל זאת בצרוף רווח כספי נאה (סעיף 73 לסיכומי ב"כ הנתבעים). 17. הגעתי לכלל מסקנה, שלא עלה בידם של הנתבעים לשכנע, כי התרחיש הראשון עליו הם מדברים, היה בר ביצוע. ראשית, משום שקיומו של תרחיש זה הועלה על ידם באיחור, ואין לשלול את טענת הבנק, כי הדבר היה רק בעקבות הערות שהעיר בית המשפט במהלך ישיבות קדם המשפט. ושנית, משום שלא שוכנעתי כי בידי הנתבעים עמדו האמצעים הכספיים, הרצון והיכולת הדרושים לצורך פדיון הנכס מהשעבוד בו היה נתון, או לצורך השלמת הבנייה. 18. עיון בסיכומים שהוגשו על ידי הנתבעים מלמד, כי הנתבעים ממקדים את טיעונם בתרחיש אחר. לטענת הנתבעים, אילו הייתה נמסרת להם הודעה על כוונת הבנק למכור את הנכס במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, ואילו הבנק היה משתף אותם בהליכי המכירה שנעשו על ידי כונסת הנכסים, היה באפשרותם לנקוט בצעדים ובפעולות, לרבות פנייה לערכאות, על מנת שהנכס יימכר בהתאם לשווי שנקבע על ידי המומחה שמונה על ידי בית המשפט, היינו 180,000$, ולא במחיר בו נמכר על ידי כונסת הנכסים, היינו 155,000$ (סעיף 58 לסיכומיהם). מנגד טוען הבנק, שגם אילו היה מודיע לנתבעים על הליכי מימוש המשכון, לא היה בכך כדי להעלות או להוריד, והדברים היו מתרחשים בדיוק כפי שהתרחשו בפועל. 19. אכן, נראה כי יש טעם בדבר הבנק. שהרי, כזכור, בא כוחם דאז של בני הזוג זלוצובר, עורך הדין דאז אביטל חן, עשה נסיונות ומאמצים לא מבוטלים למכור את הנכס בכוחות עצמו, ואולם הדבר לא עלה בידו. ואם כך - במה הנתבעים טובים ממנו? מה הם יכלו לעשות שהוא עצמו לא עשה? ואולם, מאידך, לא הובאו בפניי ראיות, אשר יש בהן כדי להסביר, מדוע הנכס נמכר במחיר הנמוך מהמחיר אותו העריך השמאי שמונה מטעם בית המשפט. על רקע עובדה זו נראה, כי לא ניתן לשלול את טענת הנתבעים, כי אילו הבנק היה מודיע להם על קיום הליכי המכירה, הם היו נוטלים חלק פעיל ומגלים מעורבות בעניין, וכתוצאה מכך הם היו מתעקשים וגורמים לכך, שהנכס יימכר על ידי כונסת הנכסים בסכום של 180,000$ ולא בסכום של 155,000$. 20. השאלה השלישית שיש לברר היא, מה היקף הנזק שנגרם לנתבעים כתוצאה מאי שיתופם בהליכי ההוצאה לפועל? כאמור, אני סבור שיש לקבל את טענתם, כי אילו הבנק היה משתף אותם בהליכי המכירה, היה עולה בידם לגרום לכך שכונסת הנכסים תמכור את הנכס במחיר של 180,000$. מאידך, אין בידי לקבל את טענת הנתבעים, כי היה בידם לחסוך את התשלומים ששולמו במסגרת הליכי המכירה, עבור מס שבח, מס רכוש ושכר טרחתה של כונסת הנכסים. הטעם לכך הוא, שלא קיבלתי את טענת הנתבעים, כי הם היו יכולים למכור את הנכס בכוחות עצמם. כל שקבעתי הוא, שאין לשלול את טענתם, כי אילו הבנק היה משתף אותם בהליכי המכירה שננקטו על ידי כונסת הנכסים, היה עולה בידם לגרום לכך שהנכס יימכר במחיר גבוה יותר מזה שנמכר. מכאן, שלא ניתן לקבל את טענתם, כי ניתן היה לחסוך את התשלומים ששולמו עבור מס שבח, מס רכוש ושכר טרחתה של כונסת הנכסים. 21. השאלה הרביעית שיש לשאול היא, האם יש ליחס לנתבעים "אשם תורם" בגין הנזקים שנגרמו להם? בפרשת ליברמן הגיע בית המשפט העליון למסקנה, כי בנסיבות העובדתיות של אותו מקרה, אין ליחס לערבים "אשם תורם". לפיכך, לא נזקק בית המשפט לדון בשאלה העקרונית והיא, האם, מבחינה משפטית, ניתן לייחס לערבים "אשם תורם" (ר' סעיף 18 לפסק הדין). בפסק הדין אותו נתתי בת.א. 22943/00 הבעתי דעתי, כי ניתן לייחס לערבים "אשם תורם". על רקע דעה זו, השאלה שיש לשאול במקרה שבפנינו היא, האם בהתנהגותם של הנתבעים בפרשה שבפנינו, יש לייחס להם "אשם תורם"? הגעתי לכלל מסקנה, שיש להשיב על שאלה זו בחיוב. 22. ממכלול הראיות שהובאו בפניי בתיק זה עולה התמונה הבאה לגבי ידיעותיהם של הנתבעים ולגבי התנהגותם: א. אין חולק על כך, שהנתבעים ידעו, כי בנוסף לערבותם, הטיל הבנק משכון על הנכס. ב. אין חולק על כך, שהנתבעים ידעו כי בני הזוג זלוצובר עזבו את הארץ, כשהם מותירים אחריהם חובות, וכי בני הזוג זלוצובר הפסיקו, או עמדו להפסיק, להחזיר לבנק את ההלוואה, ועל כן בכוונת הבנק היה להעמיד את ההלוואה לפרעון. ג. אין חולק על כך, שבני משפחתם של הנתבעים, עמדו בקשר עם עורך הדין דאז, אביטל חן. ד. מעדות הנתבעים עולה, כי הם ידעו שהבנק פועל למכירת הנכס לצורך פרעון ההלוואה, הגם שלא ברור אם הייתה להם ידיעה קונקרטית לגבי פרטי הדברים. ה. אין חולק על כך, שהנתבעים לא יזמו פנייה אל הבנק. בעדותם טענו, כי הניחו שמכירת הנכס תכסה את יתרת חוב ההלוואה, ועל כן לא יהיה כל צורך בפנייה אליהם (ר' עדות דני בן דניאל בעמ' 32 ועדות אורית בן דניאל בעמ' 26). 23. הנה כי כן, ממכלול הראיות שהובאו בפניי עולה, כי הגם שהבנק לא הודיע לנתבעים שהוא נקט בפעולות למכירת הנכס, הנתבעים ידעו על כך, ולמרות זאת הם לא נקטו כל יוזמה, שמטרתה ליטול חלק פעיל בהליך המכירה. הנתבעים טוענים, כי יצאו מנקודת הנחה שערכו של הנכס גבוה מיתרת חוב ההלוואה, ולפיכך, לאחר מכירת הנכס, לא יהיה צורך לפנות אליהם בדרישה כי יממשו את ערבותם. הסבר נוסף שניתן לתת להתנהגות הפאסיבית בה נקטו הנתבעים הוא, שהם ביקשו להצניע את עצמם ולא להתבלט, מתוך תקווה, שגם אם בסופו של דבר מכירת הנכס לא תביא לסילוק מלוא החוב, יסתפק הבנק במה שהצליח להשיג, "ישכח מהם", ולא יפנה אליהם בדרישה לממש את ערבותם. 24. מה המשמעות של עובדות אלה? אני סבור, כי המשמעות היא, שהבנק אינו הגורם היחיד שאחראי לכך שהנתבעים לא נטלו חלק בהליך המכירה. גם הנתבעים אחראים לעובדה זו. אילו הנתבעים היו מגלים יוזמה, לא הייתה כל מניעה לכך, שהם היו נוטלים חלק פעיל בהליך המכירה שננקט על ידי כונסת הנכסים, וכאמור, כבר קבעתי, כי במקרה כזה, אין לשלול את טענתם, כי היו מצליחים לגרום לכך שהנכס היה נמכר במחיר שנקבע על ידי השמאי שמונה על ידי בית המשפט, ולא במחיר בו נמכר. אני סבור, כי יש לייחס לנתבעים "אשם תורם" של 50% לנזק שנגרם להם, ולפיכך, יש לייחס לבנק רק מחצית מהנזק שנגרם לנתבעים כתוצאה מאי שיתופם בהליך המכירה. 25. השאלה החמישית שיש לשאול היא, האם יש לקבל את טענת הנתבעים, כי נוכח מחדלו של הבנק מלהודיע להם על הליכי מימוש המשכון, אין לחייב אותם לשאת בריבית פיגורים בשיעור של 17% לשנה, כקבוע בסעיף 2א' לצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי), תש"ל-1970 (סעיף 63 לסיכומי הנתבעים). לטענת הנתבעים, יש לבצע את התחשיב של שערוך סכומי ההלוואה שנלקחה על ידי בני הזוג זלוצובר, לפי הריביות הקבועות בהסכמי ההלוואה, ולא לפי הערכים של ריבית פיגורים. אין בידי לקבל טענה זו. הטעם לכך הוא, שכפי שקבעתי, גם על הנתבעים מוטלת מידה של אחריות לכך שהם לא שותפו בהליכי מימוש המשכון. נראה, שאין חולק על כך, שאילו לא היה נופל כל פגם בהתנהגות הבנק, הוא היה זכאי לערוך את חישוביו לפי ריבית פיגורים של עד 17% לשנה, בהתאם לשיעורי הריבית הנוהגים בבנק. וגם אם הנתבעים סבורים אחרת לגבי שאלה זו, הרי שלא ניתנה להם רשות להתגונן ביחס אליה. השאלה היחידה שהנתבעים רשאים להעלות במסגרת הליך זה היא, האם נוכח מחדלו של הבנק, אין הוא זכאי לריבית הפיגורים אותה היה זכאי לקבל אלמלא המחדל. כאמור, אני סבור שיש להשיב על כך בשלילה. אני סבור, כי העובדה שהבנק הפר את חובתו כלפי הנתבעים, אינה צריכה לשלול את הזכות שהייתה קיימת לו אלמלא המחדל. התוצאה של מחדל הבנק היא, שהוא לא יהיה זכאי לקבל את כל מה שהיה זכאי לקבל אלמלא מחדלו, אלא רק מחצית מסכום זה. 26. השאלה האחרונה שיש לשאול היא, מהי "השורה האחרונה"? בסיכומים שהוגשו לבית המשפט, לא מצויים תחשיבים מפורטים. תחשיבים חלקיים מצויים בהודעות שהגישו הצדדים בשלב קדם המשפט (הודעת ב"כ התובע מיום 25.4.04 והודעת ב"כ הנתבעים מיום 28.4.04). לפיכך, בפסק דיני זה, אעמוד על העקרונות אשר בהתאם להם על הצדדים לערוך את התחשיבים. ואלה העקרונות: א. יתרת חוב ההלוואה נכון למועד מכירת הנכס (אפריל 96) עמדה על 563,658 ₪. ב. במועד המכירה עמד שער הדולר על 3.15 ₪. לפיכך, אילו הנכס היה נמכר בסכום של 180,000$, היה מתקבל אצל כונסת הנכסים סכום של 567,000 ש"ח. ג. למרות שאילו הנכס היה נמכר בסכום של 180,000$ ההוצאות היו גדולות יותר, הרי שעל מנת לפשט את הדברים אני קובע, כי התחשיב ייעשה ללא שינוי. לפיכך, מהסכום שהתקבל אצל הכונסת, יש להפחית סכום של 143,911 ₪, כערכו במועד ביצוע התשלומים בגין מס שבח, מס רכוש ושכר טרחתה של הכונסת. ד. יש לזקוף על חשבון פרעון החוב, סכום של 160,325 ₪ שהועבר לבנק ביום 15.11.00 בהתאם לפסק הדין שניתן בתביעת הרשלנות שהגיש הבנק נגד השמאית. ה. יש לערוך את חישוב יתרת החוב לפי ריבית של עד 17% לשנה, בהתאם לשיעורי הריבית הנוהגים אצל הבנק. ו. את הסכום שיתקבל בעקבות החישובים בסעיפים א-ה יש לחלק לשניים, בהתאם לחלוקת האחריות שקבעתי. לפיכך, על הנתבעים לשאת, ביחד ולחוד, רק במחצית יתרת חוב ההלוואה, כפי שתקבע בהתאם לחישובים שייערכו. 27. אני קובע, כי על ב"כ התובעת להעביר לב"כ הנתבעים, תוך 10 ימים, את התחשיב שיערוך בהתאם לעקרונות שקבעתי. ב"כ הנתבעים ימסור התייחסותו לתחשיב זה תוך 10 ימים לאחר מכן. ככל שיהיה צורך בהשלמת פסק הדין, ו/או בבקשות בעניין הוצאות, יגישו הצדדים בקשותיהם 10 ימים לאחר מכן. בנקמשכנתאמימוש משכנתאמקרקעין