להלן פסק דין בנושא חוב לבנק דיסקונט: פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת רות רונן), מיום 27.8.02, בת"א 24779/98 אשר קיבל את תביעת בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק" או "המשיב 1") לתשלום יתרת החוב בחשבון המשותף של המערערת ובעלה, המשיב 2,לאחר שדחה את בקשת הרשות להתגונן של המערערת. נגד המשיב 2 ניתן פסק דין, ונחתמה פסיקתא עוד ביום 9.7.02. המשיב 2 הוא אך משיב פורמאלי בערעור שלפנינו. 1. רקע הדברים הבנק הגיש נגד המערערת ובעלה (להלן: "המשיב 2") תביעה בסדר דין מקוצר בגין יתרת החוב בחשבונם הפרטי המשותף (להלן: "החשבון המשותף") ע"ס 57,341.59 ₪ (סכום הקרן). המערערת הגישה בקשת רשות להתגונן, ובה טענה כי הבנק ביצע פעולות בחשבון המשותף ללא הסכמתה, כי החשבון המשותף למעשה הפך מפרטי לעסקי ללא ידיעתה, וכי נעשו בו פעולות נוספות, כגון מכירת פק"מ והעברת כספים לחשבון העסקי של החברה שבבעלות המשיב 2 (להלן: "החשבון העסקי"), זאת, על סמך כתב שעבוד בו זויפה חתימתה של המערערת על ידי בעלה בידיעת הבנק. לטענת המערערת, פעולות אלה הן שגרמו להגדלת יתרת החוב נשוא התביעה בבימ"ש קמא בחשבון המשותף. הבנק טען כי טענת זיוף החתימה הינה טענה בע"פ מול מסמך בכתב (כתב השעבוד), ומשכך יש לדחותה. כמו כן נטען כי יש לדחות את טענת המערערת ביחס לפעולות שנעשו בחשבון ע"י המשיב 2 הואיל והיא עצמה את עיניה וסמכה עליו ביחס לביצוע פעולות בחשבון המשותף. יתרה מכך, לפי מסמכי פתיחת וניהול החשבון המשותף, ניתן היה להסתפק בחתימתו של המשיב 2 לצורך ביצוע הפעולות בחשבון המשותף גם ללא חתימתה של המערערת. 2. פסק דינו של בית משפט קמא כב' השופטת רונן דחתה את בקשת הרשות להתגונן שהגישה המערערת (המשיבה דאז) וקיבלה את תביעת הבנק, ובפסק-הדין חייבה את המערערת לשלם לבנק את סכום התביעה בגין יתרת החוב בחשבון המשותף. טענת הבנק של "טענה בע"פ מול מסמך בכתב" נדחתה מן הטעם שנתבע בסדר דין מקוצר יכול להעלות גם טענה בעל פה נגד מסמך בכתב (ע"א 168/84 אלקלעי נ' בנק אוצר החייל בע"מ פ"ד מ(2) 335). בקשת הרשות להתגונן נדחתה לגופה היות והשופטת קיבלה את טענת הבנק, וקבעה כי אין משמעות לטענת המערערת לעניין הזיוף, שכן בטופס פתיחת חשבון הבנק של המערערת ובעלה צוין כי כל אחד מהם יהא רשאי לפעול בחשבון ביחד ולחוד ללא הגבלה. דהיינו, הוסכם בין המערערת ובעלה ובין הבנק כי החשבון יופעל ע"י המערערת או בעלה. לאור העובדה שהמערערת לא טענה במסגרת בקשת הרשות להגן לעניין תוקפו ותקפותו של ההסכם בינה לבין הבנק כפי שהוא בא לידי ביטוי בטופס פתיחת החשבון הנ"ל, היא מודה בחתימתו עליו ואינה כופרת בהסכמות המצוינות בו, נקבע כי אף אם תתקבל טענתה של המבקשת כי חתימתה זויפה בכתב השעבוד וכי בוצעו בחשבון פעולות ללא ידיעתה, אין לכך משמעות. זאת מאחר וממילא ניתן היה להסתפק בחתימתו של בעלה של המערערת כדי להפוך את החשבון המשותף מפרטי לעסקי, ואף להעביר ממנו כספים. 3. טענות הצדדים א. טענות המערערת המערערת חוזרת בערעור על הטענות שטענה בבקשת הרשות להתגונן, וטוענת בנוסף כי מדובר בשליחות כאשר המשיב 2 הוא כביכול השלוח, וכי הבנק לא היה רשאי להסתמך על השליחות כצד שלישי מאחר וידע כי השלוח פעל תוך חריגה מהרשאתו כאשר פעל ללא הסכמתה וידיעתה של המערערת וזייף את חתימתה בכתב השעבוד. ב. טענות המשיב המשיב טוען כי בדין דחתה השופטת קמא את בקשת המערערת לרשות להתגונן, מאחר ודי היה בחתימתו של בעלה של המערערת על כתב השעבוד כדי לאפשר את ביצוע הפעולות נשוא כתב השעבוד. לטענת המשיב, המערערת ובעלה הם בני זוג ואנשי עסקים המנהלים מזה עשרות בשנים מפעל בתחום יצור, שיווק ומכירת מוצרים טבעיים. המערערת, לטענת הבנק מעורבת בעסק באופן פעיל. הבנק מוסיף וטוען כי רק לאחר שנקלע העסק לקשיים כלכליים היתממה המערערת בטענה שהיא אישה פשוטה שאינה מבינה בעסקי בנקאות ושבעלה הוא זה שלמעשה ניהל את החשבון. ביחס לטענת השליחות והחריגה מהשליחות בביצוע הפעולות הנ"ל בחשבון המשותף, טוען הבנק כי מדובר בהרחבת חזית מאחר וטענה זו לא הועלתה בבקשת הרשות להתגונן ועל כן יש למחוק אותה. 4. בקשת רשות להתגונן בבקשות רשות להתגונן על המבקש להצביע על "הגנה לכאורה" בלבד על מנת שתינתן לו הרשות להתגונן, כאמור בע"א 465/89 גדעון בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(1) 66, עמ' 69-70: "לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן. זאת משום שסדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו" (זוסמן, 618) ולענין זה, "אין לקבוע שהענין הוא כך, אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה 'הגנה לכאורה': (שם, שם). מכיוון שכך: "די לו (לנתבע-ד.ל) להראות כי הגנה אפשרית בפיו ולו רק בדוחק, ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה, והנתבע יצא מקופח". (שם, 619). היינו, מדובר בנטל שקל יחסית להרימו. הצדדים הסמיכו את בית המשפט ליתן פסק דין על סמך החומר הקיים בתיק. לאחר שקראנו את כתבי הטענות של הצדדים, תיק בית משפט קמא ועיקרי הטיעון, הגענו למסקנה כי המערערת לא עמדה בנטל הנדרש כדי לזכות ברשות להתגונן ועל כן דינו של הערעור להידחות, כפי שיפורט להלן. א. טענת המרמה והזיוף וההרשאה בחשבון המשותף המערערת פותחת את עיקרי הטיעון בטענה כי: "עניינו של ערעור זה: אי מתן רשות להתגונן, אף על פי שבית המשפט קמא מקבל גרסת המערערת לזיוף ומרמה, אגב קנוניה בין המשיבים, על חשבונה של המערערת". לעניין זה חשוב להבהיר כי ביהמ"ש קמא לא קיבל את גרסת המערערת לזיוף ומרמה, אלא קבע כי "אף אם תתקבל טענתה של המבקשת כי חתימתה זויפה בכתב השעבוד, וכי בוצעו פעולות ללא ידיעתה, אין לכך משמעות. ממילא ניתן היה להסתפק בחתימת בעלה בלבד כדי להפוך את החשבון מפרטי לעסקי, ואף להעביר ממנו כספים" (עמ' 2 ש' 22-24 לפסה"ד). דהיינו, ביהמ"ש בערכאה הדיונית לא קבע שום ממצאים עובדתיים לעניין טענת הזיוף והמרמה. כל שנקבע הוא שגם לו טענת הזיוף הייתה מתקבלת לא הייתה לכך משמעות, היות ותנאי החשבון המשותף כפי שנקבעו בין הבנק לבין המערערת והמשיב 2, מאפשרים ביצוע פעולות בחשבון ע"י המשיב 2 אף ללא חתימת המערערת וללא ידיעתה. יש להדגיש כי בנסיבות אלו סביר יותר כי חתימתה של המערערת לא זויפה, שכן לא היה בכך כל צורך. בבקשת הרשות להתגונן טענה המערערת, כי לאחר שהוגבל החשבון העסקי, הבנק פעל בקנוניה עם המשיב 2 כאשר הציע לו להתחיל לפעול עבור החברה שבבעלותו באמצעות החשבון המשותף ולמשוך כספים מהחשבון המשותף לחשבון העסקי. זאת, בידיעה ברורה שהמערערת אינה מסכימה לכך. המערערת טוענת כי המשיב 2, בתצהיר שתמך בבקשה, הודה שזייף את חתימתה של המערערת בכתב השעבוד בידיעה ברורה של מנהל סניף הבנק שהמערערת אינה מסכימה לכך ואינה יודעת על כך. המשיב 2 לא נחקר על תצהירו ודבריו לא נסתרו ועל כן טוענת המערערת היה על בית משפט קמא לקבוע כי חתימתה זויפה. עוד טוענת המערערת, כי על סמך כתב שעבוד זה, מימש הבנק עצמו, ללא חתימת אף אחד מבעלי החשבון, פיקדונות בחשבון המשותף, והעביר כ-211,950 ₪ מהחשבון המשותף לחשבון העסקי, תוך שהוא מותיר את החשבון המשותף ביתרת חוב. המשיב טוען כי אין מקום להעלאת טענת הזיוף או כל טענה אחרת הנוגעת לפעולות שביצע המשיב 2 בחשבון המשותף, שכן כפי שעולה ממסמכי פתיחת וניהול החשבון (נספח א' לכתב התביעה) שהמערערת לא חלקה על תוקפם, המשיב 2 היה רשאי לפעול בחשבון כפי שפעל. כמו כן, המערערת עצמה העידה כי במשך שנים סמכה על בעלה בניהול החשבון וכי לרוב הוא זה שפעל בחשבון וניהל את ענייני הכספים (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון בבימ"ש קמא מיום 3.6.02, להלן: "הפרוטוקול", ש' 9- 12, 24-25 וכן ס' 2,3 לתצהיר המערערת שתמך בבקשה לתיקון בקשת רשות להתגונן). לפיכך, טוען הבנק, משבחרה המערערת לפעול כפי שפעלה ולסמוך על בעלה שיפעל בחשבון ללא כל הגבלה, אין לה להלין (על מצב החשבון) אלא על עצמה. כפי שקבע בצדק בית משפט קמא, מהחוזה בין הבנק, המשיב 2 והמערערת, עולה במפורש כי המשיב 2, בעלה של המערערת יכול היה לבצע את כל הפעולות בחשבון המשותף, ולא היה לו צורך לזייף את חתימת המערערת. כיוון שהמשיב 2 הוא בעלה של המערערת ותצהירו תמך בבקשה, וכיון שגם הוא מעוניין בהצלחת הבקשה, אין לתת משקל לעדותו. אכן, מבדיקת טופס פתיחת החשבון עולה כי בני הזוג היו רשאים לבצע פעולות בחשבון המשותף ביחד ולחוד, ולכן לא הייתה כל סיבה לבנק שלא לאפשר למשיב 2 לפעול בחשבון גם ללא חתימתה ו/או הרשאתה המפורשת של המערערת. בנוסף, במשך שנים רבות המשיב 2 הוא זה שביצע את מרבית הפעולות המשמעותיות בחשבון והמערערת סמכה עליו. לאור זאת, הבנק גם לא צריך היה לחשוב כי דבר מה השתנה. יתרה מכך, מדובר בבני זוג שגרו תחת קורת גג אחת, כאשר החברה בבעלותו של הבעל אולם כל בני המשפחה היו מעורבים בחברה באופן כזה או אחר; המערערת עבדה בה במשך כ-10 שנים, הבת עבדה בחברה במשך כ-5 שנים והייתה לה מניה בחברה, ולבן יש מניה בחברה (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 18-21, עמ' 2 ש' 18-21, עמ' 4 ש' 14-15 בהתאמה). לאור כל האמור לעיל, די היה בחתימתו של הבעל על כתב השעבוד, וטענת הזיוף והקנוניה של המערערת אין לה על מה שתסמוך, ולא היה בקבלתה כדי לשנות התוצאה. ב. חובות הבנק המערערת טוענת כי התנאי בטופס פתיחת החשבון המאפשר ביצוע פעולות "ביחד ולחוד" חל רק כאשר התנהגותו של הבנק תקינה, ולא כאשר הבנק שותף לפעולת מרמה, או שעה שהבנק יודע כי השותף האחר לחשבון אינו מסכים לביצוע הפעולה ואף אינה יודע עליה. עוד טוענת המערערת כי מדובר בפעולה החורגת מניהול עניינים שוטף ושגרתי ע"י שותף בחשבון ולכן נדרשה גם חתימתה והסכמתה לביצוע הפעולה. לעניין זה מציינת המערערת כי בהחלטתה ברע"א 3676/04 (בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א בה נדחתה בקשת המערערת לעיכוב ביצוע פסק הדין נשוא הערעור), קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי: "אין להוציא מכלל אפשרות, כי גם אם נכונה נקודת המוצא לפיה בחשבון משותף רשאי, דרך כלל, כל שותף לפעול גם בלא שיתופו של השותף האחר; והבנק אינו נוטל אחריות לפעולת שותף אחד כלפי האחר, אפשר וכלל זה אינו חל בכל מקרה; למשל, מקום שנעשות בחשבון פעולות החורגות מניהול עניינים שוטף ושגרתי ע"י שותף אחד, שאז עשויה להידרש ערנות מיוחדת מצד הבנק ובדיקה האם הן נעשות בידיעה ובהסכמה של השותף האחר. אפשר כי שאלות אלה ראויות לבחינה במקרה זה, במישור המשפטי והעובדתי." המערערת מוסיפה וטוענת כי החלטת ביהמ"ש קמא עומדת בסתירה לנורמת ההתנהגות המצופה מ"בנקאי סביר" ומן החובות שהפסיקה הטילה על הבנקים כלפי לקוחותיהם, וביניהם חובת תום לב מוגברת, חובת הנאמנות, חובת הזהירות וחובת הגילוי. המערערת חזרה על טענתה לפיה "בצידה של קביעה עובדתית, כי לכאורה בוצעה קנוניה בין הבנק לאחד משני לקוחותיו, מכשיר בית המשפט קמא את תוצאת הקנוניה, למרות שהבנק הפר, לכאורה, את כל חובותיו הבנקאיות כלפי הלקוח השני באותו חשבון, וכן הפר לכאורה, את כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992." (סעיף 15 לעיקרי הטיעון מטעם המערערת). בפתח הדברים נאמר, כי באשר להחלטת כב' השופטת א' פרוקציה שלטענת המערערת סבורה הייתה כי יש ליתן רשות להגן, הרי שלא כך הם פני הדברים. החלטת כב' השופטת א' פרוקצ'יה התייחסה לבקשת רשות הערעור על עיכוב ביצוע פסק הדין נשוא הערעור ולא לגופו של הערעור עצמו. בסיפא של החלטתה ציינה כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי "ראוי לברר את הערעור לגופו בטרם תיעשנה פעולות בלתי הפיכות של פינוי המבקשת מדירתה, אשר תמנענה אפשרות החזרת המצב לקדמותו." לגופו של עניין, אין חולק כי גם במקרה של חשבון משותף עשויה לקום חובת זהירות מסוימת לבנק, אך יש להגביל חובה זו למקרים חריגים. אף אם נצא מתוך נקודת הנחה שהמשיב 2 ביצע את הפעולות האמורות בחשבון המשותף ללא הרשאתה המפורשת עובר לביצוען, או ידיעתה של המערערת, איננו סבורות כי הבנק הפר את חובותיו כלפי המערערת (כלקוחה של הבנק) כאשר אפשר למשיב 2 לבצע את הפעולות הנ"ל. זאת מאחר שבטופס פתיחת חשבון הבנק של המבקשת והמשיב 2, צוין כי כל אחד מהם יהא רשאי לפעול בחשבון לחוד. בסעיף 2 לטופס צוין כי "כל המוסמך לפעול יהיה רשאי... ולמשוך עליו בכל אופן אחר בין אם החשבון יהא באותו זמן קרדיטורי ובין אם יהיה דביטורי". כמו כן סומן בתחילת טופס פתיחת החשבון כי החשבון יופעל ללא הגבלה על ידי "כל אחד מאיתנו". מאחר והוסכם בין המבקשת ובעלה ובין הבנק כי החשבון יופעל על ידי המבקשת או בעלה, אין סיבה שהבנק לא יאפשר למי מהם לבצע פעולות בחשבון המשותף. במקרה זה, כפי שקבע בית משפט קמא, המערערת הייתה שותפה פעילה בעסק ועל כן העברת כספים מהחשבון המשותף לחשבון העסקי לא הייתה בנסיבות המקרה עסקה חריגה. בפרוטוקול הדיון מיום 3.6.02 אשרה המערערת כי עבדה בחברה עשר שנים (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 21), כן אשרה המערערת כי קיבלה סכום כסף גדול מאחותה, שהייתה בהליכי גירושין, כדי להבריח את הסכום מבעלה של אחותה. גם סכום זה השקיע בעלה בניירות ערך, לבקשתה (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 17-22). מדובר היה בסכום של כ-98,000$ (עמ' 10 לפרוטוקול. ש' 9-25). המערערת עצמה מודה כי במשך שנים סמכה על בעלה בניהול החשבון, וכי לרוב הוא זה שפעל בחשבון וניהל את ענייני הכספים. כלומר- לא רק שבעלה של המערערת היה מורשה לפעול בחשבון גם ללא חתימתה ו/או הרשאתה, בפועל, לרוב הבעל הוא זה שפעל בחשבון והמערערת סמכה עליו (ס' 2,3 לתצהיר המערערת שתמך בבקשה לתיקון בקשת רשות להתגונן). מכאן שגם לבנק עצמו לא הייתה סיבה שלא לאפשר למשיב 2 להמשיך ולפעול בחשבון בעצמו. אין מדובר בחשבון בנק רדום שלא מתבצעת בו כל פעילות, ולפתע פתאום מועברים כספים מהחשבון הפרטי לחשבון החברה. מדובר בחברה משפחתית, שכל בני המשפחה מעורבים בה. על רקע המתואר לעיל ובנסיבות אלו לא קרה כל דבר חריג שהיה צריך לעורר חשד מיוחד בבנק, שחייב אותו לפנות למערערת, כאשר תנאי החשבון אינם מחייבים זאת. המערערת לא הביאה כל ראייה כי המדובר בפעולה חריגה, ומעדויותיה היא ועדות המשיב 2 עולה תמונה הפוכה. בנוסף, המערערת עצמה יכולה הייתה לבדוק את מצב החשבון, ולפעול בעניין. המערערת לטענתה, מעולם לא דיברה עם בעלה על המצב בעסק, לא ידעה כי העסק בקשיים ואף לא ידעה על יתרת החוב בחשבון המשותף (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 3-18). כך העידה המערערת: "ש. לא ראית מדפי הבנק שמצב החב' מדרדר. ת. לא התעסקתי בענייני הבנק, אלא שאלתי אם אני יכולה למשוך כסף (ש' 5-6). ש. היית בעלת זכויות בחשבון הפרטי, למה שאלת אם את יכולה למשוך. ת. אני לא פמיניסטית אלא הולכת עם הבעל. ש. לא בדקת אף פעם את החשבון. ת. לא, כי סמכתי על בעלי. לצערי. ש. האם בדקת דפי הבנק. ת. ראיתי רק כשזה לא היה בסדר ב-98. לפני כן לא היתה לי סיבה. לא קיבלתי דפי חשבון" (ש' 9-14). ש. מדוע לא הגבלתם את זכויות החתימה ל-10,000 ש"ח. ת. אני בענייני בנקאות וחשבונות וכספים לא התעסקתי, אמרו לי לחתום אז חתמתי. אני אישה שלא מכניסה את ראשי לדברים האלה" (ש' 23-25). לאור העובדה שהמערערת עבדה בעסק במשך שנים, ולאור העובדה שמדובר בעסק משפחתי, אין הדברים נראים סבירים. אולם, גם אם נקבל את עדות המערערת לפיה אכן מעולם לא התעניינה ולא שאלה, הרי יכולה הייתה לעשות כן. אין לדרוש מהבנק לפקח על פעולות אחד השותפים בחשבון משותף, מקום שהשותף האחר אינו טורח אפילו לבדוק מפעם לפעם מה מצב החשבון. ג. השתק כנגד המערערת הבנק טוען כי המערערת מושתקת מלטעון טענות כנגד הפעילות בחשבון שכן היה באפשרותה לברר בכל עת את מצב החשבון וכן להגביל את פעילות בעלה בחשבון, אולם היא זו שבחרה למסור את ענייני ניהול החשבון לידי בעלה עליו סמכה באופן מוחלט. ב"כ המשיב הביא לתמיכה בטענותיו את פסק הדין בע"א 550/66 טאובר נ' בנק המזרחי פד"י כ"ב(1) בעמ' 246-247 שם נקבע שכאשר הלקוח קיבל מהבנק במשך תקופה ממושכת העתקים של דפי החשבון ובהם מופיעים חיובים בגין שיקים מזויפים רבים, שנמשכו על החשבון במשך אותה תקופה, ולא הגיב על תוכן החשבונות, קיים השתק של הלקוח כלפי הבנק ואין הלקוח יכול לזכות בביטול החיובים בגין השיקים המזויפים. כן מצטט המשיב מספרו של פרופ' ריקרדו בן אוליאל "דיני בנקאות" (חלק כללי), תשנ"ו 1966 בעמ' 164: "לקוח שאינו מקיים את החוזה ואינו מגיב בפרק הזמן שהוקצב לו [למסמכי הבנק שנשלחו אליו] יהיה מנוע מלהעלות טענות נגד הבנק בעניין הרישומים, מכאן שדין המניעות מבוסס על שתיקתו של הלקוח, מאחר שההסדר החוזי מטיל עליו חובת התנהגות מסוימת, כלומר, חובת עיון ומתן הודעה לבנק בתוך פרק זמן מוסכם ומוגבל מראש." בתגובתה לעיקרי הטיעון של המשיב, טוענת המערערת כי יש לדחות על הסף את טענת ההשתק כיוון שהמערערת העידה כי כלל לא קיבלה את דפי החשבון (עמ' 7 ש' 14 לפרוטוקול), וכן כיוון שמדובר בתקופה קצרה של מספר שבועות בהם הבנק רוקן את החשבון המשותף. עוד טוענת המערערת כי אין מקום לטענה זו בשלב של בקשת רשות להגן. אמנם, המערערת לא קיבלה את דפי החשבון, אך כפי שהעידה, היא כלל לא פנתה לבנק בנוגע לדפי החשבון במועד הרלוונטי כיוון שהיא "לא מתעסקת עם זה", כלומר- עם החשבון המשותף. המערערת העידה: "...לא קיבלתי דפי חשבון. ש. לא הפליא אותך שלא מגיעים דפי חשבון. ת. שאלתי והסתבר שהיה לו (למשיב 2) תיבת דואר בבנק. זה היה לאחר שהתחילו להיות לי חשדות. ש. לא פנית לבנק אף פעם בשאלה. ת. לא היתה לי סיבה. אמרתי שאני לא מתעסקת עם זה כך שלא היתה לי סיבה." עמ' 7 ש' 15-18 לפרוטוקול). כלומר, המערערת אמנם לא קיבלה את דפי הבנק, אך גם לא התעניינה ולא דרשה אותם. עם זאת, אין צורך לקבוע האם ניתן להעלות בשלב זה טענת השתק, כיון, שכאמור לעיל, המשיב 2 היה רשאי לפעול בחשבון, וכיון שהמערערת בחרה למסור את ענייני ניהול החשבון לידי בעלה עליו סמכה, אין לה להלין על מצב החשבון שנוצר כתוצאה מהפעולות שביצע בעלה בחשבון המשותף. ד. שליחות וחריגה משליחות המערערת טוענת, כאמור, כי המשיב 2 היה שלוחה, כאשר חרג משליחותו בידיעת הבנק. יש לציין כי טענה זו לא הועלת בבקשת הרשות להגן, ולכן דינה להדחות על הסף מטעם זה בלבד. אין לקבל הטענה גם לגופה. המערערת טוענת כי ההוראה בחשבון משותף לפעילות "ביחד ולחוד"- משמעותה יצירת שליחות לפיה כל אחד מהשותפים מהווה שליח של רעהו כלפי הבנק. לטענתה, בנסיבות המקרה חרג המשיב 2 משליחותו כאשר הבנק ידע על כך. המערערת טוענת כי מאחר והבנק, כצד שלישי, ידע שהשלוח פועל תוך חריגה מההרשאה בעת שזייף את חתימת המערערת בכתב השעבוד, הוא לא היה רשאי להסתמך על השליחות, כלומר- לאפשר את ביצוע הפעולות האמורות בחשבון המשותף. לתמיכה בטענתה מביאה המערערת את דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' פרוסט פ"ד מז(5) 31 (להלן: פרשת "פרוסט"), שם דובר על עו"ד שמעל ורימה את לקוחותיו תוך שימוש בייפוי כוח כללי, כאשר "על גבו" של ייפוי הכוח ערב, בשם מרשיו כביכול, להבטחת חובותיו כלפי הבנק. נקבע שם כי הבנק התרשל כאשר אישר את ביצוע פעולה זו ע"י עוה"ד תוך שימוש בייפוי הכוח. המשיב טוען כי גם בהתחשב במבחנים המחמירים שנקבעו בפרשת פרוסט, עולה כי בנסיבות המקרה דנן, הבנק פעל כראוי בהתחשב בעובדה שהפעולות שבוצעו, בוצעו ע"י בעלה של המערערת אשר היה מורשה לפעול בחשבון שהיה שותף בו ללא הגבלה עפ"י מסמכי פתיחת וניהול החשבון. יתרה מכך, גם מבחינה מהותית, בעלה של המערערת הוא זה שביצע את עיקר הפעולות בחשבון במשך שנים, ואף המערערת מודה כי סמכה עליו בעניין זה. אין לקבל את טענות המערערת כיון שפרשת פרוסט שונה בתכלית מהאמור בענייננו, שם דובר על צד זר לחשבון המשותף שביצע בו פעולות לטובתו ובתוך כך גרם לבני הזוג נזקים כספיים. במקרה דנן מדובר על שותף בחשבון ובן זוגה של המערערת שלפי טופס פתיחת החשבון היה מורשה לפעול בחשבון כפי שפעל. כפי שפרטנו בהרחבה, במקרה זה לא הייתה לבנק כל סיבה לחשוב שמדובר בפעילות חריגה. 5. סוף דבר כפי שעולה מהדיון לעיל, המערערת לא טענה ולו טענת הגנה אחת ממשית שניתן בגינה ליתן רשות להגן, ובצדק דחה בית משפט קמא את בקשתה. לאור זאת, דינו של הערעור להידחות. המערערת תשא בהוצאות המשיבה ובשכ"ט עורך דין בסך של 30,000 ₪ +מע"מ בצירוף ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. חוב לבנקבנקחוב