להלן פסק דין בנושא זכות שטרית בשיקים: פסק דין זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת גבע), מיום 27.10.03, בת"א 63672/99, שדחה תביעה שהגיש המערער (להלן:- "הבנק") נגד המשיבה וקבע שלבנק אין זכות שטרית בשיקים נושא פסק הדין (להלן:- פסק-הדין"). 1. רקע (א) המשיבה משכה 6 שיקים לפקודת חברת ספקטרום אלקטרוניקה בע"מ (להלן:- "הנפרעת"). הנפרעת הסבה את השיקים, כאשר על גב השיקים מופיעה חותמת של "ספקטרום אלקטרוניקה ומחשבים 1990 בע"מ" ומסרה אותם לחברת אינטליטק בע"מ (להלן:- "אינטליטק"). זו האחרונה ביצעה עסקת ניכיון עם הבנק. השיקים הוחזרו על ידי הבנק הנמשך בשל מתן הוראת ביטול. (ב) ביום 22.4.98, הגיש הבנק את השיקים לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל (מוצג 2 למוצגי הבנק). המשיבה הגישה התנגדות לביצוע השיקים, ובתצהירה המתוקן מיום 20.5.99 העלתה שתי טענות: האחת - הבנק אינו אוחז כשורה מאחר שחותמת ההסבה של הנפרעת אינה זהה לשם הנפרעת. טענה זו לא הייתה שנויה במחלוקת. השניה - טענת כשלון תמורה מלא בעסקה שבינה לבין הנפרעת. בתצהיר מתוקן שהוגש בתמיכה להתנגדות, ציין מנהל המשיבה את העובדות הרלוונטיות: לטענתו, השיקים נמשכו לפקודת הנפרעת בתשלום מראש עבור טובין (אורגניות) שהיו אמורות להיות מסופקות ולא סופקו בפועל. כן ציינה המשיבה בתצהיר, שבכוונתה לזמן לעדות את מנהל הנפרעת כדי להוכיח טענתה כאמור. (ג) ביום 21.6.99, ניתנה למשיבה רשות להתגונן בהסכמה ונקבע כי התצהיר ישמש כתב הגנה. (ד) ביום 10.11.02, במועד ההוכחות, ויתר ב"כ המשיבה על הבאת ראיות מטעמו וביקש לבסס הגנתו על תצהיר מנהל המשיבה בבקשת הרשות להתגונן, על הראיות שהביא הבנק ועל פרוטוקול הדיון בבקשת ההתנגדות. בית משפט קמא התיר למשיבה כאמור. (ה) המשיבה טענה בערכאה קמא, שהבנק כשל בהוכחת היסוד ההכרחי לביסוס תביעה שטרית שכן לא הוכיח אחיזתו כדין בשיקים. הבנק טען, שהוא אוחז בעד ערך ושאם תוכיח המשיבה את טענתה בדבר כשלון תמורה מלא, יהא עליו להוכיח שמועד הסיחור קדם למועד כשלון התמורה, זאת לנוכח הלכת גויסקי (ע"א 333/61 גויסקי נ' מאיר, פד"י טז 595). כמו כן, כפר הבנק בחובתו להוכיח אחיזה כדין. 2. פסק-דינו של בית משפט קמא (א) בית משפט קמא קבע שמהתצהיר שצורף להתנגדות לביצוע שטר, ניתן ללמוד שהמשיבה מכחישה הן את ההסבה הן את התמורה וכי המשיבה עמדה על חיוב הבנק להוכיח את ההסבה ונסיבותיה ולכן הבנק צריך היה לדעת שעליו להוכיח כאמור ולא מדובר בהרחבת חזית. (ב) עוד קבע בית משפט קמא, שעל הבנק מוטל הנטל להוכיח אחיזתו כדין בשיקים ולכן ברגע שהמשיבה כפרה בכך שהבנק אוחז בשטר, הרי שאם הבנק לא יוכיח שחתימת ההיסב תופסת, הוא אינו אוחז, אף אם השטר בידו. לעניין זה קבע בית משפט קמא, שחתימת ההיסב שעל גב השיקים אינה חתימה המאשרת פעולה המחייבת את אינטליטק ולפיכך השיקים לא הוסבו לבנק בהרשאה ועל כן הבנק אינו אוחז. (ג) בית משפט קמא הוסיף וקבע, שברשות הבנק היו דוגמאות חתימה מורשות של אינטליטק ולכן הבנק ידע מהן זכויות החתימה המחייבות בחשבון. בכך שלא הקפיד הבנק לבדוק שחתימת ההסבה נעשתה באופן המחייב את אינטליטק הוא לקח על עצמו סיכון שההסבה לא מחייבת את אינטליטק. כמו כן, מאחר שההרשאה ניתנה בשתי חתימות בנוסף לחותמת ונמצאת רק חתימה אחת - אין בכך כדי לחייב את החברה. (ד) לבסוף קבע בית משפט קמא, שמאחר שהבנק לא הביא ראיה כלשהי להיותה של החתימה חתימה בהרשאה, הוא לא הוכיח את היותו אוחז כדין בשיקים ולכן אין לו זכות תביעה שטרית על-פי השיקים והוא אינו יכול לאכוף אותם על המשיבה. 3. הערעור (א) הבנק טוען שהסכמתו לתת רשות להתגונן למשיבה ניתנה על סמך טענות ההגנה שהועלו על ידי המשיבה בתצהירה, ומשהוסכם שאין הבנק אוחז כשורה, נותרה פלוגתה אחת לדיון והיא האם היה כשלון תמורה מלא בעסקה שבין המשיבה לבין הנפרעת, כאשר ברור שאם המשיבה הייתה מצליחה להוכיח את טענת כשלון התמורה המלא, היה על הבנק להוכיח שמועד הסיחור קדם למועד כשלון התמורה, לפי הלכת גויסקי. לטענת הבנק, הן בתצהיר ההתנגדות של המשיבה הן בכל שלב מוקדם יותר, לא הייתה כל כפירה בנוגע לכשרות ההסבה ואזכור ההסבה ומועדה בתצהיר מנהל המשיבה נגע אך ורק לעניין הלכת גויסקי. לכן, כל טענה הנוגעת לכשרות ההסבה מהווה שינוי חזית אסור, לו התנגד ב"כ הבנק במפורש. (ב) המערער מוסיף וטוען שבכך שבית משפט התיר הגשת תצהיר מנהל המשיבה כראיה, למרות שתצהיר זה ניתן במסגרת ההתנגדות לביצוע השיקים, ולמרות התנגדות ב"כ המערער טעה בית משפט קמא טעות חמורה ונגרם למערער עוול שאינו ניתן לתיקון. (ג) עוד טוען המערער שלנוכח תקנה 86 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:- "התקנות"), המשיבה חייבת הייתה לכפור במפורש בחתימת ההיסב לטובת הבנק. המערער מוסיף ומציין שאף מעצם הטענה לשלילת מעמד "אוחז כשורה" ולא לשלילת המעמד של "אוחז" בכלל וכן מעצם הודאת המשיבה שעל הבנק להוכיח מתן ערך ומועד סיחור מבלי שנטען שעל הבנק להוכיח את עצם הסיחור, ברור שהמשיבה כלל לא טענה לכפירה בחתימת ההיסב לטובת הבנק. כן לא עלתה שאלת תוקפה של החתימה של אינטליטק מבחינת המורשים לחתום בשמה. (ד) באשר לחתימת ההיסב של אינטליטק טוען המערער, שמעדותו של פקיד הבנק עולה, שדוגמאות חתימה רלוונטיות כדי לחייב את החברה, אך לצורך הסבת שיקים לא חותמים אותם מורשים כי מדובר על זיכוי החברה ולא על חיובה ולכן ניתן לחרוג מדוגמאות החתימה. (ה) לבסוף טוען הבנק, שאין נפקות משפטית לכשרות חתימת ההיסב של אינטליטק על גבי השיקים כדי ליתן מעמד של "אוחז" לבנק, שכן אף אם תימחק חתימת אינטליטק, הרי שחתימת הנפרעת על החלק עושה את השטר למוכ"ז, שסיחורו במסירה ולכן משנמסר השטר על-ידי אינטליטק, הרי שהבנק "אוחז" בו. 4. טענות המשיבה (ג) המשיבה טוענת שהמערער כלל לא הוכיח כי נתן ערך בעד השיקים, וכי גם אם ניתן ערך בעד השיקים, הבנק קיבל בחזרה את כספו והשטר פקע באופן שאין עוד לבנק זכות תביעה שטרית נגד המשיבה, שכן זכות זו הוסבה חזרה ללקוח. (ב) באשר לטענת שינוי החזית- המשיבה טוענת ששאלת קיומה של ההסבה הועלתה כבר במסגרת התצהיר שהפך כתב הגנה והמשיבה הכחישה את חתימת ההסבה של אינטליטק על השיקים ולכן על המערער היה להוכיח את שתי חתימות ההסבה השנויות במחלוקת כדי להוכיח את עצם האחיזה, אך הוא נכשל בשני המקרים. (ג) עוד טוענת המשיבה שהלכה ידועה היא שנטל ההוכחה לזהות את החותם או את המורשה מוטל על התובע וכן כי די בקיום חתימה אחת במקום שחייבות להיות שתיים כדי לקבוע שהחתימה מזויפת, קל וחומר שמדובר בבנק. המשיבה מוסיפה לעניין זה שהבנק טען שאין צורך בחתימה על-פי זכויות חתימה כי מדובר בהסבה בלבד, אך הבנק לא הצביע על מי כן מוסמך להסב שיקים וכן, שמנספח 1 לתצהיר פקיד הבנק עולה שהרכב החתימות מחייב בכל המקרים ולכן טענת הבנק היא כנגד מסמך בכתב שנערך על ידו. (ד) המשיבה מוסיפה וטוענת שמאחר שהשיקים לא הופקדו בחשבון הנפרעת אלא הוסבו לבנק - לא מדובר בהסבה לזיכוי חשבון אלא בהסבה ממש, המחייבת חתימה תקינה לנוכח סעיף 31(1) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן:- "הפקודה") ומאחר שהבנק מודה שלא מדובר בחתימה תקינה - נכשלה תביעתו. כן טוענת המשיבה שלנוכח סעיף 7(ג) לפקודה - אף לא מדובר בשטר בר פרעון למוכ"ז שכן ההסבה של הנפרעת שמוטלת בספק, אינה היחידה ואינה האחרונה. (ה) באשר לכשלון התמורה - המשיבה טוענת שמאחר שהוכח שהבנק לא אוחז ואף לא נתן תמורה בעד השיקים, היא לא הייתה צריכה להוכיח את כשלון התמורה. (ו) לבסוף טוענת המשיבה שתצהיר מנהל המשיבה, התומך בהתנגדות הפך להיות כתב הגנה, כך שלא ברור מדוע היה צורך ברשות מיוחדת לצרפו, כטענת המערער. 5. דיון והכרעה (א) האם הבנק אוחז בשיקים? כאמור, גלגולם של השיקים היה כדלקמן:- המשיבה משכה את השיקים לפקודת הנפרעת. הנפרעת הסבה את השיקים על החלק ומסרה אותם לאינטליטק. אינטליטק חתמה על החלק ומסרה את השיקים לבנק כחלק מעסקת ניכיון שטרות. המשיבה טענה שעל הבנק היה להוכיח את שתי חתימות ההסבה שהיו על גב השיקים כדי להוכיח את אחיזתו כדין אולם הוא נכשל לגבי שתיהן. נבדוק האם אכן היה מוטל על הבנק להוכיח אחיזתו כדין. בית משפט קמא קבע שנטל ההוכחה מוטל על הבנק להוכיח אחיזתו כדין וכי אם הוא לא יוכיח שחתימת ההיסב תופסת, הרי שהוא אינו אוחז. אין אנו מקבלים קביעה זו של בית משפט קמא, ונבהיר את דברינו. סעיף 1 לפקודה מגדיר: "אוחז - מי שהוא הנפרע או הנסב של שטר או של שטר-חוב ומחזיק בו, או מי שהוא המוכ"ז." הבנק בענייננו אינו הנפרע ואף לא הנסב של השטרות, ולכן יש לבדוק האם עסקינן בשטר בר פרעון למוכ"ז? סעיף 33(א) לפקודה קובע כדלקמן:- "היסב על החלק אינו מפרש שום נסב, ושטר שהוסב כך הוא בר פרעון למוכ"ז". סעיף 7(ג) לפקודה קובע כדלקמן:- "שטר בר-פרעון למוכ"ז הוא שטר שנאמר בו כך, או שטר שההיסב היחיד או האחרון שעליו, הוא היסב על החלק." ואמנם, במקרה דנן, הן החתימה של ספקטרום הן החתימה של אינטליטק הן חתימות על החלק. לפיכך, הרי שהשטר שהיה במקורו לפקודה הפך לשטר למוכ"ז, ומשהבנק מחזיק בשטר שכזה, הוא עונה על שני הרכיבים הנדרשים כדי לרכוש מעמד של אוחז. כפי שניתן לראות, הגדרת אוחז בפקודה מתייחסת להחזקה בפועל ולפיכך אפילו מי שהשטר הגיע אליו בנסיבות לא חוקיות יכול להיות אוחז בשטר, ובוודאי שהבנק בנסיבות העניין, שקיבל שטר עם חתימה על החלק הוא אוחז ואין מוטלת עליו חובה להוכיח את כשרות חתימות ההיסב. יתרה מכך. לשם סיחורו של שטר בר פרעון למוכ"ז נדרשת מסירה גרידא ואין כלל צורך בחתימת היסב (סעיף 30(ב) לפקודה). ואמנם במקרה דנן, השטר הפך לשטר למוכ"ז מיד עם חתימתה של ספקטרום על החלק. אינטליטק קיבלה שטר למוכ"ז ומשכך, אין כלל נפקות לחתימתה של אינטליטק ואף אם כלל לא הייתה חתימה, הבנק היה בגדר אוחז, משקיבל שטר למוכ"ז. לכשרות חתימת אינליטק הייתה נפקות אך אם הבנק היה מגיש תביעה נגד אינטליטק על סמך חתימתה, מתוך מגמה לחייבה כמסבה, אולם משעסקינן בתביעה נגד המשיבה, שעל כשרות חתימתה אין חולק, מה נפקא מינה כשרות החתימה של אינטליטק? (ב) המשיבה טוענת שהבנק היה חייב להוכיח את תקינות חתימתה של הנפרעת אך הוא כשל בכך. אין לקבל טענה זו. כידוע, גדר המחלוקת העובדתית הטעונה הכרעה נקבעת על פי כתבי הטענות. בתצהיר מנהל המשיבה שנעשה בתמיכה להתנגדות לביצוע השיקים, ששימש כתב הגנה, נטענו שתי טענות בלבד: שלילת האחיזה כשורה של הבנק וטענת כשלון תמורה מלא במערכת היחסים שבין המשיבה לבין הנפרעת. אין בתצהיר כל טענה, לא במפורש ולא במשתמע, נגד תקינות חתימתה של הנפרעת על השיקים. טענה זו הועלתה לראשונה כהרחבת חזית בסיכומים מטעם המשיבה בערכאה קמא ואף זאת מבלי לטעון מפורשות שקיימת אי תקינות בחתימת הנפרעת, אלא אך נאמר שעל הבנק היה להוכיח את תקינות חתימתה של הנפרעת והוא כלל לא ניסה לעשות כן (סעיף 15 לסיכומים מטעם המשיבה). לנוכח היותו של הבנק אוחז בשיקים, היה הוא רשאי לתבוע על סמך השיקים מבלי להוכיח את ה"הסטוריה" שלהם (סעיף 37 (1) לפקודה) ומבלי להוכיח את תקינות חתימות ההסבה, זאת קל וחומר משלא נטען על-ידי המשיבה כי קיימת אי תקינות בחתימת ההסבה, למעט אי תקינות הרלוונטית אך לאחיזה כשורה, שעל העדרה אין חולק. (ג) משנקבע כי הבנק הוא אוחז, השאלה היחידה שנותרה לדיון היא שאלת כשלון התמורה. המשיבה טענה בכתב הגנתה, שבינה לבין הנפרעת היה כשלון תמורה מלא, זאת מאחר שהמשיבה משכה מראש שיקים לפקודת הנפרעת עבור 2,400 אורגניות אולם בפועל הן לא סופקו. המשיבה הוסיפה וציינה בסוף כתב ההגנה מטעמה, שכדי להוכיח את טענת כשלון התמורה שהעלתה, יהא עליה לזמן לעדות את מנהל הנפרעת ולשם כך ביקשה שתינתן לה רשות להתגונן. ואכן, בהסכמת הבנק ניתנה למשיבה רשות להתגונן. אלא מאי? בדיון ההוכחות ביקשה המשיבה למשוך את תצהירה, ויתרה על הבאת ראיות מטעמה וביקשה לבסס הגנתה על הראיות של הבנק ועל פרוטוקול הדיון בהתנגדות לביצוע השיקים - כל זאת חרף העובדה שבדיון מיום 6.9.01 התחייבו הצדדים שההליכים המקדמיים בתיק הסתיימו. בית משפט קמא התיר למשיבה להסתמך על תצהיר מנהלה מההתנגדות לביצוע שטר, זאת חרף התנגדות ב"כ המערער לקבל כראיה תצהיר מבלי שהמצהיר נמצא וניתן לחקור אותו. לעניין זה קובעת תקנה 246 לתקנות כדלקמן:- "(א) ראיה שהובאה בהליך ביניים רשאי בעל דין להסתמך עליה במהלך הבאת ראיותיו בכל הליך אחר שבתובענה. (ב) בעל הדין שכנגד רשאי להתנגד להבאת הראיה מטעם שבדין, ואם הובאה הראיה בדרך של עדות, בעל-פה או בתצהיר, רשאי הוא גם לדרוש חקירת העד, והכל בין אם עשה כן בשעת הבאת הראיה בהליך הביניים ובין אם לאו. (ג) בית המשפט רשאי שלא להרשות חקירה נוספת של עד בנושא שכבר נחקר עליו, אם ראה בכך משום הארכת הדיון שלא לצורך." באשר לתקנה זו נקבע זה מכבר כי:- "מנוסח התקנה ברור שאין לשלול מבעל דין את הזכות האלמנטרית והיסודית של חקירת אותו אדם שהעיד או שנתן את התצהיר בהליך הביניים, וההגבלה המוטלת על-ידי תקנת משנה (ג) היא על חקירה נוספת, זאת אומרת, בנוסף לחקירה שכבר היתה, אם בחקירה נוספת זו יש משום הארכת הדיון שלא לצורך." (ע"א 248/79 יוסף לוי נ' ברוך אברמסון, פד"י לד(1), 663 ,664-665). כידוע, אלו לא היו הנסיבות במקרה דנן ואף על פי כן התיר בית משפט קמא למשיבה להסתמך על התצהיר מההתנגדות לביצוע שטר ועל כן מדובר בהליך פגום. אולם אף מבלי להידרש לאי תקינות ההליך שהיה לפני הערכאה קמא, כלל ידוע הוא שנטל השכנוע בהוכחת טענה מוטל על הצד שמעלה אותה. המשיבה אמנם טענה לעניין כשלון התמורה בתצהיר מטעמה, אולם ויתרה על הבאת ראיות מצידה לרבות העדתו של מנהל הנפרעת ולכן לא הוכיחה שהיה כשלון תמורה בעסקה שבין המשיבה לבין הנפרעת. באשר לכך, יפה ההלכה שלפיה, הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד כמוה כראיה נסיבתית העשויה להקים לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגירסתו (ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק, פד"י נו(1) 539, 549). משלא הוכחה טענת כשלון התמורה, זכאי הבנק לתבוע על-פי השיקים מתוקף היותו אוחז, וזאת אף מבלי להידרש לשאלה האם הוא אוחז בעד ערך, אך נציין כי טענת הבנק שנתן ערך בעד השיקים בעסקאות נכיון הוכחה ולא נסתרה, ולכן, אף אם היה נדרש להוכיח את טענת מתן הערך - עמד הוא גם בדרישה זו. 6. סוף דבר אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא, ומקבלים את תביעת הבנק. המשיבה תישא בהוצאות המערער וכן בשכר טרחת עו"ד בשתי הערכאות בסך 20,000₪. שיקים