ויזה כאל חוב

פסק-דין 1. הנתבע החזיק בכרטיס אשראי מסוג "ויזה כ.א.ל." שהונפק על ידי התובעת על פי בקשה שלו מאוגוסט 1998. באוקטובר 2001 חדל הבנק לכבד את החיובים מעסקות שנעשו על ידי הנתבע באמצעות כרטיס האשראי, ובאפריל 2002 הוגשה תביעה זו בסדר דין מקוצר, בגין חוב בסכום של 60,213 ₪. הסכום האמור מורכב מחיובים שלא כובדו על ידי הבנק בחודשים אוקטובר עד דצמבר 2001 - אלה הסתכמו ב- 17,163.61 ₪, ומחיוב בסכום של 41,648.18 ₪ בגין עסקות שמועד פירעונן הוקדם לינואר 2001. למועד זה אפוא חובו של הנתבע לתובעת עמד על סכום של 58,812.41 ₪. 2. מתברר שהבנק חדל לכבד את החיובים מהעסקות בכרטיס האשראי לאחר שב-4.9.2001 ביטל הנתבע את ההרשאה שניתנה על ידו לחייב את חשבונו בסכומי החיובים שיוצגו על ידי התובעת, לבנק. זו הגיבה מיד, וכבר ב-6.9.2001 בטלה את כרטיס האשראי - כך לפי מכתבה אל הנתבע מה-3.1.2002 (נ/1) - מה שלא מנע ממנה להודיע לנתבע מספר ימים לאחר מכן, שאושרה לו לבקשתו, הלוואה בסכום של 8,000 ש"ח. ההלוואה, מסתבר, אושרה לנתבע ביום שבו ביטל הוא את ההרשאה לחיוב חשבונו, אך מכתב התובעת מה-10.9.2001 בעניין אישור ההלוואה (מכתב זה הוא אחד הנספחים לתצהיר הנתבע), חף מכל התייחסות לאירועים שקדמו לו: ביטול ההרשאה ולאחריו, ביטול כרטיס האשראי. ב-10.12.2001 נדרש הנתבע לפרוע תוך 10 ימים את החיובים שלא כובדו על ידי הבנק שכאמור הסתכמו ב-17,413.61 ₪. הדרישה הזו לא נענתה על ידי הנתבע, ובתחילת ינואר 2001 חויב חשבונו של הנתבע אצל התובעת גם בסכומי העסקות שפירעונן הוקדם. 3. הנתבע ביקש רשות להתגונן כנגד התביעה, כשהטענה המרכזית שבפיו היא שהתובעת הפרה את ההסכם שנעשה עמו לפיו, החיוב בגין כל עסקה באמצעות כרטיס האשראי ייפרס ל-36 תשלומים. ההסכם הנטען נעשה עם התובעת בעל פה באמצעות הסמנכ"ל, מר צבי גלייטמן - לפי האמור בבקשה הרשות להגן, הנתבע אף נתן לשם כך בטחונות במניות - והדברים התנהלו על פי ההסכם הזה על מי מנוחות ללא שיבושים, במשך תקופה ארוכה - הנתבע מדבר אפילו על תקופה של שנים. אלא שמר גלייטמן חדל לעבוד בחברה, ואז החלה התובעת, תחת ניצוחה של מחליפתו בתפקיד, הגב' חולי רז, לשנות את ההסדרים הקיימים בינה לבין הנתבע, ולחייב אותו מדי כל חודש בסכום המלא של העסקות ללא פריסה. רק לאחר פניות טלפוניות של הנתבע, חזרה התובעת וזיכתה את החשבון ופרסה את החיובים, אך זאת באופן חלקי כך שהחשבון זוכה מידי חודש לא במלוא סכום החיובים אלא תמיד בסכום נמוך מהם. ההתנהלות הזו של התובעת - הנתבע רואה בה גניבה פשוטו כמשמעו - החלה לגרסתו בחודש ינואר או פברואר 2001; נמשכה עד לספטמבר 2001 ובסופו של יום, חוייב חשבונו שלא כדין בסכום כולל של 6,239.24 ₪. עוד טוען הנתבע, ועל כך הוא חוזר ומלין בכל הזדמנות, שהשינוי מההסדר הקיים נעשה בלא שהדבר הובא לידיעתו, וכי אנשי התובעת סרבו להיענות לבקשותיו החוזרות ללבן עמו את טענותיו והשגותיו, בפגישה פנים אל פנים. טענה נוספת בפי הנתבע מתייחסת להלוואה בסכום של 8,000 ₪ שלדבריו כלל לא ניתנה לו אך התובעת מחייבת אותו בגינה. את העובדה שההרשאה לחיוב חשבונו בבנק בגין העסקות בכרטיס האשראי, בוטלה על ידו ומיוזמתו, אין הנתבע מזכיר בבקשת הרשות להגן - שם טוען הנתבע שהוא זכאי לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ "על כל אשר עבר בחודשים הקודמים כאשר סגרו לו את החשבון בלי להודיע לו מראש ומבלי לקיים איתו דיון כלשהו..." - אך במכתב לתובעת מה-6.9.01 - (מכתב זה ועוד כמה מסוגו מצורפים לתצהירו בבקשת הרשות להגן), אומר הנתבע בפרוש שב-4.9.2001 הוא ביטל את ההרשאה לחיוב חשבונו, והוא חזר ואישר את דבר הביטול גם בחקירתו בדיון בבקשת הרשות להגן. אשר לגובה החוב - בבקשת הרשות להגן טוען הנתבע שהוא אינו יודע מהו סכום חובו לתובעת. הוא מציין שם שבדצמבר 2001 הודיעה לו התובעת שהוא חייב 17,163.61 ₪; אחר כך הודיעה לו שהוא חייב 41,502.06 ₪, ובתביעה הוא כבר נדרש לשלם סכום של 60,210 ₪. 4. בית המשפט (כב' השופט יפרח), דחה את בקשת הנתבע ליתן לו רשות להגן בעיקר מהטעם שבבטלו את ההרשאה לחיוב חשבונו, התנער הנתבע ממילא מהסכם הפריסה לו הוא טוען, מה גם שבמשך השנה ומחצה שחלפה הוא לא מצא לנכון לסלק ולו חלק מחובו לתובעת. ערעור הנתבע על החלטה זו התקבל, וההחלטה הדוחה את בקשת הרשות להגן, בוטלה. בית המשפט המחוזי קבע שבטענה בעניין הסכם הפריסה, יש משום "הגנה הראויה לבירור (מבלי שאנו נוקטים כמובן עמדה לגוף המחלוקת)..." ו-"כי גם הקביעה כי 15 חודשים לא שולם כל תשלום אינה יכולה להוות טעם מספיק לאי מתן רשות להתגונן בהתייחס לסכום התביעה במלואו, כאשר לפי הטענה מתייחס ההסכם ל-36 תשלומים". 5. לכאורה, עולה מפסק הדין של ערכאת הערעור, שהמחלוקת, כפי שבית המשפט ראה אותה, מתייחסת לנושא פריסת החוב בלבד, להבדיל מגובה החוב. מכל מקום, מסיכומי הנתבע ברור שאם הוא היה שרוי במבוכה במה שנוגע להיקף חובו לתובעת - המבוכה הזו כבר התפוגגה. בסעיף 20(א) לסיכומיו, מאשר הנתבע שהוא חב לתובעת את הסכומים הבאים: "17,163.61 ₪ + 41,648.18 ₪ שהם בסה"כ 58,811.79 ₪". אלא שזה מבחינתו רק צד אחד של המטבע, משום שלגישתו התובעת חבה לו 51,289.24 ₪, כך שחובו לתובעת בפועל מסתכם ב-7,522.55 ₪ בלבד. את הסכום הזה מוכן הנתבע לשלם באופן מידי. 6. החוב הנטען של התובעת לנתבע מורכב ברובו מסכומים שונים שהנתבע דורש כהוצאות בגין הליכים קודמים שהתנהלו בינו לבין התובעת, והוא מעמיד את סכום החוב "בראש" זה על 45,000 ₪. אין מדובר בהוצאות שנפסקו לטובת הנתבע באותם הליכים, אלא בהוצאות מוערכות על ידו, להוציא במקרה אחד - בערעור על ההחלטה בבקשת הרשות להגן, פסק בית המשפט המחוזי הוצאות בסכום של 10,000 ₪ אך זאת, לפי התוצאות בהליך כאן. לחוב בגין הוצאות בהליכים אחרים, מבקש הנתבע להוסיף את הסכום של 6,289.24 ₪ אשר לטענתו נמשך מחשבונו שלא כדין, ולא הוחזר לו. 7. טענת הנתבע שיש לקזז מחובו לתובעת "חוב" שלה בגין הוצאות בהליכים קודמים, אינה חדשה. בתגובה שהוגשה על ידו ב-28.2.2005 בקשר "להחלטת בית המשפט הנכבד בעניין גילוי וצירוף מסמכים", מציע הנתבע שתי חלופות לחישוב הסכום המגיע לתובעת, כשבשתיהן מקוזז הסכום שהוא דורש בגין הוצאות בהליכים קודמים מהחוב לתובעת, אך שם מדבר הוא על הוצאות בסכום של 25,000 ₪ שכבר כולל את הסכום של 10,000 ₪ אשר נפסק על ידי בית המשפט המחוזי. כפי שהתברר כבר בפתח הדיון הראשון כאן, הדרישה הזו של הנתבע הייתה למכשול בלתי עביר מבחינתה של התובעת שכבר מזמן התרצתה והציעה לנתבע לשלם את חובו בפריסה נדיבה, אך לכלל הסכם פריסה עם הנתבע - לא הגיעה. הגב' ענת גרוסמן, אמרה בעדותה: "...הצעתי לך הסדר ואפשרות לשלם את קרן החוב בתשלומים לסיום המחלוקת ומה שהובטח לך בעבר וסרבת ואמרת שלא מקובל עליך מכיוון שטענת שהיו לך הוצאות וסכום החוב לא עומד ואתה אמור לשלם סכום מופחת וטענת שמגיע לך כסף ולא לנו" (פרוטוקול מ-22.1.2006 עמ' 13). לדבריה, הוצע לנתבע: "אפילו ליותר מ-36 תשלומים ובתנאי קרן. לתשלומים חודשיים בסך 1,000 ₪ ללא ריבית" (שם, בעמ' 24), אך הנתבע המשיך לעמוד על דעתו בעניין קיזוז ההוצאות - על הדרישה המקורית לפיצוי בסכום של 100,000 ₪, ככל הנראה וויתר - וההצעות של התובעת לא השתכללו להסדר בינה לבין הנתבע. 8. בין ההליכים שהנתבע מפרט עתה בסיכומיו, נזכרים גם הליכי הוצאה לפועל, ואשר להליכים שהתנהלו בערכאות שונות בהקשר לתביעה נשוא תיק זה - מסתבר שהתביעה הוגשה תחילה לבית משפט השלום בראשון לציון והועברה לבית משפט זה על פי החלטת הנשיא ברק, אך לאחר שניתן פסק הדין בערעור על ההחלטה בבקשת הרשות להגן - חזרה שוב, הפעם מחמת טעות, לבית המשפט בראשון לציון. משהוחזרה התובענה לבית המשפט כאן ניתן, בהעדר התייצבות מטעם התובעת, פסק דין המוחק את התובענה, ולחובת התובעת נפסקו הוצאות בסכום של 4,500 ₪. פסק דין זה בוטל לאחר מכן (בש"א 181491/05), אך הנתבע דורש עתה את ההוצאות שנפסקו במסגרתו. כן דורש הוא את סכום ההוצאות שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי ובנוסף סכום של 5,000 ₪ בגין כל אחד מההליכים האחרים. ואולם, משלא נפסקו הוצאות בהליכים הללו להוציא כאמור, בערעור לבית המשפט המחוזי, או שנפסקו ופסק הדין בוטל, אין מקום למלא את "החסר" בהליך כאן, וברור שלא מדובר בחוב של התובעת לנתבע שאותו ניתן לקזז מהחוב נשוא ההליך כאן. 9. אשר לסכום של 6,289.24 ₪ ש"נמשך" מחשבון הנתבע ולא הוחזר לחשבון - לי נראה שאין בטענה הזו ממש. מדובר להבנתי בסכום שמקורו בחיובים בגין עסקות שהנתבע עשה בכרטיס האשראי, ואין טענה שהסכום האמור אינו מגיע לתובעת. כל שנטען הוא שהיה על התובעת להחזיר את הסכום האמור לחשבון הנתבע ולפרוס את החיובים בגין העסקות. לכן, אפילו הייתה הטענה הזו נכונה לגופה, ברור שאין כיום כל סיבה להפחית את הסכום האמור מסכום החוב הנתבע. הרי החוב הנתבע עתה, כבר פחת בסכום שבו חויב בזמנו חשבונו של הנתבע. ובעניין ההלוואה בסכום של 8,000 ₪ - כפי שעולה מנ/1, ההלוואה הזו אושרה על ידי התובעת ב-4.9.2001, אלא שכספי ההלוואה שימשו בידה לכיסוי החיוב לחודש ספטמבר 2001 שעמד על 6,070.12 ₪, כך שרק יתרת סכום ההלוואה בסך של 1,929.88 ₪ הועברה ב-7.9.2001 לחשבון הנתבע בבנק. שסכום זה נזקף לזכות חשבונו בבנק מאשר הנתבע עצמו במכתבו אל התובעת מה-16.9.01 (מכתב זה הוא אחד הנספחים לתצהירו). כיסוי החיוב כאמור באמצעות ההלוואה בוצע לפי הסברי התובעת במכתבה נ/1, לנוכח העובדה שהנתבע כבר ביטל את ההרשאה לחיוב חשבונו, ועל ההסבר הזה חזרה גם הגב' ענת גרוסמן, ראש צוות תביעה משפטית אצל התובעת, שזימונה לעדות התבקש על ידי הנתבע (פרוטוקול מ-22.1.2006 עמ' 18, 20). עם זאת, מאחר שההלוואה נפרסה ל-18 תשלומים, הרי שסכום החיוב לחודש ספטמבר, הלכה למעשה, הומר בחוב שאמור היה להיפרע בתנאי פריסה. מה שבכל זאת תמוה הוא שהתובעת, אשר הודיעה לנתבע על דבר אישור ההלוואה, לא מצאה לנכון להביא לידיעתו, עד למכתב נ/1 מינואר 2002, כיצד הועמדה ההלוואה הזו בפועל לרשותו- מדפי החשבון שהיא מנפיקה, קשה להבין זאת - ומה שעוד יותר תמוה הוא שהמצהיר מטעם התובעת, מר כליפה, מי שמשמש סגן מנהל מחלקת גביה אצל התובעת, אינו מודע לפרטים הללו. לפי תצהירו, הנתבע אכן לא קיבל את ההלוואה הזו "והחוב נשוא התביעה אינו כולל חיובים בגין הלוואה בסך 8,000 ₪ ו/או כל חלק ממנה" (סעיף 14 לתצהירו). ההצהרה הזו, כפי שאישר העד בחקירתו הנגדית - התבררה כבלתי נכונה, משום שההלוואה ניתנה והחוב נשוא התביעה כולל את החיובים בגינה. 10. מכל האמור עולה שהשאלה שנותרה לבירור מתייחסת להסכם הנטען בדבר פריסת החיובים ל-36 תשלומים. התובעת טוענת שלא היה כל הסכם כזה. לפי מכתבה של הגב' מרב ברנדפלד לנתבע (המכתב נושא את התאריך 12.9.2001 וסומן מש/1 בבש"א 1367/02), החל מנובמבר 1998 ועד אוגוסט 2001, החיובים החודשיים בשל השימוש בכרטיס האשראי או למצער חלק מהם הועברו לפריסה במסגרת "תשלום עדיף" - תמיד על פי בקשתו של הנתבע. הגב' ברנדפלד, אחראית לקשרי לקוחות אצל התובעת וגם היא זומנה לעדות לבקשת הנתבע. "תשלום עדיף" הוא מסלול פריסה על בסיס החזר חודשי בסכום מינימאלי קבוע שבכל מקרה אינו נמוך מ- 5% משווי העסקה (ראה: פרוטוקול מ-30.5.2006, עמ' 31), ופירוש הדבר הוא שהפריסה המקסימאלית במסלול הזה אינה יכולה לעלות על 20 תשלומים. לפי ההסבר של התובעת הן בהליך הבקשה לרשות להגן והן בהליך כאן - על מנת שהתשלום יבוצע במסלול הזה, על המחזיק בכרטיס לבקש כבר בעת ביצוע הרכישה בבית העסק, לשלם "בתשלום עדיף". אלא שהנתבע, במקום להסדיר את אופן התשלום בבית העסק, היה פונה אל התובעת "אחרי מעשה", על מנת שתבצע עבורו את הפריסה, וזו אכן ביצעה אותה כפי עולה גם מטענותיו. שכך התנהלו הדברים עולה גם ממכתבה הנ"ל של הגב' ברנדפלד (מש/1) - היא מזכירה שם לנתבע "כי במידה וברצונך לבצע עסקאות עדיף, עליך לעשות זאת במעמד ביצוע העסקה". לא ברור אם כן מדוע יצא קצפו של הנתבע על כך שחשבונו חויב תחילה במלוא סכומי העסקות, ורק בעקבות פנייתו, בוצעה הפריסה במתכונת של "תשלום עדיף". 11. ואשר לפריסה ל-36 תשלומים - הסדר שלדברי הנתבע פעל כל עוד מר גלייטמן עבד אצל התובעת ושימש עבורו "איש קשר" עם התובעת - ראשית יש לציין: בכל מכתביו אל התובעת מהתקופה שלאחר ביטול ההרשאה, למצער אלה אשר מצורפים לתצהירו - אין זכר לטענה שהוסכם עמו על פריסה ל-36 תשלומים. המכתבים גדושים בטענות ותלונות; חלק נכבד מהן מוקדש לפעולות בחשבונו: חיוב החשבון במלוא סכומי העסקות תחילה, וזיכוי החשבון באופן חלקי לאחר מכן, אך כל זה רק בהקשר לפריסה במסגרת תכנית עדיף. כך למשל במכתב אל התובעת מ-23.9.01 אומר הנתבע: "אני מגיש 2 חשבונות בנפרד למען להוכיח את האמת ולהציג שחב' ויזה-כ.א.ל. פועלים לא על פי החוק והצדק וגרמו לי נזקים שלא יתוארו וחייבו אותי בסכומי עתק כאשר היה לי הסדר מיוחד לתשלום קבוע בפרעון עדיף !!! ומספר פעמים חייבתם אותי בפרעון עדיף ומספר פעמים לא!!! כאשר היה לי הסדר ! ולכן החזרתם לי כסף ולא חייבתם פרעון עדיף ואז חודש לאחר מכן חייבתם בסכומים הרבה יותר גבוהים". יש אפילו מכתב שבו טוען הנתבע שהוא דרש את ביטול "פירעון חודשי עדיף" ומלין על כך שמונעים ממנו "לשלם בתשלום אחד את כל המינוס" (מכתבו מה-23.9.01). כאמור, אין במכתבים הללו כל טענה ביחס לפריסה מוסכמת ל-36 תשלומים. שנית, התובעת צרפה לתצהירה "דפי החשבון" אשר מכסים את התקופה שמאוגוסט 2000 ועד פברואר 2001, וכן דפי חשבון לחודשים ספטמבר-נובמבר 2001. אין בדפים הללו כל עדות לפריסה בהיקף הנטען של 36 תשלומים. דפי החשבון מעידים על העברת סכומים לפירעון במסגרת תכנית עדיף; בדף החשבון לחודש ספטמבר מופיעים לראשונה גם תשלומי קרדיט; אך הפריסה המקסימאלית בקרדיט בוצעה ביחס לעסקה מיולי 2001 והועמדה על 18 תשלומים בלבד, וזוהי כאמור גם תקופת הפריסה של ההלוואה בסכום של 8,000 ₪. כל זה אינו מתיישב בנקל עם חלק מהדברים שאמר מר צבי גלייטמן בעדותו. מר גלייטמן שזומן לעדות על ידי הנתבע, אישר שהנתבע היה פונה אליו מידי חודש בבקשה לפרוס את התשלומים, וכי הוא היה נענה: "היו הסדרי תשלומים שהתחדשו מידי חודש, הוא היה מתקשר אלי ובשיחות ארוכות שקשה להעריך את זמנן וברוב המקרים הסכמתי לפצל לו את התשלום לתשלומי קרדיט". ומדוע היה צורך לפנות אליו? בעניין זה היה לעד הסבר "משולב": "פריסת התשלומים מתבצעת בדרך כלל בנקודת הקניה. מאחר ומאור לא פיצל זאת בנקודת הפניה (צ"ל "הקניה" - נ.ר.) , היה מתקשר אלי מידי חודש והיה מבקש שאעזור לו לפרוס את זה לתשלומים ולכן פרסנו זאת בתשלומים בקרדיט" (פרוטוקול מ-30.5.2006, עמ' 30). אבל, לפריסה בתשלומי קרדיט להבדיל מפריסה במסגרת תכנית עדיף היה כנראה הסבר אחר או נוסף: "כל הקשר הזה נוצר כתוצאה מחובות שהגיעו לתשלומים גבוהים. למיטב זכרוני הייתה חריגה במסגרת ואז הוא פנה וביקש שאפרוס לו את החוב לתשלומים" (שם, בעמ' 29). בדומה לכך אמר העד גם בהמשך: "מאחר שהוא לא עמד בתשלום והוא עבר את המסגרת בתשלום של עדיף, הוא ביקש ממני לפרוס ...את יתרת החוב לתשלומים, אם אני זוכר..." (שם, בעמ' 31). לפי דפי החשבון לספטמבר 2001, הנתבע אכן עבר, את המסגרת. זו עמדה על 30,000 ₪, ואילו האשראי המנוצל במסלול עדיף, קרדיט ותשלומים, הגיע באותו חודש לסכום של כ-45,477 ₪. לעומת זאת, לפי דפי החשבון אשר מכסים את התקופה שעד פברואר 2001 - אין חריגה מהמסגרת. מכל מקום, אם תחילה אמר העד: "אני לא זוכר אם היה לי הסכם או לא. בוודאי שלא עשיתי אם (צ"ל "עם" - נ.ר.) אף אחד הסכם לעד" (שם, בעמ' 32), הרי בהמשך אמר: "היה הסדר תשלומים של 36 תשלומים, אבל לא הסדר לעד" (שם, בעמ' 33). לפריסה כזו, אין כאמור כל עקבות בדפי החשבון, ומכל מקום ברור מדבריו של העד גלייטמן, שאין מדובר בהסדר קבוע אשר מתחדש מידי חודש באופן אוטומטי, ללא צורך בפנייה אל התובעת על מנת לקבל את אישורה לפריסה המבוקשת. לכל היותר ניתן לדבר על ריטואל קבוע שככל הנראה נטע אצל הנתבע ציפייה לכך שאם יפנה לתובעת בבקשה לפריסה - בקשתו תיענה. בבטלו את ההרשאה לחיוב חשבונו בבנק, ומשלא פרע את החיובים החודשיים שלא כובדו על ידי הבנק עם ביטול ההרשאה - נטל הנתבע על עצמו את הסיכון הידוע מראש שהחוב יועמד לפירעון מידי ומדובר, יש לזכור, בחוב קיים שרק סכום קטן ממנו שנוי במחלוקת, וגם ביחס לסכום הזה, אין זו אלא מחלוקת מאולצת. הטעם היחיד אפוא, לאפשר לנתבע לשלם את חובו לתובעת ב-36 תשלומים, טמון בנכונות שלה משכבר הימים לאפשר זאת, בין היתר בהתחשב במצבו הכלכלי והבריאותי של הנתבע. בגין זה אף הופטר הנתבע מתשלום אגרה. 12. אשר להוצאות בהליך כאן. הגם שהרושם הראשוני בתיק זה הוא שאין כאן אלא מקרה של כשל תקשורתי בין הנתבע לתובעת, ושאילו רק השכילו עובדי התובעת להטות אוזן קשבת לנתבע ולהיפגש עמו כפי שדרש, מחלוקת מדומה זו, לא הייתה מגיעה לפתחו של בית המשפט - הרי לאחר שתי ישיבות כאן, ברור לי שקשה להפנות אצבע מאשימה אל התובעת, בהקשר זה. לשונו המשתלחת של הנתבע, תוקפנותו ונטייתו להלך אימים על אחרים מאפיינים, כמו בהליך כאן, גם את מכתביו הרבים אל התובעת, וכשהעד גלייטמן מסביר מדוע "שירות לקוחות לא פתרה עצמה את הבעיה" - "לא פתרה, כי כל שיחה הייתה נפתחת באיומים ובגידופים ובאיומי פיטורים ושיפטרו אותם" (פרוטוקול מה-30.5.2006, עמ' 30) - נאמנים עלי דבריו שכך אכן היה. לכן, אם איני נעתרת לבקשת התובעת להשית על הנתבע הוצאות לטובת קופת המדינה בשל התנהלותו בהליך כאן - הרי זה שוב מחמת נסיבותיו האישיות. 13. התביעה מתקבלת אפוא, אך הנתבע רשאי לפרוע את החוב, שממועד הגשת התביעה ועד לסוף שנה זו ישא הפרשי הצמדה בלבד - ב-36 תשלומים חודשיים ושווים החל מחודש ינואר 2007, בהתאם לתנאי הריבית המקובלים אצל התובעת, ובלבד שישלם את התשלומים הללו כסדרם ובמועדם. אם תשלום כלשהו לא יבוצע במועדו, ותוך 7 ימים מהמועד הקבוע לתשלומו,יעמוד החוב לפירעון מידי, והתובעת תהא רשאית לגבות את היתרה הבלתי מסולקת של החוב - במלואה. התובעת תמציא לנתבע "לוח סילוקין" תוך 14 יום ממועד פסק דין זה. אין צו להוצאות. אשראיכרטיס חיוב (אשראי)חוב