הפסקת אשראי

בית המשפט ציין בפסיקתו כי בנק אינו יכול מיידית להפסיק קו אשראי שנתן ללקוח. אם הבנקאי מכבד שיקים של לקוח, למרות שהוא התריע בעבר על חוסר בטחונות מתאים, לטעמו, ומעבר למסגרת האשראי (והדבר אינו אפשרי יותר כיום) המאושר של הלקוח, אזי, במידה ואין כל אירוע כלכלי חריג ופתאומי ביחסים שבין הלקוח ובין הבנק, על הבנק להודיע ללקוח במפורש אודות המועד שבו לא יכבד יותר שיקים שלו, עקב חריגה מהאשראי ו/או היעדר בטחונות מתאימים. בהיעדר הודעה מעין זו, הפסקה מיידית אפשרית רק במקרה חירום. להלן פסק דין בנושא הפסקת אשראי: פסק-דין א. מהות התובענה זו תביעה בגין חוב כספי. הנתבעת 1 ניהלה חשבון עו"ש אצל התובעת. הנתבעים 2 ו -3 היו בעלי-מניות בנתבעת מס' 1, ובתאריך 7.1.1990 חתמו על ערבות מתמדת בלתי-מוגבלת בסכום, להבטחת כל חוב של הנתבעת מס' 1. על-פי רישומי התובעת, חייבת הנתבעת מס. 1 לבנק ובעקבותיה הנתבעים 2 ו - 3, את הסכום של 7,066,286.13 ₪ נכון ליום התביעה, כשסכום זה נושא, על-פי תנאי החשבון, ריבית בשיעור של 17.3% לשנה עד התשלום המלא בפועל, כשסכום הריבית מצטבר לקרן בסוף כל שלושה חודשים, החל מיום 1.7.2001 ונושא אף הוא ריבית בשיעור כנ"ל. ב. עובדות וטיעונים רלבנטיים התובענה הוגשה בסדר דין מקוצר. בדיון שנערך אצל הרשם בתאריך 7.1.2003, עלתה לדיון טענת ההגנה של הנתבע מס’ 2 (להלן: "הנתבע") שהיתה: הנתבע הינו לקוח ותיק של הבנק ועוסק ביהלומים. לבנק לא היתה כל הצדקה לבטל שיקים ולא לכבדם, רק משום שחרג חריגה של כ - 6,000 דולר ממסגרת אשראי של כ - 650,000 דולר, ובמיוחד כשהבנק, לאחר שהודיע על אי-כיבוד השיקים, כן הסכים באותו יום לכבד את השיקים, שהיו בגובה של 40,000 דולר. הודעה זו גרמה נזק לאמינותו של הנתבע אצל ספקים ולקוחות, וכתוצאה מכך ניזוקו עסקיו במידה רבה. בית המשפט קבע, כי תצהירו של הנתבע, לאור טענה זו ישמש כתב-הגנה. בכתב ההגנה פורט, כי החברה פטורה מתשלום החוב בשל התנהגותו חסרת תום הלב של הבנק, שהגביל את האשראי שלה ולא כיבד שני שיקים שלה בסכום כולל של כ - 40,000 דולר. נושא נוסף, מן הסתם חלופי, היה, כי בעקבות אי-כיבוד השיקים, חדלו ספקים רבים של החברה לעבוד עימה, דבר שהסב לה נזק של 294,000 דולר, שאותו זכאים הנתבעים לקזז מחוב החברה לבנק. לאחר עוד מספר הליכים אצל רשמים שונים, הועבר התיק לבית-משפט זה ונקבע לדיון לתאריך 15.2.2007. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: - מה גובה החוב? - האם, לאור התנהגותו, מנוע הבנק מלגבות את החוב? - היש לקזז סכומים מגובה החוב שמופיע בספרי הבנק? - האם רשאי היה הבנק להודיע על אי-כיבוד השיקים, לאור האשראי שהיה לנתבע אצלו? - האם פטורים הנתבעים 2 ו- 3 מתשלום החוב בגלל אי-תקינות כתב הערבות? - הקיימים תנאים מקפחים בחוזה שבין הבנק לבין הנתבעים? ד. גובה החוב טוען ב"כ התובע, כי העיד הנתבע 2, שאם היה לו כסף, אזי היה משלם את החוב שיש לו בבנק. סתם ואמר. מה ניתן להסיק מכך? ניתן להסיק כי לנתבעים אין כסף לשלם עכשיו חובות. לא ניתן להסיק מכך כי הנתבעים מודים בגובה החוב שיש להם בבנק; ניתן להבין את עדותו זו של הנתבע מס. 2, שהיא באה מבלי לפגוע בטיעונים משפטיים בדבר מהות הערבות שלו ושל רעיתו. ולכן תישאל השאלה - מהו גובה החוב? התובע מסתמך על פנקסי הבנק, שעל-פי ההסכם הסטנדרטי שבינו לבין הנתבעים, מהווים ראייה לכאורה לגובה החוב (ר' סעיף 34 לטופס פתיחת חשבון, ת/1, נספח ב'). בסעיף 22 ב' לבקשת הרשות להגן, שהפכה לכתב ההגנה של הנתבעים, נכתב באלו המילים: "נבצר לחלוטין מהחברה לשלם למשיב את סכומי העתק - שלשיטתה איננה חייבת לו - מאחר והמשיב הוא הוא שתרם, ובאופן בלעדי, לתפיחת החוב באופן משמעותי- תוך שנהג בחוסר תום לב מירבי כלפיה". בעדותו לא הוסיף הנתבע מס. 2 רבות לנושא זה, כך שניתן להסיק שלמרות שהוא אינו מסכים לגובה החוב, אין לו "הצעה נגדית" מהו החוב הנכון, אבל הוא גורס כי פעולותיו ומחדליו של הבנק, הם שגרמו ליתרה זו. מסקנת ביניים - לאחר שהבנק עמד בנטל הראייה להוכיח את החוב לפי ספריו, אז כדי להפריכו נטל הראייה המשני-ההגנתי - מוטל על הנתבעים. הם לא מסרו גירסה מספרית שונה לגבי הסכום הכללי, אלא הציגו (ועל-כך להלן) נתונים, שלדעתם יש לקזז מהסכום הכללי ולהפחית בכך את גובה החוב, אם בכלל מוטלת עליהם חובה לשלמו. אשר-על-כן אני קובעת, כי גובה החוב הוא על-פי הנטען בפרשת התביעה, הנסמכת על ספרי הבנק. ה. האם רשאי היה הבנק להודיע על אי-כיבוד השיקים לאור האשראי שהיה לנתבע 1 אצלו? רקע עובדתי החשבון נפתח ביום 7.1.1990. כתנאי לקבלת אשראי לחברה חתמו הנתבעים 2 ו- 3 על כתב הערבות נשוא תביעה זו (ר' פרוטוקול מיום 20.2.07 בעמ' 40, שורות 28-21). בשנת 1998 התריע הבנק בפני הנתבע, כי קיים חוסר בבטחונות של למעלה מ- 800,000 דולר ודרש ממנו להשלים את הבטחונות (ר' נ/1 בנספח ד' לתצהיר מר חיון). למרות הדרישה לא הופקדו בטחונות נוספים; ולמרות זאת המשיך הבנק ליתן אשראי לנתבע. בפברואר 1999 נערכה פגישה בין הצדדים, במטרה לבדוק כיצד ניתן להקטין את חוב החברה. סוכם, כי כל משיכה מהחשבון תכוסה מיידית. על-פי גירסת הבנק (ר' ת/1 בנספח ח' לתצהיר מר צובל וכן ר' פרוטוקול מיום 20.2.07 בעמ' 33 שורות 31-26) נאמר לנתבע 1, כי באם לא יקויים התנאי יינקטו כנגד החברה סנקציות, לרבות חסימת כרטיס אשראי. אבל הנתבע והחברה הגדילו את החריגה, והסיכום לא מומש על-ידי הבנק, שבדרך התנהלותו איפשר להם לעשות כן. באפריל 1999 נערכה שוב פגישה בין הבנק לבין הנתבע 2, כשהפעם מבטיח הנתבע לבנק להפקיד שיקים של בנו מחו"ל בחשבון החברה. החברה המשיכה לחרוג (ר' פרוטוקול מיום 20.2.07 בעמ' 36) והבנק לא נקט כנגדה כל סנקציות. בחודש ספטמבר 1999 חידש הנתבע 2 הלוואה שניתנה לו בעבר על-ידי הבנק, כדי לכסות את חובו ולהקטין את הריבית ששילם לבנק. כנגד מתן הלוואה זו התחייב הנתבע למכור את ביתו בתוך שנה, לפרוע את ההלוואה ולא לחרוג ממסגרת האשראי. באוקטובר 2000, על-סמך התחייבות זו, חודשה ההלוואה ע"ס 750,000 דולר (ר' ת/2 וכן פרוטוקול מיום 15.2.07 בעמ' 22, שורות 30-20 ). מסגרת האשראי שנותרה לחברה לאחר-מכן היתה 650,000 דולר (ר' פרוטוקול מיום 20.2.07 בעמ' 35, שורות 5-3). כשהנתבע 2 לא עמד בסיכום זה של המכירה, נערכו עמו שתי פגישות נוספות, כשהאחרונה היתה בינואר 2001, שם הוא ביקש אורכה של שלושה חודשים נוספים להקטנת החוב, והבטיח למכור את הבית, לטענת הבנק. הסיכום לא קויים, והנתבעים אף פנו לבית המשפט בבקשה שלא לממש את המשכנתא שהיתה לבנק על הבית (ר' פרוטוקול מיום 20.2.07 בעמ’ 42, שורות 18-8). בחודש מרץ 2001 החלו לחזור המחאות מחשבון הבן בחו"ל בסך של כ - 110,000 דולר (ר' ת/1לתצהיר מר צובל, סעיף 13.6), דבר שהביא את התובע להעביר את הטיפול למחלקה המשפטית ולהגיש תביעה זו. בעוד שבתצהירו גרס הנתבע כי הבנק לא כיבד את השיקים (ר' ת/1 בסעיף 14(ד)) למרות שלשיקים היה כיסוי, הסתבר כי גירסה זו לא היתה נכונה. כשהוצג לפניו דף החשבון, בעת חקירתו הנגדית בבית המשפט (ר' פרוטוקול מיום 20.2.07 בעמ’ 36, שורות 13-4), עלה ממנו כי עוד לפני הצגת השיקים, היתה חריגה של 26,000 דולר, ואם הבנק היה מכבד את שתי ההמחאות נשוא תובענה זו, היתה החריגה מגיע ל - 66,000 דולר (שם). בתשובה לשאלה, האם בכל מצב לדעתו הבנק לא היה צריך להחזיר לו שיקים, הוא השיב: "נכון, בלי להגזים." (ר' פרוטוקול מיום 20.2.07 בעמ’ 37, שורה 4). הוא גם ציין, כי בעבר כבר כובדו התחייבויות שלו עד לגובה של 800,000 דולר, וכי קיים קושי להשיג כספים מלקוחות בחו"ל, שזה היה מקור הכספים העיקרי שלו. הטעם לעמדתו זו, ובמיוחד במקצועו היה: "אין מה להרגיע. אם חזר צ'ק אין מה להרגיע ולא משנה הסיבה. חזר צ'ק יש בעיה. אם חזר צ'ק העולם נשרף". (ר' פרוטוקול מיום 20.2.07 בעמ’ 37, שורות 17-16). ד י ו ן אני בהחלט בדעה, שבנק אינו יכול מיידית להפסיק קו אשראי שנתן ללקוח. אם הבנקאי מכבד שיקים של לקוח, למרות שהוא התריע בעבר על חוסר בטחונות מתאים, לטעמו, ומעבר למסגרת האשראי (והדבר אינו אפשרי יותר כיום) המאושר של הלקוח, אזי, במידה ואין כל אירוע כלכלי חריג ופתאומי ביחסים שבין הלקוח ובין הבנק, על הבנק להודיע ללקוח במפורש אודות המועד שבו לא יכבד יותר שיקים שלו, עקב חריגה מהאשראי ו/או היעדר בטחונות מתאימים. בהיעדר הודעה מעין זו, הפסקה מיידית אפשרית רק במקרה חירום. במקרה הנוכחי, עוד הגדיל הבנק לעשות בכך, שאת אותם שיקים שהוא הודיע שאין בכוונתו לכבד, הוא פרע יום לאחר-מכן, כשלגבי חלק מהסכום הופקדו כספים במזומן, ולגבי חלק נוסף ניתנו הבטחות להעברת כספים מבנו של הנתבע, העוסק ביהלומים בחו"ל, הבטחות אשר סיפקו את הבנק. מסתבר, שבמשך תקופה די ממושכת, שני הצדדים לא עמדו בסיכומים שהיו ביניהם. הבנק "שאיים" שאם לא יגדילו את הבטחונות ואם לא יפקידו מזומן, הוא ינקוט בסנקציות שונות, אך לא עשה כן במשך תקופה ארוכה; והנתבע 2, שהיו לו קשיים אובייקטיביים בהזרמת כספים, לא עשה זאת במתכונת שהתבקשה על-ידי הבנק. הוא הגדיל את האשראי, מתוך נקודת המבט, שאסור לבנק להחזיר שיקים שלו, יהיה מה שיהיה, לאור מקצועו וההשלכות שיכולות להיות בפגיעה מעין זו. הבנק אומנם הביע מחאה, ודרש כל הזמן הזרמת כספים ו/או לקיחת הלוואה לצורך החזרת חובות קודמים, אבל לא נקט בפעילות קשה של הפסקת צינור החמצן או דילדולו. לא צריכה להיות מחלוקת שהפסקת אשראי מיידית, במיוחד במקצועו של הנתבע 2 שהינו יהלומן, היא התנהלות בלתי-נאותה של בנקאי. תחום עיסקאות היהלומים הוא תחום רגיש ורב-ממון, שהעוסקים בו עושים עסקים בתקיעת-כף, בעל-פה ותוך דגש על יחסי-אמון מירביים. בנסיבות מעין אלה, כל פגיעה באמון עלולה למוטט את עסקיו של נותן השיק או המסב. מכאן שאי-פרעון שיק ע"י הבנקאי יכולה להיות פגיעה קשה. השאלה כפולה: האם כתוצאה מהתנהגות מעין זו, אכן נגרמו בגינה נזקים לתובע הוא רשאי לתבוע בגינם את הבנק; השאלה הנוספת היא, האם מנוע הבנק מלדרוש את החוב הקיים אצלו? אין חוט מקשר בין שתי השאלות הללו. הלוואות ואשראי שנתן הבנק, צריך המקבל להשיב ולפרוע. אם לנתבעים נגרמו נזקים שבגינם מגיעים פיצויים, הם זכאים לתובעם מהבנק, בין בתביעה ישירה ובין בדרך קיזוז. ניתן, כמובן, לאחד את הדיון בשני ראשים אלה, כך שהתוצאה עשוייה להיות שמגובה החוב המוכח יקוזזו הנזקים המוכחים. נזקים מוכחים משמעם, שבמידה וכתוצאה מהתנהלות הבנק נגרמו נזקים לנפגע, ובמידה והוא יוכיח את גובהם ואת הקשר הסיבתי שבין נזקיו לבין פעולות הבנק, יכול הנפגע לקזז סכומים אלה מגובה החוב, כשאת היתרה - אם קיימת - עליו לשלם לבנק. תורת המניעות אינה בת-הפעלה במקרה מעין זה. גם אין לבוא ולומר, שיהיה זה היעדר תום-לב ודרך מקובלת מהבנק לגבות את מה שמגיע לו. מה שכן ניתן לומר ברמה הנורמטיבית הוא, כי התנהלות הבנק, הרשלנית ו/או זו שאינה תמת-לב, גרמה לנזקים שמן הדין לקזזם מגובה החוב. ולשאלה שנשאלה בתחילת הדיון בראש פרק זה - הבנק היה רשאי להעמיד את החוב לפרעון מיידי, לפי סעיף 34 להסכם שנחתם בין הבנק לבין הנתבעת מס' 1 (ר' עמ. 3 לעיל). בנסיבות המקרה, כששום אירוע כלכלי דרמטי לא קרה, היה על הבנק התובע ליתן הודעה על מועד מדוייק לפני ההעמדה המיידית לפרעון. ו. מה גובה הנזק שנגרם לנתבע מס. 1 כתוצאה מהתנהלות הבנק? כדי להוכיח את הקריסה הכלכלית שקרתה לנתבע מס. 1 לאחר החזרת השיקים על-ידי הבנק, הובאו שני סוגי עדויות: מסמכים: הנתבע מס. 2 צירף לתצהירו רשימות על ספקים שהפסיקו לעבוד עמו והייצוא באמצעותם נפסק (ר' נ/1). בעדותו ציין, כי את הרשימות ערך רואה החשבון שלו (ר' פרוטוקול מיום 20.2.07 בעמ’ 38, שורות 2-1). רואה החשבון לא העיד, כך שנותרה לנו עדותו של הנתבע שמעבר להיותה עדות שמיעה, יש צורך, לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971 למצוא לה תימוכין. משנשאל הנתבע 2 הכיצד זה אין הבדל בהיקף העבודה בין שנת 1999 לבין שנת 2000 (ר' פרוטוקול מיום 20.2.07 בעמ’ 38, שורות 16-11), כשהשותפים הגדולים שלו, לעדותו, הפסיקו לעבוד איתו, השיב: "מתקדמים". ( שם) מסתבר כי כיום עובד הנתבע מס. 2 כשכיר בחברת יהלומים ששייכת לבנו שנמצא בארה"ב . גם בתו ובן נוסף עובדים בחברה זו. מאזני רווח והפסד לא צורפו, כמו גם מסמכי הנהלת החשבונות של החברה. מסקנת ביניים - ניתן להסתמך על המסמכים שצורפו רק אם יהיה להם תימוכין. תימוכין צריך להיות חיצון ולא עדות הנתבע מס. 2 שהוא סומך על רואה החשבון שלו לענין זה. תימוכין מעין אלה, שקיימים ופורטו לעיל, לא הומצאו לבית המשפט. עדויות: הנתבעים הביאו לעדות את מר סיטון, לענין הפסקת הקשר עם הנתבע מס. 2 לאחר החזרת השיקים ע"י הבנק. העד, אכן העיד ברוח זו. יש לציין כי הוא מצוי בקשרי חברות עם הנתבע מס. 2. לא ניתן להקיש מעדותו כל כל הספקים הפסיקו את הקשר עם הנתבעים, במיוחד לאור העובדה שהיקף העבודה המגובה במסמכים, ואשר הנתבע מס. 2 העיד לגביו, - לא ירד. סביר אכן להניח, שהיתה תופעה של הסתייגות מיהלומן ששיקים שלו אינם מכובדים. אבל השאלה היא כמה ספקים הסתייגו, ומה היה היקף העסקים. הנתבע מס. 2 מנה בתצהירו שמות של 5 ספקים עיקריים שלטענתו הפסיקו עמו את הקשרים. הם לא הובאו לעדות. הימנעות מהבאתם לעדות מקימה את החזקה כי עדותם היתה מבססת דווקא את עמדת הצד שכנגד [ע"א 2275/90 לימה, חברה ישראליות לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג ואח, (פ"ד מז(2) 605, 614)]. לכך יש לצרף את העובדה שהנתבעים לא הוכיחו את שיעור הנזק שאירע בעקבות ניתוק הקשרים עמם. כפי שציינתי לעיל, רואה החשבון של החברה לא הובא לעדות, ומהחישובים שהוגשו עולה דווקא תמיכה בעמדת התובע כי לא היה יצוא פחות לאחר החזרת השיקים. אדרבא, מהנתונים שהציג הנתבע מס. 2 עלה כי היקף הייצוא של החברה בשנה שבה הוחזרו השיקים נותר כמו שהיה בשנה שלפניה. נתונים אלה עולים בקנה אחד עם עדותו של מר צובל בחקירתו הנגדית, לפיה היקף עבודת החברה לא השתנה. (ר' פרוטוקול מיום 15.2.07 בעמ. 25). מסקנת ביניים - הנתבעים לא הצליחו להוכיח שסבלו מנזקים כתוצאה מהחזרת 2 השיקים ע"י התובעת. ז. חבות הערבים - ותנאים מגבילים בכתב הערבות בשנת 1990 חתמו הנתבעים 2 ו- 3 על כתב ערבות להבטחת אשראי, ללא הגבלה בסכום שתקבל החברה מהבנק. החברה היא חברה משפחתית, כשהנתבע מס. 2 הוא בעלים של 99% ממניותיה ובמניה נוספת מחזיקה רעיתו, היא הנתבעת מס. 3. לטענת הנתבעים הבנק הפר כלפיהם את חובת הזהירות והגילוי שחב כלפיהם, וכן המדובר בחוזה ערבות שבו תנאים מקפחים. טוען הנתבע מס. 2 בתצהירו כי : "כל שנאמר לי ע"י פקיד המשיב שטיפל בכך - בטרם חתימתי על כתב הערבות - הוא: "אתה צריך לחתום על ערבות לחברה " - דבר שהסכמתי לו." (ר' נ/1 בעמ' 10, סעיף ז' (3) לתצהיר)" ואם הסכים מה הטענה? הנתבע מס. 2 אינו טוען שלא הבין מה משמעות ערבות לטובת החברה. הוא גורס כי המדובר בחוזה ערבות אחיד, שבו תנאים מקפחים שהופכים אותו, בין היתר, לחייב עיקרי, דבר שלא הסכים לו. בסעיף ז' (5) לתצהירו (ר' נ/1) מצביע הנתבע מס. 2 - בהקשר זה - על סעיפים 2,5,10,16,18,19 ו - 24 לכתב הערבות (ר' ת/1 נספח ג'). נבחן סעיפים אלה לגופם: לסעיף 2 - כותרת השוליים שלו היא - היקף ההתחייבות - הסעיף מבדיל בין ערבות מוגבלת בסכום ומדגיש כי המדובר בהתחייבות לכלל החיובים של החייב העיקרי. מאחר והנתבע מס. 2 אינו מכחיש שהוא היה ערב לכל חובות החברה, - לא הוברר לבית המשפט מדוע יש קיפוח בסעיף זה. לסעיף 5 - ויתור על דרישות פרעון מהלקוח - הבנק היה בקשר עם מר חיון - הנתבע מס. 2 שהוא הבעלים של החברה ודרש פרעון. איך מר חיון יפרש דרישה זו, האם הדרישה הופנתה לחברה או אליו, - זו שאלה מאד מעניינת, שאין צורך לדון בה במסגרת זו. החסרון של חברה משפחתית הוא, שמודיעים לבעל החברה שמגיע לבנק, על דרישה לפרעון, כמובן רק באותו היום שבו החברה לא יכולה לגשת בעצמה לבנק. מכאן שהידיעה אודות חוב, הסדרים, פרעון והגדלת בטוחות שנמסרת לאחד, תקפה גם לגבי השניה. לסעיף 10 - כותרת השוליים שלו ויתור על טענות הגנה - שלוש טענות הגנה נמנות בסעיף, עליהם אמור הלקוח לוותר, והן: התיישנות, אם חיובו של הלקוח כלפי הבנק פגום מסיבה כלשהיא, וויתור על טענות כלפי החוב. שתי הטענות הראשונות אינן רלבנטיות. אשר לטענה האחרונה - הלקוח לא ויתר על שום טענה שיש לו, והבנק הגיב לגופם של דברים מבלי להפעיל את הסעיף בהסכם. מאחר ובית המשפט לא נדרש לדיון תיאורטי, - מתייתר המשך הדיון בסוגיה זו. לסעיף 16 לכתב הערבות - כותרת השוליים שלו ערבות מתמדת- הסעיף מפרט כי הערבות תשמש בתור בטוחה מתמדת, ותחייב את הלקוח וכל הבאים מכוחו ומטעמו. ושוב, מבלי לקבוע עמדה לגבי משמעות תניה מעין זו, - הבנק לא עשה בה שימוש, ואין קשר בינה לבין ההתדיינות שבפני. לסעיף 18 לכתב הערבות - ענינה ערבות בלתי תלויה בבטוחות אחרות - לא ברור לי מה המקפח בתניה זו, וב"כ הנתבעים לא הסביר זאת בתצהיר מרשו או בסיכומיו. לסעיף 19 - לכתב הערבות שענינו - התחייבות לשיפוי - אכן אין להחתים ערב על סעיף מעין זה, באשר בכך הוא למעשה הופך לחייב העיקרי. ברם לפי ניסוח כתב התביעה הבנק לא עשה בסעיף שימוש, אלא תבע את הנתבעים בתוקף ערבותם ולא במתכונת של שיפוי. לכן אין קשר סיבתי בין הסעיף לבין פעולות הבנק. לסעיף 24 - ויתור על טענת התיישנות - בתביעה הנוכחית אין טענה בדבר התיישנות, כך שסעיף זה אינו רלבנטי לתביעה הנוכחית. מהראיות עלה כי הן הנתבע מס. 2 והן הנתבעת מס. 3 ידעו שבחתימתם על כתב הערבות, הם מתכוונים לערוב לחובות החברה בבנק. מכאן שהיתה לערבים ידיעה על משמעות החתימה. (ר' פרוטוקול מיום 20.2.07 בעמ’ 40, שורות 28-21). מר חיון גם העיד כי הוא סבור שעליו להחזיר את החוב שלו לבנק, והוא יעשה כן אם יהיה לו כסף. מכיון שאשתו לא היתה מעורבת בעסקים, לפני החתימה הוא הסביר לה כי יש לחתום על טופס הערבות, כדי לאפשר מתן אשראי לחברה (ר' פרוטוקול מיום 20.2.07 בעמ’ 40, שורות 5-1). כתב הערבות נחתם בשנת 1990, והדינים בדבר ערב יחיד, (חוק הערבות, תשכ"ז- 1967 תוקן לענין זה בשנת תשנ"ח) אם אלה בכלל ישימים לעניננו, לא חלים על הסיטואציה נשוא תובענה זו. מסקנת ביניים - הנתבעים ידעו על מה הם חותמים. הם ידעו שכתוצאה מחתימתם יינתן אשראי לחברה והיא תוכל לפעול, והתנאים המקפחים הנטענים, אם הם אכן כאלה, לא יושמו ולא רלבנטיים לתביעה הנוכחית. סוף דבר - מהאמור לעיל עולה, כי הנתבעים היו מודעים לחתימתם על כתב הערבות; הם מודעים לכך שחובות יש לשלם; יש להם בעיות של תזרים מזומנים, הם לא הוכיחו זכות לקזז כספים; הם לא הוכיחו הפסדים; הם לא הוכיחו קשר סיבתי בין הפסדים נטענים (שכאמור לא הוכחו) לבין החזרת שני שיקים. העובדה שהנתבע מס. 2 בתצהירו טען - כטענת הבנק - כי לשיקים אלה היה כיסוי, וכי הבנק החזירם למרות זאת, נסתרה בעדותו שלו, שם כבר הודה ביתרת חוב קודמת להחזרת השיקים בגובה של 26,000 דולר. אשר על כן אני, מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד לשלם לבנק את סכום התביעה. הסכום ישא ריבית בשיעור של 17.3% לשנה וכמפורט בסעיף 13 לכתב התביעה. אישור הבנק על שינוי בגובה הריבית מספיק למטרה זו. כמו כן הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד שכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ₪ פלוס מע"מ לתובעת. הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין. התובעת זכאית גם להוצאותיה, אותן ישום הרשם. אשראי