הסכם פירוק שותפות

ביום 17.02.04 נחתם הסכם בין הצדדים, לפירוק שותפות
ההסכם כלל הוראות שונות בקשר להליכי הפרוד, כאשר מטרתו העיקרית של ההסכם הייתה לסיים באופן מוחלט וסופי מערכת היחסים ביניהם, וכן את כל הטענות של הצדדים זה כנגד זה באופן שלאחר חתימת ההסכם, ובכפוף לקיום חיוביו, לא יהיו לאף אחד מהצדדים טענות מכל מין וסוג זה כנגד זה.

בית המשפט ציין בין היתר כי אין פרשנותו של סעיף בהסכם פירוק שותפות מתמצית בבחינת משמעותן הלשונית של המילים הכתובות, ובבוא בית המשפט לפרש הסכם פירוק שותפות, אל לו להיות כבול למובן המילולי של המילים, מקום שתכלית החוזה ונסיבות כריתתו, מצביעים על כונה אחרת מזו העולה מהמילים בלבד.

להלן פסק דין בנושא הסכם פירוק שותפות:



פסק דין

רקע
זוהי תובענה, שעניינה בסכסוך, שמקורו בשותפות שהתפרקה.
התובעים והנתבעים היו בעלי מניות בחברת כמהין ד. בע"מ - הנתבעת 4, שעיסוקה היה ייצור ושיווק עוגות (להלן: "החברה").

תחילתה של השותפות הייתה בחודש ינואר 2003, בעת שהנתבעים הצטרפו, כבעלי מניות לחברה, שנוהלה ע"י התובעים עד לאותה עת.

עד מהרה, כבר במהלך השנה הראשונה, התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים ולאור זאת החליטו להיפרד ולפרק את השותפות. הוסכם כי הנתבעים ירכשו מהתובעים את חלקם בחברה, כך שלאחר הרכישה תעבור החברה לבעלותם הבלעדית של הנתבעים.
ביום 17.02.04 נחתם הסכם בין הצדדים, לפירוק השותפות (להלן: "ההסכם").

ההסכם כלל הוראות שונות בקשר להליכי הפרוד, כאשר מטרתו העיקרית של ההסכם הייתה, כהגדרת הצדדים: "לסיים באופן מוחלט וסופי מערכת היחסים ביניהם, וכן את כל הטענות של הצדדים זה כנגד זה באופן שלאחר חתימת ההסכם, ובכפוף לקיום חיוביו, לא יהיו לאף אחד מהצדדים טענות מכל מין וסוג זה כנגד זה" (סעיף 4 להסכם).

התובעים טוענים, כי הם מילאו את חלקם בהסכם, וכנגד תשלום התמורה הועברו המניות בחברה לנתבעים, אך מנגד הנתבעים הפרו את התחייבותם על פי ההסכם, ובעיקר הם לא ביטלו ערבויות שנתנו התובעים לצדדים שלישיים, בקשר עם החברה, וכן לא החזירו כספים המגיעים לתובעים, בקשר עם פעילותה של החברה. ולפיכך, נאלצו התובעים להגיש את התביעה דנן.

לאור האמור, תבעו התובעים את הנתבעים בתובענה שבפניי ועתרו לקבלת הסעדים הבאים:
א.      לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סכום הפיקדון בסך של 31,168 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מאוגוסט 2001.
ב.      לחייב את הנתבעים לבטל את ערבויות התובעים אצל חברת גידרון.
ג.      לחייב את הנתבעים לבטל את ערבויות התובעים בהסכם השכירות.
(ר' סעיפים 29 ו- 30 לכתב התביעה).

הערבויות
במהלך המשפט נושא הערבויות נפתר, והתובעים הופטרו מערבותם, ולפיכך כל שנותר במחלוקת הינה השאלה, האם התובעים זכאים לקבל החזר חלקי או מלא של הפיקדון שהיה בידי המשכיר, וכדברי ב"כ התובעים, בתום שלב שמיעת הראיות, כאשר אמר: "אנו תובעים היום רק את ה - 15,000 ₪ + מע"מ שנותרו + הוצאות משפט, זה כל מה שאנו תובעים" (עמוד 32 שורה 2, 3 לפרוטוקול הדיון).

כבר בישיבה הראשונה - ביום 23.03.05, הודיע ב"כ התובעים, כי מאז הגשת התביעה ועד לישיבה זו, פעלו הנתבעים "לקיום חלק מההפרות שהפרו, לתיקון ההפרות, שבפועל נותרו שני דברים עיקריים, השבת הערבויות אצל משכיר הנכס והשבת הפיקדון" (עמוד 1 שורות 9-11 לפרוטוקול הדיון).
כמו כן, כבר באותה ישיבה הודיע ב"כ הנתבעים, כי הנתבעים שיחררו "את הערבויות של המשכיר, יש הסכם חדש של המשכיר וזה הסכם חדש שהגיע אליי שבמסגרתו הם שיחררו" (עמוד 3 שורה 16, 17 לפרוטוקול הדיון).

גם בהחלטתי מאותו יום, בתום אותה ישיבה הבהרתי, כי הנתבעים הציגו בפני ביהמ"ש, חוזה שנחתם עם המשכיר, ביום 01.04.04 (להלן: "חוזה השכירות החדש" שהוגש לי וסומן נ/1). באותה ישיבה קבעתי, כי מבלי להתייחס לשאלה, אם היה בחוזה השכירות החדש הפרה של ההסכם ואם לאו, הרי שלכאורה חוזה השכירות החדש, פותר את עניין ביטול הערבויות של התובעים למשכיר, וב"כ התובעים אם ירצה, יפנה במישרין למשכיר לקבלת שטרות הביטחון, לאור החוזה החדש (רא' החלטתי מיום 22.03.05).
למען העמדת דברים על דיוקם, יש לציין כי ב"כ התובע גם בסיכומיו, המשיך לטעון, כי השטרות על פי הסכם השכירות, טרם הושבו לתובעים ויש צורך לחייב את הנתבעים "להשיב לתובעים את הערבויות המצויות בידי המשכיר..." (סעיף 31 לסיכומי התובעים).
אין ממש בדרישה זו של התובעים, לעניין השבת הערבויות מהמשכיר. מרגע שנחתם בפועל חוזה השכירות החדש עם המשכיר, ברור שלשטרות אלו לא הייתה כל משמעות בעיני המשכיר, ולא הייתה לו כוונה לעשות בהם שימוש. ככל שהמשכיר לא החזיר את השטרות לתובעים, נבע הדבר אך ורק מחוסר רצונו לעמוד בתווך, בין הצדדים המסוכסכים. במהלך הדיון העיד המשכיר, כי אין ולא היה בכוונתו, לעשות שימוש בשטרות אלו, מרגע שניתנו לו שטרות חדשים עם חתימת חוזה השכירות החדש. המשכיר אישר במפורש, כי הוא הציע לתובע 2 לקחת את השטרות, אך העדיף לחכות להחלטה שיפוטית, וכך אמר בעדותו: "מרגע שנתנו לי ערבויות הצעתי לדן לקחת את שטר הערבות, בכל מקרה לא הייתי עושה שימוש בו" (ר' דברי העד רמי לוי עמ' 14 שורות 8, 9 לפרוטוקול).
התובעים יכלו לקבל לידיהם את השטרות, ובכל מקרה יכלו להסתפק באמירות אלו של המשכיר במהלך עדותו, אך ככל שיש ספק ומר רמי לוי ביקש לקבל החלטה שיפוטית (ר' דברי העד עמ' 14 שורות 7, 8 ו- 10, 11 לפרוטוקול ) הרי שאני מורה לו, כי אין כל מחלוקת בין הצדדים בעניין זה וככל שלא החזיר בפועל את השטרות עד כה לידי התובעים (שניתנו לו בקשר לחוזה השכירות הקודם), הרי שהוא יכול ועליו לעשות כן עתה.

צודק ב"כ התובעים, כשטען בסיכומיו, כי לא הייתה לו ברירה והוא היה צריך להגיש את התובענה כפי שהגישה, כדי שבעיית הערבויות תיפתר.
מאידך, משנתקבלו סעדים אלו בפועל, ללא צורך בהכרעה שיפוטית, הרי שיכלו התובעים בסיכומיהם להמעיט בדברים בקשר אליהם, שכן כל שנותר לפסוק בקשר אליהם היה, אם התובע זכאי להוצאות בגינם.
בנסיבות אלו, אני סבור כי צודק ב"כ הנתבעים בטרוניותיו, כי ב"כ התובעים למרות הדברים האמורים, הרחיב בסיכומיו לעניין סעדים אלו, מעבר לנדרש.
לאור כל האמור לעיל, השאלה היחידה, הלכה למעשה שעמדה להכרעה בפניי, הייתה השאלה: האם עליי לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את יתרת הפיקדון המצויה בידי המשכיר, בסך של 15,000 ₪ + מע"מ, כטענת התובעים (סעיף 31 לסיכומיהם וסעיף 20 לסיכומי התשובה מטעמם) או שמא יש לדחות דרישה זו כטענת הנתבעים בסיכומיהם (ראה סעיפים 33 ו- 34).

הפיקדון
הסכם פירוק השותפות, עסק מפורשות בשאלת החזר הפיקדון לתובעים.
הסעיף שדן בנושא והוא שורש המחלוקת בין הצדדים, הינו סעיף 10 להסכם הקובע כי: "הקונים מצהירים ומתחייבים לאחר חתימת הסכם זה, לבצע את הפעולות הבאות על חשבונם במימונם וזאת תוך 30 יום לחתימת הסכם זה".
בהמשך לאותו סעיף נמנו שמונה סעיפי משנה, בהם פורטו התחייבויות הקונים - שהינם הנתבעים בתביעה דנן, והסעיף העוסק בעניין הפיקדון, הינו סעיף 10.3 שזו לשונו: "לערוך הסכם שכירות חדש בקשר למפעל באופן שהשוכרת תהיה כמהין בלבד ו/או תדמית, וכן לבטל את ערבות קמפל להסכם השכירות של המפעל ולהשיב לקמפל את הפיקדון על פי הסכם השכירות הקיים".
התובעים טוענים, כי במועד חתימת הסכם פירוק השותפות - דהיינו ביום 17.02.04, היה בידי המשכיר מר רמי לוי (להלן: "המשכיר") סכום של 34,550 ₪ שהיה מורכב מ:
15,000 ₪ במזומן + מע"מ 17% (סה"כ 17,550 ₪) שהופקד בזמנו ע"י התובעים.
17,000 ₪ בערבות בנקאית שהופקדה ע"י הנתבעים.
לטענת התובעים, כל הסכום שהיה בידי המשכיר, בסך 34,550 ₪ (כולל הערבויות) הינו הפיקדון, שהיה על הנתבעים לגרום להשבתו לתובעים, על פי הוראות סעיף 10.3 להסכם הנ"ל.

לגרסתם של התובעים, מאחר והנתבעים השיבו להם רק כמחצית מהפיקדון, בסך 17,000 ₪, הרי שעליהם להשיב להם גם את היתרה בסך 15,000 ₪ + מע"מ, הנתבעים על ידם, כאמור בסיכומיהם (ס' 31).

לנתבעים מספר טענות חלופיות ומצטברות לטיעוני התובעים.
טענתם העיקרית הינה, כי משמעות המילה "פיקדון", הינה סכום הכסף המזומן שהיה מופקד בידי המשכיר ושבמקורו הופקד ע"י התובעים עוד בתקופת היותם שותפים, ולא קשור לסכום הערבויות שהופקד ע"י הנתבעים אצל המשכיר, כנגד הפיקדון שהופקד ע"י התובעים. לפיכך, משהחזירו את סכום הפיקדון, בסך 17,000 ₪, לתובעים, הרי שמילאו את מלוא חלקם בהסכם ואין עליהם חובה לשלם יותר מכך.

התובעים שהיו בעלי המניות היחידים, כשנחתם הסכם השכירות המקורי עם המשכיר, הפקידו בידי המשכיר, סך של 31,168 ₪ כפיקדון, אשר היה אמור להיות מוחזר לתובעים, במועד סיום תקופת השכירות, כנגד מילוי כל ההתחייבויות.
משנכנסו הנתבעים כשותפים לחברה, ביום 29.01.03, היה עליהם להפקיד מחצית מסכום הפיקדון. במהלך חודש נובמבר 2003 (באיחור של 10 חודשים), הפקידו הנתבעים ערבות בנקאית אצל המשכיר, בסך 17,000 ₪. עם הפקדת הערבות אצל המשכיר, היה בידי המשכיר אותו הסכום שהופקד ע"י התובעים בסך 31,168 ₪, ועוד 17,000 ₪ ערבות בנקאית ובסה"כ היו בידיו בטוחות בסך של 48,168 ₪ (להלן: "סכום הערבויות שבידי המשכיר").

בהתאם להסכם השכירות, היה על המשכיר להשיב לתובעים מחצית מסכום הפיקדון, אך עקב חובות שהיו לחברה בסוף שנת 2003, הוסכם עם המשכיר, על תשלום חובות אלה מתוך הפיקדון, כך שלאחר תשלום החובות, במועד בו נחתם ההסכם לפירוק השותפות - בפברואר 2004, נותרו בידי המשכיר סך של 15,000 ₪ + מע"מ במזומן וכן הערבות הבנקאית בסך של 17,000 ₪ ובסה"כ נותרו בידיו בטוחות בסך של 34,550 ₪ (ר' עמ' 13 שורות 1-6 לפרוטוקול) .
מאחר ובין הצדדים לא הייתה מחלוקת אמיתית, כי התובעים זכאים למחצית הסכום, הוריתי בהחלטתי מיום 22.03.05, כי הנתבעים ישלמו לתובעים סך של 17,000 ₪, שכן ניסיונות קודמים שלהם לשלם סכום זה לתובעים, באמצעות משלוח שיק, לא נענה והתובעים החזירו את השיק לנתבעים.

בנסיבות אלו, ולאחר התשלום על פי החלטתי, סברו התובעים, כי על הנתבעים להשיב להם את יתרת הפיקדון שהפקידו, בסך 14,168 ₪ (סכום הפיקדון שהופקד על פי הסכם השכירות בסך 31,168 ₪ בניכוי 17,000 ₪) ולחילופין להשיב להם את יתרת הפיקדון, כפי שהייתה בידי המשכיר, ממועד חתימת ההסכם, בסך של 15,000 ₪ + מע"מ בצירוף ריבית (ראה סעיף 22 לתצהיר התובע).

כשפנו התובעים למשכיר, בקשר ליתרת הפיקדון, השיב להם האחרון, במכתב מפורט מיום 07.06.05 (נספח י' לתצהיר התובע), כי "אין לי ספק כלשהו, כי סכום הערבות אינו שייך לי ויש להשיבו על פי הבנתו לידיך" (סעיף 3 למכתב), ובהמשך לאותו מכתב מסביר לו המשכיר, כי הנתבעים חולקים על כך וכי אינו רוצה להיות בתווך במחלוקת זו וכדבריו, הוא מציע כי: "אני אחזיר לך את הסכום הנ"ל והם ידרשו אותו ממך בהתאם לעסקים ביניכם שאין לי כל קשר אליהם".
ממכתב זה, מסיקים התובעים, כי גם המשכיר היה בדעה, כי יש להשיב את הסכום שהיה בידיו (לאחר שידע ששולם 17,000 ₪ לתובעים) לידי התובעים.

עוד טוענים התובעים, כי הנתבעים עצמם העידו, כי משמעות המילה "פיקדון" בהסכם ביניהם, התייחסה לכלל הכספים והביטחונות שהיו בידי המשכיר, את זאת הם למדים מתוך תשובתו של מר אלקבץ (הנתבע 1) לשאלתי, מה משמעות המילה "הפיקדון" המוזכר בסעיף 10.3 להסכם, והוא השיב: "הפיקדון זה הביטחון שדן קמפל היה לו אצל המשכיר. אני לא יודע למה כתבו את זה כפיקדון, אנו שמנו בטחון ערובה בנקאית, דן קמפל שם מזומן. כן היה 34,000 ₪ פיקדון לפני שישבנו" (ר' עמוד 28 שורות 6-8 לפרוטוקול הדיון).

אינני סבור, כי התובעים צודקים בטענתם, כי הם זכאים ליתרת הפיקדון. עם כל הכבוד למסקנותיו של המשכיר, בשאלה מי זכאי ליתרת הפיקדון, הרי ברור שלדעתו אין כל משקל וברור כי הוא לא רצה להיות בתוך הסכסוך ואפילו בהצעתו הוא היה זהיר, ואומנם אמר שהוא יחזיר לתובע את היתרה, אך באותה נשימה הוסיף, כי הנתבעים יתבעו את היתרה מהתובעים "בהתאם לעסקים ביניכם שאין לי כל קשר אליהם".
יש עוד לזכור בעניין זה, כי התובע עצמו מעיד ומצרף לתצהיר העדות הראשית שלו, מסמך של המשכיר, לפיו בחודש דצמבר 2003 וינואר 2004 "דן קמפל ביקש לקזז את סכום השכירות מהערבות" (ר' נספח ו' לתצהיר התובע). לפיכך, ברור כי משחתמו הצדדים על הסכם פירוק השיתוף, הם לא הזכיר בו במישרין או בעקיפין, תשלום זה ששולם למשכיר והתובעים אינם יכולים לזקוף סכום זה לזכותם, בהתחשבנות עם הנתבעים, בקשר לפיקדון. תשלום זה נעשה רק כחודש לפני חתימת ההסכם לפירוק השותפות ואם סברו, כי יש לו משמעות או רלבנטיות, אין ספק כי היו דואגים לאזכרו ולהתייחס אליו.
למעלה מן הצורך, יש לציין כי בישיבת קד"מ, מסר הנתבע 2 גרסתו, לגבי ההתחשבנות בגין הפיקדון. התובע 2 - קמפל דן הופתע מכך וטען, כי אם המשכיר עשה קיזוז מכספיו "הוא עשה את זה לא בידיעתי ולא באישורי, זה היה לשלם חוב של כמהין לא שלי". דברים אלו של התובע אינם מתיישבים עם דברי המשכיר ועם האמור בנספח ו' הנ"ל. גם ב"כ התובעים אישר באותה ישיבה, כי אם הנתבע 2 צודק, הרי "שהתביעה צריכה להיגמר" (ר' דברי הנתבע 2 בעמ' 6 שורות 1-7, דברי ב"כ התובעים בשורות 16-19 ודברי התובע 2 בשורות 22-26 - לפרוטוקול הדיון). לאחר שמיעת עדות המשכיר ועדותו של הנתבע 2 - גיגי, גרסה זו של הנתבע הוכחה כנכונה וגם בכך היה די כדי לדחות את התביעה, לעניין יתרת הפיקדון.
גם מעדותו של מר אלקבץ - הנתבע 1, לא ניתן להסיק את אשר מבקשים התובעים להסיק. הניסיון "לתלוש" משפט אחד מעדותו של מר אלקבץ, הינו ניסיון לא ראוי, שכן בהמשך מעיד אלקבץ, כי הבין מפורשות שהפיקדון שבהסכם, משמעו רק לאותם 17,000 ₪.
התובע היה משוכנע במהלך עדותו, כי בהסכם פירוק השותפות נכתב, כי הוא זכאי להחזר:
"לכן כתבנו כאן את מלוא הבטחונות שנתנו ולא אמרנו חצי... ולכן כתבנו שאני זכאי לקבל את מלוא סכום הבטחונות שזה 30 וכמה אלף ₪. זה כתוב בהסכם השני. אני חושב שבתצהיר שלי מצוין איפה זה כתוב. מפנה לסעיף 5.3 בתצהיר שלי ושהוא מפנה לסעיף 10.3 בהסכם,יש עוד מקום שכתוב מלוא הערבויות.
ברשות ביהמ"ש אני מרשה לב"כ התובעים לעזור לעד.
ב"כ התובעים: אין לי מקום להראות לעד את המילה מלוא,אלא זו המשמעות שנובעת מהסעיף" (עמ' 22 שורות 24-29 ועמ' 23 שורות 1-5).

ציטוט זה מתוך הפרוטוקול, מייצג נכונה את ההתרשמות שהייתה לי מעדות התובע ומהאפשרות לסמוך ולהשתית על עדותו את התביעה.
לא רק שהעד אינו מדייק לגבי האמור בהסכם' אלא שאינו יודע אפילו, מה נאמר בתצהירו והוא "שבוי" בגרסה המתאימה לו והנוחה לו, לצורך הוכחת תביעתו, ולאו דווקא זו התואמת את העובדות.
יש לזכור, כי עדותו של התובע לעניין פרשנות וכוונת הצדדים - בנוגע למונח "פיקדון", הייתה גם בגדר "עדות יחידה".

המחלוקת שבין הצדדים הינה כאמור, בשאלת פרשנותו של המונח "פיקדון על פי הסכם השכירות הקיים".
בכל מקרה כשלא ניתן לקבוע מה הייתה הפרשנות, או מה הייתה הכוונה של הצדדים, אין בית המשפט יכול לשים עצמו במקום הצדדים.
     הגישה הפרשנית בסוגיית פרשנות חוזה בדרך כלל, היא כי "בעימות בין לשון החוזה לבין כוונת עושיו - יד האחרונה על העליונה" (ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה, הוצאת דין, תשנ"ה, עמ' 303 וכן ד' פרידמן, נילי כהן, חוזים כרך א', הוצאת אבירם, עמ' 270).

על פי גישה זו, אין פרשנותו של סעיף בחוזה מתמצית בבחינת משמעותן הלשונית של המילים הכתובות, ובבוא בית המשפט לפרש חוזה, אל לו להיות כבול למובן המילולי של המילים, מקום שתכלית החוזה ונסיבות כריתתו, מצביעים על כונה אחרת מזו העולה מהמילים בלבד (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט' (2) 265 (להלן: "הלכת אפרופים"); דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נו' 348 והאזכורים שם; ע"א 3001/02 קופרשטוק מרים נ' הגב' שרה אשכנזי, פדאור (לא פורסם) 02 (6) 286).

בהלכת אפרופים נקבע, כי חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים; אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים.

התכלית הסובייקטיבית היא אומד דעתם של הצדדים - המטרות, האינטרסים והתכליות שהצדדים גמרו בלבם ונתנו לכך ביטוי חיצוני בהתנהגותם. באומד דעת זה עוסק סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973. עם זאת אין להגביל את פירושו של החוזה אך לאמת המידה של אומד דעת הצדדים.

כאשר ניתן לחשוף את כוונתם המשותפת "האמיתית" של הצדדים, הלא היא התכלית הסובייקטיבית של החוזה, תועדף כוונה זו על פני התכלית האובייקטיבית.
ברם, מקום שאומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, וכאן ניתן היה לראות זאת בבירור, בהבדל שבין עדותו של עד התביעה לבין עדותם של עדי ההגנה, בנושא המשמעות של הפיקדון, ומה הייתה הכוונה בעת שכרתו את ההסכם, הרי שאין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף, והחוזה יפורש על פי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו - המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מסוג זה או מטיפוס החוזה שנכרת נועד להגשים.

התכלית האובייקטיבית מוסקת מתוך אופייה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים. היא נלמדת מסוג ההסכם והיא נקבעת על פי מבחן אובייקטיבי המושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא, ונגזרת משיקולים של היגיון ומשיקולי יעילות עסקית.
כאמור במבחן הסובייקטיבי כל אחד מהצדדים פירש את מונח הפיקדון בצורה שונה, שלא לומר הפוכה.
     
גם במבחן האובייקטיבי, עפ"י נוסח הכתוב, לא ניתן למצוא את המזור.
מהראיות שהובאו בפניי עולה, כי ביום חתימת ההסכם לפירוק השותפות, ידעו הצדדים מהו סכום הפיקדון שנותר בידי המשכיר, וזאת לאחר שסילקו את כל חובות העבר כלפיו, בתקופה בה התקיימה השותפות. ביום בו נכרת ההסכם לפירוק השותפות, היו בידי המשכיר שני סוגים של בטוחות - האחת כסף מזומן והשנייה ערבות בנקאית, שניהם בסכומים זהים, וכל אחת מהן הופקדה ע"י אחד הצדדים. הסבירות והדעת נותנים, כי בנסיבות אלו, כשהשותפות מתפרקת לאחר ששולמו חובותיהם לצדדים שלישיים, כל אחד מהשותפים יקבל את ביטחונותיו הוא וילך לדרכו, משמע, התובעים מקבלים לידיהם את הפיקדון המזומן ואילו הנתבעים שממשיכים לשכור את הנכס, משאירים בידי המשכיר את הביטחון שהם הפקידו ומשלימים את החסר שנוצר, לאחר משיכת ביטחונות התובעים.
יש לזכור, כי לשון ההסכם היא נקודת המוצא לפעילות הפרשנית, שבאה להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה, ואובייקט הפרשנות הוא הטקסט של החוזה (ר' בעניין זה הסבריו של כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק בהלכת אפרופים, שם בעמ' 299-300). לענייננו, לשון ההסכם הינה ברורה והמונח פיקדון בקרב אדם מן הישוב משמעו פיקדון מזומן ולא ערבויות בנקאיות. כשרצו הצדדים להשתמש במונח ערבויות עשו זאת באותו הסכם, תוך שימוש מפורש במונח "ערבות" (ר' למשל סע' 10.3, 10.4 להסכם) ומשלא עשו כן, בהתייחס לפיקדון, הרי שיש להסיק מכך, כי כוונתם הייתה אך ורק למזומנים שבידי המשכיר, ולא לערבויות הבנקאיות.

הכרעה
לאור כל האמור הגעתי למסקנה, כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם, לא הוכיחו תביעתם ולפיכך דין תביעתם להידחות.
משנדחתה תביעת התובעים לעניין הפיקדון, מן הדין היה לחייבם בהוצאות. אלא שאני סבור, כי לעניין הסרת הערבויות (לפחות אצל המשכיר) הנתבעים הפרו את מחויבותם. הנתבעים היו אמורים לדאוג לחתום על הסכם חדש עם המשכיר ולבטל את ערבויות התובעים, בתוך 30 יום, דהיינו עד ליום 17.03.04. במהלך התנהלותו של הדיון בפניי, הוסדר נושא הערבויות ולפיכך התייתר הצורך, כי יינתן על ידי הסעד שהתבקש בקשר אליהן. העובדה, כי הסעד התייתר מאחר וההפרה תוקנה, משמעה כי הייתה הפרה, שקרוב לודאי שתוקנה בעיקר עקב הגשת התביעה, ובנסיבות אלו היו התובעים זכאים להוצאות.

משהגעתי למסקנה, כי מחד התובעים היו זכאים להוצאות לעניין הערבויות ומאידך, הנתבעים היו זכאים להוצאות לעניין הפיקדון, הרי שהוצאות הצדדים מתקזזות ואני קובע, כי כל צד ישא בהוצאותיו.

סוף דבר
התביעה נדחית, אין צו להוצאות, כל צד ישא בהוצאותיו ובשכ"ט עורך דינו.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מיסוי שותפות

  2. סיווג שותפות

  3. תקנות השותפות

  4. שותפות לא רשומה

  5. עורך דין שותפות

  6. הפרת הסכם שותפות

  7. פירוק שותפות עסקית

  8. פירוק שותפות בחברה

  9. הסכם פירוק שותפות

  10. שותפים לחיצת יד

  11. בעלות משותפת במושע

  12. הסכם הפסקת פעילות שותפות

  13. פירוק שותפות לראיית חשבון

  14. הוצאת שותף משותפות

  15. תביעה כספית בפירוק שותפות

  16. מלכ''ר או עוסק מורשה

  17. הסכם שותפות מוסך מכונאות רכב

  18. חוזה שותפות מועדון לילה

  19. חלוקת נכסי שותפות בפירוק

  20. הפרת הסכם שותפות - התיישנות

  21. פיצויי פיטורים בפירוק שותפות

  22. תביעה על שותפות עסקית בכפיה - פרוטקשן

  23. תביעה לתשלום שעניינה הסכם פירוק שותפות

  24. פקודת השותפויות נוסח חדש תשל''ה – 1975

  25. קניית קרקעות בחו''ל - הפרת הסכם שותפות עסקית

  26. הוסכם בין הצדדים כי התובע ירכוש 30% מהעסק ונחתם הסכם שותפות

  27. הסכם קונסיגנציה לפיו יספק לבית העסק שבבעלות משותפת משקאות חריפים במחירים מוסכמים

  28. סעיף 31 לחוק המקרקעין, כל שותף רשאי, בלי הסכמת יתר השותפים, להשתמש במקרקעין המשותפים

  29. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון