להלן פסק דין בנושא החזר חיוב חשבון בנק: פסקֿֿדין תביעה כספית להחזר תשלומים שנגבו מחשבונה של התובעת בשנת 1999 ע"ס כולל של 58,527.38 ₪ העומד נכון ליום הגשת התביעה ע"ס 83,963 ₪ . רקע עובדתי עניינה של תביעה זו בחיוב חשבון הבנק של התובעת, חברת כפירי השרון בע"מ(להלן: "התובעת"), בתשלומים בגין הלוואת משכנתא, ללא הרשאתה. התובעת ניהלה את חשבונותיה בבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ,הנתבע 2 (להלן: "הבנק הבינלאומי"). הלוואת המשכנתא ניתנה על ידי טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ - לימים ולאחר הארועים המדוברים מוזג עם בנק המזרחי המאוחד בע"מ תחת השם החדש בנק המזרחי טפחות בע"מ - הנתבע 1 (להלן: "בנק המזרחי טפחות") לגב' מיטל רוזנבאום (להלן: "מיטל"), לצורך מימון רכישת דירתה. התובעת חויבה בתשלומים אלו, עקב חתימתו של אביה של מיטל, מר אהרון רוזנבאום (להלן: "אהרון"), עובד החברה התובעת, על הרשאה לחיוב חשבון הבנק של התובעת, על אף שלא היה מורשה לעשות כן על פי דין. מורשה החתימה היחיד בתובעת היה מנהלה, מר חיים גרצוב (להלן: "גרצוב"). אהרון, עבד בתפקיד "מנהל אדמיניסטרטיבי", שכיר בתובעת, ובמהלך תקופת עבודתו השתמש לצרכיו בפנקסי שיקים של התובעת, וכמו כן השתמש בחותמת התובעת, כראות עיניו, ללא אישור גרצוב. ההתרחשויות שקדמו לביצוע החיובים בחשבון התובעת, כפי שעולה מהעדויות שהוצגו בפני בית המשפט היו כדלקמן: אהרון הופיע בסניף בנק המזרחי טפחות וביקש לשלם את תשלומי הלוואת המשכנתא שנטלו הוא ובתו מיטל באמצעות הוראת קבע בחשבון התובעת בבנק הבינלאומי. אהרון, המצויד בחותמת התובעת חתם על הוראה לחיוב החשבון (להלן: "טופס ההרשאה"), בנוכחות פקיד בנק המזרחי טפחות , אילן וקסלר (להלן: "וקסלר"). וקסלר אישר כי אהרון חתם בפניו ולגרסת בנק המזרחי טפחות, אישור חתימה זה נועד לצרכים פנימיים בלבד ולא נשלח לבנק הבינלאומי. דרישת התשלום התקבלה אצל הבנק הבינלאומי, שכיבד דרישה זו, שכן לא נתגלה לטענתו שוני בין החתימה על טופס הוראת הקבע לדוגמת החתימה במסמכי חשבון התובעת ועל כן העביר הבנק את הסכומים, ככל שהיה כיסוי בחשבון התובעת, במשך תקופה של כמעט שנה. התובעת בסיכומיה טוענת כי הנתבעים התרשלו בכך שחייבו את החברה בתשלומים, בין החודשים 1/99 ועד 11/99 מבלי שגילו את התרמית, לכאורה, שביצע עובד התובעת אהרון. הטענה של התובעת כנגד בנק המזרחי טפחות היא שפקיד הבנק וקסלר אישר את חתימת אהרון, מבלי לבדוק האם הוא מורשה לחתום ונראה כי הסתפק בכך שאהרון החזיק את חותמת החברה, ועל כן לא דרש מסמכים כלשהם ואף לא התייעץ עם מנהלו. כלפי הבנק הבינלאומי טוענת התובעת כי חייב את חשבונה, ללא המצאת טופס ההרשאה, שנחתם בפני הפקיד וקסלר בבנק המזרחי טפחות. טופס ההרשאה המדובר לא אותר בבנק הבינלאומי. עוד טוענת התובעת כלפי הבנק הבינלאומי כי החתימה על טופס ההרשאה אינה זהה לחתימה במסמכי פתיחת החשבון של התובעת. דיון עילת התביעה כנגד הבנק הבינלאומי הדין הוא שעל כתב התביעה להצביע על עילת תביעה כנגד הנתבע. דהיינו יש להצביע על החובה כלפי התובעת על הפרתה של אותה חובה ועל הנזק שנגרם כתוצאה מאותה הפרה. עיון בכתב התביעה שהגישה התובעת מלמד שככל שהדברים נוגעים לבנק הבינלאומי לא הבהירה התובעת די הצורך מה עילת התביעה כנגדו . לא הוברר איזו חובה הפר הוא כלפי התובעת. בסעיף 12 לכתב התביעה (ראו גם סעיף 11 לתצהירו של גרצוב) מציינת התובעת כי חובת הנאמנות/הזהירות המוגברת המוטלת על הנתבעים הופרה על ידי אישור החתימה על טופס ההרשאה לחיוב החשבון מבלי לנקוט באמצעי הזהירות הדרושים למנוע את זיופו. ברם, כעולה מכתב התביעה עצמו מי שאישר החתימה על טופס ההרשאה לחיוב החשבון הוא פקיד בנק המזרחי טפחות,הנתבע 1 . כך בסעיף 9 לכתב התביעה (ראו גם סעיף 9 לתצהיר גרצוב) מציינת התובעת באופן מפורש את טענותיה בענין כדלקמן: "התובעת תטען כי הפקיד אשר אישר על גבי טופס ההרשאה לחיוב החשבון כי הטופס נחתם על ידי בעל החשבון התרשל בכך שלא בדק את זהות החותם, את החלטות התובעת על מורשי החתימה בשמה, את מסמכי היסוד של התובעת ותעודת הרישום שלה וכתוצאה מרשלנותו חויב חשבונה במרמה בהחזרי ההלוואה". ובסעיף 8 לכתב התביעה (ראו גם סעיף 8 לתצהיר גרצוב) מציינת התובעת כי מי שאישר את חתימת בעל החשבון הינו פקיד הנתבעת וזו מוגדרת בכתב התביעה כבנק טפחות. גם מסעיף 13 לכתב התביעה ( ראו גם סעיף 11 לתצהיר גרצוב) לא ניתן ללמוד על החובה שהפר הבנק הבינלאומי על אף שהוא מופנה ישירות אליו. נטען בסעיף זה כי "על הבנק מוטלת חובת נאמנות מיוחדת כלפי התובעת כלקוחה, וכי אם יתברר שטופס ההרשאה נחתם בפני אחד מפקידיו הרי שבכך שלא בדק כי החותם הינו מורשה חתימה של התובעת הפר את חובת הנאמנות כלפיה". אולם, התובעת כבר ציינה בכתב תביעתה כי על פניו נראה שטופס ההרשאה נחתם בפני פקיד בנק המזרחי טפחות דווקא (סעיף 8 לכתב התביעה). הכלל הוא שאין לכלול בכתב התביעה טענות עובדתיות חלופיות שאינן מתיישבות זו עם זו (תקנה 72 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי,התשמ"ד-1984). מעבר לכך התברר גם במהלך הדיון שמי שאישר את החתימה על גבי טופס ההרשאה הוא פקיד בנק המזרחי טפחות (סעיף 5(ז) לתצהירו של וקסלר). דהיינו, גם התנאי העומד בבסיס הטענה בסעיף זה כלפי הבנק הבינלאומי ( המילה "אם") לא התקיים ועל כן נשמט הבסיס של טענה זו כלפיו. ואם לא די בכך בא גרצוב בעדותו ושומט בדבריו שלו את הבסיס לתביעה כנגד הבנק הבינלאומי . גרצוב נשאל "תאשר לי בבקשה שאת התביעה בגין הוראת הקבע שאתה טוען כי לא חתמת עליה לבנק טפחות (חסרה המילה "הגשת" - א.א.) לאחר שלא נמצאה הוראת חיוב בבנק הבינלאומי? והוא משיב "זה לא הגיוני כי אז היינו תובעים את הבינלאומי" (ע' 10 ש' 15-13). גרצוב אפילו לא מודע לכך שהבנק הבינלאומי נכלל בתביעת התובעת. תוצאת הדברים היא שאין עילת תביעה כנגד הבנק הבינלאומי וכבר מטעם זה יש מקום לדחות התביעה כנגדו. יחד עם זאת אתייחס גם לשאר הטענות שהועלו ע"י הצדדים. שיהוי וכבישת טענות התובעת, בחרה להגיש תביעה זו בשיהוי רב, כ-6 שנים לאחר שהחיובים המדוברים נפדו מחשבונה בשנת 1999 וזאת כאשר אף לשיטת התובעת היא ידעה על כך כבר בשלהי שנת 1999. בנק המזרחי טפחות שחרר את השעבוד על הדירה, שעבורה שולמו התשלומים המדוברים, בתאריך 11.1.00 לאחר שכל יתרת הלוואה שולמה (סעיף 7(ח) לתצהיר מר אהרון טבק מטעם בנק המזרחי טפחות ונספח ה' לאותו תצהיר). לטענת בנק המזרחי טפחות שונה מצבו לרעה בכך שאין בידיו כעת בטוחה ממנה יכול הוא להפרע כפי שהיה לו בתחילה. אכן מצבו של בנק מזרחי טפחות השתנה לרעה אולם יש לשים לב לעובדה שהשעבוד שוחרר,דהיינו כל ההלוואה סולקה, כחודש ימים בלבד לאחר הגילוי אודות החיובים המדוברים ע"י התובעת. דהיינו, כדי לקבל טענת שיהוי במקרה זה צריך לקבוע כי היה ראוי שהתובעת תגיש תביעתה לאלתר. איני סבור שיש מקום לקבוע קביעה שכזו אשר אינה מותירה לתובעת כבעלת דין זמן סביר בעליל להגשת תביעתה. השיהוי האובייקטיבי בהגשת התביעה אשר נמדד ביחס לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק אינו מעלה ואינו מוריד בנסיבות אלה. טוען הבנק הבינלאומי כי בשנת 2000 התקיימה בינו לבין התובעת ומנהלה התדיינות משפטית בנוגע לחוב בחשבון ולא הועלתה כל טענה מצד התובעת בקשר לחיובים הנדונים. אף ניתן פסק דין כנגד התובעת וגרצוב בהעדר התגוננות בתאריך 17.4.01. ב"כ התובעת בסיכומיו לא מתייחס כלל לטענה זו. אכן יש בשתיקה ארוכה זו של התובעת בפרט כאשר היתה לה הזדמנות ראויה להעלות הטענות בענין החיובים כדי ללמד שאין ממש בטענותיה כיום וכי בזמן אמת לא היתה לתובעת כל טענה כנגד החיובים והיא הכירה בהם. לעצם הענין התובעת מעלה בסיכומיה כאמור טענות של רשלנות כנגד הנתבעים. אולם, גם אם טענות אלה נכונות הרי שאין להתעלם מתרומתה המכרעת של התובעת לחיוב בחשבונה. למעשה, ניתן לבחון את מעורבותה של התובעת ושל מנהלה המורשה גרצוב, דרך שני מסלולים: הראשון שגרצוב לא ידע דבר על מעלליו של אהרון; והשני: שגרצוב ידע, אם ידיעה ממש או שעצם את עיניו לנוכח פעולותיו של אהרון. בהנחה שגרצוב לא ידע דבר על פועלו של אהרון, הרי שמעדותו עולה כי התנהלותו נגועה ברשלנות רבתי: גרצוב לא עקב אחרי מצב החשבונות, על פי עדותו שלו עצמו (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 1.11.06) ולמרות שהוא מעיד שהוא "מניח" שהתובעת קיבלה בקביעות את דפי חשבונות הבנק לתיבת דואר, הוא לא שם לב לחיוב של מעל 5,000 ₪ שהופיע בקביעות במסמכי החשבון, בצורה ברורה למדי, במשך קרוב לשנה. כמו כן העיד גרצוב כי מי שניהל בפועל את חשבון החברה היו הפקידה בהנהלת חשבונות ואהרון. גרצוב מתאר מצב שתפקידו הוא לחתום על צ'קים שמגישה לו הפקידה, ולהביא את פנקסי הצ'קים החדשים מהבנק, כל זאת מבלי שהוא נכנס לעובי הקורה ומתעניין בשאלות כמו למי מיועדים הצ'קים, מה כמות הצ'קים שהחברה מוציאה, או מצב החשבון בבנק. גרצוב מעיד שלא היה לו זמן לברר סוגיות אלה משום שעבד באופן שוטף כנהג בתובעת. עוד מציין גרצוב כי חותמת החברה הייתה מאוחסנת אצל הפקידה, הוא ידע היכן נמצאת החותמת באופן כללי, אבל מעולם לא ניגש אליה (ראו עדותו של גרצוב, עמ' 10 לפרוטוקול). לגבי משימת הפיקוח של מנהל כלפי עובדי החברה מתאר גרצוב את תפקודו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, הוא תיאר בפני בית המשפט שאהרון "היפנט" אותו (ראו עמ' 11 לעדות גרצוב) כשנשאל גרצוב לגבי פיקוח על מצב החשבון ועבודת הפקידה האחראית, ענה כי "החשבון לא היה בעייתי" (עמ' 9 לעדות גרצוב), ולכן לא היה צורך לבדוק אותו. זו תשובה לא ענינית. כמצוין בהדגשה רבה בסיכומי התובעת, בנק אכן חב חובת זהירות כלפי צד ג', בנוסף לחובת הזהירות כלפי לקוחותיו וערביהם. בפסיקה הוכרה חובת זהירות זו של בנקים כלפי צדדי ג' שעלולים להיפגע מפעולה רשלנית של הבנק, מתוקף היותם של בנקים "בעלי מעמד מיוחד ונכבד בחיי המסחר" (ראה דברי השופטת נתניהו בע"א 168/86 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לה כודיאר בע"מ ואח', פ"ד מב (3) 77) על כן, אין חולק על כך כי חבים שני הנתבעים בחובת זהירות כלפי התובעת. אולם עד להיכן משתרעת חובת זהירות זו? גרצוב למעשה דורש מהבנקים להתגבר על הרמאי ולאתר את התרמית, דבר שהוא בעצמו לא הצליח לעשות, שהרי אהרון גנב מהתובעת לגרסתה סכומי כסף נכבדים בצורות שונות ומגוונות, כגון משיכת צ'קים מזויפים והחתמה על הוראת הקבע, תוך שהוא מהתל, מהפנט ומרמה אותו במיומנות ראויה לציון ( ראה עדותו של גרצוב עמ' 11). הדרך הטובה ביותר למנוע את מעשה הרמאות היה שגרצוב יפקח את עיניו וישים ליבו למתנהל תחת שמו ולפחות יטרח לקרוא את דפי החשבון שנשלחים אליו, הטלת האחריות על גורמים רחוקים ודרישה מהם להציל אותו ולעשות סדר בענייניו היא דרישה שאיננה לגיטימית. הלכה פסוקה היא שכאשר מתרחשת תרמית בה נפדית כמות גדולה של צ'קים לטובת הזייפן, על פני תקופה ארוכה, בעל החשבון שחתימתו זוייפה מנוע על ידי השתק מלטעון לרשלנות הבנק. בפסק דין בענין טננבוים (ע"א 618/75 עזבון המנוחה פנינה טננבוים ז"ל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד ל"א (3) 141), קובע השופט ויתקון כי במידה והלקוח התרשל בכך שלא בדק את חשבונותיו, ניתן להתייחס אליו כאל בעל "ידיעה מיוחסת" בדבר הזיוף, שהיא ידיעה אשר אלמלא רשלנותו היה בידיו להשיגה, ידיעה מסוג זה גם היא על פי קביעתו של השופט ויתקון יוצרת מניעות בפני הלקוח לטעון לרשלנות הבנק. בפרשת שטאובר (ע"א 550/66 א' שטאובר בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ פ"ד כ"ב (1) 240) נקבע גם כן, כי הלקוחה התרשלה בכך שלא הגיבה להעתקי דפי החשבון שנשלחו אליה, שבאמצעותם יכולה היתה לגלות את מעשי הזיוף, למרות שנקבע שגם הבנק התרשל בכך שלא ערך בדיקה מספקת (בנושא זה ראו גם פסק דינה של כב' השופטת רות רונן בת.א. (שלום ת"א) 015565/03 איילה מלניק נגד בנק מסד בע"מ). באשר להתנהלות הבנקים בפרשה. בנק המזרחי טפחות החתים אדם שנראה כבעל זכות החתימה בכך שהחזיק בידו חותמת החברה, מבלי לערוך בדיקה יסודית במסמכי החברה אם אותו אדם אכן מוסמך לעשות כן. יחד עם זאת יש לבחון מהלכים אלה על רקע העיסקה הספציפית. עסקינן בלווים פרטיים (אהרון ומיטל) שנטלו הלוואה מבנק שאינו בנק מסחרי - לפחות אז - שאינו מנהל את חשבון הבנק של נוטלי ההלוואות. החתימה על ההוראה לחיוב חשבון נועדה ליתן כלי לגביית התשלומים החודשיים מן הלווה ותו לא ואין לראות בה לטעמי כל הצהרה של בנק זה בדבר אמיתותו של בעל החשבון. אין היא יוצרת זכויות או חובות כשלעצמה (ראה סעיף 2(א) לחלק העליון בטופס המאפשר ביטולה של ההוראה ללא כל נימוק). האישור של וקסלר במקרה דנן בו נרשם "מאשר שבעל החשבון הנ"ל חתם בפני..." מפנה לטעמי לשם בעל החשבון כפי שצויין בחלק העליון של אותו טופס תוך הסתמכות על הצהרת החותם בפניו. מקובלת עלי עמדתו של בנק המזרחי טפחות כי מה שנשלח לבנק המסחרי - במקרה דנן הבנק הבינלאומי - הוא העותק הראשון מבין שלשה עותקים אשר לא כולל את אישור של מר וקסלר אלא הוא כולל במקומו ספח שנועד למילוי ע"י הבנק המסחרי שאמור לבדוק את פרטי בעל החשבון, שם וחתימה (ראה סעיף 7 בחלק העליון של הטופס), כך שהבדיקה המהותית היא בעצם של הבנק המסחרי. בהקשר זה פעולתו של בנק המזרחי טפחות היא לא שונה מפעולתו של כל גוף מסחרי אחר המקבל מלקוחו הוראה לחיוב חשבון בנק. כמו זה גם זה מסתמך הוא על הבנק המסחרי ועל ההצהרה של הלקוח. על כן , איני סבור שבנק המזרחי טפחות הפר חובה כלפי התובעת. לגבי הבנק הבינלאומי, אומנם זה לא איתר את טופס ההרשאה, אולם בנסיבות הענין נראה כי קיומו של טופס ההרשאה במועדים הרלבנטיים לא שנוי במחלוקת שכן גרצוב עצמו מציין "לא תבענו כי אין הרשאה. בתצהיר שלכם כתבתם כי אין הרשאה" (ע' 10 ש' 17). למותר לציין כי הצהרת הבנק הבינלאומי בהקשר זה נוגעת להעדרו של טופס ההרשאה כיום. בהקשר לכך, הוצגו מספר מסמכים עליהם חתם גרצוב בבנק הבינלאומי (נספחי "א" לתצהירו של מר מוסקל) ומהם ניתן ללמוד כי חתימת גרצוב אינה אחידה ויש ומופיעה בה קשת דומה פחות או יותר לקשת שמופיעה בחתימה שבהוראה לחיוב חשבון כאשר בתחתית הקשת מופיע שירבוט דומה של השם באופן מקוצר. בדיקת פקידי הבנק את זהות החתימה היא ויזואלית ואינה בדיקה מקצועית כפי שמומחה להשוואת כתבי יד עושה ועל כן כאשר יש דמיון ויזואלי בין החתימות לא ניתן לבוא בטרוניה לפקידי הבנק שאישרו החיובים על סמך ההוראה לחיוב חשבון. התובעת טוענת כי חובת הזהירות של הבנק הבינלאומי כלפי לקוחו, כוללת חובה "להרים טלפון" לברר את פשר העניין כאשר מופיע אצל חברה חיוב של בנק למשכנתאות; דרישה זו נראית שלא במקומה, שכן פקידי הבנק לא אמורים לבחון את תוכן ומהות החיובים של חשבונות הלקוחות, אלא לדאוג שהנהלים והדין מתקיימים כסדרם בחשבון ותו לא. לגבי העדרו של המסמך מתיק הלקוח, אפילו אם 'העלמות' המסמך איננה מצביעה על הקפדת יתר של הבנק הבינלאומי בענייני לקוחותיו, היא איננה מגיעה לכדי רשלנות נקודתית בענין שבנדון. למעשה, ניתן לומר בביטחון שגם אם התנהגות הבנקים הייתה נגועה באי הקפדה מסוימת, הרי שמולה עומדת רשלנותה המכרעת של התובעת. זאת ועוד, אפילו אם המסקנה מניתוח האירועים הייתה שמאזן ההתרשלות כולו נוטה לטובת התובעת, הרי שעקרון הקטנת הנזק בדין מחייב את התובעת לעשות כל אשר באפשרותה כדי להקטין את נזקה, והצורה המתבקשת להקטין את הנזק בעניינינו היא לתבוע את האחראים לנזק ישירות כלומר את אהרון ואת בתו שמחזיקה בדירה שהלוואת המשכנתא בעבורה שולמה בעזרתה האדיבה של התובעת. אולם גרצוב לא מצא לנכון לתבוע את מי שגזל ממנו את כספו, למרות שאת כל מה שהוא תובע מהבנקים, יכול היה לקבל ממיטל, ובכך להקטין את נזקו לאפס. מחדל זה דורש הסבר יותר רציני מזה שניתן על ידו כפי שיפורט בהמשך. גרצוב מסביר בעדותו כי לא תבע את אהרון משום שהוא ואשתו פושטי רגל. לשאלה מדוע לא תבע את מיטל ענה גרצוב: "היא עורכת דין ולא רציתי לקלקל לה. אני חושב שהיא לא הייתה מודעת למה שעשה אביה" (עמ' 3 לעדותו של גרצוב). הסיבה שהציג גרצוב נשמעת מפוקפקת. התובעת העניקה למיטל, בתו של עובד שסרח, מתנה בשווי עשרות אלפי שקלים, מבלי לדרוש דבר תמורתה, ורק בגלל ש"לא נעים" לגרצוב לקלקל לה. ניתן בקלות להחליף את ההסבר הדחוק שהציע גרצוב לפשר נדיבותו, בהסבר חלופי כדלקמן: גרצוב כבר קיבל החזר ממיטל, ועכשיו הוא מנסה להשיג פיצוי גם מהבנקים, כך שבידו יישאר פיצוי כפול, לחלופין ניתן לנסות להסביר את פשר הנדיבות המופלגת, בכך שנרקמה קנוניה בין גרצוב למשפחת רוזנבאום, כך שהתביעה לא תופנה כנגדם, למרות שהכסף נותר בכיסם. הסיבה נשמעת מוזרה ואין דבר שתומך בה. אין כל מקור, פרט לגרצוב, שמצביע על יחסיו המיוחדים עם מיטל שגורמים לו להיות כה נדיב כלפיה. ההסבר תלוי על בלימה ולא נתמך בדבר, אין כל סיבה להאמין לו. בהמשך לאמור לעיל, עולה החשד כי יתכן שגרצוב היה בקיא יותר, מכפי שהציג עצמו, במעלליו של אהרון. מר מוסקל, מנהל סניף הבנק הבינלאומי העיד כי הכיר את גרצוב שהיה בא תכופות לבנק לבדוק את מצב החשבון ולדאוג שלא יחזירו לו צ'קים או חיובים אחרים (עמ' 25 לפרוטוקול). עדות זו עומדת בניגוד לעדותו הכללית של גרצוב כי לא היה מעורב כלל בענייני חשבון הבנק, אם כי ציין כי היה לו קשר ולא היה מנותק לגמרי (ע' 9 ש' 19). כאן יש לציין שהמהלך הרגיל של הדברים הוא שבעל חברה מעורב במתרחש בחשבון הבנק שלו, מה שמחזק את גרסתו של מר מוסקל. טוענים הנתבעים כי ההפקדות לחשבון נעשו תמיד סביב ירידת החיוב של הבנק למשכנתאות, קשה לקבוע בצורה מוחלטת, שכך היה, שכן החשבון, כפי שעולה מדפי החשבון שהוצגו בפני בית המשפט היה פעיל למדי, ומכיוון שהזיכויים בחשבון לא זהים בסכומם לסכום חיוב המשכנתא, לא ניתן לקבוע שגרצוב הפקיד כספים במיוחד עבורחיובי המשכנתא של הבת של אהרון. גם כך, מעדותו של גרצוב, אשר ממנה התעלם ב"כ התובעת בסיכומיו, עולה החשש הדי מבוסס שהוא שימש "איש קש" של אהרון. הוא לא עסק קודם לכן בהובלות אלא ביעוץ עסקי. הוא הוכנס לענף ע"י אהרון כשהוא יודע שאהרון מוגבל באמצעים ובשל כך לא יכול להיות מורשה חתימה בבנק אך לדידו "מנהל החברה היה אהרלה" (ע' 7 ש' 14). לדידו "הייתי נהג הסעות. עבדתי" (ע' 3 ש' 25). פנקסי השיקים אינם בהחזקתו אלא הם מאוחסנים בכספת כשלפקידה המפתח לכספת והיא זו שהיתה מביאה לו סדרות של שיקים לחתימתו. הוא לא הכיר את כל הספקים להם היה צורך להוציא שיקים והוא לא יכול לומר כי בדק כל חשבונית וכדבריו "היו מכינים לי סט והייתי חותם. לא היה זמן לברר" (ע' 10 ש' 2). החותמת היתה מאוחסנת אצל הפקידה בכספת אך הוא לא היה ניגש אליה (ע' 10 ש' 29). מי שהזמין פנקסי שיקים מהבנק היתה מנהלת החשבונות הגב' פסטרנק ,קרובה של אהרון, והוא היה ניגש לסניף הבנק כדי ליטול אותם (ע' 8 ש' 20-17)- היפוך תפקידים. ואל מול כל הפסיביות הזו מצידו מוצג על ידו אהרון כדמות הדומיננטית בפעילות התובעת כדלקמן : "הוא היה למעשה המנהל האדמיניסטרטיבי הוא למעשה יצר את כל הקשרים והביא את החוזים (ע' 2 ש' 10) ...הוא קיבל משכורת והיה אמור גם לקבל מהרווחים במידה והיתה תוצרת. הוא זה שידע איך להגיש מכרזים" (ע' 2 ש' 17). בין אם גרצוב ידע על החיוב לבנק המזרחי טפחות, ובין אם לא ידע ממש, אלא רק עצם עיניו בכך שהעניק לאהרון גישה חופשית לכל נכסי החברה; או שגרצוב התרשל עמוקות בניהול ענייניו וענייני התובעת, התוצאה היא אותה תוצאה, הבנקים הנתבעים, גם אם ניתן למצוא דופי בהתנהלותם, לא צריכים לשאת בנזק, אם אכן נגרם, לתובעת, שכן התנהלות סבירה או לחלופין נקיית כפיים מצד התובעת ומנהלה היו מונעים את הצורך של בית משפט זה לדון בסוגיה זו. על כן סבור אני שיש לדחות את התביעה. למעלה מן הנדרש יצויין בקשר לסכום התביעה כי התברר במהלך ניהול הליכי המשפט כי שלושה חיובים של בנק המזרחי טפחות, שנדרשו במהלך שנת 1999, לא כובדו על ידי הבנק הבינלאומי ועל כן לא היה מקום לכלול סכומים אלו בסך הנתבע. המדובר בחיוב ע"ס 8,191.29 ₪ מיום 1.1.99 ; חיוב ע"ס 5,552.01 ₪ מיום 2.4.99 ; חיוב ע"ס 5,600.06 ₪ מיום 1.8.99. (גרצוב בעדותו בע' 6 מאשר זאת). בסיכומיה, מעלה התובעת טענות לגבי סכומים נוספים שנגבו ממנה לטענתה עוד בשנת 1998, שלדעתה צריך "לקזז מהקיזוז" שבתביעתה עקב הפחתת סכומי שלושת החיובים שלא כובדו. מובן שלהעלאת טענות עובדתיות חדשות בסיכומים לגבי סכומים נוספים, לאחר שנסתיים שלב הבאת הראיות, כשאף לא הוגשה בקשה מתאימה בענין זה, אין בסיס ודינן להדחות. מעבר לכך שב"כ התובעת בקדם המשפט מיום 11.4.06 לאחר עיון בדפי החשבון משנת 1998 הודיע שהתובעת מוותרת על תיקון כתב התביעה ובקדם המשפט מיום 11.9.06 אף קבע בית המשפט (כב' השופט מ. יפרח) שתצהירי העדות הראשית הם המשקפים את גדר המחלוקת. סיכום לאור כל האמור לעיל הנני דוחה התביעה. הנני מחייב את התובעת לשלם לכל אחד מהנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ בצרוף מע"מ. חשבון בנקבנק