אשראי דוקומנטרי

להלן פסק דין בסוגיית עסקת אשראי דוקומנטרי: פסק דין האם קיימת אי התאמה מהותית בדוקומנטים והאם חל חריג המרמה, ב"עסקת מסמכים". בשאלות אלו יעסוק פסק הדין, שעניינו עסקת אשראי דוקומנטרי, שלא יצאה אל הפועל כמתוכנן וכמצופה. רקע עובדתי התובעות, הן שותפות לעיסקת יבוא של בד דנים לייצור מכנסי ג'ינס. לשם מטרה זו התקשרו התובעות עם הנתבע 3 (להלן: "המוטב"), שעיסוקו באספקת מוצרי טקסטיל, והזמינו אצלו 3 גלילי בד מאיכות מעולה (סוג א'), בעלות כוללת של 79,250$. להבטחת תשלום התמורה עבור הסחורה, פנו התובעות, באמצעות הצד השלישי (להלן : "אדגר"), אל הנתבע 1 (להלן : "בנק איגוד") וביקשו לפתוח מכתב אשראי דוקומנטרי בלתי הדיר, לטובת המוטב. עיקרו של מכתב זה הינו, כי הנתבע 2 (להלן : "צייס") ישמש כבנק מודיע, והתשלום למוטב יתבצע על ידי בנק איגוד, בחלוף 90 יום מתאריך הוצאת שטר המטען. ביום 17 אפריל 1997 הוציא בנק איגוד מכתב אשראי דוקומנטרי על פי פרטי הבקשה לעיל (נספח ב' לתצהיר ע/ה מר קפלן). בשל איחור במשלוח הסחורה על ידי המוטב, פנתה אדגר אל בנק איגוד וביקשה להאריך את המועדים במכתב האשראי. התוספת החשובה לענייננו בבקשת תיקון זו, היא בקשת אדגר להפוך את צייס מבנק מודיע לבנק מקיים. ביום 7 מאי 1997 הוציא בנק איגוד תיקון למכתב האשראי על פי פרטי הבקשה לעיל (נספח ג' לתצהיר קפלן). בשל איחור נוסף במשלוח הסחורה על ידי המוטב, שוב פנתה אדגר אל בנק איגוד וביקשה להאריך את המועדים במכתב האשראי. התוספת החשובה לענייננו בבקשת תיקון זו היא בקשתה לבצע את תשלום התמורה למוטב על ידי שטר שיקובל על ידי צייס. ביום 5 יוני 1997 הוציא בנק איגוד תיקון למכתב האשראי על פי פרטי הבקשה השנייה לעיל (נספח ו' לתצהיר קפלן). שטר המטען הונפק ביום 27 יוני 1997 ולפיכך, על פי תנאי מכתב האשראי, התשלום למוטב עתיד היה להתבצע כעבור 90 יום, ביום 25 ספטמבר 1997. ביום 30 יוני 1997, הציג המוטב לצייס את המסמכים הנדרשים על פי מכתב האשראי וביקש לקבל את סכום השטר. צייס בדק את המסמכים ומצאם מתאימים לדרישות מכתב האשראי. לפיכך, ביום 8 יולי 1997, הנפיק צייס שטר לפקודתו של המוטב. לבקשת המוטב הסב צייס את השטר על שמו, עשה בו ניכוי ושילם את תמורתו, בניכוי עמלות שונות, למוטב. ביום 10 יולי 1997 קיבל בנק איגוד את המסמכים מצייס, בדקם ומצאם מתאימים לדרישות מכתב האשראי. לפיכך, ביום 13 יולי 1997, העביר בנק איגוד את המסמכים לאדגר בצרוף טופס, נספח ז' לכתב ההגנה, עליו חתמה אדגר. הטובין הגיעו ארצה בסוף חודש יולי 1997 ואוחסנו במחסן הערובה של אדגר, עד לשחרורם מהמכס. אלא מאי, משנפתחה המכולה, התברר כי בניגוד למוסכם בין התובעות למוטב ובניגוד לקבוע במכתב האשראי, חלף גלילי בד מלאים באיכות מעולה (סוג א') שלח המוטב אסופה של פסולת, חלקי בד שונים, בגדלים ובצבעים שונים. הליכים משפטיים קודמים התובעות בצערן כי רב, הגישו ביום 7 אוגוסט 1997, לבית משפט זה, תביעה בדרך של המרצת פתיחה לצו מניעה קבוע, שיאסור על בנק איגוד וצייס לקיים ולבצע את עסקת האשראי הדוקומנטרי (ה"פ 176127/97). עילת התביעה נעוצה הייתה בטענת תרמית חמורה של המוטב כלפי התובעות. במסגרת המרצת הפתיחה עתרו התובעות לצו מניעה זמני, שניתן בו ביום על ידי כב' השופט קידר (המ' 135209/97). צו המניעה הזמני נותר על כנו אף בהחלטת כב' השופט ארנסט מיום 2 יולי 1998. בנק איגוד לא השלים עם קביעת כב' השופט ארנסט ועתר לבית המשפט המחוזי, לביטולו של הצו הזמני (בר"ע 20664/98). כב' השופט ארבל קיבל את ערעור בנק איגוד ובפסק דינו מיום 25 פברואר 1999 ביטל את צו המניעה הזמני. התובעים לא השלימו עם קביעתו של כב' השופט ארבל ופנו לבית המשפט העליון (רע"א 1216/99). בהחלטה מיום 10 אוקטובר 2000, הותיר בית המשפט העליון את החלטת כב' השופט ארבל על מכונה, שלא ליתן צו מניעה זמני. עם החלטתו של בית המשפט העליון והסרתו של צו המניעה הזמני, חייב צייס את בנק איגוד בדמי מכתב האשראי, ובמקביל חייב בנק איגוד את חשבונה של אדגר אצלו באותו סכום. בין לבין, התברר לתובעות, כי קיימת גם אי התאמה בדוקומנטים נושא מכתב האשראי, ולפיכך הן פנו לבית המשפט, בבקשה לתקן את כתב התביעה (המ' 138624/97) ולהוסיף טענה זו ליתר טענותיהן. בקשת התובעות נענתה בחיוב. טענות התובעות התובעות מבססות את תביעתן על שני אדנים: האדן הראשון, עניינו טענת תרמית חמורה שביצע המוטב כלפי התובעות, כאשר בניגוד גמור למוסכם ביניהם ולקבוע בתנאי מכתב האשראי, שלח המוטב פסולת ושאריות בדים ולא גלילים מלאים של בדים באיכות מעולה. לביסוס טענה זו צורפה לכתב התביעה המתוקן חוות דעת שמאי, המאמתת את טענת התרמית החמורה ומאשרת, כי מדובר בפסולת בדים (נספח ט'). האדן שני, עניינו טענת אי התאמה חמורה ומהותית בדוקומנטים נושא מכתב האשראי. על פי טענה זו, סעיף B46 למכתב האשראי קבע באופן מפורש, כי בתיבה 8 של תעודת המקור יש לציין את האות P. אולם בניגוד גמור לקבוע במכתב האשראי בתיבה 8 הופיע הכיתוב USA. לעניין משמעותה של אי ההתאמה האמורה בתעודת המקור, צרפו התובעים חוות דעת מומחה מטעמם (מר ברי פינטוב), ותעודת עובד ציבור של המהנדס מר דוד חורי, מנהל תחום יצוא וכללי מקור באגף המכס והמע"מ. טענות בנק איגוד כטענה מקדמית טען בנק איגוד, כי יש לדחות את התביעה כנגדו על הסף, מחמת העדר יריבות בינו ובין התובעות. בנוגע לטענת התרמית החמורה, טען בנק איגוד, כי טענה זו הוכרעה בהליכים הקודמים ונדחתה לגופה, בפסק דינו של כב' השופט ארבל. לחילופין נטען, כי התובעות העלו לראשונה את טענת התרמית כשבועיים לאחר השלמת עסקת הדוקומנטים, כאשר התמורה בגין העסקה כבר שולמה לנתבע 3 ע"י צ'ייס וכבר לא ניתן היה לעצור את העסקה. לפיכך, אין מקום לדון בה בשלב מאוחר זה. בנוגע לטענת אי התאמה חמורה ומהותית בדוקומנטים, טען בנק איגוד כי לא הייתה כלל אי התאמה בדוקומנטים ולחילופין אף אם הייתה קיימת אי התאמה, הרי שמדובר באי התאמה מינורית ובודאי שלא מהותית וחמורה. לחילופין ובנוסף נטען, כי מדובר באי-התאמה המזכה את התובעות לכל היותר בהחזר דמי מכס, אך במקרה זה לא שולמו הדמים על ידי התובעות, שכן הסחורה הושמדה, וגם מטעם זה אין מקום לדיון בשאלת אי ההתאמה. בנק איגוד הוסיף וטען, כי לאחר שהתקבלו הדוקומנטים אצלו מצייס, הם הועברו לאדגר, שהיא חברה מנוסה ומקצועית בתחום מכתבי אשראי דוקומנטריים. לאחר בחינתם היסודית אישרה אדגר, כי לא נמצאו אי התאמות והודיעה, כי היא לוקחת את הדוקומנטים על אף כל אי התאמה העלולה להתגלות בעתיד. בנסיבות אלה טוען בנק איגוד, כי לתובעות יש, לכל היותר, עילת תביעה נגד אדגר, אך הן בחרו שלא לתבוע אותה כלל. טענות צ'ייס צייס חוזר על טענות בנק איגוד ומוסיף, כי נזקיהן הנטענים של התובעות נבעו מכישלון עסקת היסוד עם המוטב, ולא בשל גורם אחר הקשור למכתב האשראי. צייס מוסיף וטוען, כי לא קיים קשר משפטי או חוזי בינו ובין התובעות, וכי קשריו בעסקה זו היו אל מול בנק איגוד והמוטב בלבד. המוטב מטעם המוטב לא הוגד כתב הגנה או כל כתב בית דין אחר. הודעת צד ג' בנק איגוד הגיש כנגד אדגר הודעת צד ג', לפיה הוא זכאי כלפיה לסעד של שיפוי מלא בגין כל סעד שייפסק כנגדו, אם ייפסק, בתביעה העיקרית. הודעתו של בנק איגוד נסמכת על מכתב מיום 13 יולי 1995, שהוצא על ידי אגדר ומוען אליו. במכתב זה מתחייבת אדגר לשאת באחריות, בגין כל תשלום או הוצאה הקשורים לדוקומנטים שנפתחו לבקשתה, ולשפות את בנק איגוד בגין כל דרישה או תביעה מצד שלישי בקשר לדוקומנטים הללו. טענות אדגר אדגר טוענת, כי יש למחוק / לדחות על הסף את הודעת צד ג' כלפיה, מטעמים שונים וביניהם הגשתה בחוסר תום לב, השיהוי הרב טרם הגשתה והסתמכותה על תניות שונות, העולות כדי תניות מקפחות בחוזים אחידים. עוד טענה אדגר, כי הפרשנות שמנסה בנק איגוד ללמד, בנוגע למכתב משנת 1995, היא שגויה ואינה עולה בקנה אחד עם מטרתו ותכליתו ואף לא עם כוונת הצדדים. סוגיית הנזק כמבואר בהרחבה לעיל, הצדדים השונים בתביעה זו מלאים כרימון בטענות איש כנגד רעהו. אולם, כפי שאפרט להלן, בחרתי לפתוח דווקא בהכרעה בנוגע לשאלת הנזק, שכן לדידי על פיה יישק דבר ועל פיה יוכרע גורל התביעה. כאמור, התובעות הינן הקונות בעסקת היסוד אל מול המוטב - המוכר. מכתב האשראי נפתח על ידי אדגר, בשמן של התובעות ( on behalf of). בסופו של יום, לאחר הסרתו של צו המניעה הזמני, חייב בנק איגוד את חשבונה של אדגר. לנוכח עובדה זו, נשאלות השאלות הבאות: א.האם התחייבו התובעות לשפות את אדגר בסכום האשראי שנגבה ממנה על ידי בנק איגוד? ב. האם בפועל שיפו התובעות את אדגר בסכום האשראי שנגבה ממנה על ידי בנק איגוד? ג. האם עמדה אדגר על זכויותיה לשיפוי אל מול התובעות? מסתבר, למרבה הפליאה, כי התשובה לכל השאלות הללו היא בשלילה. בכתב התביעה המתוקן ציינו התובעות באופן לאקוני, כי בעקבות הסרתו של צו המניעה הזמני, הן חויבו על ידי בנק איגוד בסכום מכתב האשראי, וזאת על ידי חיובה של אדגר (סעיף 24). הא ותו לא. העדים מטעמן של התובעות כבר הודו בפה מלא, כי בפועל התובעות טרם שילמו לאדגר את סכום מכתב האשראי, שנגבה ממנה על ידי בנק איגוד. עת/1 מר צביקה גזיאל העיד כדלקמן (עמוד 9 שורות 19-22 ועמוד 29 שורות 6-7): " ש. אני מבין שהלקוחות היו צריכים להשיב לכם את הסכום הזה. ת. כן. ש. והם עדיין לא עשו זאת. ת. נכון. " " ש. הן עדיין לא שילמו כלום. ת. עדיין לא שילמו. " עת/3 מר צבי שניצלר העיד כדלקמן (עמוד 42 שורות 11-12 ועמוד 43 שורות 4-5): " ש. עדיין לא שילמתם לו את החיוב. ת. עדיין לא. " " ש. בימ"ש. איך זה נרשם אצלכם בספרים? ת. אין שום פעולה כי לא שילמנו. לא הוצאה חשבונית ולא נמסר שיק. " בסיכומיהן (סעיף 13)ובסיכומי תשובתן (סעיפים 24, 26) טענו התובעות, כי הן חייבות לשפות את אדגר על הסכום שהיא שילמה עבורן ובמקומן לבנק איגוד, בגין מכתב האשראי הדוקומנטרי. טענה נטענה, אך אסמכתא לקיומה אין. התובעות הגדילו לעשות וטענו, כי אדגר כבר דרשה מהן שיפוי בגין התשלומים ששולמו על ידה לבנק איגוד; כי מדובר בחוב חלוט ומוסכם בין התובעות לאדגר; כי אדגר מעמידה לתובעות אשראי עד למתן פסק הדין בתביעה זו. שוב טענות כבדות משקל, אך אין להן זכר בעדויות או בראיות כלשהן בכתב. בסיכומיהם, בנק איגוד (סעיף 37) וצייס (סעיפים 53, 56) מלינים על כך, שבפועל התובעות לא שיפו את אדגר בגין חיובה בסכום מכתב האשראי ולכן לא נגרם להן כל נזק. בעניין זה דעתי כדעת הנתבעים. התובעות מסתמכות על מוצג ת/,6 כמקור פורמאלי המקים את חובת השיפוי שלהן כלפי אדגר, אולם לא אלו הם פני הדברים. מסמך זה קובע לכאורה, כי כל סכום שישולם על ידי אדגר במקומו של היבואן (התובעות - ד.א), יחשב כהלוואה שנטל היבואן מאדגר, אשר תסולק על פי התנאים הקבועים בסעיף 2 למסמך. סעיף 2 למוצג ת/6 קובע, כי ההלוואה שנטל היבואן מאדגר תסולק תוך 90 יום ממועד הענקת ההלוואה או מיום שחרור הסחורה, המוקדם מבין השניים. מוצג ת/6 נחתם ביום 7 אפריל 1997, ולפיכך ההלוואה הייתה אמורה להיות מסולקת עד יום 7 יולי 1997. בפועל לא כך הם פני הדברים וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, מוצג ת/6 נחתם על ידי התובעת 1 בלבד, ואין חולק על כך כי אין בו כדי לחייב את התובעת 2. התובעת 2 מנסה לצייר תמונה, לפיה שתי התובעות חייבות ביחד כלפי אדגר, אולם נראה כי מעשה נועד למטרה אחת ויחידה - להכשיר את תביעתן. שנית, התובעות טוענות כי אדגר דרשה מהן את הסכום ששולם על ידה לבנק איגוד. בעניין זה לא השכילו התובעות להרים את הנטל המוטל עליהן, ולהביא קצה קצהו של בדל ראיה כתימוכין לטענתן. שלישית, לא ברור מדוע אדגר, שנשאה בפועל בסכום מכתב האשראי, לא צורפה כתובעת נוספת לתביעה זו. רביעית, לא ברור מדוע אדגר, שנשאה בפועל בסכום מכתב האשראי, לא פעלה בכל דרך שהיא, משפטית או אחרת, על מנת לגבות את הסכום ששולם על ידה בשמן של התובעות עד עצם היום הזה. חמישית ואחרונה, זכותה של אדגר לשיפוי כלפי התובעות התיישנה זה מכבר, כך שהתובעות אינן צפויות עוד לתביעה משפטית בגינה. למרבה הצער, בחרו התובעות לפזר מסך עשן בכל הנוגע לעילת תביעתן בהיבט הכספי. אפילו בסיכומים לא התעשתו התובעות ולא מצאו לנכון להודות, כי לא נגרם ואף לא יגרם להן כל נזק כספי, בגין האירועים המתוארים בתביעתן. אין לי אלא להצטער על כך, שהתובעות בחרו לבזבז לחינם את זמנו של בית המשפט ושל הצדדים האחרים. סיכום נוכח המבואר לעיל, ברי כי התובעות לא סבלו כל נזק שהוא בגין העסקה נשוא תביעה זו. לאור מסקנתי זו, כי התובעות לא סבלו כל נזק ממון, נופלת עילת תביעתן של התובעות ואין אני נדרשת לדון ביתר טענותיהן של התובעות, מעניינות ככל שתהיינה מבחינה משפטית. סוף דבר, אני דוחה את התביעה. בעקבות כך, אני דוחה גם את ההודעה לצד שלישי. התובעות תשלמנה לנתבע 1 ולנתבע 2 (כל אחד לחוד), את הוצאות המשפט שהוצאו על ידן, ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ לכל אחד מהם, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. הנתבע 1 ישלם לצד השלישי את הוצאות המשפט שהוצאו על ידו, ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. אשראי