תשלום שכר לאחר תאונת דרכים

להלן פסק דין בסוגיית תשלום שכר לאחר תאונת דרכים: פסק דין כללי - עניינה של המחלוקת בתיק זה - סכומים ששילם מעביד לעובד שנפגע בתאונת דרכים שהיתה גם תאונת עבודה. התובעת, אסם והחברות השלובות בע''מ (להלן: "המעבידה"), היתה בזמנים הרלבנטיים המעבידה של העובד, שנפגע בתאונת דרכים ביום 16/2/2003 (להלן: "התאונה"). הנתבעת, אליהו חברה לביטוח בע"מ, היתה מבטחת הרכב ממנו נפגע העובד במועד התאונה (להלן: "המבטחת"). המעבידה שילמה לעובד את מלוא שכרו במשך כל תקופת אי הכושר בה שהה (להלן: "תקופת אי הכושר") ולאחר מכן קיבלה מאת המוסד לביטוח לאומי החזר לגבי תקופת אי הכושר (למעט 9 ימי "תקופת הזכאות הראשונה"). לשיטת המעבידה, הסכום שקיבלה מהמל"ל נמוך מעלות שכרו של העובד במשך תקופת אי הכושר וליתר דיוק, ההפרש הנטען הינו סכום של כ-4,758 ₪. המעבידה טוענת כי על המבטחת לפצות אותה בגין ההפרש הנטען מכוח החוק לתיקון פקודת הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשי"ד-1957 (להלן: "חוק ההטבה") ומכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). המבטחת גורסת שאין כל מקום לפיצוי כאמור וכופרת בסכומים הנטענים. לחילופין, טוענת המבטחת, כי קמה לה זכאות לשיפוי מאת העובד, בגין כל סכום בו תחויב כלפי המעבידה, וזאת מכח הסכם אשר נחתם בין המבטחת לבין העובד, במסגרת הסכם פשרה שהושג בתביעתו של העובד מול המבטחת סביב התאונה. תביעה זו, הוגשה על ידי העובד בדרישה לפצותו בגין נזקיו עקב התאונה, לרבות הפסדי שכר לעבר, ובה הושג הסכם פשרה לפיו יפוצה העובד בסכום של 30,000 ₪ (להלן: "הסכם הפשרה"), כאשר סכום זה כולל תביעות מיטיבים. בהתאם, שלחה המבטחת הודעה כלפי צד ג' כנגד העובד. מהלך הדיון - 9. הצדדים הסכימו כי פסה"ד ינתן על בסיס החומר הקיים בתיק, לאחר הגשת סיכומים. 10. לאחר קריאת סיכומי הצדדים מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה ודין ההודעה שנשלחה כלפי הצד השלישי להתקבל במלואה, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן. תביעת המעבידה כלפי המבטחת - 11. באופן עקרוני, בפסקי הדין הקודמים שניתנו מטעמי בתיקים דומים, הבעתי את דעתי באשר למספר עקרונות אשר מנחים אותי בהכרעה בתביעות אלו (וראו את ת.א. 16484/06 בנק הפועלים נ' הפניקס מיום 18/1/2007; ת.א. 17293/06 בנק לאומי נ' אישי ישיר מיום 17/1/2007; ת.א. 17293/06 בנק לאומי נ' אישי ישיר מיום 17/1/2007; ת.א. 21221/05 אינטל ישראל (1974) נ' אישי ישיר מיום 27/6/2006; ת.א. 3325/06 ויצ"ו נ' הפניקס מיום 2/7/2006; ת.א. 20709/05 ויצ"ו נ' הדר מיום 17/9/2006; ות.א. 13920/06 סלקום נ' אישי ישיר, כדלקמן: (א) עמדתי היא כי אכן לתובעים בתיקים כאמור (המעבידים) קיימת עילת תביעה כלפי הנתבעות (המבטחות), בהתאם לחוק ההטבה, וכי עילת תביעה זו הינה סוברגטיבית. (ב) גובה הפיצוי מאת המבטחות כלפי המעבידים (להלן: "סכום ההטבה") כפוף להוראותיו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - "חוק הפלת"ד"), הואיל ועסקינן בתביעות שיבוב, אשר בהן - כידוע - המטיב אינו זכאי להיפרע מהמזיק יותר ממה שהיה הניזוק זכאי להיפרע מהמזיק. לכן, גם המטיב יהא כפוף למגבלות הקבועות בחוק הפלת"ד (לרבות לענין תיקרת השכר וניכוי מס הכנסה). (ג) בנוסף, הרי שסכום ההטבה, והפיצוי למעביד, יהא רק בגין אותם רכיבים מהמשכורת של העובד אשר הוכרו על ידי הפסיקה ככאלו אשר לגביהם ינתן פיצוי לעובד שניזוק, לו הוא עצמו היה מגיש את תובענתו בגין התאונה כנגד המבטחת. יש להבחין בהקשר זה בין רכיבים של השכר אשר העובד היה ממשיך לקבל בלי כל קשר לתקופת העדרותו להבדיל מרכיבים אשר כן נגזרים מתקופות אי כושר אלו או אחרות. לדוגמא, לשיטתי, אין לקחת בחשבון רכיבים כגון : שי לחג, תשלום בגין ביגוד ונעלי עבודה, חופשות מיוחדות, משכורת 13, דמי הבראה, מענקים שנתיים מיוחדים וכו'. מנגד, יש לקחת בחשבון תשלום גלובלי לשעות נוספות, אש"ל גלובלי, החזר נסיעות גלובלי (שאינו קשור לנסיעות בפועל),הפרשות של המעביד ל"ביטוח מנהלים" או לקרן השתלמות, אשר לא מופרשות בחודש מסוים בו העובד לא הגיע לעבודה, וכו'. 12. יישום העקרונות הנ"ל על הנתונים אשר הוצגו בפני בתיק זה מביא לתוצאה לפיה סכום ההטבה הינו 3,580 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15/5/2003 ועד היום, ועל המבטחת לשלם למעבידה סכום זה. נפקותו של הסכם הפשרה בין המבטחת לבין העובד - 13. בתיקים הדומים בהם הזדמן לי לפסוק, טרם נתקלתי במקרה בו הועלתה טענה מטעם המבטחת לפיה דין התביעה להדחות מחמת העובדה שהעובד חתם עם הסכם פשרה עם המבטחת, במסגרת תביעה שהוא הגיש נגדה לגבי נזקיו. 14. במקרה דנן, כך היו פני הדברים, והמבטחת העלתה טענה כאמור. 15. מהמסמכים הקיימים בתיק עולה כי ביום 4/9/2003 הגיש העובד תביעה כנגד המבטחת ובה תבע פיצוי בגין נזקיו עקב התאונה - וזאת במסגרת ת.א. 9622/03 בבהמ"ש השלום בירושלים. 16. במסגרת התיק הנ"ל, הגיעו העובד והמבטחת להסכם פשרה, לפיו קיבל העובד פיצוי בסך 30,000 ₪, ובהסכם שהוגש לבהמ"ש צוין כי התשלום הינו - "מעבר לתשלומי המוסד לביטוח לאומי". במסגרת הסכם הפשרה, ביום 18/12/2003, חתם העובד על כתב קבלה ויתור ושחרור (להלן: "כתב הקבלה") , הכולל את התניות הבאות: "3. הנני מתחייב/ת לפצות ולשפות את המבטחים והמבוטחים או מי מהם, מיד עם דרישתם הראשונה על כל דרישה או תביעה, שתוגש נגדם או נגד כל אחד מהם לחוד, על כל סכום שהוא לרבות הוצאות משפט, ריבית ושכ"ט עו"ד, שיידרשו לשלם על פי כל דין, לכל אדם או גוף, הכרוכים או הנובעים במישרין או בעקיפין מהתאונה, למעט תשלומי המוסד לביטוח לאומי. 4. ידוע לי כל הסכום כולל פיצוי עבור תביעות מטיבים, במידה וקיימים." 17. לאור זאת, טוענת המבטחת כי דין התביעה נגדה להדחות, ולחילופין - כי על העובד לשפותה בגין כל סכום אשר תחויב לשלם למעבידה. בהתאם, אף נשלחה הודעת צד ג' מאת המבטחת כלפי העובד, כפי שציינתי בפתח הדברים. 18. מכאן, שחתימתו של העובד על כתב הקבלה מעוררת שתי שאלות - האחת היא, האם עצם קיומו של כתב הקבלה מחייבת את דחיית התביעה של המעבידה כלפי המבטחת; ובמידה והתשובה שלילית - השאלה השניה היא, מהי נפקותו של כתב הקבלה. האם יש לדחות את התביעה של המעבידה כנגד המבטחת לאור כתב הקבלה ? 19. לטעמי, התשובה לשאלה זו הינה שלילית. 20. הנימוק הראשון הוא, כי כתב הקבלה נחתם במסגרת היחסים בין העובד לבין המבטחת והוא אינו יכול לחייב את המעבידה, אשר לא היתה צד להליך המשפטי ביניהם ולא היתה צד למסמך - כתב הקבלה. 21. הנימוק השני הוא, כי יש לראות בכתב הקבלה חוזה "לרעת" צד שלישי, כלומר לרעת המעבידה, ולכן הסכם שכזה - שניחתם בין העובד לבין המבטחת אינו יכול לפגוע בזכויותיה של המעבידה. 22. הנימוק השלישי הוא, כי העובד לא יכול היה לוותר על הזכות של המעבידה לקבל פיצוי בגין נזק שנגרם לה, כמיטיבה, כיון שזכות זו מעולם לא היתה של העובד. כלומר, שהעובד במסגרת כתב הקבלה והויתור, לא יכול לוותר, בעד סכום זה או אחר, על מה שמעולם לא היה שלו, ולכן, לויתור של העובד על זכותה של המעבידה - אין כל תוקף. אם, נניח, עובד פלוני נעדר מהעבודה במשך חודש ינואר - והמעבידה שילמה לו כמיטיבה משכורת בחודש ינואר, אזי למעשה לא נגרם לו כל הפסד השתכרות בחודש ינואר. הואיל ולא היה לו נזק בינואר - הוא לא יכול היה לדרוש פיצוי לגבי ינואר מאת המבטחת, ולכן גם לא יכול היה "לוותר", במסגרת הפשרה, על זכאותו לפיצוי לגבי ינואר. 23. בהקשר זה אפנה לפסיקה הבאה (על פי סדר כרונולוגי): (א) ת.א. 21916/06 בנק הפועלים נ' כלל (כב' השופטת למלשטרייך, מיום 29/7/2007), בפסקאות 4.7 עד 4.13, לאמור - "שכר העובדים שולם לעובדים על ידי המעביד עוד טרם התגבש הסכם פשרה עם המזיק. ברגע שבוצעה ההטבה ומומשה, קמה זכות התביעה של המיטיב. משקמה זכות התביעה למיטיב, היא נגרעה מסל הזכויות של הניזוק. כיצד יוכל ניזוק להתפשר על זכויות שאין לו ? .... הסכם הפשרה , או כתב קבלה ויתור ושחרור שנחתם בשל דרישת נפגע לאחר שכבר בוצעה ההטבה, ,אין בו כדי למחול על זכות התביעה של התובע כמיטיב, וזכות התביעה עומדת למיטיב. אציין כי הסכם פשרה שבין שני צדדים, מטבעו איננו יכול לחייב צד שלישי. לכן, זכותו של צד שלישי שלא נטל חלק בפשרה, איננה נגרעת ואיננה משתנה כתוצאה מהפשרה." (ב) ת.א. 19608/06 רבוע כחול נ' אישי ישיר (כב' השופט פרידמן, מיום 4/9/2007), בסעיף 7.3, לאמור - "הדין אינו מכיר בכוחם של צדדים לחוזה לפגוע בזכויותיו של צד שלישי שאינו צד לחוזה. חוזה לטובת צד שלישי ידוע ומוכר בדין. לא כך חוזה לרעת צד שלישי. אוסיף כי כתב הקבלה הנו אכן הסכם בין העובדת לנתבעת, לסילוק סופי ומלא של נזקיה, עקב התאונה. ... היות ובהסכם עסקינן, ברור שאין בכוח הצדדים להסכם לפגוע בזכויות המעביד כצד שלישי. לכך יש להוסיף שאין גם בכוח העובדת לוותר על זכות שאין לה, ועברה לצד שלישי, הוא המעביד: נזק מיוחד שלא נגרם לה מששולם שכרה, ממילא אין היא מוחלת עליו בכתב הקבלה. בכתב הקבלה היא מוחלת על נזקים שאכן נגרמו לה, כנגד תשלום. " (ג) ת.א. 19931/06 בנק דיסקונט נ' דולב (כב' השופטת טאובר, מיום 10/9/2007), בסעיפים 14 ו-15, כדלקמן : "משקיבל הנפגע את שכרו בגין עשרת ימי אי הכושר בהם נעדר מעבודתו עברה הזכות באשר לתשלום הנ"ל לתובע שהינו מעבידו ואשר שילם לנפגע את שכרו במהלך ימי אי הכושר. פועל יוצא מן האמור, שהנפגע אינו יכול לתבוע עוד את הפיצוי בגין שכרו בתקופת אי הכושר הנ"ל וכן אין בכוחו לוותר על זכותו באשר לשכרו בתקופת אי הכושר הנ"ל, שכן זכותו מוצתה והיא עברה לידי מעבידו - התובע בעת ששילם לתובע את שכרו בתקופת אי הכושר הנ"ל. עוד עולה מן האמור, שממילא הנפגע אף אינו יכול למחול בנסיבות אלה בהן קיבל את שכרו בתקופת אי הכושר ממעבידו על תשלום זה לנתבעת במסגרת שטר הקבלה והפטור, שכן שכרו שולם לו ואין הוא יכול למחול עליו בשטר הקבלה והפטור אשר במסגרתו הינו מוחל אך על נזקים שנגרמו לו כנגד תשלום שניתן לו מהמזיק או מבטחו ... על כן סבורני כי בנסיבות אלה אין התחייבות הנפגע בשטר הקבלה והפטור שוללת את זכות תביעתו של התובע המתמקדת בתשלום שכרו של הנפגע בתקופת אי הכושר." (ד) ת.א. 2465/07 שירותי בריאות כללית נ' הפניקס (כב' הנשיא השופט רקם, מיום 18/9/2007), שם נפסק (בסעיף 7.4 לפסה"ד) כי - "מרגע שהמיטיב היטיב עם הניזוק, הניזוק אינו זכאי עוד לתבוע פיצויים בגובה ההטבה מן המזיק ואינו יכול לוותר על זכותו של המיטיב במסגרת הסכם פשרה ו/או הליכים משפטיים שהוא מנהל מול המזיק." 24. כמו כן אפנה לדבריה של המחברת נינה זלצמן, במאמרה "הטבת נזקי גוף לפי חוק הטבת נזקי גוף: יחסי מזיק - מיטיב- מוטב", עיוני משפט ד', 1974-1975 עמ' 621 בעמ' 637 : "...שהרי מזמן ההטבה חדלה זכותו של המוטב כלפי המזיק כמידת ההטבה והיא מועברת אל המיטיב. בזכותו שלו רשאי המיטיב לעשות כרצונו. לממשה, לוותר עליה, להתפשר לגביה וכו', אך אין בכך כדי להשפיע על מעמדו של המוטב, אשר בכל מקרה זכאי לסכום הפיצויים בניכוי ההטבה. ....כאמור, רק ממועד ההטבה רוכש המיטיב את זכותו הנזיקית של המוטב.מכאן, שכל עוד לא ניתנה ההטבה, ראשי הניזוק לוותר על זכותו, לשחרר את המזיק מאחריותו תמורת פיצוי כספי וכו'". ובהמשך - "...כאשר ההטבה קדמה לתביעת הנזיקין של המוטב כנגד המזיק נראה לנו כי אין המזיק יכול להתגונן בתביעת המיטיב בטענה כי "נבלעה" העילה בנזיקין בפסק הדין או כי מושתק התובע......הרי אין זה מתקבל על הדעת, כי לאחר שהועברה הזכות הנזיקית אל המיטיב, עדין יוכל המוטב על ידי התדיינות עם המזיק, לפגוע או לשלול את זכותו של המיטיב". 25. ערה אני לגישה אחרת, בה מחזיקים חלק מחברי השופטים הנכבדים בבמ"ש זה, לפיה יש לדחות את התביעה של המעבידה כנגד המבטחת בעטיו של כתב הקבלה (וראו את ת.א. 19521/06 בנק דיסקונט נ' הפניקס (כב' השופט שר, מיום 22/4/2007); ת.א. 18561/06 ריבוע כחול ישראל נ' הדר (כב' השופט לבנוני, מיום 6/8/2007); ות.א. 9561/05 בנק דיסקונט נ' הפניקס (כב' השופט וגנר, מיום 30/11/2006) - לרבות הנימוקים המפורטים בכל אחד משלושת פסקי הדין הללו). 26. עם זאת, אני מוצאת לאמץ את הגישה אשר פרטתי מעלה, מחמת הנימוקים הנ"ל, ואפנה לפסקי הדין שאוזכרו בהם ניתן למצוא פירוט נוסף של הטענות לרבות אסמכתאות. 27. לכן, לא מצאתי לדחות את התביעה בשל קיומו של כתב הקבלה, ועתה אעבור לשלב הבא של הדיון. בחינת עילת התביעה של המבטחת כנגד העובד לאור כתב הקבלה - 28. כפי שציינתי, עמדתי היא כי יש מקום לקבל את ההודעה כלפי העובד. 29. הטעם הראשון הוא "נזיקי". במקרה דנן, קבלת התביעה של המעבידה תיצור מצב בו המבטחת שילמה "פיצוי כפל", והפתרון לכך הינו קבלת ההודעה כלפי הצד השלישי שהמבטחת שלחה כלפי העובד. שהרי, בכתב התביעה שהגיש העובד כלפי המבטחת, הוא דרש פיצוי לגבי הפסדי שכר בתקופת אי הכושר (וראו את כתב התביעה, שם נדרש פיצוי בסך של 50,000 ₪ בראש נזק זה). לכן, ברי כי הפשרה אליה הגיעו המבטחת והעובד כללה גם פיצוי מסוים לגבי ראש נזק זה. בנוסף, היות וקבעתי כי אני מקבלת את תביעת המעבידה כמיטיבה, לגבי תקופת אי הכושר, אזי המבטחת תשלם גם למעבידה סכום מסוים לגבי תקופת אי הכושר. מכאן, שהמבטחת מוצאת עצמה משלמת "פעמיים" לגבי תקופת אי הכושר - והדבר לא יתכן. לכן, על מנת שהמבטחת תשלם רק "פעם אחת" יש לאפשר לה לחזור את העובד ולדרוש ממנו שיפוי בגין הסכום שהיא תשלם למעבידה. 30. הדבר אך הגיוני הוא, כי התובע לא יכול היה לדרוש פיצוי לגבי הפסד שכר בתקופת אי הכושר (היות וקיבל שכרו מהמעבידה בכל אותה העת ולא נגרם לו נזק בתקופה זה). למרות זאת, הוא כן מצא לנכון להגיש תביעה לגבי נזק שלא נגרם לו, ולכן - יתכבד וישיב סכום זה למבטחת. 31. הטעם השני הוא "חוזי", וסומך על הוראותיו החד משמעיות של כתב הקבלה, בסעיפים 3 ו-4 אשר צוטטו מעלה, בהם מעוגנת זכות המבטחת "לחזור" אל העובד כל אימת שתוגש נגדה תביעת מיטיב. כתב הקבלה נחתם על ידי העובד לאחר שכבר קיבל את ההטבה, שעה שהיה מיוצג על ידי עו"ד, ואין כל סיבה שלא ליישם סעיפים אלו, וראו בהקשר זה את ת.א. (תל-אביב) 42631/05 מכבי שירותי בריאות נ' אליהו (מיום 2/7/2006) סעיפים 69 עד 77). סיכום - 32. אשר על כן, התביעה מתקבלת, ועל הנתבעת (המבטחת) לשלם לתובעת (המעבידה) סכום של 3,580 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15/5/2003 ועד היום, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 700 ₪ + מע"מ כחוק, והחזר אגרת בהמ"ש ששולמה. 33. בנוסף, ההודעה כלפי הצד השלישי מתקבלת ועל הצד השלישי (העובד) לשלם לנתבעת (המבטחת) סכום של 3,580 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15/5/2003 ועד היום, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 700 ₪ + מע"מ כחוק, והחזר אגרת בהמ"ש ששולמה. תאונת דרכים