עניינה של התביעה הינה תביעת פרמיה בגין הסך של 87,569 ש"ח. לטענת התובעת, לא שילמה לה הנתבעת חוב פרמיה ותשלום של השתתפות עצמית בו חבה. להלן פסק דין בנושא תביעת פרמיה: פסק דין כללי: הצדדים באדיבותם הסכימו כי פסק הדין בתובענה זו, ינתן על יסוד הכתב. ראו פרוטוקול מיום 18.12.06. הצדדים הגישו תצהירים וסיכומים. לאחר שהבשילו התנאים, הנני להכריע בתובענה. התביעה: עניינה של התביעה הינה תביעת פרמיה, אשר הוגש ביום 5.8.03 בגין הסך של 87,569 ש"ח. לטענת התובעת, לא שילמה לה הנתבעת חוב פרמיה ותשלום של השתתפות עצמית בו חבה. נשוא התביעה הינן שלוש פוליסות, אשר לטענת התובעת נרכשו על ידי הנתבעת אצלה. עסקינן בפוליסות הבאות: א. פוליסה מס' 150010164 עבור מבצר בתי עסק לתקופה מיום 1.9.2001 ועד ליום 31.8.2002 (להלן: "פוליסה א"). ב. פוליסה מס' 122521843 עבור צד ג' לתקופה מיום 1.9.2001 ועד ליום 31.8.2002 (להלן: "פוליסה ב"). ג. פוליסה מס' עבור מבצר בתי עסק לתקופה מיום 14.9.2000 ועד ליום 31.8.2001 (להלן: "פוליסה ג"). הצדדים חלוקים בשאלה האם הפוליסות דנן נערכו לבקשת הנתבעת. התובעת גורסת, כי על הנתבעת לשלם את דמי הפוליסות וכן דמי השתתפות עצמית. לשיטתה של התובעת, מדובר בשלושה חוזי ביטוח תקפים לכל דבר ועניין. הפוליסות הנידונות נערכו ע"י התובעת וזאת על ידי בקשתו המפורשת של הנציג המוסמך אצל הנתבעת לערוך חוזה כאמור, קרי ראש המועצה או הגיזבר. אומנם, הנתבעת היתה שרויה באנדרלמוסיה באותה תקופה. אי הסדר האמור, גם אם השפיע על אופן ההתקשרות עם התובעת, אינו שולל לטענת התובעת, את תוקפה של ההתקשרות. לגירסת התובעת, לא יתכן כי הנתבעת תהנה מצד אחד מכיסוי ביטוחי ותתעשר שלא כדין על חשבון התובעת, במיוחד כאשר הנתבעת הפעילה לטענתה את הביטוח מספר לא מבוטל של פעמים. מצד שני, תטען הנתבעת כי הביטוחים לא היו בתוקף שכן הגורם שכרת אותם לא היה הגורם המוסמך מטעמה. אשר לטענות כי מדובר בדמי פרמיה והשתתפות עצמית גבוהים מהמקובל והנהוג בין הצדדים בשנים קודמות, הרי טוענת התובעת כי נוכח חלוף השנים והצטברות קריטריונים נוספים כגון הנחת העדר תביעות, מדובר בסכומים ריאליים ביותר. לחילופין, מבקשת התובעת, שלא לשלול לחלוטין את זכאותה לקבל סכום כלשהו ולמצער את הסכומים שהיו נקובים בשנים הקודמות. התובעת מוסיפה וטוענת, כי כל תקופת הכיסוי הביטוחי גובתה במשלוח מכתבי התראה אל מענה של הנתבעת בגין אי תשלום הפרמיות. היא מציינת סדרה של שלושה מכתבים לפחות: מכתב מיום 5.12.02; מכתב מיום 30.12.02; מכתב מיום 12.6.03. הנתבעת לא התייחסה כלל לכלל הפניות הללו, אלא לאחר שננקטו הליכי הוצאה לפועל. בנוסף, במהלך תקופת הכיסוי הביטוחי, נוהלו שיחות חוזרות ונישנות של התובעת עם הגורמים המוסמכים לכך אצל הנתבעת. בכל השיחות האמורות הובטח לתובעת, כי מייד שתתאושש הנתבעת ממצבה הרעוע יתקבלו הכספים בגין הפוליסות. זו הסיבה לכך שהתובעת השאירה את הפוליסות על כנן ולא ביטלה אותן עד עצם היום הזה. התובעת מצביעה על כך שהנתבעת לא השכילה להציג כיסוי ביטוחי לאותה תקופה אצל חברת ביטוח אחרת בגין הפוליסות האמורות. זאת ועוד, התובעת נדרשה לשלם לצד ג', סך של 20,000 ₪ עבור ארוע ביטוחי מיום 11.5.01, שהיה מכוסה בפוליסה ג'. דבר זה מעיד לטענת התובעת, הן על עצם קיומה של פוליסה ג' בתוקף והן על חבותה של הנתבעת לשאת בתשלום דמי השתתפות עצמית בסך של 4,740 ₪ עבור הפעלת פוליסה זו. הנתבעת עצמה ביקשה לצרף את התובעת כצד ג', לתובענה בת.א. 7300/05. הדרישה התקבלה במשרד ב"כ התובעת ביום 7.1.06. התובענה מתייחסת לפוליסה א'. מכאן, מציינת התובעת כי מתחזקת הטענה שפוליסה א' היתה בתוקף ועל הנתבעת לשאת בחיובים לפיה. אחרת, אין הגיון לכך שהנתבעת תבקש לחייב את התובעת על פי אותה פוליסה, מחסרת תוקף לגירסתה. כפועל יוצא, טוענת התובעת כי אין ספק שהיא ערכה שלוש פוליסות ביטוח כדין, לבקשתה המפורשת של מי מטעמה המוסמך אצל הנתבעת. מצבה הרעוע של הנתבעת והאנדרלמוסיה ששררה אצלה, הביאה לאי תשלום הפוליסות במועדן. ברם, מצבה הרעוע של הנתבעת אינו אמור לעמוד לרועץ אצל התובעת וקבלת המגיע לה עבור הפוליסות, שלטענתה הפיקה כחוק. פוליסות א' וב', לא שולמו חרף פניות רבות של התובעת אל הנתבעת, ולגבי פוליסה א' - אף היתה דרישה של הנתבעת לצרף את התובעת כצד ג', בתובענה שהוגשה על פי אותה פוליסה. דבר אשר מוכיח לטענת התובעת את עצם נפקותה של אותה פוליסה. אשר לפוליסה ג' - התובעת נתבעה עבור ארוע ביטוחי שארע בתקופת חלותה של הפוליסה ואף נשאה בתשלום לפיו. מכאן, מבקשת התובעת לגזור, כי פוליסה ג' היתה תקפה וכי על הנתבעת לשלם את הפרמיה בגינה, כמו גם דמי השתתפות עצמית. ההגנה: הנתבעת מכחישה את טענות התובעת מכל וכל. לטענתה, לא נעשתה עימה התקשרות חוזית כדין, בכל שלושת הפוליסות נשוא התביעה. הנתבעת מסבירה, כי התקשרות חוזית עם מועצה מקומית, נעשית על מנת לשמור על סדרי מינהל תקין. דבר זה נועד למנוע פגיעה באינטרס הציבורי, ושימוש לרעה בכספי ציבור. הנתבעת מפנה להוראות התקנה 193 (א) לצו המועצות המקומיות תשי"א-1950, כדלקמן : "חתימה על מסמכים מסויימים 193. (א) חוזה, כתב התחייבות או תעודה אחרת מסוג שקבע השר ושיש בהם התחייבות כספית מטעם המועצה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה, בצד חותמת המועצה, ראש המועצה וכן גזברה; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את המועצה אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה, בצד חותמת המועצה, ראש המועצה וכן מזכירה, ובאין מזכיר - עובד אחר של המועצה, הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה. (ב) לגבי התחייבות כספית שהיא בתחומי הסכום שקבע השר, רשאי הגזבר, באישור המועצה, להסמיך עובד אחר של המועצה להשתמש בסמכויותיו לפי סעיף זה. ". הנתבעת מפנה גם להוראות סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, אשר ממנו עולה, כי חוזה שהחוק דורש צורה מסוימת לעריכתו, אינו בר תוקף אם נערך בדרך אחרת. המועצה היתה שרויה במצב בלתי יציב בתקופה לגבי הנטען, כי נערכו פוליסות א, ב ו-ג. פוליסות א, ב ו-ג לא נחתמו כדת וכדין ע"י נציג הנתבעת לפי צו המועצות המקומיות תקנה 193(א) שם. אין כל אסמכתא בכתב, המעידה על כוונתה של הנתבעת להתקשר בשלושת הפוליסות הללו בין הצדדים. הנתבעת מצביעה על כך שהתובעת עצמה, אינה יכולה לנקוב בשמו של הגורם המוסמך אצל הנתבעת, אשר פנה אליה בבקשה לעריכת הפוליסות. התובעת ציינה, כי הפוליסות הנידונות נערכו ע"י בקשה מפורשת של "מי מהנתבעת", כך על פי סיכומי התובעת. כלומר, התובעת אינה יכולה לומר, מי האישיות המשפטית שכרתה את הפוליסות עבור הנתבעת. האם היה זה ראש המועצה? האם היה זה הגיזבר? אין לדעת. חיוב הקופה הציבורית של הנתבעת, שלא על פי הנהלים ובטרם קיבלה הנתבעת יעוץ משפטי ראוי, על פי סעיף 7 לחוק הרשויות המקומיות (יעוץ משפטי) תשל"ו-1975 או אישור המליאה ואישור שר הפנים לפי תקנה 191 לצו המועצות המקומיות, אינו במקומו. אי לזאת, גורסת הנתבעת, כי לא התקשרה כלל וכלל עם התובעת בחוזה הביטוח נשוא התביעה, פוליסה א ו-ב. טענותיה של התובעת, באשר לצורך בכיסוי ביטוחי עבור הנתבעת, הן טענות שאינן מגובות באישור משפטי של הנתבעת, בחתימת ידה של הנתבעת ובחוות דעת משפטית המצריכה עריכת פוליסות כאמור. זאת ועוד, הנתבעת טוענת, כי אפילו אם נלך לשיטתה של התובעת, ונקבל את התזה כי שתי פוליסות כאמור אכן נכרתו בין התובעת לבין הנתבעת, בכל זאת אין מקום לדרישה של מלוא הפרמיות בגין אותן פוליסות. לאחר שהתובעת ראתה, כי סכום הפרמיות אינו משולם לה עבור הפוליסה דנן, היתה מוטלת עליה החובה להקטנת הנזק, כלומר ביטול שתי הפוליסות בסמוך למועד אי התשלום. התובעת לא עשתה כן, היא לא ביטלה את שתי הפוליסות א ו-ב, ולטענת הנתבעת, אף לא פנתה בכל דרישת תשלום או תזכורת במהלך כל התקופה הזו. הנתבעת שוללת את טענות התובעת שהועלו בסיכומים לפיהן היו פניות של סוכן הביטוח מטעמה אל מי מנציגי הנתבעת לצורך תשלום הפרמיות. טענות אלה, לשיטתה, הינן טענות בעלמא שאף לא נזכרות בתצהירים. אשר על כן, טוענת הנתבעת, כי בכל מקרה, אין לתובעת זכאות לקבלת מלוא סכום תביעתה הואיל ולא הקטינה את הנזק ולא ביטלה באופן מיידי את הפוליסות דנן, לאחר שהתברר לה כי התובעת אינה מכירה בהן, שכן אינה משלמת אותן. יתרה מכך, התובעת לא העניקה לנתבעת, לטענת הנתבעת, כל כיסוי ביטוחי במהלך תקופת הביטוח הנטענת עבור פוליסות א ו-ב. יתר על כן, הנתבעת הראתה מקרים ובהם שילמה לצדדי ג' עבור נזקים שלכאורה היו אמורים להיות מכוסים בפוליסות א ו-ב. אילו התובעת היתה מאשרת את קיומן של הפוליסות א ו-ב חזקה שלא היתה משלמת מכיסה עבור אותם נזקים נטענים, אלא היתה פונה לנתבעת על מנת לקבל כיסוי ביטוחי. טענותיה של הנתבעת, כאילו התובעת לא עשתה כן רק משום שהנזקים אותם שילמה היו בסכום נמוך מסכום ההשתתפות העצמית, אינן מקובלות על הנתבעת. הנתבעת שוב מבקשת לשלול את טענות התובעת, כאילו התעשרה הנתבעת שלא כדין במהלך תקופת הביטוח ע"י עצם קיומן של הפוליסות. ראשית, מדובר לטענתה בהרחבת חזית. שנית, הנתבעת לא קיבלה כל טובת הנאה מהתובעת עבור הפוליסות א ו-ב, שכן בפועל לא העניקה התובעת לנתבעת כל כיסוי ביטוחי במהלך תקופה זו. נזקים, שולמו ע"י הנתבעת מקופתה ללא הפעלת הביטוח. זאת ועוד, עילה של עשיית עושר ולא במשפט אינה ברת הפעלה כלפי מועצות מקומיות. על פי ההלכה הפסוקה אליה מפנה הנתבעת, בסיטואציה זו קיימת הכרעה בין שתי אפשרויות: האם נעשה חוזה כדין עם המועצה המקומית הנתבעת, אם לאו. אם התשובה היא שלילית, הרי לא ניתן לאכוף את המסקנה המשפטית לפיה "לא נעשה דבר" בדרך של השתת החיוב על עילה חלופית. לחילופי חילופין ומבלי לפגוע בזכויות, טענה הנתבעת, כי יש לשחרר אותה מכל חבות כלפי התובעת לאור "הלכת ההשתחררות". יש להעניק כוח לרשות להשתחרר מחוזה שילטוני שערכה, כאשר צרכיה חיוניים מחייבים את ביטולו. בנסיבות שתוארו לעיל, כאשר ההתקשרות מוכחשת, מנוגדת לדין, לא הוענק כל כיסוי ביטוחי והפרמיה נדרשה רק כאשר נסתיימה תקופת הביטוח, שעה שהנתבעת שרויה במצב כלכלי קשה ביותר, סבורה הנתבעת כי הלכת ההשתחררות ראויה להיות מוחלת. גם על גובה הפרמיות יש לנתבעת השגות והיא משווה לפוליסות אחרות, כאשר מסקנתה היא כי דמי הפרמיה שהתובעת דורשת עבור הפוליסות נשוא התביעה, הן מופרזות ביותר. הנתבעת ערה לכך שטענותיה בדבר העדר כיסוי ביטוחי ואי תחולת הפוליסות בכל התקופה, אינן עולות בקנה אחד עם ההודעה לצד ג' אשר שיגרה הנתבעת אל התובעת, במסגרת ת.א. 7003/05. על כך משיבה הנתבעת בסיכומיה, כי ת.א. 7003/05 הנ"ל, הוגש נגדה לאחר שהוגשה התביעה הנוכחית. הנתבעת יצאה מנקודת הנחה כי אין ולא היה לה כיסוי ביטוחי בגין פוליסה א באותה תקופה. אך, מאחר והתובעת מתעקשת לדרוש את הפרמיות ולטעון כי היה כיסוי ביטוחי בגין הנזק דנן, אין הנתבעת רואה מניעה למקסם את זכויותיה ולהגיש הודעה לצד ג', אשר תחול במקרה ובית המשפט כאן יקבע קיומו של כיסוי ביטוחי כאמור. הנתבעת אף סבורה, כי התנהגות התובעת, המתנגדת למשלוח ההודעה האמורה לצד ג', מחוסרת תום לב. אם התובעת טוענת כי היה כיסוי ביטוחי, אין באפשרותה להתנגד למשלוח ההודעה לצד ג' האמורה. הנתבעת מעלה בנוסף טענת קיזוז מול התובעת. לטענתה, בראשית שנות האלפיים, בוצעו תשלומי יתר לידי הנתבעת בסכומים המפורטים בסעיף 42 לסיכומיה ומכאן שנוכח הקיזוז ממילא אין מקום לתשלום. אשר לפוליסה ג, הנתבעת אינה מודה בכך שהתובעת אכן שילמה סך של 20,000 ₪ בגין הפוליסה האמורה עבור תביעת צד ג'. מכל מקום, סבורה הנתבעת כי דמי ההשתתפות העצמית בשיעור של 4,740 ₪ אותם דורשת התובעת עבור פוליסה ג, הינם מופרזים ביותר. דמי ההשתתפות על פי מכרז 1099, היו אמורים להיות לכל היותר בסכום של 500$ ולא כפי שנטען. מכאן, כי דמי ההשתתפות העצמית, בגין פוליסה ג, אם יימצא כי הנתבעת חבה בהם, אינם אמורים לעלות מעבר לסך של 500$. הסוגיות המצריכות הכרעה: א. התיתכן התקשרות ללא אישור בכתב של הגיזבר או ראש העירייה? ב. מעמדן של פוליסות א ו-ב נוכח העובדה שלא בוצע כל תשלום בגינן מאת הנתבעת לתובעת בכל תקופת ההתקשרות ונוכח העובדה שלטענת הנתבעת, לא היתה כל דרישה כספית ממנה עבור פוליסות אלה. ג. מעמדה של פוליסה ג על רקע כל הנ"ל ולאור העובדה שהתובעת שילמה לפיה לצד ג'. כיצד הדבר משליך על פוליסות א ו- ב ועל דמי ההשתתפות הנדרשים בפוליסה ג. ההתקשרות: בראש ובראשונה, יש לדון בשאלה העקרונית האם תתכן התקשרות בין הנתבעת שהיא מועצה מקומית, לבין התובעת , חברת ביטוח ללא אישור בכתב של הגזבר או ראש העירייה. החוק החרות, ברור מאוד בנקודה זו. אליבא דהמחוקק, לא תתכן התקשרות ללא אישור של ראש העירייה או הגזבר. במקרה דנן, לא ראיתי אישור כתוב של ראש המועצה או של הגזבר , ואף התובעת אינה יכולה לומר מיהו שהתחייב בשם הרשות המקומית הנתבעת, בעסקאות נשוא התביעה. במסמכיה היא מערפלת את ההתייחסות ל"גורם המוסמך" מבלי לנקוב בשם דבר המצביע על כך שהתובעת אינה יודעת את זהות אותו גורם. האם העובדה שלא קיים אישור כתוב של ראש המועצה, או הגזבר לעסקאות הביטוח נשוא התביעה, מכשילה את העסקאות על פניהן? לטעמי התשובה לכך שלילית. בפועל, הפוליסות נכנסו לתוקף ואף חייבו את התובעת ואת הנתבעת לכל דבר ועניין. מעידה על כך במיוחד פוליסה ג' שאף הופעלה ע"י הנתבעת, והנתבעת דרשה וקיבלה כיסוי ביטוחי לארוע נזיקי שארע בתקופת חלות הפוליסה דנן. על כן ניתן לראות בהוראת המחוקק, תקנה 193 לעיל לצו המועצות המקומיות תשי"א- 1950 , משום הוראת חוק קוגנטית, ולא הוראה דיספוזיטיבית. אם לא נאמר כן, נמצא מעוולים כלפי צדדי ג', גופים מסחריים המקיימים קשר עסקי עם מועצות מקומיות ועיריות, נותנים להם שירות ובסופו של דבר קוצרים רוח משום שיש מועצות מקומיות המתחמקות מחובתן החוזית בתואנה של הקפדה רטרואקטיבית על הוראות החוק. התוצאה היא, כי אינני מקבלת את עמדת הנתבעת, לפיה בהעדר אישור חתום ורשמי יש לראות את הפוליסות כאילו לא הוזמנה על ידה וכאילו לא הבשילה גמירות דעתה של המועצה המקומית או מי מנציגיה להתקשר עם התובעת בחוזים להוצאת אותן פוליסות. להעדר האישור החתום והרשמי הנ"ל, יש משמעות ראייתית אך לא משמעות מהותית, המשמיטה את הקרקע מתחת תוקפו של החוזה באשר הוא. מכאן, יש לבחון בכלים ראייתים גרידא את השאלה האם ההתקשרות בין התובעת לבין הנתבעת באשר לפוליסות א', ב', ג', קיימת, חלה ומחייבת. מעמדן של הפוליסות : בהעדר פוליסות חתומות באופן מסודר, יש לבחון את שאלת עצם קיומן עפ"י הנסיבות האופפות את ההתקשרות. מהפירוט שהביאו הצדדים בפני שוכנעתי כי לא הוכחה התקשרות חוזית ברת תוקף באשר לפוליסות א' ו-ב'. התקשרות חוזית כזו נלמדת בראש ובראשונה מחתימת מורשי החתימה מטעם הנתבעת. חתימה כזו אינה בנמצא, והתובעת אף אינה יכולה להצביע, על זהותו של הגורם המוסמך אצל הנתבעת, שהוציא לפועל את ההתקשרות. שנית, אם היתה קיימת התקשרות חוזית כזאת, טבעי היה לצפות למכתב התראה או דרישה בטווח של החודשים הראשונים לקיומה של ההתקשרות. במקרה דנן, לא ראיתי אסמכתאות לדרישות בתקופה זו. מכתבי הדרישה שהתובעת הפנתה אליהם, נכתבו לראשונה לאחר שתקופת הפוליסות א' ו-ב' כבר הסתיימה. דרישה זו אינה לגיטימית, בעיתוי כזה. על התובעת להעלות דרישה לתשלום דמי פוליסה בזמן אמת וכל עוד הפוליסה קיימת. אם הפוליסה אינה מקובלת על הצד השני, וזו הסיבה לאי התשלום, מן הראוי שהדבר יוודע במועד מוקדם. להתמהמהות בביצוע הדרישה יש משמעות משפטית. היא עשויה ללמד על העדר קשר חוזי. בנוהג שבעולם, כי מי שחש כי זכותו מתקפחת, אינו שוקט על שמריו והוא מעלה דרישת תשלום באופן מידיי. לחילופין, הוא ממהר להקטין את נזקו על דרך של בטלות העיסקה עבורה אינו זוכה לתשלום. עצם העובדה שהתובעת לא עשתה זאת היא יוצרת ליקוי, הגורע ופוגע בטענותיה בדבר קיומו של קשר חוזי. זאת אף מבלי להכנס לסוגיית חובתה להקטנת נזק. זאת ועוד, הנתבעת הוכיחה, כי תביעות נזיקיות שהופנו כלפיה באשר לנושאים אשר היו אמורים להיות מכוסים בפוליסות א' ו-ב', שולמו על ידה ללא הפעלת ביטוח. יש בכך תימוכין לגרסתה כי מבחינתה לא היה קיים כלל ביטוח עבור נושאים אלה באותה תקופה. טענות התובעת כי הביטוח לא הופעל בשל גובה דמי ההשתתפות העצמית הן בחזקת תירוץ שאינו מספיק נוכח העובדה שהביטוח האמור לא הופעל למרות קיומו של אירועים נזיקיים. אשר לטענה כי הנתבעת ביקשה להפעיל את חבותה של התובעת, לפי פוליסה א' במסגרת הודעה לצד ג' בת.א. 7003/05, טענה זו זוכה להסבר ראוי מפי הנתבעת. הנתבעת הסבירה כי אינה סבורה שהפוליסה א' חלה. ברם, אם יקבע בתובענה הנוכחית כי הפוליסה חלה וכי עליה לשלם את תמורתה, אין סיבה שלא תזכה לזכויות לפיה. הסברה של הנתבעת מקובל עלי . יושם אל לב, כי הנתבעת לא ביקשה לשלוח את ההודעה לצד ג' בטרם הבשילה תביעה זו לכלל דיון. המשקל המצטבר של כל האמור לעיל, מוליך איפוא למסקנה כי פוליסות א' ו-ב' לא נקשרו כדין . תביעתה של התובעת בגין פוליסות אלה נדחית איפוא. אשר לפוליסה ג', לכאורה כל השיקולים שנמנו לעיל יפים ומתאימים גם לפוליסה זו. דא עקא, בפוליסה ג' , קיים שינוי מהותי לפיו הפוליסה אמורה הופעלה ע"י הנתבעת. הנתבעת דרשה וקיבלה שיפוי עפ"י תנאי הפוליסה האמורה , לנזק שארע במהלך חלותה של הפוליסה. מכאן, ההתכחשות של הנתבעת לקיומה של אותה פוליסה לא תוכל לעמוד. התלבטתי בשאלה האם העובדה שפוליסה ג' נמצאה שרירה וקיימת, משמעותה כי גם פוליסות א' ו-ב' כמותה שרירות וקיימות. מסקנתי היא כי מאחר ונטל הראייה לקיומן של הפוליסות כמסמך משפטי מחייב מוטל על התובעת, שהיא בבחינת "המוציא מחברו", וכי מאחר והתובעת לא הצליחה באופן פוזיטיבי להוכיח את ההתקשרות המחייבת באשר לפוליסות א' ו-ב', אין ליתן נפקות לפוליסות אלה, אלא לפוליסה ג' בלבד. אשר לפוליסה ג', הנתבעת הודתה בכך שפוליסה זו קיימת, שהרי הפעילה אותה. הודאת בעל דין, כמאה עדים דמיה. אי לזאת, אני קובעת כי פוליסה ג' היתה תקפה ומחייבת ועל הנתבעת לשלם לתובעת את התמורה הראויה. התשלום עבור פוליסה ג': עתה נבחן את השאלה כמה זכאית התובעת לקבל מאת הנתבעת בגין פוליסה ג'. עסקינן בסכום של 4,864 ₪ נומינלי ליום הגשת התביעה. הנתבעת מצידה, סברה כי עליה לשלם סך של 500 דולר בלבד, וערכה ממש מחקר השוואתי, בין העלויות שנדרשו כהשתתפות עצמית בפוליסות שונות מאותו הסוג. אין בידי לקבל את עמדת הנתבעת. הנתבעת אינה יכולה לשערך ולהתאים את תנאי הפוליסה בדיעבד לצרכיה. הפוליסה צורפה כנספח ג' לכתב התביעה, והתנאים נקובים בה בפירוש, לרבות רכיב ההשתתפות העצמית ועלותו. פשיטא, כי כאשר בחרה הנתבעת להפעיל את הפוליסה, ולדרוש מאת התובעת שיפוי בגינה, היא היתה מודעת לכל תנאי הפוליסה לרבות רכיב ההשתתפות העצמית ועלותו. אז, לא התמקחה הנתבעת עם התובעת באשר לגובה הרכיב ההשתתפות העצמית. היא קיבלה את אשר הגיע לה לפי תנאי הפוליסה ולא מחתה. אי לזאת, לא תוכל היום לבוא ולנסות ולשנות תנאים לגביהם גילתה קיבול בדרך של התנהגות. אני מוצאת כי התובעת זכאית למלוא סכום התביעה בגין פוליסה ג'. אשר לטענת הקיזוז, שהעלתה הנתבעת בסיכומיה באשר לכל חוב כספי שקיים, אם קיים כלפי התובעת, הרי עפ"י הוראת סעיף 53 (א) לחוק החוזים חלק כללי תשל"ג-1973, חיוביים כספים שלא מתוך עיסקה אחת ניתנים לקיזוז רק אם הם קצובים. בענייננו, הטענות שהעלתה הנתבעת אינן מהוות "חיובים קצובים" כמובנו של ביטוי זה בחוק החוזים הנ"ל. מדובר בטענות כוללניות, שהנתבעת העלתה מבלי שהראתה כי היה לכך בסיס בדרישות עבר שלה כלפי התובעת. על כן, טענת הקיזוז אינה יכולה לעמוד לנתבעת ועליה לשאת בעלויות ההשתתפות העצמית במלואן. גם הטענה בדבר קיומה של "הלכת ההשתחררות" אינה מקובלת עלי. אין כל סיבה, לשחרר רשות מקומית מחיוב מוצדק. מצב כלכלי קשה, אינו עילה לפטור מאחריות כלפי בעלי דין. מסקנות: התובעת לא הוכיחה את התביעה באשר לפוליסות א' ו-ב'. תביעתה בגין פוליסות אלה נדחית איפוא. התובעת הוכיחה את התביעה באשר לפוליסה ג'. תביעתה במישור זה מתקבלת במלואה. התובעת זכאית לקבל מאת הנתבעת את מלוא סכום התביעה בגין רכיב זה בסך של 4,864 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מיום 5/8/03. עתה, אבחן את סוגיית ההוצאות : בפועל, התקבל רק חלק קטן מתוך סכום התביעה. בסוגיית ההוצאות יש לקחת זאת בחשבון. אין לקחת בחשבון את ההוצאות שנפסקו לזכות התובעת בבקשה לביטול פס"ד, המהווה הליך נפרד. בשקלול מלוא הנתונים ותוך שימת לב לעובדה שהצדדים הסכימו להכרעה מקוצרת על יסוד הכתב, אני מחייבת את הנתבעת בתשלום הוצאות ההליך בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ, ריבית הפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל וכן החלק היחסי של אגרת המשפט. פסיקתא תוגש לחתימתי. פרמיה