תאונת עבודה מי משלם

עובד נפגע במהלך תאונת עבודה, מי משלם לעובד על הימים שהוא נעדר מהעבודה ? מי משלם דמי פגיעה לעובד שנפגע בתאונת עבודה ? האם ביטוח לאומי משלם או שהעובד מקבל את דמי הפגיעה ישירות ממקום העבודה ? התשובה לשאלה מי משלם בתאונת עבודה היא כי "מעביד מורשה" משלם לעובד ישירות ויתר העובדים מקבלים את דמי הפגיעה ישירות מביטוח לאומי. בכל מקרה מעביד מורשה משמש רק צינור של המל"ל (המוסד לביטוח לאומי) להעברת דמי הפגיעה לעובד ומשלם את דמי הפגיעה אשר מוחזרים לו על ידי המל"ל. להלן פסק דין בסוגיית תאונת עבודה - מי משלם במקרה שמדובר בתאונת עבודה שהיא גם תאונת דרכים ? לטענת התובעת, כמעביד הינה מעסיק בהתאם לתקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח בפני פגיעה בעבודה) תשכ"ד 1954, בכל הנוגע לתשלום לעובדיה, בגין היעדרותם עקב פגיעה בעבודה. לטענתה, היא המשיכה לשלם לנפגעת את משכורתה והתנאים הסוציאליים בעת היעדרותה מהעבודה וכמיטיבה כלפי חברת הביטוח מוגשת תביעה זו, כנגד חברות הביטוח אשר ביטחו את הרכב בביטוח חובה וחייבות בנזקי הגוף אשר נגרמו לנפגעת. פסק דין רקע ועובדות בפני תביעה כספית בסך 2,874.91 ₪, אשר הוגשה על ידי התובעת, חברת אל על, אשר בתקופה הרלוונטית, הייתה המעבידה של הנפגעת (להלן: "הנפגעת"), כנגד נתבעת 1 (להלן: "הפניקס"), אשר בתקופה הרלוונטית ביטחה בביטוח חובה רכב מ.ר. 9222609 ובו אירעה תאונת דרכים ונתבעת 2 (להלן: "אבנר"), ביטחה את הרכב בביטוח חובה. הנתבעות הנפיקו פוליסת ביטוח חובה לרכב. ביום 4.8.00 בסמוך לשעה 00:15 נסעה הנפגעת ממקום עבודתה לביתה, במהלך נסיעתה אירעה תאונת דרכים, בה נפגעה הנפגעת, נגרמו לה נזקי גוף והיא טופלה בבית חולים איכילוב. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: "מל"ל") וכתוצאה מהתאונה, איבדה הנפגעת את כושר עבודתה למשך 5 ימים. טענות התובעת לטענת התובעת, כמעביד הינה מעסיק בהתאם לתקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח בפני פגיעה בעבודה) תשכ"ד 1954, בכל הנוגע לתשלום לעובדיה, בגין היעדרותם עקב פגיעה בעבודה. לטענתה, היא המשיכה לשלם לנפגעת את משכורתה והתנאים הסוציאליים בעת היעדרותה מהעבודה וכמיטיבה כלפי הנתבעת מוגשת תביעה זו, כנגד הנתבעות אשר ביטחו את הרכב בביטוח חובה וחייבות בנזקי הגוף אשר נגרמו לנפגעת. לגרסת התובעת, הנתבעות הכירו באחריותן לשיפוי ופיצו את הנפגעת, בגין נזקי הגוף שאירעו לה והתובעת, כמיטיבה, רשאית להיפרע מן המבטח, היות והנפגעת, אשר קיבלה את שכר עבודתה, מנועה לתבוע מהמבטח את הסכומים שכבר שולמו לה. לגרסת התובעת, מיד שנודע לה על יכולתה להיפרע מהמבטח, פעלה לקבלת הסכומים ששולמו לנפגעת. לטענתה, היא זכאית להטבת נזקיה, מכוח חוק לתיקון הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד 1964 (להלן: "חוק ההטבה"). טענת הנתבעות יש לדחות את התביעה בטענת התיישנות/שיהוי, היעדר עילה והיעדר יריבות. לטענתן, ביום 9.3.03 נחתם בין הנפגעת לנתבעות הסכם פשרה, במסגרתו העמידה הנפגעת את תביעותיה על סך 5,500 ₪ כולל הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד ומעבר לתקבולי הביטוח הלאומי. בהתאם ללשון הסכם הפשרה, ויתרה הנפגעת על כל דרישות נוספות בגין התאונה וכתוצאה ממנה והתחייבה לשפותן בגין כל תביעה שתוגש נגדן. בנוסף, שיפו הנתבעות את המל"ל בסך 8,669 ₪ ובכך שילמו לנפגעת את מלוא נזקיה, כולל שיפוי המל"ל. הטיפול בתיק הסתיים בחודש מרץ 2003, ועקב השיהוי הרב אין ביכולתן של הנתבעות לשחזר את אופן חישוב הפיצוי. עוד טוענות הנתבעות, כי גם אם תחויבנה בתביעה זו, על הנפגעת לשפותן בהתאם להסכם הפשרה. עסקינן בתשלומי חובה החלים על המעביד בהתאם לחוק המוסד לביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה 1995, (להלן:ה="החוק"), לרבות סעיף 328 ובו מנגנון מיוחד, המהווה דין מיוחד לעניין החזר התשלומים אשר שולמו על ידי המל"ל. דין התביעה להידחות, כיוון שהתביעה הוגשה על פי חוק ההטבה ובהעדר עילה על פי חוק זה. הנתבעות טוענות כי מדובר בזכות תחלוף, מאחר והתובעת באה בנעליה של הנפגעת ושטר הוויתור מצידה, מהווה מיצוי העילה. בנוסף מטבעה, זכות תחלוף אינה יכולה לעלות על זו של הניזוק. לטענתן, אין התובעת יכולה לתבוע השבה בגין שכר הגבוה משילוש השכר הממוצע במשק ועליה לנכות מסכום התביעה, את סכום המס, כדי התקרה הקבועה בחוק ואת הרכיבים שאינם ברי השבה, כגון הפרשות לביטוח לאומי, מס הכנסה וכו'. בנוסף, אין לשלם לנפגעת דמי פגיעה בגין שני הימים הראשונים ומגיעה לתובעת השבה רק עבור 3 ימים. לטענת הנתבעות, התובעת לא הוכיחה כלל את קיום ההטבה ולא צירפה תלושי משכורת. דיון טענת השיהוי כדי לעמוד בטענת השיהוי, על הטוען לעמוד בשלושה תנאים מצטברים. להראות שבנסיבות העניין התובע זנח את תביעתו, שבמשך הזמן, שינה הנתבע את מצבו לרעה ושהשיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע. (ע"א 6805/99 תלמוד תורה נגד הוועדה המקומית פ"ד נ"ז(5) 433). הנתבעות לא עמדו באף אחת מדרישות אלה ולטענת התובעת, מרגע שידעה כי עומדת לה הזכות לתביעה זו, פעלה כנדרש. דין טענת השיהוי להידחות. היעדרות הנפגעת מהעבודה לטענת הנתבעות אין ראייה אודות היעדרותה של הנפגעת מהעבודה. לטענת התובעת, לגבי מעביד קיימת חזקת סבירות ל"משכורת" ו/או "שכר עבודה" ששילמה, בהתאם סעיף 5 לחוק ההטבה, המעבירה את נטל הראיה להפרכת סבירות שכר העבודה אל הנתבעות. לגרסת התובעת, היא זכאית להשבת "עלויות המעביד". הנתבעות לא חלקו על עצם אירוע התאונה ועל חובתן לפצות את הנפגעת ויתרה מכך, אחת מטענות ההגנה של הנתבעות, בסעיף 8 לבקשת הרשות להתגונן הינה, שהנפגעת פוצתה בגין האירוע והפיצוי מיועד לסילוקה כלל תביעותיה, לרבות תביעת המיטיבים והמל"ל. כאן המקום להתגונן כי בהסכמת התובעת, ניתנה רשות להתגונן והתצהיר הפך לכתב ההגנה. מכאן ומאחר שהזכות להחזר ההטבה הינה זכות תחלוף שנגזרת מזכות הנפגע, הודאת הנתבעות בחבות לפיצוי הנפגע, משליכה ישירות על זכות המיטיב להיפרע מהנתבעות והודאתן הינה כהודאה בזכות המיטיב ובקשר הסיבתי שבין הנתבע לנזק ולהטבה. בהודאת הנתבעות יש משום סגירת מעגל/משולש נפגע - מזיק(חברת הביטוח) - מיטיב. התוצאה היא שהתובעת פטורה מהוכחת זכותה להטבה נוכח הודאת הנתבעות. כתב הוויתור/קבלה ושחרור עליו חתמה הנפגעת לטענת הנתבעות, לתובעת זכות תחלוף, כמי שבאה בנעלי הנפגעת, אשר הגיעה עמן להסדר פשרה, ובחתימתה על כתב הויתור, יש משום מיצוי עילת הנפגעת והפקעת זכותה, ולהבטיח את זכות הנתבעות מפני כל תביעה אפשרית, כולל מצד התובעת. "חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, קובע בסעיף 328 (א) כי: "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-197567, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, או שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף רשאי המוסד או המעביד, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד, או ששולם לעובד בידי המעביד כאמור". לפיכך, די שאירוע העוולה הוא מקרה שחייב את המוסד לביטוח לאומי בתשלום גמלות לניזוק שזכותו של הניזוק כדי הגמלות שהמוסד לביטוח לאומי חב בהם תעבור אל המוסד, ואין התשלום בפועל דווקא מהווה תנאי להעברה מכוח הדין. נראה, אם כן, כי לאור הזכות הסטטוטורית של המל"ל לא תיתכן כלל האפשרות שהוא יהיה קשור במעשה בית דין שניתן בתביעת הניזוק. השווה לע"א 434/60, המוסד לביטוח לאומי נ' דורון, פ"ד טז, 7 ; ול-ע"א 463/63, מצבעה ואשפרה לטקסטיל קשת נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד יח(1), 524." (כב' השופט סטולר בת.א. 40382/05 ביטוח לאומי נגד אלוניאל בע"מ (אתר נבו). ובענייננו, ההסכמים וההתחייבויות בין הנפגעת והנתבעות, אין להם דבר לעניין זכויות התובעת והנפגע אינו רשאי לוותר על זכויות התובעת. היחס בין חוק הביטוח הלאומי והחוק הטבת נזקי גוף לטענת הנתבעות, אין בסיס לתביעה ככל שהיא נסמכת על חוק ההטבה, כיוון שהמסגרת המשפטית ההולמת את המקרה נשוא תביעה זו, מפורטת בהוראות סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי, כאשר הוראות חוק זה, הן ספציפיות וחלות על המעביד. בהתאם לסעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי, עובד אשר נפגע בתאונת עבודה, זכאי לקבל מהמל"ל דמי פגיעה ובהתאם לסעיף 94(א) לחוק זה תקופת הזכאות הראשונה היא 9 ימים. בהתאם לסעיף 94(ב)(1)(א) לחוק על המעביד להחזיר למל"ל את התשלום שהאחרון שילם לנפגע שבגינם זכאי הנפגע לדמי פגיעה ואם מדובר במעביד מאושר, אשר לו התיר המל"ל לשלם לעובדיו את דמי הפגיעה ישירות, לא זכאי המעביד להחזר דמי הפגיעה ששילם לעובדיו בגין 9 ימי הזכאות הראשונים. דהיינו, בגין 9 הימים הראשונים של אובדן כושר העבודה, נושא המעביד המאושר במישרין או בעקיפין - על ידי השבת הסכומים בגין תקופת הזכאות הראשונה למל"ל. בגין יתרת החובה, חובת התשלום חלה על המל"ל. לעניין זכאות המעביד לקבל חזרה את הסכום ששילם בגין 9 הימים הראשונים, קובע סעיף 94(ה) לחוק כי המל"ל יחזיר למעביד חלק יחסי מהפיצוי על דמי הפגיעה שקיבל המוסד לפי סימן ד' לפרק יד, שבו מצוי סעיף 328 לחוק, הדן בתביעות נגד צד שלישי וקובע כי: "328. זכות לתביעה - (א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, רשאי המוסד או המעביד, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד כאמור". סעיף 328 המתייחס לזכות התביעה בגין 9 ימי הזכאות הראשונים, מעניק זכות שווה, למעביד ולמוסד לביטוח לאומי, לתבוע מן הצד השלישי החזר דמי הפגיעה ששולמו בגין תקופת הזכאות הראשונה. ושילוב של הוראת סעיף 328 עם הוראת סעיף 94(ה) מוביל לתוצאה הבאה: בתאונות עבודה בהן קיימת עילת תביעה כלפי צד שלישי מכח פקודת הנזיקין או חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אם שלם המוסד לביטוח לאומי לנפגע דמי פגיעה בגין תקופת הזכאות הראשונה, והמעביד החזיר למל"ל את דמי הפגיעה בגין תקופה זו, קמה הן למעביד והן למל"ל זכות לתבוע מן הצד השלישי פיצוי בגין סכום זה. הווי אומר, כי למעביד ששלם את דמי הפגיעה עבור תקופת הזכאות הראשונה, קמה זכות תביעה ישירה כלפי הצד השלישי. ואם מימש המל"ל את זכותו כלפי הצד השלישי, וגבה ממנו את סכום דמי הפגיעה בגין תקופת הזכאות הראשונה, ישיב הכספים חזרה למעביד. בתביעות בהם קמה עילת תביעה כלפי הצד השלישי, נמצא איפוא, במעגל, בכל המתייחס לתשלום דמי פגיעה עבור תקופת הזכאות הראשונה: המל"ל ישלם דמי פגיעה לעובד, המעביד יחזיר את דמי הפגיעה למל"ל, המל"ל יתבע את הצד השלישי, ויחזיר את הסכום שגבה בגין תקופת הזכאות הראשונה למעביד. כך שבסופו של יום, חובת התשלום של דמי הפגיעה בגין תקופת הזכאות הראשונה, במקרים בהם קמה עילת תביעה כלפי צד שלישי לפי החיקוקים שנזכרו, תהיה על הצד השלישי". (ת.א. 175202/02 חן י.א. שירותי שליחים בע"מ נגד המגן חברה לביטוח ואח'). בהמשך נקבע בפסק דין זה, כי בהתאם להוראת סעיף 82 (ג) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), המעביד אינו צד שלישי לעניין זכות החזרה של המל"ל, מכוח סעיף 328 לחוק המל"ל, כיוון שבשלמו את דמי הביטוח למל"ל, המעביד הוא הנושא בעקיפין בעול הגימלה המשתלמת לעובד שנפגע ולכן פוטרים אותו מתביעת השיפוי של המל"ל. כב' השופטת אגי קבעה בפסק דין זה, כי אין לקבל את הטענה שהמנגנון שנקבע בחוק הביטוח הלאומי הינו מנגנון מיוחד, המהווה דין מיוחד לעניין החזר הסכומים ששולמו על ידי המעביד בתקופת הזכאות הראשונה ואי תחולת המנגנון שבחוק הביטוח הלאומי, אינו יוצר השתק או מניעות מלתבוע על פי כל דין אחר. כן הוסיפה כי חוק הטבה,בא להוסיף על זכות המיטיב לתבוע על פי כל עילה אחרת ובלבד שלא יגבה יותר מסכום הטבת הנזק. בהתאם להוראת סעיף 328 לחוק המוסד לביטוח לאומי, זכות התחלוף של המל"ל לתבוע מצד ג' מומחית למעביד שאושר על ידי שר העבודה, על פי סעיף 343 לחוק הביטוח הלאומי, המשלם ישירות לעובדו שנפגע בעבודה את דמי הפגיעה, בהתאם לסעיף 95 לחוק. המעביד לא מקבל החזר של דמי פגיעה מהמל"ל, אך רשאי לתבוע את המזיק בהתאם להוראות סעיף 328. במקרה כזה,המעביד נכנס בנעלי המל"ל גם לעניין התשלום וגם לעניין זכות התחלוף כלפי צד ג'. מעביד מורשה, לפי סעיף 22(א) לחוק, משמש צינור של המל"ל להעברת דמי הפגיעה לעובד ומשלם את דמי הפגיעה אשר מוחזרים לו על ידי המל"ל. (ת.א. 64831/04 אגד נגד אליהו חברת ביטוח ואח' - אתר נבו). הנתבעות לא הוכיחו כי התובעת הינה מעביד מאושר ובהתאם לנספח ב' לכתב התביעה - שהוא אישור בעניין גמלת דמי פגיעה מטעם המל"ל מיום 8.1.02, עולה כי התובעת הינה מעביד מורשה . מכאן שטענת הנתבעות, לפיה יש להחיל על המקרה נשוא תביעה זו את הוראות סעיף 328 לחוק המוסד לביטוח לאומי ולא את חוק ההטבה, נדחית. היקף זכות ההטבה מכוח חוק ההטבה לטענת התובעת, על פי חוק ההטבה על הנתבעת להשיב לה את הסכומים ששילמה לנפגעת בתקופת אי הכושר לעבוד עקב התאונה, כולל עלויות המעביד, שהן חלק בלתי נפרד ממשכורתה כעובד ומהווה הטבה, כמשמעותה על פי חוק ההטבה, מה עוד שסעיף 328 לחוק המל"ל, קובע הסדר מקביל לעניין זכות החזרה של המיטיב לתבוע לפי חוק ההטבה, כך שהאחד אינו מוציא את השני מתחולתו. כך גם, לטענת התובעת, תנאי מוקדם לחלות סעיף 4(א) (2) לפלת"ד הינו, כי הפיצויים פטורים ממס הכנסה. לכן, לטענתה, שכר ששולם על תקופה קצובה בעבר, בלא שאבד כושר ההשתכרות לעתיד, בא כתחליף למשכורת ומהווה פיצוי בגין אובדן שאינו פטור ממס הכנסה, ולכן מוחרג מהוראות סעיף 4(א) (2) לפלת"ד. לכן, לגרסתה, כדין שילמה התובעת מס הכנסה ומכאן זכותה כמיטיבה, לקבל שיפוי מלא בגין מלוא ההטבה, לרבות תשלומים אשר העבירה לשלטונות המס. לגרסתה, על אירוע שהוכר כ"פגיעה בעבודה" חלים הוראות פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי, לפיו, עובד מקבל חלף הכנסה כדמי פגיעה לתקופה קצובה, או מהמל"ל או מהמעסיק והסכומים מחויבים במס. לגרסתה, כאשר נפגע מקבל פיצוי, זוהי הכנסה שיש למסותה, בשונה ממיטיב שכספי השיפוי אינם מהווים הכנסה עבורו, אלא השבת הוצאה. לגרסת הנתבעות, תשלומים לביטוח לאומי ומס הכנסה, אינם "הטבת נזק" ואינם "משכורת", כאשר חובת תשלומם של אלה, מוטלת עת המעביד באופן עצמאי ובלתי תלויה בעובד, אשר לו אין כל הטבה מתשלום מיסים אלה. כך גם לגרסת הנתבעות, לעניין הפרשות בגין תגמולים, פיצויים, ימי חופשה - שאלה הפרשות להבטחת כושרו הכספי של המעביד לשלם לעובדיו פיצויי פיטורין. אלה, לגרסתן, אינן עניינו של העובד, אין להן קשר לנזק ולכן התובעת לא יכולה לתבוע השבת סכומים אלה. לגרסתן, זה גם הדין לגבי, דמי הבראה, חופשה והטבות אחרות. הנתבעות טוענו כי זכות התובעת, הינה זכות תחלוף בבואה בנעליה של הנפגעת. כיוון שזכות הניזוק בהתאם לפלת"ד כפופה לקביעה כי זכות המיטיב היא עד כדי הסכום שהיה המזיק מתחייב בו, בכל הנוגע למס הכנסה ותקרת שילוש השכר הממוצע במשק, אין התובעת זכאית להשבת הסכומים החורגים מהמסגרת המוכרת בדין. כב' השופט סטולר בת.א. 64831/04 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל נגדאליהו בע"מ חברה לביטוח ואח': "הטבת נזק" בחוק ההטבה : "הטבת נזק" - הוצאות שהוצאו או שירות שניתן כדי לתקן נזק-גוף, למנוע מניזוק החמרתו של נזק או נזק נוסף או להקל מסבלו, לרבות תמיכה שניתנה לניזוק למחייתו ולמחיית בני-ביתו שנצטרך לה עקב הנזק, וכן, אם מת הניזוק, תמיכה כאמור שניתנה לאדם הזכאי לפיצוי בשל כך מאת המזיק; "נזק-גוף" - לרבות מחלה, ליקוי גופני או שכלי, ומוות. סעיף 2 לחוק : "זכותו של המיטיב להיפרע מהמזיק" קובע: "גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב". סעיף 4 לחוק: העוסק בתחומי זכות ההטבה קובע : "לעניין חוק זה אין נפקא מינה אם המיטיב פעל לפי חובה שבדין או שבהסכם או שפעל בהתנדבות". סעיף 5 לחוק שעניינו "סבירותה של הטבת הנזק" קובע: "אין להיפרע לפי חוק זה אלא הוצאות, שכר-שירות ודמי-תמיכה סבירים; משכורת או שכר-עבודה שמעביד מוסיף לשלם לעובדו בתקופה שהעובד אינו מסוגל לעבודה עקב נזק הגוף, רואים, לענין זה, כהוצאה סבירה, אלא שאין להיפרע יותר מן המשכורת או שכר-העבודה שהיה העובד מקבל אילו היה מסוגל לעבודה; כן רואים כהוצאה סבירה את הכלכלה הניתנת, והשכר המשתלם, על ידי המדינה לחייל בתקופה שלא היה מסוגל לשירות. סעיף 7 לחוק: "לא יהא המיטיב זכאי לתבוע מן המזיק לפי חוק זה כל סכום מהטבת הנזק ששולם לו על ידי המוטב, והמוטב רשאי להיפרע אותו סכום מן המזיק". בהתייחסו לגורמים המרכיבים את תביעת המיטיב, קבע כב' השופט סטולר : "- ביטוח לאומי - הפרשות התובעת פרופ' אנגלרד סבור כי מעמדו של המיטיב זהה לזה של הנפגע כלפי הגורם החב בפיצויים ולכן המיטיב כפוף לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים (על כך גם אין מחלוקת בין הצדדים). עוד סבור פרופ' אנגלרד כי המטיב כפוף לעיקרון של ניכוי מס בגבולות 25%. כב' השופט חג' יחיא בת"א 446-749/87 הפניקס נגד מדינת ישראל, שבו מאחר שמדובר בתביעת השבה של משכורת, מדובר בתקבול פירות ולא בתקבול הוני ומשום שאין הסכום שהתקבל פטור ממס הכנסה, אינו נכנס למסגרתו של סעיף 4 (א) (2) לחוק הפיצויים, ויש להשיבו מבלי לנכות ממנו מס. לעניין השבה של התנאים הסוציאליים, סבור היה כב' השופט חג' יחיא שישנן הטבות סוציאליות המשולמות על ידי המעביד והן בגדר המונח הטבת נזק והמזיק מחוייב בתשלומם לנפגע ומשום כך זכאי המעביד בגינן לשיפוי." כב' השופט סטולר קבע, כי מאחר ומדובר בתביעת -תחלוף (סוברוגציה) עומד המיטיב בנעלי הניזוק לכל דבר ועניין. לכן כשם שיש לנכות מס הכנסה מהפיצוי המגיע לניזוק על פי סעיף 4לחוק הפלת"ד, כך הוא גם לגבי תביעת המיטיב ששילם את שכרו של הניזוק. סעיף 2לחוק ההטבה קובע גבול עליון , אך אין הוא בא להקנות למיטיב את הזכות לתבוע סכום כלשהו שהניזוק לא היה זכאי לתבוע אלמלי ההטבה. נדמה כי פרשנות זו הולמת את הוראות סעיף 5 לחוק הטבת נזקי גוף, לפיו רואים כ"הוצאה סבירה" תשלומים המשולמים לנפגע בתור "משכורת" או "שכר עבודה" שמעביד מוסיף לשלם לעובדו בתקופה שהעובד אינו מסוגל לעבודה עקב נזק הגוף, אלא שאין להיפרע יותר מן המשכורת או שכר העבודה שהיה העובד מקבל, אילו היה מסוגל לעבודה, הדברים אמורים בסכום הממשיך להשתלם בפועל לידי העובד. באשר לניכויי מס הכנסה, לאור אותו רציונאל - עיקרון הסוברוגציה וכניסת המיטיב בנעלי המוטב-הנפגע - כשם שלגבי הנפגע היה מקום לנכות את ניכויי מס ההכנסה עד כדי %25, בהתאם לסעיף 4(א)(2) לחוק הפלת"ד, הוא הדין לעניין התביעה להחזר ההטבה. אין למיטיב עילת תביעה הנשענת על הטבת נזקי גוף, בכל הנוגע לניכויים שהוא מנכה משכר העובד. כב' השופט גרוס מבית המשפט המחוזי בת"א בע"א 8/98 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ נ' הסנה וקרנית (פרסום נבו), קבע כי לאור העובדה שהמיטיב נכנס בנעליו של הניזוק, כשם שיש לנכות את ניכויי מס ההכנסה עד כדי 25% בהתאם לסעיף 4(א)(2) לחוק הפלת"ד הוא הדין ביחס לתביעת המיטיב להחזר ההטבה וכי יש לנכות מס הכנסה מתביעת המעביד. הוא הדין לגבי מיסים שונים המוטלים על המעביד כגון מס מעסיקים, תשלומים למוסד לביטוח לאומי אשר אותם אין המיטיב יכול לתבוע כפי שגם הניזוק אינו זכאי לפיצוי בגינם. פסק הדין מאוזכר על ידי פרופ' אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בפרק העוסק בעניין היחס בין חוק ההטבה לחוק הפלת"ד, בהתאם לקביעת כב' השופט סטולר, לאחר סקירת הפסיקה הרבה בנושא: א. שכר עבודה - יש לנכות מהתשלום שביצעה התובעת לניזוקה מס הכנסה על פי הוראות סעיף 4(א)(2) לחוק הפלת"ד. ב. תשלומים נלווים: כגון הבראה ומחלה - התובעת אינה זכאית לקבל את עלות המעביד אלא רק את אותם חלקים מהתשלומים הנלווים שאותם שילמה לניזוקה. ככל שעסקינן בהפרשות מעביד לצרכים הנ"ל מדובר בעלות מעביד לו אין התובעת זכאית. ג. קרן גמלאות - הפרשות התובעת - מדובר בעלות מעביד לו אין התובעת זכאית. ד. קרן פרישה - הפרשות שהתובעת מפרישה בספריה לכיסוי התחייבות בגין מימון פרישה מוקדמת לגמלה של הנפגע - מדובר בעלות מעביד לו אין התובעת זכאית. ה. קרן השתלמות - הפרשות התובעת - מדובר בעלות מעביד לו אין התובעת זכאית. ו. ביטוח לאומי - הפרשות התובעת - מדובר בעלות מעביד לו אין התובעת זכאית כמובהר לעיל. משכך, התובעת אינה זכאית להיפרע מן הנתבעות יותר ממה שהיה הניזוק זכאי להיפרע מהמזיק. לכן יש לנכות מהתשלום שביצעה התובעת לנפגעת, מס הכנסה, דהיינו, התובעת - המיטיבה אינה זכאית לקבל מהנתבעות את עלויות המעביד שנכללו בכתב התביעה או את יסוד מס ההכנסה הגלום בתשלום שבוצע לעובד עד לגובה של 25% ולפיכך התובעת זכאית לקבל מהנתבעות את השכר המגיע לעובד בגין ימי אי הכושר בניכוי מס הכנסה שחל על השכר ובניכוי דמי הפגיעה ששילם המוסד לביטוח לאומי. סוף דבר התובעת זכאית להיפרע מהנתבעות (המזיקות), רק בסכומים שהנפגעת זכאית להיפרע מהן. יש לנכות מהתשלומים אשר ביצעה התובעת את עלויות המעביד, אשר נכללו בכתב התביעה, את יסוד מס ההכנסה הגלום בתשלום שבוצע לעובד עד לגובה 25%. מכאן, שהתובעת זכאית לקבל מהנתבעת את השכר המגיע לעובד בגין ימי אי הכושר בניכוי מס הכנסה שחל על השכר. לסכום זה, יש להוסיף את סכום התנאים הסוציאליים, אשר אינם עלות המעביד ולנכות את דמי הפגיעה ששילם המוסד לביטוח לאומי. הנתבעות ישלמו לתובעת הוצאותיה ובנוסף שכר טרחה בסך 1,000 ₪ בצירוף מע"מ תאונת עבודה