תאונה בגלל פתיחת דלת

להלן פסק דין בנושא תאונה בגלל פתיחת דלת: פסק דין ביום 30/4/00 ארעה תאונת דרכים, כאשר רכב התובעת מסוג מזדה, שהיה נהוג על ידי מר גדה ראובן (להלן: "גדה"), נסע בכביש ומרכב שעמד בצידי הדרך, מסוג ג'יפ, שהיה נהוג על ידי מר יצחק מיכאלי (להלן: "מיכאלי"), נפתחה דלת, שפגעה ברכב התובעת. רכב התובע שניסה לחמוק מהפגיעה, סטה שמאלה ולפיכך, נפגע גם בצידו השמאלי מרכב חונה. רכב הנתבעים הינו בבעלותו, לכאורה, של מר אמנון שקורי (להלן: "שקורי"), שהיה מבוטח באותה עת בחברת הביטוח AIG. משנפגע רכב התובעת, פנה נהג התובעת, מר גדה, לחברת הביטוח הדר, בבקשה לפצותו על נזקיו והוא אכן פוצה וחברת הביטוח שילמה את נזקיו ביום 13/6/00. כחודש וחצי לאחר התאונה, שילמה התובעת את הכיסוי למבוטחה, בהפחתת הנזקים הישירים שנגרמו לו, כגון: השתתפות עצמית, אובדן העדר הנחת תביעות וכדומה, שהסתכמו בכ- 4,000 ש"ח. במקביל לתביעתו של גדה לחברת הביטוח הדר, פנה שקורי, לחברת הביטוח AIG, בתביעה לקבלת הנזקים שנגרמו לרכב הנתבעים. חברת AIG שילמה לשקורי את הנזקים שנגרמו לרכבו, אך הוא אולץ להחזיר כספים אלו, לאחר שהסתבר, כי מסר לחברת AIG פרטים לא נכונים בקשר עם תביעה זו, ובכלל זה לא הציג בפניהם את העובדה, כי למי שנהג ברכב, לא היה כיסוי ביטוחי. לדרישה זו של שקורי מחברת הביטוח AIG, ולאירועים אלו, אין קשר ישיר לתובענה שבפני, אם כי יש בה כדי להשפיע, כפי שיפורט בהמשך, על שאלת המהימנות של העדים בכלל. לאחר שגדה קיבל את נזקיו מחברת הביטוח שלו (הדר), הוא פנה לנתבעים, וביקש לקבל תשלום על נזקיו הישירים, שלא שולמו לו על ידי חברת הביטוח שלו. לאחר מו"מ שנערך בין הצדדים, שילמו לו מר שקורי ומיכאלי סך של 3,000 ש"ח. גדה חתם על מסמך המאשר את קבלת הסכום הנ"ל, וגם האישור על קבלת הסכום היה על טופס ויתור על כל תביעותיו של גדה, והתחייבות אישית שלו לשפות ולפצות את שקורי או את מיכאלי בגין כל סכום שייתבעו, במידה ויתבעו על ידי חברת הביטוח של גדה (להלן: "כתב הויתור"). ביום 26/5/03 הגישה חברת "הדר" תביעות שיבוב נגד שקורי ומיכאלי (ת.א. 34820/03), ובעקבות כך, כ- 4 חודשים מאוחר יותר, ביום 17/9/03, הגיש שקורי תביעה מטעמו כנגד גדה ראובן בגין התחייבותו של גדה לשפותו ולפצותו במקרה שיתבע על ידי חברת הביטוח של גדה, כפי שאכן ארע (ת.א. 57135/03). שני התיקים אוחדו לשמיעה בפני והיום נשמעו העדים. השאלה העיקרית העומדת להכרעה בתיק זה, הינה שאלת פרשנותו ומחוייבות הצדדים עפ"י מסמך כתב הויתור. כתב הויתור הינו הסכם לכל דבר ועניין שיש לפרשו בהתאם לדיני החוזים. אך קודם לפרשנותו של המסמך, יש לדון בשאלה ראשונית ומקדמית, האם רשאי מר גדה להעלות טענות בעל פה כנגד כתב הויתור שהינו כידוע "מסמך בכתב". אכן, כאשר "עסקה" כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם, ועל כן, המגמה הבסיסית, הן של החוק - הוראות הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומאני, והן של ההלכה הפסוקה, היא שלא להתיר הבאת עדות בעל פה "כנגד תוכנו" של מסמך. ברם, אין מניעה להביא עדות בעל פה "כנגד התביעה", לאמור: עדות שאינה פוגעת במישרין בתוכנו של המסמך, אלא רק נוטלת ממנו, כמות שהוא ומבלי לשנות את תוכנו, את כוחו לשמש בסיס לחיוב המתבקש ממנו. הוא שנאמר, יש להבחין בין עדות הבאה לסתור את תוכנו של המסמך בעת עשייתו, לבין עדות המכוונת "להוסיף" עליו, כאשר האיסור מתייחס אך ורק לעדות המכוונת לתכלית הראשונה, ואילו לתכלית השנייה - עדות בעל פה מותרת (ראה, י. קדמי, "דיני ראיות", עמ' 1305, 1317). מהאמור עולה, כי אין מניעה להביא עדות הנוטלת מהמסמך את המחויבות הנובעת ממנו, באם התגלה כי מסמך זה נערך למשל, שלא בהתאם לרצון החופשי של הצדדים ו/או שלא בהתאם למפגש הרצונות של הצדדים, ובשל כך ניטל ממנו הכוח החוזי המתיר שלו. מהעדויות שנשמעו בפני, כתב הויתור נכתב כאשר גדה הבהיר לשקורי באופן מפורש, כי דרישותיו הינן אך ורק בקשר לנזקיו הישירים ולא בקשר לנזקים ששולמו לו על ידי חברת הביטוח. עדותו של גדה הייתה עדות אמינה, שלא נסתרה והתיישבה היטב עם נסיבות המקרה, בעוד שבעדותו של שקורי התגלו סתירות ותהיות, כפי שיפורט בהמשך, כך שלא ניתן לסמוך ולהשתית על עדות זו, את גרסת ההגנה וגרסת התביעה שכנגד, לגבי מחוייבותו של גדה כלפיו. יתר על כן, שקורי בעדותו לא שלל את האפשרות, כי גדה אכן אמר לו שהסכום הנדרש על ידו הינו בגין נזקיו הישירים ורק העיד, שלמיטב זכרונו, הוא לא אמר לו שזה הנזקים הישירים ובכלל אמר, כי אינו זוכר בדיוק איך סגרו את הפשרה ולא זכר בגין איזה רכיבים שולם הסך של 3,000 ₪ (ראה עדותו של שקורי עמ' 5 שורות 14-4 לפרוטוקול). שקורי הינו רו"ח, ואין זה סביר, כי אדם במעמדו ובמקצועו מוכן לשלם כספים, מבלי להבין את מהות הדרישה לתשלומם ואת הסיבה שהוא נענה לדרישה כזו. מאידך וכאמור לעיל, גדה העיד מפורשות ועדותו לא נסתרה, כי ביקש 4,000 ש"ח ושקורי היה מוכן לשלם לו 3,000 ש"ח בלבד "בגין הנזקים שיצאו מהכיס שלו" וזאת לאחר ששקורי כבר ידע, כי גדה קיבל כספים מחברת הביטוח והיתרה הנדרשת על ידו היא בגין נזקיו הישירים (עמ' 2 שורות 12-10 לפרוטוקול). בתחילה, טענו שקורי ומיכאלי (בדיון מקדמי שהתנהל בפני), כי שניהם היו נוכחים בעת שחתם גדה על כתב הויתור, אך במהלך עדותם חזרו בהם מטענה זו וטענו, כי רק שקורי היה נוכח בעת החתימה על כתב הויתור, כפי שגדה אכן טען בעדותו. שקורי הינו כאמור רו"ח במקצועו, ואין ספק, כי ידע מסחרי וידע בניסוח מסמכים, הם נחלת חלקו, מאידך התרשמתי, כי גדה, שעסק בשליחויות אינו כזה, וכל רצונו בשיחתם על כתב הויתור היה לקבל את הכספים בגין הנזקים שאכן נגרמו לרכבו בתאונה נשוא התובענה. מאחר ורק גדה ושקורי היו נוכחים במשרדו של שקורי בעת החתימה על כתב הויתור (ולא מיכאלי), הרי שיש לבחון איזו עדות יש להעדיף מבין השתיים, האם זו של גדה או של שקורי, על מנת לבחון את תום הלב בטיעוני כל אחד מהצדדים ובעיקר, את שאלת קיומו של מפגש הרצונות בעת כריתת ההסכם והמחויבות הנובעת מכך. עדותו של גדה כאמור, מתיישבת היטב עם נסיבות התאונה ואין חולק בין הצדדים, כי החתימה על כתב הויתור נעשתה לאחר שכל הנוגעים בדבר ידעו שגדה קיבל את נזקיו הישירים מחברת הביטוח שלו (הדר). גם מיכאלי בעדותו, תמך דווקא בגרסתו של גדה, כי כל מה שביקש גדה היה, לקבל את נזקיו הישירים ולא את נזקי חברת הביטוח. (ראה עדותו של מיכאלי - עמ' 3 שורות 9-7 לפרוטוקול). איש מהצדדים לא ידע להעיד באופן מפורש, מתי נחתם כתב הויתור, שכן הוא אינו נושא תאריך, אך שני הצדדים מסכימים, כי היה זה בין חצי שנה לשנה לאחר התאונה ובכל מקרה, תקופה ארוכה לאחר שגדה קיבל את כספיו ואת נזקיו מחברת הביטוח. בעוד שעדותו של גדה נמצאה אמינה בעיני, הרי שעל עדותו של שקורי לא ניתן לסמוך בנקודה זו,שכן נתגלו בה סתירות ותהיות. שאלת מהימנותו של העד הינה שאלה מכרעת בתיק זה ואין פסול בכך, כי ב"כ הצדדים האחרים הציגו בפני ראיות ועובדות, כי עד זה אינו מקפיד ומתמיד בטיעוניו, ולא אחת, במהלך משפט זה, התגלה שטיעונים ועובדות שטען העד שקורי, לא התיישבו עם העובדות הנכונות וכאמור, התגלו בה תהיות שלא ניתן להן כל הסבר הגיוני המניח את הדעת. בהתייחס לשאלת המהימנות, הובאו בפני העובדות הקשורות לפיהן, שקורי, בסמוך לאחר התאונה, הגיש תביעה לחברת הביטוח שלו בגין נזקיו ומסר לחברת הביטוח פרטים בלתי נכונים וכוזבים בקשר לדרך התרחשות התאונה ובסופו של דבר, אולץ שקורי אף להחזיר לחברת הביטוח AIG את הכספים שקיבל עקב מידע לא נכון שמסר לחברת הביטוח. (ראה נספח נ/1). גם במהלך עדותו של שקורי בפני, התגלו סתירות מהותיות בקשר לארועים הקשורים לתאונה, כך למשל, העיד העד מיכאלי, כי ביום התאונה במקום התרחשותה הוא צלצל לשקורי וזה האחרון אמר לו שיש להם בעיה, מאחר והביטוח אינו לכל נהג. מיכאלי העיד על כך באופן ברור ומפורש, במהלך עדותו בפני (ראה עדותו בעמ' 3 שורות 5-4 ועדותו וגם בעמ' 4 שורות 7-6 לפרוטוקול). מאידך העיד שקורי, כי הוא לא אמר למיכאלי דבר וחצי דבר, שיש בעיה עם הביטוח באותו היום, ולראשונה נודע לו על כך רק אחרי תקופה מסוימת, וגם כשהגיש את תביעתו לחברת הביטוח, יצא מתוך הנחה שהוא זכאי לקבל את דמי הביטוח (ראה עדותו בעמ' 4 שורות 26-22). עדותו של שקורי בנקודה זו עמדה בסתירה לעדותו המפורשת של מיכאלי וכאמור, בסופו של יום, החזיר שקורי את הכסף לחברת הביטוח עקב העובדה, כי מסר פרטים בלתי נכונים בקשר לתאונה. שקורי חתם בנ/1 על המסמך שקובע, שמסר מידע לא נכון לחברת הביטוח ובסופו של דבר, כאמור, עקב מידע לא נכון זה, אולץ להחזיר את הכסף שקיבל. למרות ששקורי חתם מפורשות על מסמך כזה, ויש לזכור שהוא טוען, כי יש לעמוד מאחורי מסמכים עליהם חותמים (ביחס לחובותיו של גדה בהתאם לכתב הויתור), הוא טוען בעדותו בפני, כי אינו יודע איזה מידע כוזב מסר לחברת הביטוח וטוען, כי אין לו מושג על מה חתם שנאמר מידע כוזב (עמוד 5 לפרוטוקול שורות 24-25). עובדות המקרה והאירועים הקשורים לתביעת שקורי מ- AIG, לא היו בפני, אך כפי שהתרשמתי, העילה המרכזית הייתה העובדה, כי שקורי העלים את המידע, כי מיכאלי נהג ברכב בעת התאונה ולא שקורי, ולמיכאלי לא היה כיסוי ביטוחי. במהלך הדיון בפני הסתבר, כי קימת סתירה נוספת בין שקורי לבין מיכאלי. מיכאלי טען, כי הרכב הינו בבעלותו של שקורי ולכן נתן את הפרטים של שקורי לגדה. מאידך, שקורי העיד בפני מפורשות, כי הרכב נמכר למיכאלי לפני התאונה (מעבר לכך, שיתכן והיתה אמורה להתעורר שאלה של זיקה של ביטוח בתביעתו של שקורי ל- AIG שכן לא היה בעלים של הרכב בזמן התאונה ואיני יודע אם נתון זה אכן הובא לידיעת חברת הביטוח AIG בטופס התביעה של שקורי), הרי שיש בכך סתירה נוספת בין עדותו של שקורי לבין עדותו של מיכאלי המצביעה על שאלת מהימנות עדים אלו והאפשרות לסמוך על עדותם ולהשתית על עדותם את גרסתם. הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת היא מהמלאכות המובהקות והקשות המוטלות על בית-המשפט וביהמ"ש מחליט בו על פי אמירותיהם, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך האירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970). ההתרשמות היתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף את ההתרשמות וחרף כל מגבלה והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה. התרשמותי מעדות מיכאלי ושקורי והתנהלותם במהלך הדיון הייתה כזו, שאני מגיע למסקנה, כי לא ניתן לסמוך על עדותם. לא הבעת פניו של בעל-הדין ולא יפי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית-המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. יכול בית-המשפט וצריך לשית לבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת או בצורה מקוטעת ומגומגמת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההיגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העדים וכיוצא בזה. לאור כל האמור לעיל ובהתייחס לעקרונות המפורטים בדין באשר לשאלת מהימנותם של העדים, הגעתי למסקנה, כי עדותם של העדים שקורי ומיכאלי הינה עדות מגמתית, שלא ניתן לסמוך עליה ולהשתית עליה את גרסתם וטענותיהם. גדה חתם על המסמך מתוך הבנה, כי חתימתו מחייבת אותו בקשר לנזקיו הישירים בלבד. הוא לא היה יכול לחתום על מסמך, ולחייב את חברת הביטוח לוותר על תביעותיה או לשאת בתביעות אלו, ואין כל הגיון, כי יטיל על עצמו התחייבות לשלם את הנזקים שנגרמו לרכבו בתאונה, שהוא חושב שהצד השני אשם בה באופן מלא. נכון שהכתוב במסמך פועל לכאורה, לרעתו של גדה, אך מאידך, גם פועל לטובתו, שכן ברור, כי שקורי הכניס את המשפט, כי גדה מתחייב לשפות אותו או את מיכאלי במקרה ויתבע על ידי חברת הביטוח של גדה או של מי מטעמו. אם שקורי לא היה סבור, כי סיכון כזה קיים, אין להניח שהיה מכניס משפט זה לתוך כתב הויתור מבלי להפנות את תשומת לבו של גדה לתוצאות הנובעות מכך. תנאי מוקדם וראשוני ליצירת חוזה וכתב ויתור תקף הוא קיומה של כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים. סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 קובע, כי חוזה נוצר בדרך של הצעה וקיבול. הצעה וקיבול הן איפוא הצהרות רצון, אשר מפגשן יוצר חוזה. שתי דרישות מהותיות צריכות להתקיים כדי שהצהרות רצון אלה אכן יהוו חוזה, והן גמירות דעת ומסוימות. יש צורך בקיומה של כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים. תנאי ראשוני ויסודי ליצירת חוזה הוא גמירת דעתם של הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה מסוים. בתנאי גמירת הדעת באה לידי ביטוי הדרישה למפגש רצונות הצדדים והסכמתם ההדדית להתקשר בחוזה. מקום שהצדדים לא הגיעו לידי גמירת דעת, לא יוכל שום בית משפט ליצור אותה בדיעבד (ראה ע"א 392/80 קדר נ' אתרים פ"ד לו (2) 165, 162). גמירות הדעת היא רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות. המבחן לבחינת גמירות דעתם של הצדדים הינו מבחן אובייקטיבי, אשר שם דגש על הגילוי החיצוני של הסכמת הצדדים וכולל שתי דרישות משנה: דרישה פנימית פסיכולוגית של יצירת הכוונה. דרישה חיצונית התנהגותית של ביטויה. משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות המידה של האדם הסביר, ומתוך בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו. גישת החוק ליצירת חוזה מושתתת על התיאוריה האובייקטיבית, האופיינית לדין החוזים המודרני. על פי תיאוריה זו, מושם הדגש על הגילוי החיצוני של ההסכמה ולא על הכוונות או המחשבות המלוות אותה. הוראות חוק החוזים הדנות ביצירת חוזה מקנות תוקף לכוונות הצדדים ולרצונותיהם, אולם רק כפי ביטויים החיצוני. מבחן גמירות הדעת הוא מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה. החוק אינו מסתפק בגמירות דעת בעלמא, אלא תובע השתקפות חיצונית שלה. מבחן גמירות הדעת הוא מבחן אובייקטיבי. משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא, כי גמירות דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות המידה של האדם הסביר. בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל פיהם יקבע האדם הסביר את קיומה או היעדרה של גמירות דעת. הדרישה להתנהגות או דברים המעידים על גמירת הדעת אינה נובעת רק מצורכי הוכחה. נכון שבמקרים רבים קשה אם לא בלתי אפשרי, להוכיח גמירת דעת, ונדרש על כן להיאחז בסממנים חיצוניים המעידים על קיומו או היעדרו של יסוד סובייקטיבי פסיכולוגי זה. גמירות דעת שלא באה לידי ביטוי חיצוני אינה יכולה להזין את התנאי הנדון להיווצרות החוזה (ראה ג. שלו, דיני חוזים, עמ' 89- 92). הגישה הפרשנית בסוגיית פרשנות חוזה בדרך כלל, היא כי "בעימות בין לשון החוזה לבין כוונת עושיו - יד האחרונה על העליונה" (ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, הוצאת דין, תשנ"ה, עמ' 303 וכן ד' פרידמן, נילי כהן, חוזים כרך א', הוצאת אבירם, עמ' 270). על פי גישה זו אין פרשנותו של סעיף בכתב הויתור מתמצית בבחינת משמעותן הלשונית של המילים הכתובות, ובבוא בית המשפט לפרש התחיבות, אל לו להיות כבול למובן המילולי של המילים, מקום שתכלית החוזה ונסיבות כריתתו מצביעים על כונה אחרת מזו העולה מהמילים בלבד (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט' (2) 265; דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נו' 348 והאזכורים שם). ע"א 3001/02 קופרשטוק מרים נ' הגב' שרה אשכנזי [ פדאור (לא פורסם) 02 (6) 286]. בע"א 4628/03 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991), מט' 265 נקבע כי, חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. התכלית הסובייקטיבית היא אומד דעתם של הצדדים - המטרות, האינטרסים והתכליות שהצדדים גמרו בלבם ונתנו לכך ביטוי חיצוני בהתנהגותם. באומד דעת זה עוסק סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973. עם זאת אין להגביל את פירושו של החוזה אך לאמת המידה של אומד דעת הצדדים. כאשר ניתן לחשוף את כוונתם המשותפת "האמיתית" של הצדדים, הלא היא התכלית הסובייקטיבית של החוזה, תועדף כוונה זו על פני התכלית האובייקטיבית. ברם, מקום שאומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף, והחוזה יפורש על פי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו - המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מסוג זה או מטיפוס החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית מוסקת, מתוך אופייה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים. היא נלמדת מסוג ההסכם והיא נקבעת על פי מבחן אובייקטיבי המושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא ונגזרת משיקולים של היגיון ומשיקולי יעילות עסקית. לאור מבחנים אלו והראיות שנשמעו בפני, אני מגיע למסקנה, כי התחייבותו של גדה, עפ"י כתב ההתחייבות, היתה מיועדת והתייחסה אך ורק לנזקיו הישירים ולא לנזקי חברת הביטוח. נותר אפוא, לדון בשאלת חבותו ואחריותם של הנתבעים לתאונה. כאמור, ברכב הנתבעים נהג מר יצחק מיכאלי. מעבר לסתירות ולתהיות שהתגלו כחוט השני בעדותו, כמפורט לעיל וכחוט השני, הסתבר, כי עד זה אינו זוכר פרטים רבים מהתאונה ומעיון בעדותו ניתן לראות, כי במספר רב של הזדמנויות השיב לשאלה בתשובה "איני זוכר" (כך לדוגמא: עמ' 3 שורה 18 , שורה 21-22 הערת ביהמ"ש, שורה 25, עמ' 4 שורות 3-2, 4-3 לפרוטוקול). יתר על כן, מיכאלי, שנהג ברכב הנתבעים, הוא זה ששילם בשיק שלו, לדבריו, את נזקיו הישירים של התובע, עפ"י כתב הויתור ואם היה סבור, כי אינו אחראי לתאונה, יש להניח, כי לא היה משלם את הנזקים הישירים שנגרמו לתובע כמעט במלואם, בתאונה שאינו אשם לדעתו. עדותו של העד שקורי אינה יכולה להועיל לגבי בירור נסיבות התאונה ונותרה אפוא, גם בעניין זה, עדותו של העד גדה, שהתגלתה כעדות אמינה שניתן לסמוך עליה. מאידך, אני סבור, כי יש רגליים לטענת ב"כ הנתבעים, כי אילו גדה היה נוהג במשנה זהירות, יכול והיה מקטין את הנזק שנגרם מהתאונה. בחוו"ד השמאי שצורפה לכתב התביעה מצהיר נהג התובעת ומאשר, כי הוא זה שפגע בדלת של הרכב, שעמד מצידו הימני של הכביש. בעדותו בפני העיד גדה, כי לא ראה כלל את הרכבים שעמדו בצד הדרך ולא ראה את הדלת הנפתחת וטענה זו של גדה אינה סבירה בעיני. חוסר תשומת לבו לרכבים שעמדו בצד ימין על המדרכה לאחר התאונה שארעה ביניהם והתקרבות יתר אליהם, מצביעה על נהיגה רשלנית במעט, בנסיבות העניין, ומסקנה זו מתיישבת גם עם טענתו של גדה, כי לא הבחין ברכבים אלו עד ששמע את המכה. לאור האמור לעיל, אני מגיע למסקנה, כי לגדה אשם תורם בשיעור של 20%. לעניין ההוצאות, אני סבור, כי רשלנותו של גדה התבטאה גם, בחתימת מסמך כתב הויתור ואי קריאתו בתשומת לב מספקת, דבר שהוביל לחלק מההתדיינות בתיק זה ויש ליתן משקל לכך לשאלת קביעת ההוצאות. סוף דבר, בת.א. 34820/03 - אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 12,184ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 13/8/00, הוצאות משפט בסך של 500 ש"ח, שכ"ט עו"ד בסך של 1,600 ש"ח + מע"מ. סוף דבר בת.א. 57135/03 - התביעה נדחית ללא צו להוצאות. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום. מיום זה ואילך יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. פתיחת דלת רכבנזק לרכב