המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת תוקפו של הכיסוי הביטוחי שהוציאה חברת ביטוח לרכב הנהוג אשר היה מעורב בתאונת הדרכים בהקשר לתקפות רישיון הנהיגה האמריקאי של הנוהגת, בעת שהיא נוהגת בארץ. להלן פסק דין בנושא נהיגה בישראל עם רשיון נהיגה זר: פסק דין (משלים) עניינה של הכרעה זו בשאלת תוקפו של הכיסוי הביטוחי שהוצא לרכב מ.ר 68-762-51 אשר היה מעורב בתאונת דרכים שארעה ביום 19.11.03, בו נהגה הנתבעת מס' 1 - דפנה שנפלד ( להלן : "דפנה" ו/או " הנתבעת 1 ") ובה נפגע התובע - מר ניסן אליהו. הנתבעת 1 נהגה ביום 19.11.03 ברכב שהיה מבוטח בביטוח חובה אצל נתבעת 2, אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: "אליהו" ו/או "המבטחת") וגרמה נזקי גוף למר אליהו ניסן. בעת התאונה לא היה לנתבעת 1 רשיון נהיגה ישראלי, אלא רשיון נהיגה אמריקאי בלבד, שהוצא ביום 29.11.02 והיה תקף בעת התאונה. המבטחת כפרה בתוקפו של הכיסוי הביטוחי לאירוע התאונה, ולכן נתבעה נתבעת מס' 3, קרנית (להלן: "קרנית") כנתבעת חלופית. קרנית הגישה הודעה לצדדים שלישיים כנגד דפנה, צד שלישי מס' 1, כמי שהייתה הנהגת ו/או המחזיקה ברכב בעת התאונה וכנגד אסתר שנפלד ,צד שלישי מס' 2 (להלן: "צדדים ג' 1 ו- 2" או "צדדים שלישיים 1 ו-2" בהתאמה) כמי שבעת התאונה הייתה המחזיקה ו/או הבעלים של הרכב. דפנה הגישה הודעת צד ג' כנגד אליהו ופלתורס. אין מחלוקת כי דפנה ילידת 25.6.86, בעלת אזרחות אמריקאית וישראלית מלידתה. אין חולק כי לדפנה לא היה רשיון נהיגה ישראלי בעת התאונה, אלא רשיון נהיגה אמריקאי תקף שהוצא שם. בין הנתבעים לא הייתה מחלוקת ביחס לזכאותו העקרונית של התובע לפיצויים בגין פציעתו בתאונה מאת מי מביניהם ולפיכך שילמו לתובע את הפיצויים להם הוא זכאי במימון ביניים בחלוקה שווה ביניהן ,על פי פס"ד חלקי מיום 18.10.06. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת תוקפו של הכיסוי הביטוחי שהוציאה "אליהו" לרכב הנהוג ע"י דפנה ואשר היה מעורב בתאונת הדרכים נשוא התובענה, בהקשר לתקפות רשיון הנהיגה האמריקאי של הנוהגת, בעת שהיא נוהגת בארץ. תשובה זו תקבע על מי מהן (אליהו או קרנית) מוטלת החבות לפיצוי הנפגע. המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית לעובדות המקרה תקנה 567 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") שכותרתה "רשיון נהיגה זר" קובעת כדלקמן: "מי שאינו תושב ישראל ואינו תושב אזור כהגדרתו בתקנה 578 ובידו רישיון נהיגה זר בר תוקף, יראו אותו כבעל רישיון נהיגה בר תוקף בישראל בדרגה המקבילה לדרגת רישיון הנהיגה שלו, אם נתקיימו בו כל אלה: (1) תנאי הגיל האמורים בתקנות 188 עד 190; (2) אם הוא נוהג רכב כאמור - (א) בתקנות 176 עד 179 - שהותו בישראל, מיום כניסתו האחרונה, אינה עולה באופן מצטבר על שנה, אלא אם כן הוא יצא מישראל במשך תקופה זו ליותר משלושה חודשים, באופן מצטבר; (ב) בתקנות 179א עד 187 - שהותו בישראל, מיום כניסתו האחרונה, אינה עולה באופן מצטבר על שלושה חודשים אלא אם כן הוא יצא מחוץ לישראל בתקופה זו ליותר מ-30 ימים באופן מצטבר. תקנה 567א שכותרתה "רישיון נהיגה לעולה ולתושב חוזר" קובעת כדלקמן: "עולה חדש, אזרח ישראל או תושב ישראל הרשאי לשבת בישראל ישיבת קבע, אשר שהה מחוץ לישראל במשך תקופה של שנה רצופה אחת לפחות לפני יום כניסתו האחרונה לישראל, רשאי לנהוג ברישיון נהיגה זר, ברכב המתאים לדרגת רישיונו, במשך תקופה של שנה מיום כניסתו לישראל ובלבד שנתקיימו בו תנאי הגיל האמורים בתקנות 188 עד 190." השאלה בענייננו היא איזה חלופה מבין שתי החלופות הקבועות בתקנות הנ"ל, חלה על דפנה? כפי שעולה מנוסח התקנות הנ"ל, תקנה 567 חלה על "מי שאינו תושב ישראל", ואילו תקנה 567א חלה על "עולה חדש, אזרח ישראלי או תושב ישראל הרשאי לשבת בישראל ישיבת קבע". לכאורה דפנה יכולה להיכלל בשתי הקטגוריות הנ"ל כפי שיובהר להלן, אך יודגש כי לבחירת הקטגוריה המתאימה חשיבות לצורך הקביעה אם לדפנה היה רשיון נהיגה תקף בעת התאונה או לא, ושאלה זו מהווה סלע המחלוקת בין הצדדים בהליך זה. עיקרי טענות הצדדים ב"כ אליהו טוען בסיכומיו כי המקרה דנן אינו נכנס בגדר תקנה 567 לתקנות שכן לשיטתו דפנה היא (גם) אזרחית מדינת ישראל ולכן,לטענתו, עניינה צריך להיות מוכרע על פי הוראת תקנה 567א' לתקנות ולא על פי תקנה 567 לתקנות. לחילופין נטען כי במישור העובדתי, לא ניתן להסיק כי דפנה לא הייתה תושבת ישראל בעת התאונה היות ומרכז חיי משפחתה הנו בארץ . לדבריו, תקנה 567א' קובעת בין היתר, כי אזרח ישראלי רשאי לנהוג ברשיון נהיגה זר תקף רק אם הוא שהה מחוץ לישראל תקופה שלא תפחת משנה אחת רצופה. בענייננו, אין חולק כי דפנה לא שהתה מחוץ לישראל למשך שנה אחת לפחות אלא תקופה קצרה מכך, על כן אין היא מקיימת אחר דרישות התקנה הנ"ל. בנסיבות אלה טוען ב"כ אליהו כי דפנה לא היתה רשאית לנהוג ברשיון נהיגה זר, ומשכך, יש לראותה כמי שנהגה ביום התאונה ללא רשיון נהיגה תקף. על פי גישתה הנ"ל של אליהו, אין כל רלוונטיות למבחן התושבות, שכן לשיטתה "כשרות" נהיגתו של אזרח ישראלי ששהה מחוץ לישראל, בתוך תחומי המדינה, עם רשיון נהיגה זר, תקבע אך ורק על פי משך השהייה שלו מחוץ לישראל יחד עם התנאים האחרים הקבועים בתקנה, ואין כל חשיבות ל"מעמד התושבות" שלו, אם אכן היה תושב ישראל או תושב מדינה אחרת באותה תקופה. לעומתו, צדדי ג' 1 ו-2 וקרנית טענו כי תקנה 567א' שלפיה עולה חדש או תושב חוזר אשר שהו מחוץ לישראל במשך תקופה של שנה רצופה אחת לפחות, רשאים לנהוג ברישיון הזר, חלה על מי שהגיע לישראל מתוך מטרה להפוך את ישראל למרכז חייו ולהשתקע בה ואינה חלה על דפנה מאחר שלא הגיעה לישראל במטרה להשתקע בה ואף אין לראות בה עולה חדשה או תושבת חוזרת. לטענתם, דפנה קנתה לה מעמד של תושב בארה"ב, על כן, יש להחיל עליה את הוראות תקנה 567 הדנה בענייננו של "מי שאינו תושב ישראל". לשיטתם, תקנה זו קובעת הסדר לגבי כל אזרח לרבות אזרח ישראלי, שקנה לו תושבות במדינה אחרת והוא נוהג בישראל ברשיון הנהיגה הזר שהוצא באותה המדינה. עוד נטען כי ההכרעה בשאלה מה מקום מושבה של דפנה בעת התאונה צריכה להיעשות עפ"י מבחני "הדומיסיל", התושבות, ומשמעות הדבר היא שיש לבחון לאיזו מדינה היו לדפנה מירב הזיקות בעת התאונה, מאחר ומבחן התושבות הנו מבחן עובדתי-משפטי שיש לבוחנו בכל מקרה עפ"י נסיבותיו. לטענתם, תקנה 567א' הנ"ל קובעת כי מי שאינו תושב ישראל רשאי לנהוג ברשיון הנהיגה הזר שלו לתקופה של שנה במצטבר מיום כניסתו לישראל, ובהתקיים התנאים הנוספים הקבועים בתקנה. ולכן, מאחר והתאונה ארעה כשלושה שבועות בלבד לאחר הגעתה של דפנה לארץ ובטרם חלפה לה שנה מיום חזרתה, יש לראותה כמי שנהגה ברשיון נהיגה תקף בזמן התאונה. כדי להחליט איזה מבין שתי התקנות הנ"ל חלה על המקרה שבפנינו, יש לבחון את מעמדה של דפנה, האם נחשבת היא לתושבת של ארה"ב על אף אזרחותה הישראלית המקבילה ואז יש להחיל עליה את הוראת תקנה 567 לתקנות, או שנחשבת היא כתושבת ישראל, ומשכך נופלת היא בגדרה של תקנה 567א לתקנות הנ"ל? ב"כ קרנית טוענת בסיכומיה כי ביחס לדפנה מצביעות העובדות בבירור על כי מירב זיקותיה היו דווקא לארה"ב ולא לישראל. לטענתה, דפנה באה לישראל רק בכדי לבקר כאן במהלך חופשותיה מלימודיה השוטפים בארה"ב, שם היה מרכז חייה-שם למדה, עבדה וניהלה חיים חברתיים. דיון, הכרעה ועיקרי הנימוקים מבין שתי הגישות מצאתי להעדיף גירסת, טענות ועמדת צדדי ג' 1 ו-2 וקרנית ולהלן עיקרי נימוקי: אמנם צודקת אליהו בטענתה כי תקנה 567א לתקנות חלה על אזרח ישראלי כלשון התקנה. אולם עיון בתקנה הנ"ל מראה כי היא עוסקת במעמדם של עולה חדש, אזרח ישראל או תושב ישראל הרשאי לשבת בישראל ישיבת קבע. המכנה המשותף לשלושת המעמדות הנ"ל הוא הרצון להשתקע בארץ ולשבת בה ישיבת קבע. לעומת זאת, תקנה 567 לתקנות עוסקת במי שאינו תושב ישראל ללא קשר לאזרחותו, ובמי שאין לו כוונה להשתקע בישראל ומשכך, שהותו בתחומי ישראל הינה ארעית. לגבי אדם כזה שאינו תושב ישראל כאמור, קבע המחוקק כי הינו רשאי להשתמש ברשיון הנהיגה הזר שלו עד תקופה של שנה במצטבר מיום כניסתו לישראל. בא כוחה של אליהו מתמקד בניתוח זיקותיהם של הוריה של דפנה ,מארק ואסתר שנפלד, לישראל. לשיטתו, העובדה כי למשפחה כתובת מגורים וחשבון בנק בישראל ומאחר והם דוברי עברית, מצביעה על כך שמדובר בתושבי ישראל. בענייננו, ממכלול העדויות והראיות עולה כי בעת התאונה הייתה דפנה אזרחית אמריקאית, תלמידת השנה האחרונה בתיכון באריזונה שבארה"ב, החזיקה ברישיון נהיגה אמריקאי, הייתה רשומה כמבוטחת בביטוח הרכב המשפחתי בארה"ב , החזיקה בחשבון בנק אמריקאי, כרטיס אשראי וכספומט אמריקאי ואף היה ברשותה רישיון עבודה בארה"ב. דפנה נולדה וגדלה כל חייה בארה"ב, שם היה מרכז חייה מאז לידתה, שם למדה, גדלה והתחנכה, לעיתים באה לבקר את הוריה בישראל ( אביה שימש אותה עת כנציג חברת תעופה אמריקאית בארץ ושהה לעיתים תכופות בארץ ושוכנעתי לקבל את עדותו שלא נסתרה לפיה מרכז חייו בארה"ב ושהותו בארץ נדרשה מכוח עבודתו עבור מעסיקתו הזרה). ברי, כי גם אם היו אלו ביקורים תכופים בישראל. אין ולא יכול להיות בהם כדי להפוך את דפנה לתושבת ישראל. אני מקבל את עדותה של דפנה וקובע, עובדתית, כי מרכז חייה ומקום מושבה בארה"ב. עדותה מהימנה וקוהרנטית, לא נסתרה ונתמכת כדבעי בעדות אמה, אביה ומסמכים שצורפו (ר' לדוגמא תעודת בי"ס תיכון משנים 2000-2004 ותעודת ביטוח לנהיגת רכב מארה"ב בעת האירוע). דפנה מעידה כי (סעיף 2 לתצהירה): " הורי ,אני ושני אחי תושבי ואזרחי ארה"ב. יש לי אזרחות ישראלית אמריקאית והיה לי רישיון נהיגה תקף בארה"ב. אני מתגוררת בחו"ל ואינני תושבת ישראל. מרכז חיי ומקום מושבי הנו בארה"ב" . אביה, מארק שנפלד העיד כי " במשך שנים ארוכות חיינו כל המשפחה בארה"ב עם ביקורים תכופים בישראל עקב היותי מוצב בישראל ועובד בחברת תעופה האמריקאית "אמריקה ווסט ארליינס" , שמקום מושבה בפיניקס אריזונה" (סעיף 3 לתצהירו) עוד הוא מעיד כי " משפחתנו תושבי ואזרחי ארה"ב. יש לי אזרחות אמריקאית בלבד. אני מתגורר בחו"ל ואינני תושב ישראל , מרכז חיי ומקום מושבי הינו בארה"ב". ( סעיף 2 לתצהירו ). בחקירתה הנגדית בביהמ"ש העידה אסתר שנפלד : " ש: את בעלך והילדים גרתם בארה"ב , במרבית שנות חייכם המשותפות? ת: נכון. יש לנו 3 ילדים ש: שלושתם זכו באזרחות אמריקאית. ת: כן. דפנה היא הבת האמצעית .הבן הבכור גר היום בארה"ב והצעיר בארץ. ש: מתי השתקעתם בישראל? ת: לא השתקענו אף פעם בישראל. היום אנו שוהים בישראל בחלק מהזמן ויותר מאשר לפני התאונה. בחודשים האחרונים הגענו יותר לישראל. ש: לגבי התקופה הרלוונטית לתאונה, דפנה הייתה בת 17 ולמדה בארה"ב. ת: נכון, היא למדה שנה לפני האחרונה. היה לה חשבון בנק , כרטיס אשראי , ביטוח על הרכב שלה. " (עמוד 31 שורות 18-27 ) ניסיונו של ב"כ אליהו לטעון כי העובדה שלמשפחה כתובת מגורים , חשבון בנק בארץ וכי הם דוברים עברית צחה, מלמדת על כך שמדובר בתושבי מדינת ישראל, לא מתקבלת היות ולא דומיסיל ההורים עומד לדיון , אלא הדומיסיל של דפנה. כאמור, אף לענין ההורים נוטה מאזן ההסתברות לטובת היותם ארעים בארץ והיותם תושבי ארה"ב. יוער כי הפסיקה שצורפה לסיכומי ב"כ אליהו עוסקת ברובה בתושבי ישראל , אשר בניגוד לדפנה, מרכז חייהם היה בישראל או שהחזיקו ברישיון נהיגה אשר לא תאם לרכב בו נהגו. בענייננו, בשום שלב לא נטען כי רישיון הנהיגה האמריקאי התקף, בו החזיקה דפנה בעת התאונה לא היה מתאים לכלי הרכב בו נהגה בעת התרחשות התאונה. מצבור העדויות והראיות מוביל למסקנה כי ביקורה של דפנה בישראל נעשה במטרה לבקר כאן כהפוגה ממהלך לימודיה השוטפים ולא מתוך מטרת השתקעות ואף אין לראות בה עולה חדשה או תושבת חוזרת . בנסיבות העניין שוכנעתי, להיות הממצאים שפורטו לעיל יוצרים "מסה קריטית" המעידה על היותה של דפנה תושבת זרה ועל כי מירב הזיקות של דפנה מצביעות להיות "הדומיסיל" שלה בארה"ב. הנני קובע כי במועד ארוע התאונה דפנה לא היתה תושבת ישראל, ויש להחיל עליה את הוראות תקנה 567 לתקנות. אין מחלקות כי דפנה עמדה בתנאים הנוספים הקבועים בתקנה 567 לתקנות, ומשכך, מתבקשת המסקנה כי בעת קרות התאונה היא נהגה ברשיון נהיגה תקף. חיזוק לאמור הינה הכרעת הדין במסגרת התעבורתית, בה הואשמה דפנה בקשר לארוע נשוא התובענה, וזוכתה. (כב' השופטת שדמי מיום 20.9.05 (עמ' 8 סעיפים 8-10 להכרעת הדין). "סביר יותר בעיני לקבל את פרשנותו של הסנגור ולהחיל על מקרה זה את תקנה 567 מאשר את תקנה 567א. פרשנות זו סבירה יותר, הגיונית ומטיבה עם הנאשמת. גם אני סבורה שלא יהיה זה צודק לדרוש מאזרח ישראלי השוהה במשך כמה שנים בחו"ל ומבקר בארץ מידי פעם, שיתרוצץ בעת שהותו בארץ למשרד הרישוי כדי לחדש את רשיונו לתקופת שהותו בארץ. אם בידו רשיון נהיגה בר תוקף מהארץ בה הוא חי רוב הזמן באותה תקופה, יש לאפשר לו לנהוג בארץ עם רשיון זה. לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא שהנאשמת נהגה עם רשיון נהיגה תקף בישראל, לכן זיכיתי אותה מהעבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף.ו" מדיניות משפטית, ודאות ואחידות, תומכת במסקנה זהה בהליך פלילי ואזרחי באותן נסיבות, ביחס לאותו אדם. יפים לעניננו הדברים שנאמרו מפי כב' השופט עמית בפס"ד אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית, שם העלתה אליהו טענות דומות לאלו שהועלו על ידה במקרה דנן, כאשר היא טוענת שעל נהיגתו של הנהג שם חלה תקנה 567א' לתקנות. טענותיה נדחו בשתי הערכאות שדנו בפרשה ונפסק כי אזרח ישראל שהוא תושב זר (עפ"י מבחני הדומיסיל) רשאי לנהוג בישראל עם רשיונו הזר מכוח תקנה 567 לתקנות: "כמו בכל מדינה מתוקנת, ישראל מאפשרת לתיירים, לאזרחים ולתושבים של מדינות זרות, המגיעים לישראל לזמן קצר, לנהוג בארץ עם רשיון נהיגה בינלאומי. הדבר מעוגן באמנה בדבר תנועה בינלאומית בדרכים. מדינת ישראל, כמו מדינות רבות אחרות, מכירה בתוקפו של רשיון נהיגה מסוג זה, לפרק זמן מוגבל, מבלי שמחזיקו יידרש לעבור מבחנים נוספים. ואילו מתושבי ישראל, דורשת המדינה לנהוג עם רשיון ישראלי בר תוקף, על כל החובות הכרוכות בכך. לשיטתה של המבקשת, כל אזרח ישראלי חייב ברשיון נהיגה ישראלי, גם אם אינו תושב ישראל וגם אם שהה שנים רבות מחוץ לישראל, אלא אם נעדר מישראל משך שנה רצופה. פרשנות זו עשויה ללכוד ברשתה מקרים רבים של "יורדים", אזרחי ישראל שהעתיקו זה מכבר את מקום מושבם למדינות הים, אינם מחזיקים ברשיון נהיגה ישראלי אך מבקרים בישראל לעיתים מזומנות. לכן, אני מתקשה לקבל את מבחן האזרחות כמבחן שאין בלתו לצורך תחולתה של תקנה 567א. לטעמי, יש להעדיף את הפירוש בו נקט בית משפט קמא, ולפיו תקנה 567 קובעת את הכלל כי מי שאינו תושב ישראל רשאי לנהוג בישראל בהחזיקו רשיון זר. תקנה זו תחול על כל מי שמגיע לישראל לתקופה ארעית, תייר ותושב חוץ, גם אם הוא מחזיק באזרחות ישראלית. תקנה 567 תוקנה בשעתו, ונקבע בה במפורש מבחן התושבות, לעומת הנוסח הקודם שהיה מסורבל יותר. מבחן התושבות הוא מבחן עובדתי-משפטי, שיש לבוחנו בכל מקרה על פי נסיבותיו - ראה, לדוגמה, ת.א. (שלום י-ם) 13536/04 סגל נ' הפול "המאגר הישראלי לביטוחי רכב" (פורסם בנבו, 30.7.2006); ע"א (מחוזי י-ם) 4495/03 בסינה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ תק-מח 2004(2) 2638 (2004). תקנה 567א עניינה בסוג מיוחד של מקרים. היא חלה על מי שהגיע לישראל מתוך מטרה להפוך את ישראל למרכז חייו ולהשתקע בה, וכפי שנאמר על ידי בית משפט קמא, ניתן להסיק זאת גם מכותרתו של הסעיף "רשיון נהיגה לעולה ולתושב חוזר". תקנה 567א הוספה והורחבה, כך שתחול, בנוסף לעולים חדשים, גם על תושבים חוזרים ועל אזרחים ישראלים, ופרק הזמן לצורך המרת רשיון הנהיגה הזר לרשיון ישראלי, הוארך משלושה חודשים לשנה. בכך ביקש המחוקק להקל עם עולים ותושבים חוזרים, לרבות כאלו המחזיקים באזרחות ישראלית, שמגיעים לישראל בכוונה להשתקע בה. תקנה זו אינה חלה על המבקש, מאחר שלא הגיע לישראל בכוונה להשתקע בה, ואין לראות בו עולה חדש או תושב חוזר" (אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים , עמ' 10-11( טיעוני הצדדים וריבוי הפסיקה שהוגשה מלמדים כי התקנות הנ"ל , אף בנוסחן החדש, עדיין לוקות בעמימות ובאי בהירות שהעסיקו ומעסיקים את בתי המשפט. גם משום כך ראוי להחיל על האירוע את תקנה 567 בהיות עמדה זו סבירה, הגיונית המאפשרת ודאות במשפט והמיטיבה עם הנוהג בתום לב. מסקנה זו עומדת בקנה אחד אף בהיבט הביטוחי, שכן בנסיבות בהן אין מקום לסבור כי היה פגם בכושרה של דפנה לנהוג, יש לאמץ גישה פרשנית ליברלית לתקנות התעבורה, ולהכיר ברשיונה הזר כרשיון תקף (ר' ת"א מחוזי חי') 308/96 אזולאי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ תק-מח 98(3) 2656 (1998); ע"א (מחוזי תל אביב) 3106/99 שניידר נ' הדבר חברה לביטוח בע"מ תק-מח 2002(2) 60910 (2002). בענייננו, ביהמ"ש בהליך הפלילי - התעבורתי לא מצא פגם בכושרה של דפנה לנהוג ולכן זיכה אותה מעבירה של נהיגה ללא רישיון. לסיום, לא יהיה זה מיותר לציין, כעמדת קרנית, כי נוכח התכלית הסוציאלית שעומדת בבסיסו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975, להבדיל מהתכלית שעומדת בבסיס דיני התעבורה, יש ליתן פירוש מצמצם למקרים של נהיגה ללא רישיון, באופן שיחולו על מקרים חמורים ו/או חריגים במיוחד, ובהתאם לגישה זו יש מקום להבחין בין פגם פורמלי לבין פגם מהותי ברישיון הנהיגה. במקרה דנן לא נטען כי רשיון הנהיגה האמריקאי בו החזיקה דפנה לא תאם לכלי הרכב בו נהגה בעת התאונה. מבחינה מהותית לא נמצא פגם ברישיונה הזר של דפנה ואין מחלוקת כי עברה בהצלחה מבחן כשירות לנהיגה כדין. בנסיבות המקרה המחלוקת בין הצדדים בנוגע לתוקף הרישיון (אם כזו קיימת) הנה פורמלית גרידא. שוכנעתי לקבוע כי בעת התרחשות התאונה היה ברשותה של דפנה רישיון נהיגה תקף. סוף דבר על המקרה שבפנינו חלה תקנה 567 לתקנות, רישיון הנהיגה האמריקאי של דפנה דינו כרישיון נהיגה תקף בישראל בעת התאונה ולפיכך פוליסת ביטוח החובה שהונפקה על ידי נתבעת 2 תקפה. לאור האמור, החבות לפיצוי התובע מוטלת על הנתבעת 2, המבטחת. לאור האמור לעיל ולנוכח קביעותיי לא מצאתי צורך להתייחס ליתר טענות ב"כ הצדדים בסיכומיהם לרבות לא ביחס לטענות שהועלו כנגד פלתורס ביטוח בע"מ. ההודעות כנגד הצדדים השלישיים שהוצאו על ידי הנתבעת 2 (קרנית) - נדחות, וההודעה של דפנה כנגד אליהו מתקבלת. נתבעת 2 תשא בהוצאות קרנית וה"ה שנפלד וכן בשכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ ומע"מ כחוק לכ"א (קרנית -שנפלד). משפט תעבורהרישיון נהיגה