להלן פסק דין בנושא פרמיית ביטוח רכב: 1. עניינה של תובענה זו, בתביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבעים בגין יתרת חוב שנותרו הנתבעים חבים לתובעת, בגין פוליסת רכב. התובעת ביטחה את רכב הנתבעים מסוג איסוזו טרופר (להלן: "הרכב"), לתקופה החל מיום 3.1.02 ועד ליום 2.1.03 (להלן: "תקופת הביטוח"). הנתבעים חויבו, לטענת התובעת, לשלם פרמיות שנתיות בסך של 11,379 ₪. על חשבון הפרמיות השנתיות, שילמו הנתבעים לתובעת, סך של 7,491 ₪, חויבו בגין תוספת לביטוח ב- 561 ₪ וזוכו בגין ביטול הביטוח, בסך של 1,283 ₪ ונותרו חייבים לתובעת, סך של 3,166 ₪ ולפיכך בגין יתרת חוב זו, הוגשה התובענה שבפני. 2. לטענת הנתבעים, הרכב בוטח בעבר, באמצעות סוכנות הביטוח ידידים, מחודש דצמבר 2000 ועד דצמבר 2001. משתמה תקופת ביטוח זו, פנתה התובעת אל הנתבעים והציעה להם, באמצעות אחד בשם, אמיר אלון מסוכנות ידידים, לחדש את ביטוח הרכב לשנה נוספת, במחיר פרמיה שיהיה גבוה, לכל היותר, במאות שקלים בודדים, מזה אשר שולם בשנה קודם לכן (6,603 ₪). 3. שני הצדדים אינם חלוקים, כי הפוליסה אכן היתה ונכנסה לתוקף החל מיום 3.1.02, אלא שהם חלוקים באשר לגובה הפרמיה שהוסכמה, כאשר התובעת טוענת, כי הפרמיה היתה בסך של 11,329 ₪ ואילו הנתבעים טוענים, כי סוכם על פרמיה בסך של כ- 7,000 ש"ח. 4. חיזוק מה לגירסת הנתבעים, כי הפרמיה בגין הפוליסה היתה אמורה להיות נמוכה יותר מזו שהתובעת דורשת, ניתן למצוא דווקא בעדותה של עדת התביעה היחידה, הגב' נאה נתלי, שבתצהירה מאשרת, כי הנתבע התמרמר על גובה הפרמיה (סעיף 8 לתצהיר העדות הראשית), וכי גם מנקודת הראות של התובעת היה ניתן להוזיל את הפרמיה, על-ידי הצגת אישור בדבר העדר תביעות ועל-ידי הצגת הצעה זולה יותר מחברת ביטוח אחרת (סעיף 10 לתצהיר הגב' נתלי). הנתבע המציא אישור בדבר העדר תביעות, אך לא היה באישור זה, כדי להעניק לו, לפי גירסת התובעת, את ההנחה, שכן האישור היה לגבי שנה וחצי ולא לשלוש שנים כפי שדרשה התובעת ולפיכך, לא רק שלא ניתנה הנחה, אלא הפרמיה הוגדלה (בסך של 561 ₪) (סעיף 11 לתצהיר הגב' נתלי). גם הצעת ביטוח של חברה אחרת שהציג הנתבע, לא סיפקה את התובעת, שכן לטענת התובעת, קיימים הבדלים מהותיים בין ההצעה של חב' אחרת, שהציג הנתבע, לבין הכיסוי הביטוחי שקיבל בפועל מן התובעת ולפיכך, לא סברה התובעת, כי יש להפחית את הפרמיה, גם בגין עילה זו (סעיף 13 לתצהיר הגב' נתלי). 5. במהלך תקופת הביטוח (ביום 14.10.02), היה הנתבע מעורב בתאונת דרכים והתובעת שילמה את נזקי צד ג'. מאידך סירבה התובעת, לשלם את הנזקים שנגרמו לרכבו של הנתבע, לפי גירסתו בסך של 16,000 ₪ וגם לא את סכום הנזק שנגרם לרכבו, לפי גירסת התובעת, בסך של 3,600 ₪. 6. העובדה כי היתה מחלוקת בין הצדדים בקשר לגובה הפרמיה, היתה "סוד גלוי". כבר ביום 13.5.02, נשלחה הודעה לתובעת, על ידי חברת כרטיסי האשראי (ויזה) ולפיה הנתבע טען, כי העיסקה היתה בגובה 6,500 ₪; מכתב זה נתקבל אצל התובעת רק ביום 20.5.02 (ראה חותמת מחלקת הגביה על נספח ד'1 לתצהיר הגב' נתלי); מכתב נוסף נשלח על ידי חברת כרטיסי האשראי, ביום 4.6.02, וגם הוא התקבל אצל התובעת, ביום 12.6.01 (כנראה הכוונה היתה לשנת 2002 ולא 2001, כפי שהופיע בחותמת נתקבל) ושם צוין והובהר, כי המבוטח מסכים ומאשר, כי העיסקה שסוכמה, עמדה על 6,500 ₪ (ראה נספח ד'2 לתצהיר הגב' נתלי). 7. בעקבות מכתבים אלו של חברת כרטיסי האשראי והשיחות הטלפוניות הרבות שהיו לתובעת עם הנתבעים (סעיפים 8, 11, 12 לתצהיר הגב' נתלי), לא ברור, מדוע לא מצאה התובעת לנכון להודיע לנתבעים בנסיבות אלו, על ביטול הפוליסה, עקב חוסר ההסכמה, בקשר לסכומי הפרמיה והחשוב מכך, מדוע הכירה בנזקי צד ג', מכח הפוליסה ושילמה את נזקיו (בסך של 12,060 ₪, ביום 8.12.02), ולא הסכימה מאידך, לכסות את נזקיו של הנתבע. 8. אין חולק, כי נזקי הנתבע עמדו על סך של לפחות 3,600 ₪ (ראה סעיף 17 לתצהיר הגב' נתלי) ולא ברור לי כיצד ניתן להעלות טענת השתתפות עצמית פעמיים באותה תאונה, כאשר יש להניח, כי הנתבעים נדרשו לשלם את ההשתתפות העצמית כבר בעת ששולמו נזקי הצד השלישי ואם אלו לא נגבו, הרי שקרוב לודאי, שכנגד תשלום נזקי רכב הנתבעים, לתובעת הזכות לגבותם. הנתבע לא הגיש תביעה שכנגד ולא טען טענת קיזוז (אלא להפך, בתצהירו הודיע הנתבע, כי נזקים אלו, הם עילה לתובענה אחרת - בהתאם לאמור בסעיף 5 לתצהיר עדות ראשית של מר עמר) ולפיכך, לא עומדת טענה זו לדיון כאן ובלאו הכי, אני פטור מהכרעה בה. 9. כאמור, אין חולק, כי בין הצדדים נכרת הסכם לעריכת פוליסת ביטוח על הרכב למשך תקופה של שנה, שתחילתה ביום 3.1.02 ונותר אפוא לדון בשאלה, האם הוסכם בין הצדדים, שיעור הפרמיה שיש לשלם, בגין אותה פוליסה. 10. כלל אוניברסלי הוא, כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו - בין טענה חיובית ובין שלילית - עליו הראיה. הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע, נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים: האחד - "המוציא מחברו עליו הראיה"; ויכול שיהא זה התובע ויכול שיהא זה הנתבע, הכול לפי העניין; והשני - "דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי"; הן לעניין הוכחת יסודות העילה/ההגנה והן לעניין הפרכתן של חזקות (ראה י. קדמי, "על הראיות", 1508). בעניינו, מדובר בתביעה של מבטחת, לקבלת פרמיות הביטוח מהמבוטח, כאשר לצורך פסק דין זה, השאלה השנויה במחלוקת איננה עצם קיומה של הפוליסה, כי אם כוונת הצדדים בקשר למחיר הפרמיה שיהיה על הנתבעים לשלם בגין אותה הפוליסה. הנתבעים כפרו בגובה הפרמיה הנתבעת ולפיכך, מוטל על התובעת הנטל להוכיח תביעתה דהינו את גובה הפרמיה המוסכמת. 11. בדיון שנערך בפני ביום 22.12.95, שמעתי את עדותה של העדה מטעם התובעת, הגב' נאה נתלי, ולבד מעדות זו, לא שמעתי עדויות נוספות מטעמה. באותו הדיון שמעתי גם את עדותו של הנתבע מר עמר מוריס - הנתבע 2. כל אחד מן העדים, כשהציג את גרסתו, הותיר בי את הרושם, כי עדותו עקבית, בטוחה ואמינה, אלא שכפי שיפורט בהמשך, ההכרעה בתובענה, לבד ממשקלן של העדויות ומהימנותן, תיעשה בשימת דגש רב על דרך התנהלותם של הצדדים, לאחר הוצאת הפוליסה. הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת היא מהמלאכות המובהקות והקשות המוטלות על בית-המשפט וביהמ"ש מחליט בו על פי אמירותיהם, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך האירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970). ההתרשמות היתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף את ההתרשמות וחרף כל מגבלה והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה. לא הבעת פניו של בעל-הדין ולא יפי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית-המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. יכול בית המשפט וצריך לשית לבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת או בצורה מקוטעת ומגומגמת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההיגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העדים וכיוצא בזה. 12. לבד מעדותה של העדה מטעם התובעת, הגב' נתלי, לא הוצגה לי הצעת ביטוח או הסכמה לגבי הארכתה של פוליסה משנה קודמת. הצדדים חלוקים ביניהם אם מדובר בהארכה או בפוליסה חדשה. לפי גירסת התובעת מדובר בפוליסה חדשה, ומן הדין היה שתציג, לנוכח טענה זו, הצעת הביטוח או ההסכמה בדבר עריכתה לרבות לגבי המחיר המוסכם שכן פוליסות חדשות (לעומת פוליסות מתחדשות או מוארכות), מטבען שהן נעשות על בסיס הצעה שהגיש המבוטח לחברת הביטוח, בטרם זו הסכימה ועשתה פעולת "קיבול" על-ידי שליחת הפוליסה. בפראקטיקה הנהוגה בין חברות הביטוח למבוטחיהן, נוהגות חברות הביטוח להתבסס על הצעת ביטוח, בטרם מונפקת פוליסת הביטוח. כבר נקבע לא אחת, כי הצעת ביטוח אינה דבר המחויב על-פי חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק") ואולם היעדרה, יש בה כדי להצביע על כך שלא היתה גמירות דעת לגבי אותו רכיב השנוי במחלוקת ובענייננו, גובה הפרמיה, ויש בהעדרה גם להצביע על אי קיום חובת הגילוי כלפי מבוטח, ואי העמדתו על תנאי החוזה והשלכותיהם (הדגשות שלי- י.ש.) (ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר פ"ד מט(2) 749). חלף העובדה, כי בחוק חוזה ביטוח אין חיוב במתן הצעת ביטוח, הרי שאם נבחן את הדברים בהתאם להוראותיו של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), הרי שהצעת הביטוח הופכת בדרך כלל, לפעולה המחויבת והמתבקשת על-פי דין, ובנסיבות המקרה שבפנינו בפרט. כידוע, דיני הביטוח הם ענף של דיני החוזים הכלליים, וחוזה הביטוח (הפוליסה), הינו חוזה לכל דבר ועניין. בהתאם לדברים, כל עניין שאין בו הוראות, הרי שהוא מקבל את השלמתו מדיני החוזים הכלליים, וברוח דברים אלו, גם אם על-פי חוק חוזה הביטוח, ההצעה הינה בגדר המלצה בלבד, הרי שבהתאם לסעיף 1 לחוק החוזים הקובע, כי "חוזה נערך בדרך של הצעה וקיבול", הצעת הביטוח, בפוליסה חדשה הופכת בדרך כלל לאקט מחויב על-פי דין. על חברת הביטוח מוטלת החובה לציין באופן מפורש את הסייגים לחבותה על-פי הפוליסה ואת מחיר הפרמיה כנדרש, חובה הנובעת מחובת תום הלב במהלך מו"מ לקראת כריתת חוזה, לפי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) (ראה ע"א 420/83 אשור נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מד (2) 650, 627), ואין זה מתקבל על הדעת, כי חברת הביטוח תצא ידי חובתה בקשר לכך, באמצעות עריכתן של הסכמות בעל-פה בלבד, אלא מתבקש הוא, כי במקרה כגון זה, יערך מזכר להסכמות הצדדים, עליו חתומים מי שביניהם נערכו ההסכמות השונות (למשל הסוכן עם חב' הביטוח) ולכל הפחות, המבוטח עצמו. 13. כאמור, הפוליסה וההסכם שנכרת עם חברת הביטוח, הוא חוזה לכל דבר ועניין, שיש לפרשו, בהתאם לדיני הפרשנות הכלליים החלים על חוזה. מן המפורסמות הוא הכלל לפיו, בבואו של בית המשפט ליתן פירוש בקשר לספק המתעורר בקשר לאיזה מתנאי חוזה הביטוח, הרי שיש להעדיף את הפירוש שלטובת המבוטח. ברוח דברים אלו, ובצירוף הכלים שמעניק חוק החוזים בעניין זה, אבחן את הפוליסה, ואת כוונת הצדדים העומדת מאחוריה בפרט; ובכלל זה גם בכל הנוגע לפרמיה שהוסכמה בין הצדדים. הגישה הפרשנית בסוגיית פרשנות חוזה בדרך כלל היא, כי "בעימות בין לשון החוזה לבין כוונת עושיו - יד האחרונה על העליונה" (ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, הוצאת דין, תשנ"ה, עמ' 303 וכן ד' פרידמן, נילי כהן, חוזים כרך א', הוצאת אבירם, עמ' 270). על-פי גישה זו, אין פרשנותו של סעיף בחוזה מתמצית בבחינת משמעותן הלשונית של המילים הכתובות, ובבוא בית המשפט לפרש חוזה, אל לו להיות כבול למובן המילולי של המילים, מקום שתכלית החוזה ונסיבות כריתתו מצביעים על כוונה אחרת מזו העולה מהמילים בלבד (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט' (2) 265; דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נו' 348 והאזכורים שם). ע"א 3001/02 קופרשטוק מרים נ' הגב' שרה אשכנזי [פדאור (לא פורסם) 02 (6) 286]. בע"א 4628/03 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991), מט' (2) 265 נקבע, כי חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכלית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. התכלית האובייקטיבית היא אומד דעתם של הצדדים - המטרות, האינטרסים והתכליות שהצדדים גמרו בלבם ונתנו לכך ביטוי חיצוני בהתנהגותם; באומד דעת זה עוסק סעיף 25 לחוק החוזים. עם זאת, אין להגביל את פירושו של החוזה אך לאמת המידה של אומד דעת הצדדים. כאשר ניתן לחשוף את כוונתם המשותפת "האמיתית" של הצדדים, הלא היא התכלית הסובייקטיבית של החוזה, תועדף כוונה זו על פני התכלית האובייקטיבית. ברם, מקום שאומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף, והחוזה יפורש על פי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו - המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מסוג זה או מטיפוס החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית מוסקת, מתוך אופייה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים. היא נלמדת מסוג ההסכם והיא נקבעת על פי מבחן אובייקטיבי המושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא ונגזרת משיקולים של היגיון ומשיקולי יעילות עסקית. מכל הטעמים האמורים לעיל, אני מגיע למסקנה, כי גם על פי המבחן הסובייקטיבי וגם על פי המבחן האובייקטיבי, התובעת לא התכוונה כי מחיר הפרמיה שצוינה בפוליסה תחייב את הצדדים וברור, כי הסכום שצוין, היווה בסיס למו"מ, בקשר להנחות בגין העדר תביעות או הצעות ביטוח זולות יותר שיתקבלו מחברות אחרות, כבסיס להפחתת כל הפרמיה הנקובה. 14. עדותה של העדה מטעם התובעת, הגב' נתלי, היתה "עדות יחידה". כאשר צד בהליך מבסס את תביעתו על עדות יחידה שאין לה סיוע, הרי במקרה שביהמ"ש מוכן להסתפק בעדות זו, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971, עליו לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה כזו (ראה ע"א 231/72 עיזבון אלמליח נ' ישראל זוטא ואח' פד"י כז (1) 679, ע"א 268/71 עיזבון שמחה גוליס נ' מינה לינצר פד"י כו (2) 761). חולשת ראיותיו של הצד האחר במשפט, אין בה כשלעצמה כדי לחזק את העדות היחידה שהובאה על ידי התובע (ראה 394/62 חב' מידן כרמל נ' ויקטור רפאול פד"י יז (2) 987). כאמור, "עדות יחידה" שהובאה על ידי התובעת לביסוס תביעתה, הינה עדות שאסור שיתעוררו בה ספקות, סתירות ותהיות וביהמ"ש חייב להיות משוכנע כי ניתן לבסס על עדות יחידה זו את ממצאיו. עדות זו של הגב' נתלי, היתה עדות שלא ניתן לסמוך עליה ולהשתית על פיה את התביעה. עדה זו לא הכירה את פרטי ההצעה שניתנה לנתבעים והסתבר, כי היא כלל לא היתה בתקופה הרלבנטית בעבודה, שכן שהתה בחופשת לידה, והיא ביטאה את הדברים בצורה הטובה ביותר כשאמרה "אני לא יודעת למה ביקשו ממני לבוא להעיד בבית המשפט. אני לא טיפלתי בתביעות רכב. אני טיפלתי בעניין החיתום. אני ידעתי מפקידת התביעות כי היתה בעיה עם חוב בפוליסה" (פרוטוקול מיום 22.12.05, בעמ' 3). 15. הן התובעת והן הנתבעים נותנים גירסה שונה בקשר לגובה הפרמיה המוסכמת. התובעת מציגה את הפוליסה כראיה לסכום שהוסכם ומנגד באה טענת הנתבעים ולפיה הסכום המצוין בפוליסה אינו הסכום שסוכם, ומהווה לכאורה, עמדה הסותרת מסמך כתוב. גם אם היה ניתן לקבל את עדותה של הגב' נאה נתלי כעדות מספקת, היתה נשארת השאלה, האם הפוליסה הינה בגדר מסמך בכתב, שלא ניתן לסותרו. אכן, כאשר "עסקה" כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם, ועל כן המגמה הבסיסית, הן של החוק - הוראות הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותמאני והן של ההלכה הפסוקה, היא שלא להתיר הבאת עדות בעל פה "כנגד תוכנו" של מסמך. ברם, אין מניעה להביא עדות בעל פה "כנגד התביעה", לאמור: עדות שאינה פוגעת במישרין בתוכנו של המסמך, אלא נוטלת ממנו, כמות שהוא ומבלי לשנות את תוכנו, את כוחו לשמש בסיס לחיוב המתבקש ממנו. הוא שנאמר, יש להבחין בין עדות הבאה לסתור את תוכנו של המסמך בעת עשייתו, לבין עדות המכוונת "להוסיף" עליו, כאשר האיסור מתייחס אך ורק לעדות המכוונת לתכלית הראשונה, ואילו לתכלית השנייה - עדות בעל פה מותרת. (ראה י. קדמי, "דיני ראיות", עמ' 1305, 1317). בענייננו, אמנם הנתבעים מסכימים למרבית מתנאי הפוליסה שהוצאה עבור הנתבע, אלא שלטענתם, סכום הפרמיה המוסכם הינו שונה והפוליסה אינה יכולה לשמש כמקור לחיוב. הטענה כי, טענה זו עומדת בניגוד למסמך כתוב (לתנאי הפוליסה הנוכחית), אינה עומדת במבחן הדין וההיגיון, שכן פוליסה זו לא נערכה על דעתם של הנתבעים, לא נתנו מעולם את הסכמתם לסכומים המצוינים בה, ולכן אינה יכולה להיות בגדר מסמך בכתב, כמשמעו בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה. יתר על כן, מעדות הגב' נתלי היה ניתן ללמוד, כי המחיר הינו בסיס למו"מ ולא מחיר סופי ואם הנתבע היה מציג הצעת חברת ביטוח אחרת זולה יותר, היתה הפרמיה משתנה בהתאם. בנסיבות אלו ניתן לקבוע, כי לא היה מפגש רצונות לענין גובה הפרמיה, לא היה מסמך כוונות ולא היתה הסכמה בין הצדדים. 16. לאחר ששמעתי את העדויות והובאו בפני הראיות, אני קובע, כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, לא הוכיחה תביעתה ולכן, דין התביעה להידחות. 17. הנתבעים לא הגישו תביעה שכנגד ולכן לא נידונה (ובלאו הכי לא נדחתה) טענת התובעת, כי היא שילמה לנתבע, בדרך של קיזוז, את סכום הנזק שנגרם לרכב ושאושר על ידי השמאי. 18. הנתבעים תרמו תרומתם הנכבדת לכך שלא הוסכם, לא לובן, לא חודד ולא הוברר עניין גובה התשלום שעליהם לשלם בגין הפוליסה. הנתבעים גם הם נהגו בעצימת עיניים כאשר ידעו, כי חברת הביטוח דורשת מהם פרמיה גבוהה יותר, אך למרות זאת המשיכו לנהוג כאילו הפוליסה שרירה וקיימת, מבלי שטרחו להבהיר ולסכם באופן סופי את המחיר. לאור תרומתם זו של הנתבעים, לא מצאתי, כי יש לזכותם בהוצאות ולפיכך, אני קובע, כי התביעה נדחית, אך כל צד ישא בהוצאותיו. רכבביטוח רכבפוליסהפרמיית ביטוח