מהו נטל ההוכחה בתביעות ביטוח ? על המבוטח רובץ הנטל להראות שלושה אלו: ראשית, הסיכון אשר התממש הוא מן הסיכונים המכוסים על ידי הפוליסה. שנית, הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזקים המכוסים בפוליסה. שלישית, הנזק שנגרם אירע, במישור הסיבתי, כתוצאה מהתממשות הסיכון המכוסה. הוכחת שלושת האלמנטים הללו מוטלים על כתפי המבוטח, הניזוק, לצורך הוכחת עצם האחריות החוזית מכוח חוזה הביטוח. מובן, כי לאחר קביעת החבות החוזית טרם נשלמה מלאכתו של הניזוק. הניזוק מבקש שיפוי עבור נזק. עליו להוכיח בראיות את שיעור הנזק. בהיעדר ראיות באשר לשיעור הנזק, עלול הניזוק לצאת וידיו על ראשו. השלב הראשון הינו קביעת האחריות. השלב השני הינו קביעת שיעור הנזק. רק עמידה בשני השלבים תקנה את השיפוי הביטוחי. להלן דוגמא לפסק דין בעוסק בנטל ההוכחה בתביעות ביטוח: פסק-דין לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופט ג' ברק), מיום 30.6.04 (ת"א 5429/01), שדחה את תביעת המערערים לתשלום תגמולי ביטוח בסך 689,527 ₪ בגין פריצה לחנות שבבעלותם. 1. רקע (א) במועדים הרלוונטיים לתביעה היו המערערים בעלים של שתי חנויות לממכר נעלים ובגדי ספורט; האחת בצומת ביל"ו (להלן: "החנות בצומת ביל"ו") והשנייה ברחוב אחוזה ברעננה (להלן: "החנות ברעננה"). החנות ברעננה נסגרה ביום 1.2.2001. המשיבה היא חברת ביטוח אשר ביטחה את המערערים בתקופה שתחילתה ביום 24.9.00 וסיומה ביום 30.9.01 בפוליסה המכונה "בית עסק" שכללה ביטוח למקרה פריצה (להלן: "הפוליסה"). (ב) בלילה שבין יום 8.10.00 ליום 9.10.00, ערב יום כיפור, נפרצה החנות בצומת ביל"ו ורכוש שהיה בה נגנב (להלן:"אירוע הפריצה"). המערערים פנו למשיבה ותבעו פיצוי בגין נזקי אירוע הפריצה על-פי הוראות הפוליסה. המשיבה הסכימה כי אירוע הפריצה הוא מקרה ביטוח כמשמעותו בפוליסה וכי היא חבה בתגמולי ביטוח בגינו. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בעניין היקף הנזקים שנגרמו באירוע הפריצה, אך המשיבה הסכימה לשלם למערערים, ואכן שילמה, את סכום תגמולי הביטוח שעליו לא חלקה 236,310 ₪. אשר ליתרת הסכום שבמחלוקת הגישו המערערים את תביעתם לבית משפט קמא. (ג) עיקר המחלוקת נגע לכמות המלאי שהייתה בחנות בצומת ביל"ו ערב הפריצה. בכתב התביעה טענו המערערים כי נזקי אירוע הפריצה על פי חוות דעת שמאי אינדיפנדנט אופניון בע"מ הם: 578,567 ₪ בגין חוסר במלאי, 20,398 ₪ בגין נזק לציוד ו - 13,817 ₪ בגין שונות. לאחר ניכוי סכום הנזק שבו הכירה המשיבה הסתכמו נזקי המערערים ב- 366,472 ₪ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה עד ליום הגשת התביעה הוא עלה לסכום כולל של 389,527 ₪. נוסף על כך תבעו המערערים סך 300,000 ₪ בגין נזקים של אובדן הכנסה והפסד לקוחות שנגרמו להם מהפרת הפוליסה על ידי המשיבה. המערערים העמידו את תביעתם על סך 689,527 ₪. (ד) בכתב ההגנה טענה המשיבה כי הסכום ששילמה למערערים כיסה את מלוא נזקיהם מאירוע הפריצה, כאמור בדוח שמאי שמינתה לבדיקת הנזק. משלא הפרה המשיבה את תנאי הפוליסה אין גם מקום לתביעת הפיצויים שהגישו המערערים. (ה) הצדדים הסכימו כי שווי המלאי בשתי החנויות יחד ערב הפריצה היה כ - 919,000 ₪. כמו כן הסכימו כי לאחר הפריצה נותר בחנות בצומת בילו מלאי בשווי 132,246 ₪. המחלוקת התרכזה בשאלה מה היה שווי המלאי בכל אחת מהחנויות, כאשר לטענת המערערים בחנות ברעננה היה מלאי בשווי 208,719 ₪ ויתרת המלאי הייתה בחנות בצומת ביל"ו, בעוד שהמשיבה טענה שבחנות ברעננה היה מלאי בשווי של כ - 550,000 ₪ והיתרה בחנות בצומת ביל"ו. כל אחד מהצדדים תמך את עמדתו בחוות דעת של שמאי מטעמו. סוגיה זו היא שהובאה להכרעתו של בית משפט קמא. 2. פסק דינו של בית משפט קמא (א) בית משפט קמא דחה את טענת המערערים בדבר העברת נטל השכנוע אל המשיבה להראות כי חל סייג בפוליסה הפוטר אותה מחבותה למערערים, וקבע כי "על התובעים להוכיח בראיות את שיעור הנזק והעובדות השייכות לקביעת שיעור הנזק" (סע' 5(ב) לפסק-הדין). בית משפט קמא מיקד את המחלוקת בשאלת זכאותם של המערערים לתגמולי ביטוח נוספים בגין שווי המלאי הגנוב. (ב) בית משפט קמא קבע כי המערערים לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי לקבלת תביעתם מפני שהעדויות שאותן הביאו לא ביססו את הנזק שטענו לו. כך למשל אמר בית המשפט על עד המערערים מר גלעדי: "עדותו וחוות דעתו של מר גלעדי הן שטחיות, בלתי מבוססות ומובאות מכלי שני..." (סע' 12(ז) לפסק-הדין). על עדותו של עד המערערים מר סרגני נאמר: "לא אוכל לסמוך על עדותו ועל חוות דעתו כדי לקבוע כי על ידי ראיות אלו הצליחו התובעים להוכיח סכומי הנזק אליהם מתייחס מר סרגני..." (סע' 13(א) לפסק-הדין). אמנם בית משפט קמא גם לא קיבל חלק מעדויות המשיבה מחמת קשיים ראייתיים, אך לא ראה בעצם הדחייה האמורה כדי לסייע למערערים בהרמת הנטל שבה כשלו. (ג) לפיכך דחה בית משפט קמא את התביעה הן בגין הסחורות שנגנבו הן בגין פיצויים עקב הפרת תנאי הפוליסה וחייב את המערערים לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. 3. טענות המערערים (המשיבים שכנגד) (א) המערערים חוזרים לפנינו על טענותיהם בבית משפט קמא ומוסיפים וטוענים שבית משפט קמא התעלם מהראיות שהביאו לתמיכתן. (ב) המערערים טוענים שבית משפט קמא לא נתן את המשקל הראייתי הראוי לספירת המלאי שנערכה ביום 12.10.00 (יומיים לאחר אירוע הפריצה) בחנות ברעננה (להלן: "ספירת המלאי"), בחלקה על ידי המערערת 2 והשמאי גפן מטעם המשיבה (להלן: "השמאי גפן") ובחלקה על ידי המערערת 2 בלבד שכן השמאי גפן נאלץ לעזוב בטרם הסתיימה. לפי עדות המערערת 2, נותר בחנות ברעננה מלאי בשווי 208,719 ₪ בלבד. השמאי גפן בעדותו טוען כי בחנות נותר מלאי בשווי 550,000 ש"ח. בהעדר ראיה כתובה המוכיחה אחרת ומבלי שהשמאי גפן נתן הסבר בעדותו מדוע קבע כי לאחר הפריצה נותר בחנות ברעננה מלאי בשווי 550,000 ₪ כאשר בספירת המלאי נספר מלאי בסך 208,719 ₪ בלבד, לא היה מקום לדחות את גרסת המערערת 2. בית משפט קמא תחם המחלוקת בקביעת שווי המלאי שהיה ערב הפריצה בחנות ברעננה, ומשכך עדות המערערת 2, שניהלה את החנות ברעננה היא הרלוונטית לעניין ולא היה מקום לדרישת בית המשפט שגם המערער 1 ייתן עדותו. בית משפט קמא לא דן בטענה שבנסיבות המקרה דנן התנהלות משרד השמאים מטעם המשיבה הייתה חסרת תום לב ולפיכך לא קבע כי יש להעדיף על פניה את ספירת המלאי מטעם המערערים ולקבל תביעתם. (ג) עוד טוענים המערערים כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא שדחה את חוות דעת השמאי מתתיהו גלעדי (להלן: "השמאי גלעדי") בשל היותה מבוססת על נתונים חשבונאיים שקיבל ממשרד רו"ח אמיר שלו (להלן: "רו"ח שלו"), הלכה פסוקה היא כי מומחה רשאי להסתמך על דוחות של מומחים אחרים ותוצאות בדיקות שנערכו על ידם בהכנת חוות דעת, כל שכן כשגם רואה חשבון ממשרדו של רו"ח שלו הובא לעדות. עוד טוענים המערערים כי לא היה מקום להפחית ממהימנות עדותו של השמאי גלעדי משום שאינו רואה חשבון שכן תפקידו במקרה דנן היה להסיק מסקנות לגבי שווי המלאי ולכך נדרש שמאי ולא רואה חשבון. (ד) כמו כן טוענים המערערים כי לא היה מקום לדחות חוות דעתו של רו"ח דוד סרגני (להלן: "רו"ח סרגני") בנימוק שהסכומים המופיעים בחוות דעתו לא נקבעו על ידו, שכן גם כאן, כמו בעניין השמאי גלעדי, בהתאם להלכה הפסוקה רשאי מומחה להסתמך על דו"חות של מומחים אחרים ומסקנות שנקבעו על ידם, מה גם שהסכומים נקבעו על ידי רו"ח הברמן, שותפם למשרד של רו"ח סרגני ורו"ח שלו. (ה) לעניין הנזקים שנגרמו עקב אי תשלום תגמולי הביטוח להם זכאים המערערים לגרסתם, המערערים טוענים כי נזקים אלו והיקפם הוכחו על ידם באמצעות עדותה של המערערת 2 וחוות דעתו של רו"ח סרגני, והיה על בית משפט קמא להכיר בהם. (ו) המערערים מוסיפים וטוענים לעניין העברת נטל השכנוע מהמערערים למשיבה כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא בעניין זה המשיבה כן טענה לתחולתו של סייג לחבותה, מכוח סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א - 1981, ס"ח 1005 (להלן: "חוק חוזה ביטוח") שעניינו מרמה בתביעת תגמולים. משכך נטל הוכחת מעשה מרמה על ידי המערערים עובר למשיבה, ואין בראיות אשר הביאה המשיבה בפני בית משפט קמא בכדי להוכיח זאת. מכיוון שהמשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה היה על בית משפט קמא לקבל תביעת המערערים. (ז) בתשובה לערעור שכנגד (הנוגע אך ורק לשאלת שיעור ההוצאות) טוענים המערערים כי יש לדחותו בשל איחור בהגשת עיקרי הטיעון מטעם המשיבה, שכן אלו לא הוגשו ארבעה עשר ימים לפחות לפני מועד הדיון בערעור בהתאם לתקנה 446 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סד"א"), והסנקציה לכך היא דחיית הערעור. (ח) לגופו של עניין עונים המערערים כי על פי ההלכה הפסוקה בית משפט של ערעור אינו נוהג להתערב בשיעור ההוצאות שנקבע על ידי בית משפט קמא, במיוחד בערעור שכל עניינו הוא שיעור ההוצאות. כמו כן טוענים המשיבים כי ההוצאות שנפסקו הן סבירות בהתחשב בהערות בית משפט קמא לעניין עדויות המשיבה. 4. טענות המשיבה (המערערת שכנגד) (א) המשיבה תומכת בפסק דינו של בית משפט קמא מנימוקיו. לטענתה המערערים לא הציגה עילה להתערבות בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא. (ב) לעניין תחולתו של סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח טוענת המשיבה כי לא טענה לסייג מכוחו של סעיף זה שהרי אם הייתה טוענת זאת הייתה פטורה מתשלום כלשהו למערערים, ולכן גם את הסכומים שאינם שנויים במחלוקת לא הייתה משלמת להם. המשיבה לא טענה לתחולתו של סייג המרמה לפי חוק חוזה ביטוח אלה טענה כי התשלום שקיבלו המערערים מכסה את מלוא נזקיהם. (ג) בנוסף טוענת המשיבה כי גם אם היה מקבל בית משפט קמא את עדויות המומחים מטעם המשיבה לא היה בכך בכדי להוכיח הנזקים להם טוענים המערערים. ראשית, המערערים לא הוכיחו שהייתה העברת מלאי בין שתי החנויות או מבית המערערים לחנות בצומת ביל"ו; שנית המערערים לא הוכיחו את כל מרכיבי תחשיב הנזק לו הם טוענים בכך שלא הגישו את ספירת המלאי מיום 31.12.99, על אף שהיא מהווה הבסיס לתחשיב הנזק עליו מסתמכים המערערים ובכך שלא מצוינת בו הסחורה שהייתה בביתם על פי גרסתם; שלישית, טענת המערערים לקיומו של מחסן מלאי בביתם מעידה כי ספריהם נוהלו באופן לא תקין שכן ספריהם אינם מציינים זאת, ולפיכך אינם מקור אמין לצורך הערכת נזקיהם של המערערים; רביעית, המערערים נמנעו מהעדתו של המערער 1 על אף שהוא זה שדיווח למשטרה מהם הפריטים החסרים וערך עם שמאי מטעם המשיבה את השחזור הפיזי בחנות בצומת ביל"ו; חמישית, פוליסת הביטוח אינה מכסה נזקים עקיפים, וגם אם הייתה מכסה זאת הרי שהפרת הפוליסה והיקף הנזקים העקיפים לא הוכחו. (ד) בערעור שכנגד טוענת המשיבה כי ההוצאות בסך 5,000 ₪ אשר פסק לטובתה בית משפט קמא אינו משקף נכונה את עלויות ניהול ההליך ויש לקבוע את ההוצאות בשיעור ריאלי. 5. דיון והכרעה דין הערעור לדחייה. (א) ערעור זה, רובו ככולו, עוסק בממצאים שבעובדה ובעניינים שבמהימנות. דין הוא שבית משפט שלערעור לא יתערב בקביעות שקבעה הערכאה הדיונית בעניינים מעין אלו. אף על פי כן עיינו בטענות המערערים ובחנו אותן על פי החומר שבפנינו ולא ראינו שיש בכל טענות המערערים כדי לשנות מתוצאת פסק הדין דלמטה. בית משפט קמא סקר בפרוטרוט את המסכת העובדתית, עמד בהרחבה על ראיות המערערים, דן בקשיים הראייתיים, נתן דעתו לשיקולים הנוטים לכאן ולכאן, ונימק ביסודיות את ממצאיו וקביעותיו. ממצאי בית משפט קמא מעוגנים היטב בחומר הראיות שהיה לפניו, ואין מקום לשנות מהם. הממצאים הללו תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע בית משפט קמא ולא מצאנו בפסק הדין טעות שבחוק. (ב) כמו כן לא ראינו עילה להתערב בקביעת בית משפט קמא שדחה את הטענה להעברת נטל ההוכחה. המשיבה לא התכחשה לעצם אירוע הפריצה ולא כפרה בטענה שהמערערים סבלו נזק בעטיו. המחלוקת נסבה על שאלת שיעור הנזק בלבד, ובשאלה זו, על כל מרכיביה, חל נטל ההוכחה על המערערים; לא מצאנו ממש בטענת המערערים שהנטל עבר לכתפי המשיבה. כדברי בית המשפט העליון (מפי כב' השופט שמגר): "על המבוטח רובץ הנטל להראות שלושה אלו - ראשית, הסיכון אשר התממש הוא מן הסיכונים המכוסים על ידי הפוליסה: שנית, הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזקים המכוסים בפוליסה. שלישית, הנזק שנגרם אירע, במישור הסיבתי, כתוצאה מהתממשות הסיכון המכוסה. הוכחת שלושת האלמנטים הללו מוטלים על כתפי המבוטח, הניזוק, לצורך הוכחת עצם האחריות החוזית מכוח חוזה הביטוח. מובן, כי לאחר קביעת החבות החוזית טרם נשלמה מלאכתו של הניזוק. הניזוק מבקש שיפוי עבור נזק. עליו להוכיח בראיות את שיעור הנזק. בהיעדר ראיות באשר לשיעור הנזק, עלול הניזוק לצאת וידיו על ראשו. השלב הראשון הינו קביעת האחריות. השלב השני הינו קביעת שיעור הנזק. רק עמידה בשני השלבים תקנה את השיפוי הביטוחי." (רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' אהרון מוריאנו, פ"ד מח(4) 70, 77 (1994)). בענייננו המערערים לא הוכיחו את הנזק שטענו לו, בעוד שהמשיבה שילמה להם תגמולי ביטוח בגין הנזק שלא היה שנוי במחלוקת. (ג) גם דינו של הערעור שכנגד להידחות. דין הוא שבית משפט של ערעור אינו מתערב בקביעת ההוצאות בבית משפט קמא אלא במקרים חריגים בלבד (ראו: ע"א 593/88 ללזר נ' חיים רוכוורגר חב' לבניין והשקעות בע"מ, תק-על 90(3) 645 (1990)). בענייננו, החלטת בית משפט קמא בדבר סכום ההוצאות אשר פסק לטובת המשיבה נובעת מפגמים שמצא בעדויות של העדים מטעמה, וכדברי בית המשפט: "גם עדי ההגנה - שהם כולם בעלי מקצועות רלוונטיים: מר רזניק - רואה חשבון, מר בן שמואל ומר גפן - שמאים, גם בעדויותיהם אין את אותה בדיקה ממשית, שעד מומחה חייב לבדוק כדי להגיע לתוצאות שבמומחיות..." (סעיף 10 (ג) לפסק הדין). בית משפט קמא התחשב בכך בקביעת סכום ההוצאות, וכדבריו של המלומד גורן: "ערכאת הערעור עלולה להתערב, כאשר בית משפט קמא לא נתן טעמים לכך שהוא פסק סכום קטן יותר מהוראות הסיפא לתקנה 512 לתקנות" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 549 (מהדורה שביעית, 2003); לא כך המקרה שלפנינו. בית משפט קמא נימק את החלטתו בעניין ההוצאות ולא מצאנו בהחלטתו אי סבירות המצדיקה את התערבותנו. 6. סוף דבר אשר על כן החלטנו לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד. נוכח התוצאה איננו עושים צו להוצאות. פוליסהנטל ההוכחהתביעת ביטוח