להלן פסק דין בנושא מערכת איתור לרכב - גניבה: בפני תביעה על סך 150,000 ₪ שעניינה נזקים שונים שנגרמו לתובעת כתוצאה מגניבת משאית שבבעלותה, משאית בה היו מותקנים מערכות איתור של הנתבעת. התביעה: א. התובעת עוסקת בפינוי פסולת מסוגים שונים ולשם כך החזיקה בבעלותה במשאית נשוא התביעה, אשר ערכה כ-500,000 ₪. בהתאם לדרישת חברת הביטוח כלל בע"מ אשר ביטחה את המשאית בביטוח מקיף, התקינה התובעת שתי מערכות איתור של הנתבעת, מערכת "פעילה", המופעלת בעזרת שלט קוד, ומערכת "רדומה". המערכות הותקנו ביום 8/3/01. המערכת הפעילה אמורה להתריע מפני חדירה שלא כדין אל המשאית וניסיון גניבה שלה, וכן לסייע באיתור המשאית במקרה של גניבה. המערכת הרדומה מסייעת באיתור הרכב במקרה שהמערכת הפעילה חובלה. לשם הפעלת המערכת הרדומה יש צורך בפניה יזומה של הנתבעת. ביום 7/8/03 נבדקו המערכות ונמצאו תקינות. התובעת שילמה לנתבעת את דמי המנוי החודשיים כסדרם. ב. ביום 18/8/03 בשעה 18:00 לערך - עם סיום יום העבודה השאיר נהג המשאית, יהוד עמוס, את המשאית במגרש ביישוב נוה ימין שבפאתי כפר סבא. ביום 19/8/03 בשעה 1:00 לערך, כשבע שעות לאחר שהחנה את המשאית במגרש, חזר הנהג אל המשאית ולא מצא אותה במקום בו חנתה. לאחר שיחת טלפון אל מנהל התובעת ובעל החברה - יהודה - ומשהתברר כי המשאית לא נלקחה מהמקום על ידי מי מטעם החברה, הגיעו הנהג ויהודה למסקנה כי המשאית נגנבה. יהודה הורה לנהג להודיע לנתבעת על גניבת המשאית, והדבר נעשה בשעה 1:25 לערך. הנתבעת מסרה כי לא התקבלה אצלה כל התראה על גניבה או כל התראה חריגה אחרת מהמשאית. יהודה פנה אל הנתבעת מספר פעמים נוספות במהלך הלילה, אך לא היה בידה כל מידע חדש אודות המשאית והיא לא מסרה על פעילות כלשהי המתבצעת מטעמה לשם איתור המשאית. ג. משראה יהודה כי הנתבעת אינה עושה דבר, ולאחר שכשלו נסיונותיו לאתר את המשאית בכוחות עצמו, פנה לפועל ערבי בשם שאדי מסארווה, אשר עבד שנים רבות במוסך של אחיו, ונעזר בו לצורך איתור המשאית. המשאית אותרה על ידי שאדי, בשעות הבוקר, בשטחי יהודה ושומרון (לפי כתב התביעה בכפר - "באקה אל-שרקיה"). באמצעות שאדי נוצר קשר בין יהודה לבין גנב המשאית, ולאחר מו"מ הוסכם כי המשאית תוחזר ליהודה תמורת 96,000 ₪. ד. יהודה פנה לאחיו ובעזרתו ארגן סך של 96,000 ₪ במזומן אותם מסר לשאדי, במחסום הצבאי הסמוך לבאקה אל-שרקיה. שאדי חזר אל הגנב, מסר לו את כסף הפדיון, וקיבל לידיו את המשאית, אשר כבר היתה בשלבים של פירוק. בשעה 13:00 לערך הוצאה המשאית משטחי הרשות הפלשתינאית לשטחי מדינת ישראל. ה. שמאי מטעם חברת הביטוח אמד את נזקי המשאית בסכם של כ-69,500 ₪. מסכום זה נוכו סך של כ-8,000 ₪ שלא אושר לתשלום על ידי השמאי, וכן השתתפות עצמית בסך כ-4,500 ₪. התובעת קיבלה מחברת הביטוח סך של כ-57,000 ₪. ו. התובעת טוענת כי הנתבעת לא מילאה אחר התחייבותה בכך שלא נתנה לתובעת מידע על דבר הגניבה, לא ידעה על מיקום המשאית ולא על מציאתה - למעט עובדות שנמסרו לה על ידי התובעת. התובעת טוענת כי לו היתה הנתבעת ממלאה אחר התחייבותה היתה הגניבה נמנעת, ולכל הפחות היה הנזק נמנע. ראוי לציין כי לדברי התובעת לא נחתם חוזה כתוב בין הצדדים, ועל כן מחוייבת הנתבעת למלא אחר ציפיה סבירה של לקוח אשר הניח כי הוא משלם תמורת אמצעים לסיכול גניבה ולאתור מיידי של המשאית במקרה של גניבה. ז. התובעת טוענת כי מעבר לפיצוי שנתקבל מחברת הביטוח סבלה התובעת את הנזקים הבאים: 1. דמי פדיון המשאית בסך 96,000 ₪; 2. סכום שלא אושר על ידי השמאי בסך כ-8,000 ₪; 3. השתתפות עצמית בסך 4,500 ₪; 4. 8 ימי עמידה של המשאית בערך כולל של כ-21,000 ₪; 5. פריטים שונים שנגנבו מהמשאית בערך של כ-7,500 ₪; 6. מכשיר רדיו וצ'יינג'ר בערך של כ-2,500 ₪; 7. אובדן הנחת היעדר תביעות בסך 3,000 ₪; 8. התקנות שונות בשווי של כ-1,200 ₪; 9. עוגמת נפש - 40,000 ₪. התובעת העמידה את תביעתה על סך של 150,000 ₪ - לצרכי אגרה. ההגנה: ח. החוזה שנכרת בין הצדדים הוא חוזה השתדלות במסגרתו מתחייבת הנתבעת לספק שירותי איתור ואיכון של הרכב על מנת לסכל אירוע גניבה במידת האפשר על פי הנסיבות, כנגד דמי מנוי חודשיים. ט. הנתבעת מאשרת כי ברכב הותקנה המערכת הנטענת וכי המערכת נבדקה ונמצאה תקינה עובר לאירוע נשוא התביעה. י. הנתבעת טוענת כי לא התקבלה כל חיווי חריג מהמשאית וכי מייד עם קבלת הודעת מנהל התובעת - יהודה - פעלה לאיתור הרכב באמצעים העומדים לרשותה ובכלל זה דיווח למשטרה. מאוחר יותר בשעה 8:30 אותרה המשאית באמצעות המערכת הרדומה שהופעלה על ידי הנתבעת. כוחות אכיפה של הנתבעת הוקפצו בניסיון לאתר את המשאית אך ללא הועיל. לא ניתן היה לחלץ את המשאית שאותרה בשטחי הרשות הפלשתינאית. בשעה 12:40 קיבלה הנתבעת דיווח מהמשטרה כי המשאית נתפסה במחסום בבאקה אל-שרקיה, אך אז התברר כי מדובר בשליחיו של מנהל התובעת שפעלו להשבת המשאית כנגד דמי פידיון. יא. הנתבעת טוענת כי פעלה בהתאם להסכם ההתקשרות שבין הצדדים, ובכלל זה פעלה לאיתור המשאית באמצעים העומדים לרשותה, המערכת הפעילה והרדומה, הפעלת אוכפים, הודעה למשטרת ישראל, ומעקב באמצעות מרכז הבקרה. יב. הנתבעת טוענת כי אינה חברת ביטוח וכי אם יימצא כי התרשלה הרי שאחריותה מוגבלת לפיצוי בגובה סכום דמי המנוי החודשיים כפול 100, ובמקרה זה סך של כ-6,700 ₪. (הנתבעת מפנה בענין זה לפסק דינו של בית הדין לחוזים אחידים). יג. הנתבעת טוענת כי בין הצדדים נכרת חוזה כתוב בנוסח הסטנדרטי שהיה נוהג בעת התקנת המערכת. החוזה עמד למבחן בית הדין לחוזים אחידים, אשר קבע כי סעיפים מסויימים בו אינם יכולים לעמוד. סעיפים אלה תוקנו ואז אושר החוזה על ידי בית הדין. יד. הנתבעת כופרת בנזקים הנטענים וטוענת כי מלוא הנזק שולם לתובעת על ידי חברת הביטוח. עוד טוענת הנתבעת להיעדר קשר סיבתי בין מחדלי הנתבעת הנטענים לבין נזקי התובעת. התובעת בחרה לשלם דמי פידיון בשעה שיכולה הייתה לקבל את מלוא שווי המשאית מחברת הביטוח. דיון: טו. אלה השאלות הדורשות הכרעה בתיק זה: 1. האם נכרת חוזה בכתב בין הצדדים, ומה הדין במקרה שלא? 2. האם התרשלה הנתבעת או חדלה מלקיים את התחייבויותיה כלפי התובעת? 3. מהו סכום הפיצוי שיש להשית על הנתבעת במקרה שתחוייב בדין? טז. טיב ההתקשרות שבין הצדדים - הצדדים נחלקו בשאלה אם נחתם הסכם כתוב בין הצדדים אם לאו. אינני מוצא כי מדובר בשאלה מכרעת, שכן בין אם נחתם חוזה ובין אם לאו יחולו על ההתקשרות התנאים שהיו מקובלים בחוזה עליו חתמו לקוחות הנתבעת באותה עת, בכפוף להוראות בית הדין לחוזים אחידים בענין חוזה זה. ראשית, בעל התובעת - יהודה - לא יכול היה לשלול בעדותו את האפשרות שחתם על חוזה עם הנתבעת, ובשלב מסויים העיד "נדמה לי שחתמתי על הסכם" (פרו' עמ' 7 ש' 26). שנית, לפי סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, שכותרתו: "השלמת פרטים", פרטים שלא נקבעו בחוזה...יהיו לפי הנוהג בחוזים מאותו סוג. אין יסוד לטענת התובעת לפיה בהיעדר חוזה יש לראות את הנתבעת כמי שהתחייבה לאתר ולסכל כל מקרה של ניסיון גניבה. הנכון הוא, שיש להיזקק לחוזים מאותו סוג ועל פיהם לפרש את התחייבויות הנתבעת. במקרה דנן, בהיות הנתבעת מהחברות המובילות במשק בתחום של איצור ואיכון כלי רכב, אם לא העיקרית שבהן, הרי שחוזה מאותו סוג, לצורך "השלמת פרטים", הוא החוזה שעמד לנגד עיני בית הדין לחוזים אחידים, בכפוף לתיקונים שנדרשו בחוזה זה. יז. אינני מקבל את פרשנות התובעת באשר לאופי התחייבויות הנתבעת. הנתבעת אינה חברת שמירה ואינה חברת ביטוח. ברור לכל בר דעת, כי המערכת אשר מותקנת על ידי הנתבעת מוגבלת במגבלות טכניות ואחרות אשר מצמצמות את יכולתה של הנתבעת למנוע גניבה ולאתר כל רכב בכל עת. מנגד, הנתבעת מחוייבת לספק שירותי איכון ואיתור ויש לבחון את פעולות הנתבעת במסגרת התחייבויותיה. ככל שהנתבעת הוכיחה כי פעלה בשקידה סבירה, בכפוף למגבלות דלעיל, תיראה הנתבעת כמי שמילאה אחר התחייבויותיה. את פעולות הנתבעת יש לבחון בכל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו. זו הדרך בה יש לפרש את טיב ההתקשרות שבין הצדדים ולאורה יש לבחון את פעולות הנתבעת. לא זו אף זו, מדברי מנהל התובעת אני למד כי התובעת לא התקשרה עם הנתבעת בכוונה שהאחרונה תסכל כל ניסיון לגניבת הרכב, כטענת התובעת, ועל כן אין מדובר כאן אפילו ב"הסתמכות" של התובעת על התחייבויות "לכאורה" מצד הנתבעת. התובעת לא רכשה את מערכת איתוראן על מנת לסכל גניבה, ואלמלא נדרשה לרכוש מערכת זו על ידי חברת הביטוח כתנאי לרכישת פוליסת ביטוח מקיף, כלל לא הייתה מתקשרת עם הנתבעת. (פרו' עמ' 8 ש' 3). לשון אחרת, התובעת הייתה שוות נפש באשר לטיב ההתקשרות עם הנתבעת ובאשר לטיב ההתחייבויות של הנתבעת כלפיה, והתקשרה עימה בחוזה רק לצורך עמידה בתנאי המיגון שנדרשו על ידי חברת הביטוח. אמנם, אין באלה כדי לפטור את הנתבעת מהתחייבויותיה כלפי התובעת, אך יש בכך כדי להקהות מחודה של טענת התובעת לפיה התקשרה בחוזה עם התובעת כדי להבטיח מניעת גניבה של המשאית. יח. האם התרשלה הנתבעת - לאחר עיון בראיות שהוצגו בפני הגעתי למסקנה כי במעשי הנתבעת לא נפל פגם, וכי הנתבעת מילאה אחר התחייבויותיה כלפי התובעת. התובעת ביקשה להציג בפני בית המשפט מצג ממנו עולה כי הנתבעת לא עשתה דבר וישבה בחיבוק ידיים בשעה שמנהל התובעת הודיע לה על דבר הגניבה, וכיתת את רגליו, ואת רגלי שלוחיו, בחיפושים אחר המשאית, עד אשר איתר אותה בעזרת שלוחיו ודאג לפדותה ולהחזירה לרשותו. כאמור, כל אותה העת לא עשתה הנתבעת דבר ואלמלא עידכן אותה מנהל הנתבעת לא הייתה יודעת הנתבעת דבר על גניבת המשאית ועל הקורות אותה לאחר מכן. הנתבעת הוכיחה כי לא כך הדבר. יט. אכן, במרכז הבקרה של הנתבעת לא התקבל כל חיווי באשר לגניבת המשאית. יש לזכור כי המשאית הושארה במגרש בשעות הערב בשעה 18:00 לערך, ודבר הגניבה נודע כשבע שעות מאוחר יותר בשעה 1:00 בלילה. הגניבה התבצעה בשלב כלשהו במהלך שעות אלה, ולגנבים הייתה שהות מספקת כדי להימלט עם המשאית. איש אינו יודע כיצד התבצע הגניבה. מומחה מטעם הנתבעת העיד כי אלמלא השתמש הגנב בקוד וביצע ניטרול "חוקי" של המערכת הפעילה, הייתה נקלטת התראה במרכז הבקרה של הנתבעת. אני מקבל עדות זו. במקום חניית המשאית לא נתגלו סימני פריצה כלשהם. ברם, הואיל ומדובר במשדר, אשר אמור לשדר קריאה בעת פריצה למשאית או הפעלה לא חוקית שלה, לרבות חבלה במערכת האיתוראן, ומשאין בידינו מידע באשר לאופן הפריצה והגניבה, הרי שאין לשלול גם דרכים אחרות בהן ניתן היה לפרוץ למשאית ולגנוב אותה, מבלי ששודר אות מצוקה מהמשאית או מבלי שאות זה נקלט אצל הנתבעת. בכל אלה אין כדי להעיד על רשלנות של הנתבעת. לטעמי, את פעולות הנתבעת יש לבחון על יסוד מעשיה מרגע שנודע לה על דבר הגניבה ולא על פי העובדה שלא הצליחה לקבל חיווי על דבר הגניבה המתבצעת. כ. מטעם הנתבעת העיד אחראי המשמרת אשר היה בתפקיד בעת האירוע. לרשותו של העד עמד דו"ח פעולה שמילא בסיום האירוע ואשר הוצג בפני בית המשפט. העד נשאל לגבי אסמכתאות נוספות והשיב כי אלה מצויות במחשבי הנתבעת. לאחר סיום שלב הבאת הראיות הגישה הנתבעת "הודעה" אליה צירפה ראיות נוספות, בדמות דו"ח אירוע נוסף, וכן תדפיס מפות המדגימות את מיקום המשאית בשלבים שונים מעת שאותרה בשעה 8:30 ואילך. ביודעה כי מדובר בראיות שהיה מקום להציגן מוקדם יותר, הביעה הנתבעת הסכמה לכך שהתובעת תחזור ותחקור את העד מטעמה בכל הנוגע למסמכים הנוספים. התובעת התנגדה להצגת הראיות בשלב זה של הדיון, בטענה כי לא נמסרו לה בשלב גילוי המסמכים ולא הוצגו במהלך הדיון כולו. החלטתי לאשר את הגשת הראיות הנוספות באשר אין בהם שום מידע שלא נמסר על ידי העד מטעם הנתבעת במהלך עדותו, ובהיותן מסד מוצק לבירור האמת בתיק זה. על אופן הגשת הראיות והאיחור שבהגשתן ניתן לפצות את התובעת בעת פסיקת ההוצאות. התובעת לא הביעה כל רצון מצידה לחקור שנית את העד מטעם הנתבעת. כא. העד מטעם הנתבעת הותיר רושם מהימן ביותר והשיב על כל שאלה שנשאל באופן ענייני וממצה. מעדותו של עד זה, ומן המסמכים הנוספים שהציגה הנתבעת עולה התמונה שתפורט לקמן. עם קבלת הודעת מנהל התובעת באשר לגניבה, החלה הנתבעת פועלת לאיתור המשאית. בכלל זה דיווחה הנתבעת למשטרה על דבר הגניבה הנטענת, והפעילה סיירים מטעמה לאיתור המשאית. המשאית לא ניתנת היתה לאיתור באשר לא נקלטו ממנה אותות כלשהם. במהלך הלילה, היה מנהל התובעת בקשר עם הנתבעת, כפי שמסר בתצהירו. מנהל התובעת היה מתוסכל מאי הצלחתה של הנתבעת לאתר את המשאית ועל כן הסיק כי לא עשתה דבר. מסקנה זו אינה נכונה. הנתבעת איתרה את המשאית בשעה 8:30 בשטחי הרשות הפלסתינאית, ונערכה לפעולה. כניסה לשטחי הרשות לצורך חילוץ רכב אינה פעולה שבסמכות הנתבעת והיא זקוקה לשם כך לאישור של כוחות הביטחון ולסיועם. הנתבעת המשיכה לבצע מעקב אחר הרכב שנצפה בתנועה בין כפרים ערביים שונים עד אשר הגיע למחסום בבאקה אל-שרקיה ושם נתפס כשבתוכו שלוחיו של מנהל התובעת אשר פדו את הרכב והוציאו אותו משטחי הרשות הפלשתינאית אל המחסום. הודעה על דבר תפיסת המשאית נתקבלה בידי הנתבעת מאת משטרת ישראל והיא הודיעה על כך למנהל התובעת. מנהל התובעת כעס על כך שהוא מקבל מהנתבעת הודעה על תפיסת המשאית לאחר שהוא שפעל להוציאה מידי הגנבים. אפס, הודעה זו שנמסרה לנתבעת על ידי המשטרה מאששת את טענות הנתבעת בדבר קשר רצוף שהיה לה עם משטרת ישראל בכל הנוגע לגניבת המשאית נשוא התביעה, מרגע שנודע דבר הגניבה ועד לתפיסת המשאית במחסום. כב. טרוניה יחידה שיכולה להישמע כלפי הנתבעת היא על שלא הודיעה למנהל התובעת בשעה 8:30 בבוקר עם איתור המשאית על ידי המערכת הרדומה. הודעה כאמור, יכולה היתה לקדם את פעולות האיתור העצמאיות בהן נקט מנהל התובעת, ואולי גם לחסוך את השתלשלות האירועים המאוחרת עד לפידיון המשאית. ברם, הנתבעת פעלה לאיתור המשאית ולחילוצה בעזרת כוחות הביטחון ואין מקום לטעון כלפיה שהיה עליה לצפות פעולות איתור עצמאיות מצד התובעת וכי היה עליה להודיע למנהל התובעת מיד עם איתור המשאית. כמו כן, כשם שיכולה להישמע טענה שכזו כלפי הנתבעת יכולה הטענה לעמוד במלוא תוקפה כלפי מנהל התובעת עצמו. לו טרח מנהל התובעת לעדכן את הנתבעת בדבר היוזמה שהוא נוקט, אפשר שהנתבעת הייתה מסייעת לו או מונעת ממנו פעולות מיותרות. מנהל התובעת ייחס לנתבעת חוסר מעש ואזלת יד. מסקנה זו , אשר בדיעבד התגלתה כמחוסרת בסיס, היא שגרמה למנהל התובעת לפעול על דעת עצמו וללא שיתוף פעולה עם הנתבעת ובכך, בעצם, החמיר מנהל התובעת את נזקו. כג. הואיל ולא נמצא פגם בהתנהלות הנתבעת, ומשמצאתי כי הנתבעת מילאה אחר התחייבויותיה כלפי התובעת - החלטתי לדחות את התביעה. למרות זאת, אייחד מספר מילים לשאלת סכום הנזק. כד. סכום הנזק וסכום הפיצוי - עיקר הנזק מתייחס לסכום ששילמה התובעת לגנב כדמי פידיון. ראשית, שוכנעתי כי התובעת אכן שילמה לגנב הרכב סך של 96,000 ₪. אמנם, אין בידי התובעת ראיות בכתב בענין זה, והנתבעת אף הצביעה על סתירות לכאורה בעדויות הנתבעת בנושא זה, אך למרות כל אלה אני מקבל את עדויות התובעת באשר לסכום ששולם לגנבים. הסתירות עליהן הצביעה הנתבעת הן סתירות שוליות. התובעת העדיה את האנשים באמצעותם גייס מנהל התובעת את הסכום אותו מסר לשאדי על מנת שימסרנו לגנב. העדויות מתיישבות בעיקרן זו עם זו ואם עד זה או אחר לא זכר פרטים שונים באשר לשעת מסירת הכסף או מקום המסירה אין בכך ממש. אינני רואה צורך להיכנס לפרטי פרטים של רכיבי הנזק השונים. אסתפק בכך שגם לו קיבלתי את התביעה הייתי דוחה את רכיב עוגמת הנפש שהוא מחוסר יסוד בתביעה של חברה בע"מ. חברה בע"מ, למרות ששם "אישיות משפטית" קורא עליה אינה בעלת "נפש" וממילא אין לה "עוגמת נפש". ככל שהכוונה היא לעוגמת הנפש של מנהל התובעת, ולזו נחשף בית המשפט לא אחת במהלך הדיון, הרי שהוא אינו תובע בתיק זה. כה. לו התקבלה התביעה לא היה עולה סכום הפיצוי על מכפלת דמי המנוי החודשיים ב-100, כשם שקבע בית הדין לחוזים אחידים כהגבלת אחריות נאותה למחדלי הנתבעת - מקום בו נקבעה אחריותה. סוף דבר: כו. במרכז הבקרה של הנתבעת לא התקבל חיווי באשר לגניבת המשאית, אך אין כל ראיה להתרשלות הנתבעת בענין זה. במקום חניית המשאית לא נתגלו סימני פריצה ויש רגליים לטענה שהגנב ניטרל את מערכת האיתור הפעילה. משנודע לנתבעת על דבר הגניבה פעלה הנתבעת לאתר את המשאית באמצעים העומדים לרשותה ובכלל זה הפעלת מערכות האיתור והקפצת סיירים בתיאום עם כוחות הביטחון. המשאית אותרה בשעות הבוקר ונעשה אחריה מעקב עד לתפיסתה במחסום, שם התברר כי חולצה ביוזמת מנהל התובעת. בפעולות הנתבעת לא נפל כל פגם ועל כן התביעה נדחית. בפסיקת ההוצאות התחשבתי באיחור שבו הגישה הנתבעת את הראיות הנוספות מטעמה. כז. התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ ומע"מ, ואת שכר העד המומחה מטעם הנתבעת בסך 1,000 ₪ ומע"מ. התשלום ישולם תוך 30 יום. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום. רכבגניבת רכב