חברת ביטוח סירבה לשלם לתובע את תגמולי הביטוח וזאת מן הטעם, כי לפי ממצאי בדיקתה, התובע, במישרין או בעקיפין, היה מעורב בגניבת הרכב סלע המחלוקת בתיק זה נסבה סביב שאלת תוקפו והיקף תכולתו של כתב ההסכמה, כאשר התובע טוען, כי ההסכמה הייתה, כי תוצאות בדיקתו בפוליגרף, מחייבות אותו, בעוד שלגבי בדיקת עובדו הייתה זו הסכמה מצידו, כי העובד ייבדק, אך מעולם לא הסכים, כי תוצאת בדיקתו של העובד, תהווה תנאי לקבלת תגמולי הביטוח. להלן פסק דין בנושא הסכמה לפוליגרף: פסק דין הרקע 1. התובע הינו הבעלים והמחזיק של מונית מס' רישוי 25-674-44 (להלן: "המונית"). המונית בוטחה אצל הנתבעת בביטוח מקיף וזאת על פי פוליסה שהנפיקה הנתבעת, שמספרה 2-3514301-171 ושהיתה בתוקף מיום 1.1.01 ועד ליום 31.12.01 (להלן: "הפוליסה"). התובע, שהינו בעל המונית הביא אותה, לביתו של מר יוסף רחמים אשר הועסק על ידו כנהג שכיר, וזאת הואיל ומר רחמים היה אמור לעבוד על המונית, למחרת. ביום 15.04.01 בשעה 01:00 כשהביא התובע את המונית כאמור לביתו של נהגו, הוא החנה את המונית בסמוך לביתו של רחמים (להלן: "הנהג") ונעל אותה כנדרש עפ"י המיגונים הנדרשים על פי הפוליסה. כיוון שהתובע ונהגו היו מתחלפים ביניהם בנהיגה על המונית, כך נהגו לאורך תקופה כאשר לכל אחד מהם צרור מפתחות משלו. כשרצה רחמים לצאת לעבודתו, הוא נוכח שהמונית איננה בנמצא, והוא הודיע לתובע, כי המונית אינה נמצאת מתחת לביתו, ולפיכך הגיש התובע תלונה במשטרה וכן דיווח לנתבעת אודות הגניבה. 2. הנתבעת סירבה לשלם לתובע את תגמולי הביטוח וזאת מן הטעם, כי לפי ממצאי בדיקתה, התובע, במישרין או בעקיפין, היה מעורב בגניבת הרכב ו/או מן הטעם, כי התובע לא הפעיל את המיגון ברכב עובר לגניבה ו/או מן הטעם, כי התובע אינו בעל הרכב וכמו כן חלקה התובעת על הנזק. הנתבעת טענה, כי למונית נגרם נזק בסך של 7,407 ₪ (סעיף 6.3 ו-6.4 לכתב ההגנה) אך בעניין זה נראה, כי נפלה טעות תחת ידה של הנתבעת, כשערבה אירוע גניבה זה, עם אירוע גניבה אחר שארע לתובע, כשישה חודשים מאוחר יותר. 3. בין התובע לבין הנתבעת נכרת כתב הסכמה, לפיו הסכים התובע להיבדק בפוליגרף (מוצג נ/2, להלן: "כתב ההסכמה"). בהתאם לסעיף 1 לכתב ההסכמה, הוסכם עם הנתבעת כי "המבוטח מסכים להיבדק בפוליגרף" ושניהם הסכימו, כי בדיקת הפוליגרף ומסקנותיה יחייבו את הצדדים לכל דבר ועניין. בסוף כתב ההסכמה, הוסף בכתב יד ובשלב מאוחר יותר, כי התובע מסכים שגם הנהג, יוסף רחמים, ייבדק בפוליגרף, ומר יוסף רחמים עצמו, גם הוא נתן הסכמתו לבדיקה. 4. לפי דרישת הנתבעת נבדק התובע בבדיקת פוליגרף ויצא דובר אמת, בעוד שנהגו של התובע, יוסף רחמים, שנבדק אף בפוליגרף, מניתוח ממצאי בדיקתו עלה, כי אובחנו בתשובותיו, תגובות פסיכולוגיות המצביעות על אמירת שקר (תוצאת הבדיקה מוצג נ/1). 5. התובע טוען, כי לנוכח תוצאות בדיקתו, יש לחייב את הנתבעת לשלם את תגמולי הביטוח על פי הפוליסה בסך של 19,000 ₪ + אביזרים בסך של 4,000 ₪. התובע טען, כי לא נתבקש ולא נתן מעולם הסכמתו, כי במידה ומי מהצדדים ייצא דובר שקר, תישלל תביעתו, ולכל היותר, הסכים שתוצאות בדיקתו הוא, יחייבו אותו. הדיון 6. סלע המחלוקת בתיק זה נסבה סביב שאלת תוקפו והיקף תכולתו של כתב ההסכמה, כאשר התובע טוען, כי ההסכמה הייתה, כי תוצאות בדיקתו בפוליגרף, מחייבות אותו, בעוד שלגבי בדיקת עובדו הייתה זו הסכמה מצידו, כי העובד ייבדק, אך מעולם לא הסכים, כי תוצאת בדיקתו של העובד, תהווה תנאי לקבלת תגמולי הביטוח. מאידך, חברת הביטוח - הנתבעת, טענה, כי רק אם שניהם (התובע והעובד) היו יוצאים דוברי אמת, היה התובע זכאי לתגמולי הביטוח ובלאו הכי, אם העובד יצא דובר שקר, לפי מכתב ההסכמה, היא פטורה מתשלום תגמולי הביטוח. 7. מאחר ולחתימה על כתב ההסכמה, יש משמעות מכרעת בתיק זה, הרי שיש להבהיר נסיבות חתימתו של מסמך זה. לאחר שהתובע הודיע לנתבעת על הגניבה, שלחה זו האחרונה חוקר פרטי ולאחר גביית העדות מהתובע, החתים החוקר את התובע על כתב הסכמה לבדיקת פוליגרף. יש לציין, כי התובע לא הסתייג ולא היסס ליתן הסכמתו לבדיקה, והיה אף מוכן בסופו של דבר, "להסכים" שהנהג רחמים ייבדק. מספר ימים לאחר החתימה על כתב ההסכמה, הודיע החוקר לתובע, כי תוצאת בדיקת העובד בפוליגרף אינה ברורה, וביקש מהתובע להיבדק גם הוא. התובע שנתן מלכתחילה הסכמתו להיבדק היה נכון לבצע את הבדיקה, למרות שידע, כי תוצאות בדיקת העובד אינה טובה או לכל היותר אינה ברורה. התובע נבדק ובדיעבד נודע לו, כי תוצאות בדיקתו הראו, כי הוא דובר אמת ובנסיבות אלה עומד על זכותו לקבלת הפיצוי. 9. לנוכח דרישתו לקבלת תגמולי הביטוח מהנתבעת על פי הפוליסה, נענה התובע לאחר מספר חודשים, כי תביעתו נדחית מאחר ו"נהג הרכב" (הכוונה ליוסף רחמים) היה מעורב בהעלמות המונית. כל פניותיו של התובע לקבלת הסבר או לקבלת העתק מתוצאות בדיקת הפוליגרף לא נענו. 10. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית ולפי בקשת הנתבעת, וכדי שלא להציג לתובע את ראיות הנתבעת (תצהיר עדות החוקר) התרתי לנתבעת להגיש את דו"חות החקירה ותצהיר החוקר, רק לאחר ובתום הישיבה בה תשמע עדות התובע (ראה החלטתי מיום 01.12.04). התובע הגיש תצהיר עדות ראשית וביום 03.03.05 נחקר על תצהירו. בתום עדותו נמסר תצהיר החוקר לידי ב"כ התובע, והחוקר מיכאל אמסלם (להלן: "החוקר") נחקר בחקירה נגדית עוד באותו היום. 11. עדותו של התובע הייתה עדות אמינה שלא נסתרה, בעוד שעדותו של עד ההגנה, החוקר הפרטי, הייתה בחלקה עדות סברה ובחלקה עדות שמיעה שהינה עדות פסולה. לא הוצגה כל ראייה ממשית מטעמו של החוקר לגבי חשדותיו, ועדותו אף עוררה מספר תמיהות בלתי מוסברות. 12. הנתבעת כאמור דחתה את טענות התובע לקבלת תגמולי הביטוח בטענה, כי הוא ביחד ו/או לחוד עם נהגו, גנבו את הרכב ורימו אותה, וכפי שיפורט, חשד זה לשיתוף פעולה ביניהם, גרם לנתבעת לדרוש גם את בדיקתו של התובע בפוליגרף. כידוע נטל ההוכחה של טענת התרמית ומסירת פרטים כוזבים במהלך בירור החבות, מוטלים על כתפי הנתבעת: "...עול ההוכחה לעניין טענת מרמה רובץ על הטוען זאת ועול זה הינו כבד למדי..." (ראה ע"א 51/89, האפוטרופוס הכללי במנהל רכושם של שלום אזולאי, שלום שטרסברג ומשה גולדברג נ' צאלח אסעד אסעד אבו חמדה מו (1) 491, עמוד 491) הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים: האחד - "המוציא מחברו עליו הראיה"; ויכול שיהא זה התובע ויכול שיהא זה הנתבע, הכל לפי העניין והשני - "דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי"; הן לעניין הוכחת יסודות העילה/ההגנה והן לעניין הפרכתן של חזקות. כלל המוציא מחברו עליו הראיה הוא - כי נטל השכנוע מוטל על "המוציא מחברו". אשר על כן: התובע נושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו, ואילו הנתבע נושא בטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו... כלל אוניברסלי הוא, כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו - בין טענה חיובית ובין שלילית - עליו הראיה (ראה: י.קדמי, על הראיות, עמ' 1508). לא רק שהנתבעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה, הרי שלמעלה מן הצורך, התובע מסר גרסתו ועדותו שנמצאו אמינים, לא נסתרו ונתמכו תמיכה מלאה בתוצאות בדיקת הפוליגרף שלו כשיצא דובר אמת. 13. הנתבעת, ניסתה "לסמוך יתדות" הגנתה, על בדיקת הפוליגרף, שנערכה לנהג, כאשר נתגלה חשד, כי היה מעורב בגניבת המונית. הנתבעת, מטעמים ברורים, התעלמה ולא מייחסת כל חשיבות לתוצאות בדיקת הפוליגרף של התובע, כאשר על פי כתב ההסכמה דווקא לבדיקה זו משמעות מחייבת, וזאת מתוך קריאה ברורה של כתב ההסכמה. יש לזכור, כי לנתבעת (עדותו של החוקר בעמוד 11 שורה 7), אין כל ראייה, כי הנהג אכן מעורב בגניבה, למעט החשד שהתעורר בעקבות בדיקת הפוליגרף. בדיקת הפוליגרף של הנהג, כפי שיפורט, אינה יכולה לשמש כראייה והנתבעת אפילו לא הגישה תלונה כנגדו במשטרה למרות שלגרסתה הוא היה מעורב בגניבה (ראה עדות החוקר עמוד 11 שורה 10-14), ולמרות המלצותיו של החוקר "בהקשר אנו מותירים לשיקולכם כיצד לנהוג עם התביעה והאם יש מקום "לגלגל" המשך חקירת הנהג לפתחה של משטרת ישראל, בכפוף לתוצאת בדיקת הפוליגרף והתמיהות שהעלנו בעניינו" (סע' 2 י"ז לדו"ח), אך הנתבעת החליטה מטעמיה, שלא להגיש תלונה כזו למרות המלצותיו המפורשות או המשתמעות של החוקר. כזכור, התובע הסכים לבדיקה ונבדק בפועל, וזאת רק לאחר שהיה ידוע לו, כי בבדיקתו של הנהג התעוררו קשיים וכי תוצאות הבדיקה אינן ברורות. אם הנתבעת סברה, כי על פי כתב ההסכמה די בכך, שבבדיקת הנהג יתברר, כי הוא דובר שקר, כדי לפטור אותה מהתשלום, מדוע זה זומן התובע לבדיקה שלו? האמת יצאה לאור בדו"ח החקירה שהגיש החוקר, ממנו עולה מפורשות, כי התובע זומן אך ורק כדי "לוודא שלא נקשר קשר מוקדם לצורך העלמת הרכב, בין המבוטח לנהגו, סוכם עמכם כי גם המבוטח עצמו יבדק בבדיקת הפוליגרף". דברים אלו נכתבו ע"י החוקר עצמו שיש לזכור, כי הוא זה שכרת את ההסכם לגבי בדיקת הפוליגרף (ראה סעיף 2 י"ד לדו"ח החקירה). יתר על כן, אם סברה הנתבעת, כי בעקבות אמירתה לתובע, כי תוצאות בדיקת הנהג הינן שליליות - יירתע התובע מבדיקה שלו עקב החשש, כי יתגלה שיתוף פעולה ביניהם, היא התאכזבה "קשות" כאשר התובע הסכים לביצוע הבדיקה ו"אכזבה" נוספת "נפלה בחיקה" כאשר הוא יצא דובר אמת והסתבר, כי התובע אינו מעורב במישרין או בעקיפין בגניבת המונית, ובהתאם לדו"ח החוקר "נשללה מעורבותו בהעלמת המונית". למרות תוצאות בדיקת התובע, דבקה הנתבעת בעמדתה וסירבה לשלם את הסכום הנתבע על ידו, הפעם בטענה, כי בחתימה על כתב ההסכמה, הכוונה הייתה ששניהם ייצאו דוברי אמת. תנאי כזה, אינו מופיע בכתב ההסכמה ואינו מתיישב עם הצורך ודרישת הנתבעת לבדוק את התובע לאחר שכבר התברר, כי הנהג יצא דובר שקר ואינה מתיישבת גם עם דו"ח החקירה של החוקר שהוגש לי כראיה. גם החוקר עצמו בעדותו בביהמ"ש הודה, כי בעת עריכת כתב ההסכמה לא היה כלל חשד, כי הנהג מעורב בגניבה (עמוד 11 שורה 1 - 5) ולפיכך, ברור, כי התנאי לפיו גם על הנהג לצאת דובר אמת, לא נכלל בהסכמה ורק לכשהתעורר החשד של החוקר ולפי דרישתו, הסכים התובע, כי תערך גם בדיקה לנהג, אך לא נתן הסכמתו, כי תוצאות בדיקתו של הנהג יחייבו אותו. לא הוצגה לי הפוליסה בשלמותה ("הז'קט") אלא רק "הרשימה" ויוצא אני מתוך הנחה כי לא היה כל היגיון, שהתובע יסכים לתוצאה כזו שכן, אם גם הנהג אכן מעורב בגניבה, הרי שלכאורה הפוליסה חלה וגם מטעם זה, אין כל סיבה הגיונית, לפיה התובע יסכים לתנאי כזה. התובע לא חשד בנהגו ולכן הסכים, כי גם זה ייבדק, אך אם היה חושד בו, ברור, כי לא היה מסכים שתוצאות בדיקתו יחייבו אותו, והחוקר עצמו מודה כאמור, כי בטופס ההסכמה "לא ציינתי ששניהם צריכים לצאת דוברי אמת". מעדות החוקר בבית המשפט עלה, כי התובע נחקר ראשון ורק לאחר כשבוע ימים נחקר הנהג. החוקר אישר, כי בעת עדות התובע לא עלה החשד לגבי מעורבותו של התובע. אין לקבל את גרסתו של החוקר לפיה התנאי לגבי בדיקת הנהג הוכנס, בעת חקירתו של התובע, שכן כיצד יכול היה להעלות בדעתו החוקר, ששבוע לאחר מכן, בעקבות חקירתו של הנהג, ייפול החשד על הנהג ותידרש גם חקירתו בפוליגרף. ברור שדרישת הבדיקה של הנהג, עלתה רק לאחר חקירתו והיא הוספה בסוף טופס ההסכמה לבדיקה ולכן גם לא ייתכן, כי התנאי לפיו, שניהם ייצאו דוברי אמת, אכן הועלה כלל ובפרט לא בעת שהתובע חתם על טופס ההסכמה. הנתבעת, שחששה כי טענותיה בקשר לפרשנות כתב ההסכמה, אינן מבוססות ואינן עומדות בקנה אחד גם עם עדותו של העד היחיד מטעמה, ניסתה "למצוא מזור" בטענה עובדתית חדשה, שזכרה לא בא בכתב ההגנה וכפי שיפורט בהמשך עולה, כי טענה זו עומדת בסתירה לראיות שהגישה הנתבעת עצמה לבית המשפט. הנתבעת בסיכומיה, העלתה לראשונה "ספקולציה", כי הנהג היה, כפי הנראה, מעין שותף (סעיף 4.5.12 לסיכומי הנתבעת, בעמ' 25), או אפשרות "משפטית" אחרת לפיה, "רחמים לכל הפחות הזרוע הארוכה של התובע" (סעיף 4.5 לסיכומי הנתבעת בעמ' 24), או שהינו או "שלוחו ו/או המחזיק ברכב ולרבות מפתחות הרכב" (סעיף 3.45 לסיכומי הנתבעת בעמ' 16). כל טענות אלו, לא רק שלא עלו בכתב ההגנה, התובע לא נחקר לגביהן, לא במעמד חקירתו אצל החוקר ואף לא בביהמ"ש והחשוב מכך, החוקר עצמו בדו"ח החקירה, לא רק שאינו מעלה אפשרות כזו, אלא מציין כי הנהג רחמים "משמש כנהג מונית שכיר לסירוגין, אצל בעלי מוניות שונים והחל עובד עם המבוטח רק כשבוע וחצי לפני הגניבה" (עמ' 2 לדו"ח). לא ברור לי כיצד, ללא כל ביסוס ולנוכח האמור בדו"ח החוקר, מעלה הנתבעת טענה עובדתית שכזו ללא כל אסמכתא וללא כל ראיה של ממש. יש לחזור ולהדגיש, כי מעבר לכך שגרסת הנתבעת לפיה הוסכם, כי שני הנבדקים יצאו דוברי אמת, אינה מופיעה בכתב ההסכמה, הרי שחשדותיו של החוקר, הם שהובילו לבדיקת הפוליגרף של הנהג, וגם הוא לאחר שידע שהנהג יצא דובר שקר והתובע יצא דובר אמת (והוא זה שכרת את ההסכם עם התובע), אינו ממליץ לנתבעת לדחות את התביעה אלא השאיר, בפרק מסקנותיו בדו"ח, לשיקול דעתה, אם להיענות לתביעה ואם לאו. אילו היה משוכנע החוקר (עובדתית), כי זו הייתה ההסכמה וזו הייתה גמירות הדעת, לפיה נכרת הסכם בדיקת הפוליגרף, ככולל את התנאי ששני הנבדקים ייצאו דוברי אמת, היה ללא ספק ממליץ לדחות את התביעה. זו אינה שאלה משפטית, כפי שמנסה הנתבעת לטעון בסיכומיה (סעיף 3.55 לסיכומים), אלא קודם כל שאלה עובדתית. כתב ההסכמה הינו הסכם לכל דבר ועניין וכללי פרשנות החלים בדיני החוזים, חלים על מסמך זה. הגישה הפרשנית בסוגיית פרשנות חוזה בדרך כלל, היא כי "בעימות בין לשון החוזה לבין כוונת עושיו - יד האחרונה על העליונה" (ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, הוצאת דין, תשנ"ה, עמ' 303 וכן ד' פרידמן, נילי כהן, חוזים כרך א', הוצאת אבירם, עמ' 270) ולפיכך, אם ניתן ללמוד מדברי החוקר עצמו שזו לא הייתה כוונתו או שיש לו ספק בכך, יש להעדיף את גרסת התובע, כי תוצאות בדיקתו חייבו אותו על פי כתב ההסכמה, ולא תוצאות בדיקת העובד. על פי גישה זו אין פרשנותו של סעיף בחוזה מתמצית בבחינת משמעותן הלשונית של המילים הכתובות, ובבוא בית המשפט לפרש חוזה, אל לו להיות כבול למובן המילולי של המילים, מקום שתכלית החוזה ונסיבות כריתתו מצביעים על כונה אחרת מזו העולה מהמילים בלבד (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט' (2) 265; דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נו' 348 והאזכורים שם). ע"א 3001/02 קופרשטוק מרים נ' הגב' שרה אשכנזי [ פדאור (לא פורסם) 02 (6) 286]. בע"א 4628/03 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991), מט' 265 נקבע כי, חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים, ובהתאם לעקרונות אלו, לאחר בחינת כוונת הצדדים, גם מההיבט הסובייקטיבי והתנהלות הצדדים, התובע מצד אחד והחוקר מהצד השני, יש להעדיף את גירסת התובע. התכלית הסובייקטיבית היא אומד דעתם של הצדדים - המטרות, האינטרסים והתכליות שהצדדים גמרו בלבם ונתנו לכך ביטוי חיצוני בהתנהגותם. באומד דעת זה עוסק סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973. עם זאת אין להגביל את פירושו של החוזה אך לאמת המידה של אומד דעת הצדדים. מקום שאומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף, והחוזה יפורש על פי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו - המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מסוג זה או מטיפוס החוזה שנכרת נועד להגשים, ובהתאם לעקרונות אלו, לאחר בחינת כוונת הצדדים גם מההיבט הסובייקטיבי, ותוך בחינת התנהלות הצדדים, התובע מצד אחד והחוקר מהצד השני, יש להעדיף את גרסת התובע. התכלית האובייקטיבית מוסקת, מתוך אופייה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים. היא נלמדת מסוג ההסכם והיא נקבעת על פי מבחן אובייקטיבי המושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא ונגזרת משיקולים של היגיון ומשיקולי יעילות עסקית. בנסיבות אלו לנוכח ראיות התובע מחד, ראיות הנתבעת מאידך, אני קובע, כי הפרשנות הנכונה הייתה כי, בדיקת הפוליגרף של התובע מחייבת את הצדדים ולבדיקת הנהג אין כל משקל וחשיבות בהסכמה זו. 14. גם אם הייתי מגיע למסקנה, כי כתב הסכמת הצדדים אינו מחייב, מאחר ולא היה "מפגש רצונות", יש לזכור, כי עומדות שתי בדיקות פוליגרף, האחת - של התובע שיצא דובר אמת והשנייה - של נהגו שיצא דובר שקר. בהתאם לדין בדיקת הפוליגרף של הנהג תוכל להיות מוגשת כראייה אך ורק אם תעמוד במבחני הקבילות הרגילים לגבי הסכמת הצדדים, הכוללים הסכמה הן לעצם עריכת הבדיקה והן לעצם הגשת תוצאותיה כראיה בביהמ"ש.. (י.קדמי "על הראיות", חלק 2 מהדורה תשנ"א - 1991 עמוד 616-617) בפסק דין ביאזי (ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי פ"די מ"ב (1) 446), נקבעו העקרונות כדי שהסכמה דיונית תכיר במקרה. כדי שתוצאות בבדיקת פוליגרף ישמשו כראיה על פי הסכמה כאמור, על חברת הביטוח להוכיח, כי הנבדק קיבל הסבר מלא ומקיף לגבי משמעות בדיקתו והסכמתו והוא נתן הסכמה זו. כזכור הנתבעת לא טענה, כי לתובע ניתן הסבר כזה לגבי תוצאות בדיקתו של הנהג, וכך גם לא ניתן הסבר כזה לנהג, ולא הוסבר לו משמעות הבדיקה והמשקל המשפטי של תוצאותיה. כל שנרשם מפי הנהג בטופס עדותו היה "אם אדרש לבדיקת פוליגרף, אני מוכן מתי שצריך ללכת לבדיקה". בנסיבות אלו ברור, כי הנתבעת לא עמדה גם בנטל זה להוכיח כי התובע ו/או הנהג הסכימו לעריכת הבדיקה ולהגשת תוצאותיה כראיה לאחר שהוסבר להם משמעות הדבר. 15. יש לחזור להעיר ולהאיר, כי למעט החשדות שהתעוררו אצל החוקר, לא היה בידה של הנתבעת כל ראייה, כי הנהג היה מעורב בגניבה, ואפילו לא הוגשה מטעמה תלונה במשטרה ומאידך, התובע, יצא דובר אמת ואין בידי הנתבעת כל שמץ של ראייה, כי היה מעורב בגניבה, וסבירה בעיני גרסת התובע, כי לא היה מסכים לחתום על הסכמה לפיה תוצאות הבדיקה של הנהג יחייבו אותו (ע"א 551/99 מנורה נ' סדובניק פד"י מ"ו (3) 158). 16. די היה באמור, כדי לקבוע שהתובע הגיש תביעתו כדרך לחייב את הנתבעת בחבותה לתשלום הסכום הנתבע, אלא שהנתבעת העלתה שורה של טענות נוספות, ולמעלה מן הצורך, אני קובע, כי אלו מהוות נדבך נוסף המוביל לתחושה, כי הנתבעת "יורה" בכל כיוון אפשרי על מנת להתחמק מתשלום גם אם לטענות אלו אין כל בסיס. א. כך למשל טענה הנתבעת בכתב ההגנה, כי לא היה מיגון במונית, או כי אמצעי המיגון לא היו תקינים. הנתבעת כשדחתה את תביעת התובע (נספח ט' לתצהיר התובע מיום 27.06.01) לא העלתה כל טענה בקשר למיגון וטענה זו הועלתה לראשונה עם הגשת כתב ההגנה, ובלאו הכי התובע לא נחקר על כך בבדיקת הפוליגרף. בדו"ח החקירה המצורף לתצהיר של מיכאל אמסלם, מציין החוקר עצמו, כי בפוליסה עצמה, הדרישה היחידה למיגון הינה לאימובילייזר ללא תוספת, וללא שיהיה תנאי לגבי קיום והפעלת מערכת אזעקה (עמוד 3 לדו"ח). למרות שהתנאה כזו לא מופיעה בפוליסה, והחוקר עצמו בדו"ח מפנה תשומת לב הנתבעת לעובדה זו, עולה מדו"ח החקירה, כי כל חשדו בקשר להיעדר המיגון (שלא היה צורך בקיומו לפי הפוליסה) היה, כי נורית הבקרה בשלט הייתה שרופה. לא הוכח שקיומה של נורית שרופה כזו מנטרל את מערכת האזעקה, גם אם היה תנאי לקיומו של מערכת אזעקה בפוליסה ועובדה זו כאמור הייתה ידועה לחוקר כשציין בדו"ח, כי בנושא זה "יקשה לנגח את המבוטח". ב. לעניין גובה הנזק, טענה הנתבעת, כי הנזק הנדרש אינו תואם את זכאותו של התובע על פי הפוליסה. המונית בוטחה בפועל לפי הרשימה, לפי שווי של 19,000 ₪ על פיו גבתה את מלוא הפרמיה, ובנוסף נעשתה למונית תוספת לפיה בוטחו אביזרים נוספים בסך של 4,000 ₪ ובהתאם לסכומי ביטוח אלו כאמור נגבתה הפרמיה. הנתבעת לא הציגה כל ראייה או חוו"ד נגדית אשר היה בה כדי לסתור את מחיר המחירון שהוצג ע"י התובע ושתאם את הסכום המבוטח על פי הפוליסה שערכה הנתבעת עצמה. יש לזכור, כי המדובר באירוע של "אובדן מוחלט" (טוטל לוסט), ולכן אין כל דרך או טעם, לחייב תובע - מבוטח, בהצגת חוו"ד שמאים, ובמקום כזה די לו שיציג את המחירון ואם הנתבעת - המבטחת, רצתה לסתור את המחירון, שמקובל על בתי המשפט (מחירון לוי יצחק) היה עליה להציג חוו"ד או ראייה נגדית. ברשימה של הפוליסה צוין במספר מקומות, כי: "ערך הרכב המבוטח המצוין לעיל, הינו ערך הרכב המשוער ביום התחלת הביטוח (כולל אביזרים, מכשירים ותוספות, באם הם נכללו עפ"י הוראת המבוטח בערך הרכב הנ"ל). למען הסר ספק, מודגש בזאת, כי הערך הנ"ל איננו בבחינת סכום ביטוח ו/או פיצוי מוסכם, אלא מהווה הוא את הסכום המרבי לחבותו של המבטח בכפיפות לכל האמור בפוליסה". כאמור, הנתבעת יכלה, אם רצתה, יכלה לחלוק על סכומים אלו ע"י הצגת חוות דעת נגדית, אך איני יכול להתעלם, מטיעוני הנתבעת (בסעיף 7 לסיכומיה), כי מן הדין להפחית מערך הרכב, עקב היותו משמש כמונית ו/או בהיותו בבעלות שניה ו/או בגין קילומטרז' גבוה וכד'. הפחתה כזו, מן הדין לעשותה גם לפי תנאי הפוליסה שהוצגה לי כמצוטט לעיל. לאור האמור לעיל, עפ"י נוסח הפוליסה ועל פי הערכה ואומדנה, אני סבור כי יש להפחית מהסכום המבוטח ( בגין שווי הרכב ), כ- 20%, כך שסכום תגמולי הביטוח בגין הרכב יעמדו על סך של 15,200 ₪ וסכום תגמולי הביטוח בגין התוספות יעמוד על סך של 3,000 ₪ (בהתאם לעדותו של התובע בפני החוקר, עמ' 8 לעדות). לאור כל האמור, יעמוד סך כל תגמולי הביטוח להם זכאי התובע, בפסק דין זה, על סך של 18,200₪. 17. התובע עתר בסיכומיו, לקבלת הוצאות לדוגמא וריבית עונשית וכן עוגמת נפש (סעיף 31 - 34 לסיכומי התובע). בכתב תביעתו בסעיף 8 מפרט התובע את סכום תביעתו ובהתאם לאמור בסעיף זה הוא תבע את סכום תגמולי הביטוח על פי הפוליסה בסך של 23,000 ₪ (19,000 ₪ + 4,000 שכ"ט). בסעיף 9 לכתב התביעה הוסיף התובע סכום של 4,010 ₪ ללא כל פירוט, וניתן ללמוד מהכתוב בכתב התביעה, כי הינו "סכום של הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה". סעדים אלו של עוגמת נפגש וריבית עונשית לפי סעיף 28 א' לחוק חוזה ביטוח, אינם בין הסעדים שנתבעו בכתב התביעה. הענקת סעד כזה אכן מצוי בתחום סמכותו של בית המשפט {ע"א 4819/92 אליהו נ' ישר מנשה פד"י מ"ט (2) 749 בעמ' 776}, וזה אכן אולי המקרה, בו היה מקום להשית וליישם את הוראות סעיף 28א' על הנתבעת, אלא שסעד כזה לא נתבע ואין בית המשפט שם עצמו במקום התובע. גדר הסעדים הנתבעים, הם אלו המצוינים בכתב התביעה ואין בית המשפט נענה לסעדים, שלא בא זכרם בכתב התביעה. 18. סוף דבר, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 18,200 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה מיום 01.07.01 ועד לתשלום המלא בפועל, בתוספת הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 3,600 ₪ כולל מע"מ. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום וממועד זה ואילך יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. פוליגרף (מכונת אמת)