הסכם שיווק פוליסות ביטוח

עניינה של התביעה, הן טענות התובעת לחוב כספי שחב לה הנתבע, סוכן ביטוח, בגין עמלות שקיבל ביתר במסגרת הסכם שיווק פוליסות ביטוח. המחלוקת בין הצדדים מצטמצמת לשתי שאלות עיקריות: האחת, מה תהיה דרך פרעון החוב ? השניה, בנושא של הפרשי הצמדה וריבית. להלן פסק דין בנושא פרשנות הסכם שיווק פוליסות ביטוח: פסק דין מכח הסכמת הצדדים, תוכרע התובענה על פי סיכומי הצדדים בכתב. רקע : עניינה של התובענה, הן טענות התובעת לחוב כספי שחב לה הנתבע, סוכן ביטוח, בגין עמלות שקיבל ביתר, ו/או עמלות שלא הוחזרו על ידו במקרה של ביטולי פוליסות ו/או מקדמות שקיבל ועליו להשיב. הצדדים הגיעו להסדר דיוני ,שאושר ביום 28.7.03 ע"י כבוד השופטת ינון, המגבש את המסגרת העובדתית בתיק (להלן:"ההסדר הדיוני"): ביום 20.09.2000, התקשרו התובעת, חברת ביטוח, והנתבע, סוכן ביטוח, בהסכם המפרט את מסגרת העמלות שישולמו לנתבע בגין שווק פוליסות ביטוח של התובעת (להלן: "ההסכם"). התנהלות הצדדים הייתה כדלקמן: התובעת שלמה לנתבע עמלה בשיעור עמלה שנתית לה הוא יהיה זכאי בגין הפוליסה, עם כניסת הפוליסה ששיווק לתוקף. במקרים בהם בוטלה הפוליסה לפני תומה, נוצר לנתבע חוב כלפי התובעת בסך החלק יחסי מהעמלה שקיבל עבור תקופה בה לא קמה לו זכות לקבל עמלה. לטענת התובעת, מדובר בחוב בר-פירעון ואילו לטענת הנתבע, הוא לא התחייב להחזיר לתובעת את ה"הפרשים" כהגדרתו, אלא הוסכם ביניהם, כי במקרה של היווצרות הפרשים לטובת התובעת, תקוזזנה פרמיות עתידיות וקיימות. החל מיולי 2001, הפסיק הנתבע לשווק את פוליסות הביטוח של התובעת. השאלה שנותרה במחלוקת, היא האם רשאית התובעת לתבוע את הנתבע בגין חובותיו כלפיה, כטענת התובעת, או שמא עליה לקזז את הסכומים אותם חב לה הנתבע מסכומים אשר יזקפו אצלה לזכותו בגין הפוליסות ששיווק, כטענת הנתבע. באשר לגובה החוב, הוסכם בין הצדדים כי הוא יקבע על פי דף החשבון של התובעת. ממנו יש לקזז 1000 ₪ בתוספת מע"מ, הוצאות שנפסקו לחובת התובעת ביום 11.11.02 על ידי כבוד השופט יפרח. ראוי לציין, כי ההסכמה למתן פסק דין על יסוד הכתב הושגה עוד בשנת 2004. ניתנו הוראות להגשת סיכומים שאכן הוגשו בפועל. סיכומי התובעת הוגשו ביום 22.1.04 וסיכומי הנתבע הוגשו ביום 11.2.04. דא עקא, מחמת טעות מינהלית לא נמצאו סיכומים בתיק כאשר הובא לביקורת שיפוטית. כתוצאה מכך, ניתנה החלטה למחיקת התובענה מחוסר מעש. בחלוף הזמן, לבקשת הצדדים, התבררה הטעות והתיק הוחיה מחדש. הצדדים השלימו טיעונים בעל-פה בפני, ביום 11.4.06 וריעננו את הסכמתם למתן פסק דין על יסוד הכתב. לזמן שחלף יש חשיבות מבחינת אופן פירעון העמלות, הנזקפות לטובת הנתבע בחשבון המתנהל אצל התובעת. עמדת התובעת : התובעת טוענת, כי ההסכם בין הצדדים קבע מנגנון תגמול לנתבע עבור שיווק פוליסות ביטוח. על פיו, הנתבע קיבל מקדמות, אשר היו שוות לעמלה השנתית לה הוא יהיה זכאי בגין אותה הפוליסה. לטענתה, במקרים בהם בוטלה הפוליסה או הופסקה לפני שחלפה השנה הראשונה לקיומה, היה על הנתבע להשיב לתובעת את החלק היחסי במקדמה אשר לגביו לא קמה לו זכות לקבל עמלה. התובעת טוענת, כי לאחר הצטברות יתרת חוב משמעותית של הנתבע כלפי התובעת, היא החלה לדרוש את השבת הכספים ששולמו לו ביתר, אך הוא נמנע מלעשות כן. לטענתה, מדובר בחיוב כספי אותו היא מבקשת לאכוף במסגרת ההסכם, ולשיטתה, אין מניעה לתבוע אותו כאשר ההסכם הינו בתוקף. התובעת מפנה לטענות הנתבע מהן עולה, לטענתה, כי הנתבע מודה כי הסכומים נשוא התביעה הינם סכומים המגיעים לתובעת וכי התובעת זכאית לקזז את הסכומים המגיעים לה מהעמלות להן הוא זכאי. לדידה של התובעת, מעצם הודאת הנתבע כי התובעת רשאית לקזז את הסכומים הנתבעים מהעמלות להן הוא זכאי, ניתן ללמוד כי הוא מודה גם כי קיים חיוב, לשלם את הסכומים הנתבעים, אשר הגיע המועד לקיומו. זאת, לאור פרשנותה את סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי, תשל"ג - 1973 (להלן:"חוק החוזים") התובעת גורסת, כי המועד לפירעון החיוב הינו ביום בו עקב ביטול הפוליסה, קמה לנתבע החובה להשיב את החלק בעמלה אשר שולם לו כמקדמה בגין אותם חודשים בהם לא תהיה הפוליסה בתוקף. התובעת הוסיפה וטענה כי לא ויתרה על כל סעד העומד לרשותה לשם אכיפת חיוביו של הנתבע על פי ההסכם. לטענתה, ויתור על זכויות המגיעות כדין לצד חוזה, יש לבצע במפורש, דבר שלא התקיים במקרה דנן, מה גם, שויתור זה אינו הגיוני. התובעת טענה, כי לאור העובדה שהפוליסות שווקו לפני יולי 2001, ולאור שיעור תשלומי העמלות היורד עם השנים בהתאם להסכם, יתרת החוב הנומינלית תפרע בתוך 20 שנים, אם הפירעון יעשה רק על דרך הקיזוז. זאת, אף אם לא יבוטלו פוליסות בעתיד. לטענת התובעת, היא זכאית לתבוע את תשלום הסכומים המגיעים לה מן הנתבע ואין להגביל את זכותה לקיזוז בלבד. לטענתה, היא לא ויתרה על הסעדים להם היא זכאית על פי דין ואין כל הגיון, מסחרי, כלכלי או אחר, אשר יתמוך בפרשנות אותה מנסה לקרוא הנתבע לתוך ההסכם. שכן, פרשנות הנתבע, לטענת התובעת, מעבר להיותה חסרת תום לב, מנוגדת לכוונת הצדדים, לדין ולהגיון. התובעת טוענת כי חוזה מסחרי יש לפרש לפי תכליתו המסחרית של החוזה. לטענתה, אין כל הגיון מסחרי בהמתנה של 20 שנה להחזר חוב, ללא הוספת ריבית והצמדה. לגרסתה של התובעת,עליה לא חלק הנתבע, סך חוב הנתבע עומד על סך של 53,149 ₪ ללא הצמדה וריבית, ועל סך 71,222 ₪ נכון ליום 15.02.06, כשהוא כולל הפרשי הצמדה וריבית. סכום זה, הוא לאחר שנפרעו לזכות התובעת, עמלות שהגיעו לנתבע, על חשבון פוליסות שערך. עמלות אלה המשיכו להשתלם גם לאחר הגשת התביעה, ואין חולק כי הן הביאו להפחתת סכום החוב המקורי. עמדת הנתבע: לטענת הנתבע, ההסכם בין הצדדים עדיין בתוקף, שכן, לא התקבלה כל הודעת ביטול, וכי התובעת ממשיכה לקזז את סכומי הפרמיות מהמקדמות אותן קיבל הנתבע. לשיטתו של הנתבע, בהסכם לא דובר על הלוואה ו/או סכומים, אלא בעקיפין, על מקדמות בלבד שיקוזזו מפרמיות. ההתייחסות לביטולים היא על עמלה המיוחדת (סעיף 6 להסכם). הנתבע טוען, כי יתרת החוב שלו ירדה מסך של 109,181 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה, לסך של 66,934 ₪ בינואר 2004. כך שבמהלך של שנה וחצי, החוב קוזז בסך 42,384 ₪. יתרת החוב הוסיפה לרדת, והגיעה לסכום נומינלי של 53,149 ₪, נכון ליום 15/02/06. לגרסתו של הנתבע, מאחר ופוליסות ששווק הנתבע עדיין בתוקף והמבוטחים משלמים בגינן, וכן הן מוגדלות ע"י המבוטחים ובכך נוצרות פוליסות חדשות ופרמיות חדשות , החוב בגין המקדמות יוחזר לתובעת לא יאוחר מ 4 עד 6 שנים, על ידי קיזוזו מהסכומים שיזקפו לטובת הנתבע. לשיטתו של הנתבע, מאחר פוליסות ביטוח הינן לשנים ארוכות, ותשלום הפרמיות הינו לתקופה ארוכה, הרי שזמן סביר להחזר בביטוח אינו כבכל עסקה אחרת ומספר שנים רב להחזר מקובל מאוד בענף, כדוגמת המשכנתא. הנתבע מוסיף וטוען כי "... לא הוסכם על תקופת החזר אלא על החזר ממקדמות כעיקרון מפרמיות" (סעיף 7 לסיכומים) וכן כי מספר שנים הינו זמן סביר להחזר כאשר מדובר בפוליסה לביטוח חיים. מה גם, שלטענתו, מאחר והתובעת מצמידה את הסכומים, היא אינה מפסידה מתקופת ההחזר. הנתבע טוען כי כל עוד משולמות פרמיות מהן ניתן לקזז את חובו של הנתבע, יתרת המקדמות ששולמה אינה ברת תביעה. לשיטתו, רק לאחר סיום תשלום הפרמיות, או תוך זמן קצוב, יש לערוך התחשבנות סופית וכוללת בין הצדדים. הנתבע אף הציע להמתין עד ליום 31.03.07, כאשר עד למועד זה העמלות שתזקפנה לזכותו תקוזזנה, ומיום זה, הוא ישלים את התשלום החודשי ל- 2000 ₪ עד לסיום החוב. אליבא דהנתבע, אין המדובר בחוזה מסחרי להלוואה נושאת ריבית, אלא מבחינת תכלית החוזה עולה כי מדובר באינטרס כלכלי הדדי ומטרת התובעת, בין היתר, הנה למשוך את סוכן הביטוח להמשיך לעבוד עם חברת הביטוח ולהחזיק את הלקוחות. הנתבע מסכים להצמדת סכום החוב, אך לא להוספת ריבית עליו. הנתבע אף מוסיף וטוען כי מעצם הורדת שיעור העמלות לאורך השנים, בהתאם לסעיף 3 להסכם, עולה כי הצדדים לא צפו כי ההחזרים יהיו בתקופה קצרה. לשיטתו של הנתבע, יש לפרש את החוזה כנגד התובעת בהיותה המנסח. דיון: הנתבע אינו כופר בחוב . המחלוקת בין הצדדים מצטמצמת לשתי שאלות עיקריות: האחת, מה תהיה דרך פרעון החוב ? האם בקיזוז הסכומים שיזקפו לזכות הנתבע מהעמלות הממשיכות להיזקף לזכותו, כרצון הנתבע ? או שמא בהחזר הסכום ששולם ביתר, בלא להמתין לקיזוז, כרצון התובעת ? השניה, בנושא של הפרשי הצמדה וריבית. האם החוב נושא הפרשי הצמדה וריבית, כטענת התובעת, או שמא הפרשי הצמדה בלבד, כפי שטוען הנתבע ? הוראות החוק הרלוונטיות קבועות בחוק החוזים וכללי מלאכת הפרשנות והשלמת החוזה הוגדרו בהלכה הפסוקה והכל כפי שיפורט להלן. פרשנות ההסכם סעיף 25 לחוק החוזים קובע, בין היתר, כי: 25. (א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות. מבחינת ההסכם בין הצדדים עולה כי ההסכם אינו מייחד סעיף מפורש למצב בו יווצר חוב כתוצאה מתשלום ביתר של מקדמות, אלא קובע באופן כללי את שיעור העמלות והמקדמות להן זכאי הנתבע. סעיף 3 להסכם קובע כי בשנה הראשונה מיום תחילת הפוליסה, יקבל הנתבע מקדמה בשיטת משונת, לפיה משולמת מקדמה על בסיס חישוב שנתי של העמלה המגיעה לנתבע. שיטה זו יצרה מצב של תשלום ביתר בשנה הראשונה, עם ביטול פוליסות. הגם שאין התייחסות מפורשת לדרך פירעון חוב במצב של תשלום ביתר, אנסה להתחקות אחר אומד דעת הצדדים. מבחן אומד הדעת הוא מבחן אובייקטיבי בו נבחנת כוונת הצדדים כאנשים סבירים בנסיבות העניין. ראו: גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, דין הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ה, עמ' 299, המפנה גם לפסק דינו של כבוד השופט ברק בע"א 154/80, בורכרד ליינס נ' הידרובטון, פ"ד לח(2) 213, 223. ב"כ התובעת טען כי "... אף איש עסקים סביר לא יסכים כי החוב יוחזר אחרי 20 שנה ללא הצמדה וריבית." (פרוטוקול מיום 11.04.06, עמ' 2, שורות 18-19 ) טענה זו, מתקבלת על הדעת. אך מה באשר לפריסת החוב בכלל? מה היה אומד דעת הצדדים בעניין זה? החוזה הינו המקור האמין והחשוב ביותר לאומד דעתם של הצדדים וכי מיצוי הטקסט החוזי מהווה את השלב הראשון בפירוש החוזה. ראו: גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, דין הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ה, עמ' 301. אף כבוד נשיא בית המשפט העליון ציין כי : הפרשנות מהווה אפוא "מיצוי האמור בטקסט עצמו". ראו: אהרון ברק, פרשנות במשפט, כרך רביעי , פרשנות החוזה, נבו הוצאה לאור, 2001, עמ' 42 . כאמור, סעיף 3 להסכם קובע כי בשנה הראשונה מיום תחילת הפוליסה, יקבל הנתבע מקדמה . מסעיף זה ניתן להסיק כי התובעת הייתה מוכנה לשלם תשלום ביתר, לפחות למשך השנה הראשונה מיום תחילת הפוליסה, שכן, מעצם שיטת תשלום העמלה לכל השנה, יכול להיווצר תשלום ביתר עם ביטולן של חלק מהפוליסות. אך, מה היה אומד דעת הצדדים באשר לתשלום ביתר מעבר לשנה הראשונה ו/או לחובות שנותרו בגין שיטת תשלום זו, מעבר לשנה הראשונה? סעיף 3 להסכם, קובע כי החל מהשנה השניה, שיעור העמלות ישולם בשיטת נפרעים, היינו, התשלום בפועל חפף לזכות לקבלת התשלום. על מנת לדעת מה היה אומד דעת הצדדים באשר לחוב שנותר בגין תשלום ביתר בשנה הראשונה, סוגיה אשר אין לה תשובה ישירה בהסכם, אפנה לבחון את אופיה ומהותה של העסקה וכן את תכליתו והגיונו המשפטי והכלכלי של החוזה. כבוד השופט בך, פסק בע"א 552/85, אגסי נ' ח.י.ל.ן חברה ישראלית לעבוד נתונים בע"מ ואח', פד מא(1), 241, 245 : " ... על-פי סעיף 25(א) הנ"ל, מצווים אנו לפרש חוזה "...לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות", ולצורך מילוי אחרי הנחיה זו עלינו להביא בחשבון את אופיה ומהותה של העיסקה שנקשרה בין הצדדים ואת מטרותיהם של הצדדים לחוזה, הן מההיבט הכלכלי והן מהיבטים מקצועיים, חברתיים ואחרים. בהעדר ראיה ישירה בדבר המטרות הנ"ל עלינו לשאול את עצמנו, על סמך מכלול הנסיבות, מה יכול היה להניע את האדם הסביר הרגיל להיכנס להתקשרות מהסוג הנדון ולהשתדל לפרש את החוזה בדרך המותאמת ביותר להביא להשגת אותן תוצאות מקוות... " וראה גם את פסק דינו של כבוד השופט י' כהן (כתוארו אז) בע"א 464/75, פרומוטפין בע"מ נ' קלדרון ואח', פד ל(2), 191, 195 " ... כלל ידוע הוא, שחוזה מסחרי יש לפרש בדרך שתתאים לתכלית מסחרית של העסקה, ועל בית-המשפט לתת לחוזה כזה תוקף מתקבל על הדעת, כפי שאנשי עסק היו עושים לפי נסיבות המקרה ..." העומד בבסיס שיטת המשונת הוא מן הסתם הכח הכלכלי המניע את הצדדים, שמחד גיסא, מאפשר לסוכן הביטוח לקיים את עצמו בשנה הראשונה, ומאידך גיסא, יוצר תמריץ לסוכן הביטוח לתווך בעוד עסקאות עבור חברת הביטוח בלא הפסד. מטרת הצדדים הייתה שווק פוליסות ביטוח של התובעת ע"י הנתבע, תמורת מתן עמלות ע"י התובעת לנתבע בשיעור הקבוע בהסכם, ותו לא. אין כל הגיון מסחרי בתשלום מעבר לשיעור הקבוע בהסכם, למעט התשלום בשנה הראשונה כפי שצוין לעיל. התובעת ככל הנראה שערה כי תשלום המקדמות בשנה הראשונה יאוזן בשנה זו, או מיד לאחריה. ברם, במקרה שלפנינו המאזן מעיד על כך כי שיעור המקדמות ששולם, היה גבוה משמעותית משיעור העמלות שנזקפו לזכות הנתבע והחשבון רחוק מאיזון. הסיפא לסעיף 25 (א) לחוק החוזים קובעת כי במידה שאומד דעת הצדדים אינו משתמע מתוך החוזה, יש לפנות לנסיבות. למרות זאת, ההלכה הפסוקה קובעת שיש לבחון את נסיבות המקרה אף אם אומד דעת הצדדים משתמע מהחוזה. זאת, כפי שפסק כבוד המשנה לנשיא אהרון ברק (כתוארו אז), בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פד מט(2) 265, 295: "... אכן, השלב הראשון (גזירת אומד הדעת מתוך הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של התהליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות) ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של "לשון ברורה" או "לשון עמומה", עד שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם "נתון" חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות המשפטית ממיגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו כי לשון החוזה היא ברורה... " הנסיבות שמתוכן ניתן לאמוד את דעתם של הצדדים הן כל הנסיבות הרלוונטיות האופפות את העסקה, לרבות התנהגות הצדדים אחרי כריתת החוזה וחוזים אחרים ביניהם. התובעת טענה בסיכומיה, כי לאחר הצטברות יתרת חוב משמעותית בגין מקדמות אותן היה על הנתבע להשיב, החלה התובעת לדרוש מהנתבע את השבת הכספים ששולמו לו ביתר, אך הוא נמנע מלעשות כן (סעיף ד.2. לסיכומים). הנתבע לא הכחיש טענה זו. מכך ניתן להסיק כי הצדדים לא התכוונו ליצירת יתרת חוב משמעותית בגין המקדמות, התובעת צפתה שהחוב יאוזן עם תום השנה הראשונה או בסמוך לכך, ומשלא כך היה הדבר, היא דרשה את כספה; ואילו הנתבע, סביר להניח שמטרתו עם חתימת החוזה הייתה להרויח אף מעבר לסך המקדמות שישולם לו. זאת ועוד, התובעת הגישה את תביעתה בחלוף שנה ממועד הפסקת שווק הפוליסות ע"י הנתבע. אף פעולה זו תומכת באומד דעתה המשתמע כי סך המקדמות ששולם ביתר יושב לה תוך שנה או בסמוך לכך. לא מצאתי כל בסיס לטענת הנתבע כי "אין ויכוח" על כך שבהסכם דובר בעקיפין על מקדמות שיקוזזו מפרמיות. סעיף 53 לחוק החוזים קובע, בין היתר, כי: 53. (א) חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים.. יחד עם זאת, מקובלת עליי עמדת התובעת כי עם ביטול הפוליסות ע"י המבוטחים, קמה חובת הנתבע להשיב את החלק בעמלה, אשר שולם לו כמקדמה בגין אותם חודשים בהם לא תהיה הפוליסה בתוקף. זאת, לאור כללי הפרשנות כפי שפורטו לעיל. זאת ועוד, תשלום חובו של הנתבע על דרך הקיזוז, מעמיד בספק את שאלת פירעון החוב בכלל ובזמן סביר בפרט וגובל בויתור התובעת על כספיה. דבר זה אינו עולה בקנה אחד עם ההגיון הכלכלי המניע עסקאות מסוג זה. הזמן שחלף מלמד ביתר שאת, כי הנתבע אינו פורע את החוב ביעילות. השנתיים שחלפו, עקב הכשל המינהלי, מאז הוגשו סיכומי הצדדים בראשית שנת 2004, ועד היום הוכיחו, כי בכל אותה תקופה של שנתיים ימים לא הופחת החוב באופן משמעותי. על פי תדפיס חשבון שצירפה התובעת נפרע סך זעום של כ- 200 ₪ לחודש. ודאי שסכום זה אינו מהווה פירעון ראוי. ניסיון החיים מלמדנו איפוא, כי טענות הנתבע בדבר פירעון ההלוואה תוך זמן קצר, אינו עולה בקנה אחד עם המציאות. ההלוואה נפרעת טיפין טיפין ובמשורה בסכומים נמוכים ביותר. ודאי לא זו היתה אומד דעת הצדדים, בעת שנכרת החוזה. הואיל וכך אני קובעת, כי על הנתבע להשיב את ההלוואה בהעלם אחד ואין לאלץ את התובעת להמתין עד שיסיים הנתבע לפורעה טיפין טיפין, מתוך סכומי העמלות. אני מקבלת את עמדת התובעת בגין ראש פרק זה של פירעון מיידי. באשר לחסר בדבר הפרשי הריבית והצמדה: כאמור הנתבע לא חלק על חובתו לשלם הפרשי הצמדה. המחלוקת נטושה בסוגית הריבית בלבד. עניין הפרשי הצמדה והריבית, לא נזכר בחוזה בין הצדדים. האם יש מקום שבית המשפט יורה על כך, וישלים את החוזה בין הצדדים? מלאכת השלמת פרטים חסרים בחוזה מורכבת ממספר מישורים, כפי שצוין בספרו של נשיא בית המשפט העליון,ד"ר אהרון ברק: " ... לכל שיטת משפט מערך של נורמות המשלימות את החסר. אצלנו נורמות אלה כוללות את הנוהג (האינדיווידואלי והכללי), הדין הדיספוזיטיבי (המיוחד והכללי) ועקרון תום הלב (הפרשנות המשלימה)." ראו: אהרון ברק, פרשנות במשפט, כרך רביעי , פרשנות החוזה, נבו הוצאה לאור, 2001, עמ' 94. 26. פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים. לכאורה, הפרשי ריבית אינם עניין של מה בכך ולפיכך אין מקום להשלמתם במסגרת סעיף 26 לחוק החוזים. ברם, ניתן להניח כי השמטת רכיב הפרשי ההצמדה והריבית מתוך החוזה בין הצדדים, נעשה בכוונת מכוון. ההלוואה לא היתה אמורה להיפרע לאורך תקופה ארוכה אלא להיות מוחזרת תוך זמן קצר מתוך הפרמיות של המבוטחים. חסרונו של רכיב הפרשי ההצמדה והריבית, מלמד על כך. נוכח זאת, לא למותר לסבור כי כוונת הצדדים היתה, שבמקרה של סכסוך משפטי וחוסר אפשרות להשבה באמצעות קיזוז פרמיות, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית לחוב שנוצר. ברם, הצדדים לא העלו כוונה זו על הכתב. ריבית אינה עניין של מה בכך ולא ניתן להשיתה על שכם הנתבע ללא הסכמה חוזית מפורשת. אין לשכוח כי התובעת היא מנסחת החוזה וככלל חוזה יש לפרש לרעת המנסח. יש גבול להתערבות השיפוטית בחופש החוזים. אם הצדדים לא הוסיפו תנייה במפורש, במועד הרלוונטי, לא ישים עצמו בית המשפט בנעליהם ולא ישכתב את החוזה בדיעבד, בפרט מהותי. על כן, במישור זה אני קובעת כי יש להעדיף את עמדת הנתבע ולקבוע, כי ההלוואה תושב בצרוף הפרשי הצמדה בלבד. מועד חישוב הפרשי ההצמדה יהא מיום הגשת התביעה, הוא המועד בו ניתן ביטוי משפטי לסכסוך בין הצדדים. סיכום: התביעה מתקבלת בזה. על הנתבע לפרוע לידי התובעת, את מלוא סכום ההלוואה. ההלוואה נפרעה במרוצת השנים. הסכום שנותר הינו 53,149 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה בלבד, נכון ליום 15.2.06 ועד למועד התשלום בפועל, על פי התחשיב המעודכן שהוגש לתיק. מיום מתן פסק הדין ואילך, ישא הסכום ריבית והצמדה על פי הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961, המתייחסות לחוב פסוק. בהתאם להסכמת הצדדים, כפי שעולה מטיעוניהם, מסך החוב יש להפחית סך של 1000 ₪ בתוספת מע"מ, הוצאות שנפסקו לחובת התובעת ביום 11.11.02 על ידי כבוד השופט יפרח. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט כדלקמן: אגרת משפט צמודה למדד ונושאת ריבית בסך 1,536 ₪ כערכה ביום תשלומה 11.7.02. שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בצרוף מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוזהפוליסההסכם שיווק