ביטוח שוד

פסק-דין א. מבוא: בפני תביעת שיפוי שהגישה התובעת, חברת ביטוח הרשומה בלונדון, בגין סכומי כסף ששילמה, לטענתה, בעקבות מעשה שוד של חנות עתיקות שהתבצע בלונדון. התביעה מתבססת על הרשעתם בפלילים של המעורבים בשוד. ב. הצדדים: D.P. Mann Underwriting Agency Ltd (להלן: "התובעת"), הינה חברת ביטוח הרשומה בלונדון, העוסקת במתן שירותי ביטוח כחלק מסינדיקט לוידס. הנתבע 2 (להלן: "העזבון"), הינו עזבונו של המנוח, אשר נפטר ביום 15.6.00 (להלן: "המנוח"). המנוח והנתבע 1, מרדכי אילוז (להלן: "אילוז"), הינם אזרחי מדינת ישראל ותושביה, אשר הודו והורשעו, על-פי הודאתם, בסיוע לשוד, תוך שימוש באלימות, של חנות עתיקות, אשר על-פי הנטען בוטחה על-ידי התובעת. העזבון ואילוז יכונו להלן, ביחד: "הנתבעים". כתב התביעה המקורי הוגש גם כנגד שרון נחום (להלן: "נחום"), אייל אנג'ל (להלן: "אנג'ל") ויאיר אלוף (להלן: "אלוף"), אשר הורשעו, ביחד עם המנוח ואילוז, בביצוע השוד. נחום, אנג'ל ואלוף לא התגוננו בפני התביעה ועל כן ניתן נגדם פסק-דין בהעדר הגנה. בעקבות פטירת המנוח, הוגש כתב תביעה מתוקן כנגד עזבונו. ג. רקע עובדתי: מעשה השוד, כתב האישום והרשעתם של המנוח ואילוז: ביום 1.11.95 נשדדה חנות תכשיטים ועתיקות הנמצאת ברחוב ניו-בונד בלונדון (להלן: "חנות העתיקות") ותחולה בשווי כולל של 460,000 ליש"ט "רוקנה" ממנה. במהלך שנת 1997 הוגש כנגד המנוח, אילוז, נחום, אנג'ל ואלוף כתבי אישום בגין שוד חנות העתיקות. בכתב האישום יוחסה למנוח ואילוז מעורבות בתכנון השוד ובהוצאתו לפועל (ת"פ 390/97, 382/97). במסגרת ת"פ 390/97 הודה אלוף בעבירות של שוד מזוין בחבורה תוך שימוש באלימות ובקשירת קשר לביצוע פשע. ביום 25.6.97 הורשע אלוף בעבירות אלה. אלוף הסכים לשמש עד מדינה ונגזר עליו מאסר של 6 חודשים בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים. במסגרת ת"פ 382/97 הודו נחום, אנג'ל, אילוז והמנוח בעובדות כתב אישום מתוקן, אשר כלל אישום בעבירה פחותה בחומרתה, לאחר שהגיעו לעסקת טיעון עם המדינה. נחום, אנג'ל, אילוז והמנוח הורשעו בביצוע העבירות המיוחסות להם בכתב האישום, בית המשפט גזר את עונשם והם נשלחו למאסר בפועל (כתב האישום המתוקן הוגש וסומן ת/1). נחום, אנג'ל, אילוז והמנוח לא ערערו על עצם ההרשעה אלא על גזר הדין בלבד וביום 27.9.98 התקבל ערעורם ועונשם הופחת (ע"פ 1820/98). כתב התביעה המקורי והליכים שהתנהלו בגינו: ביום 30.3.98 הגישה התובעת כתב תביעה כנגד חמשת המעורבים באירוע השוד. על-פי הנטען בכתב התביעה, במועד ביצוע השוד היו בעלי חנות העתיקות מבוטחים אצל התובעת בפוליסת ביטוח מספר 2810801F, אשר כללה ביטוח מפני פריצות. לאחר ביצוע השוד, פנו בעלי חנות העתיקות לתובעת ודרשו פיצוי בהתאם לזכותם בפוליסת הביטוח. לאחר בדיקת תביעתם ובהתאם למתחייב מפוליסת הביטוח שילמה התובעת לבעלי חנות העתיקות סכום כולל של 356,550 לירות שטרלינג, השווה לסך של 2,127,013 ₪ במועד הגשת התביעה. מאחר והנאשמים לא השיבו כל סכום כסף או רכוש לבעלי חנות העתיקות או לתובעת, הוגשה התובענה. ד. דיון והכרעה: פסק-הדין פלילי כראיה בהליך אזרחי: פסק-דין מרשיע מוכשר כראיה בהליך אזרחי לפי סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "הפקודה"), הקובע כדלהלן: "(א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי." סעיף 42ג לפקודה קובע, כי המורשע לא יהיה רשאי לסתור תוכנו של פסק-הדין הפלילי או ראיה שכבר הוגשה או נשמעה במסגרת ההליך הפלילי, אלא ברשות בית-המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין. כאשר לא ביקש המורשע לסתור הראיה, או שביקש והרשות לא ניתנה לו, משתנה מעמדו הראייתי של פסק-הדין והוא הופך מ"ראיה לכאורה", ל-"ראיה כמעט מכרעת". בענייננו, הודו אילוז והמנוח, במסגרת ההליך הפלילי, בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן ולכן לא הוגשו ראיות ולא נוהל משפט הוכחות. במקרה כזה העובדות המצויות בכתב האישום, בהן הודו אילוז והמנוח, מהוות את הממצאים והמסקנות של בית-המשפט הפלילי, אותם רואים גם כממצאי בית-המשפט האזרחי (ראה לעניין זה ע"א 71/85 אריה חב' לביטוח נ' בוחבוט, מא (4) 327, בעמ' 331-332). העובדות העולות מכתב האישום: במהלך שנת 1995 המנוח, אילוז ואנג'ל קשרו קשר, לתכנן ולהוציא לפועל שוד בחנות העתיקות. אילוז פנה לאחד בשם יזהר מזרחי (להלן: "מזרחי"), סיפר לו על השוד המתוכנן ומסר לו פרטים ראשוניים לגבי השוד. אילוז ציין בפניו, כי לא צפוי להיות קושי בביצוע השוד וכי בכוונתם למצוא אדם נוסף שיבצע את השוד ביחד עם מזרחי. מזרחי עניין את אלוף בעניין והפגיש אותו עם אילוז והמנוח. באותה פגישה המנוח ואילוז הבטיחו למזרחי ואלוף, כי יקבלו רבע מרווחי השוד וכי יקבלו סיוע וגיבוי כספי לביצוע השוד. אנג'ל הוצג כ"איש הקשר" בלונדון. מזרחי ואלוף טסו ללונדון עם כרטיסי טיסה שמוממנו על-ידי אילוז. המנוח פגש אותם בשדה התעופה וציידם בכסף מזומן, פרטי האכסניה שבה ישהו ומספרי הטלפון בהם ניתן להשיג את המנוח ואילוז. מזרחי ואלוף הגיעו ללונדון ושם פגשו את אנג'ל. בסופו של דבר, מזרחי חזר בו מהסכמתו לבצע את השוד והשלושה שבו ארצה. כעבור זמן קצר, נכנס נחום אל התמונה, לאחר שהובטחו לו 20% מרווחי השוד. נחום ואלוף טסו ללונדון עם כרטיסי טיסה במימונו של אילוז. כעבור מספר ימים, אנג'ל הצטרף אליהם. המנוח העביר כספים למימון שהותם של השלושה וביחד עם אילוז דאג לעדכנם בפרטי התכנית. ביום 1.11.95 ביצעו נחום ואלוף את השוד, בסיוע אנג'ל, אשר המתין להם מחוץ לחנות העתיקות. נחום ואלוף נמלטו מהמקום עם רכוש גנוב בשווי כולל של 460,000 לירות שטרלינג ועם כסף מזומן. לאחר ביצוע השוד, דאג המנוח למילוטם של המבצעים מאנגליה לישראל. אילוז הגיש תצהיר לקוני בנסיון לסתור את העובדות המפורטות לעיל. כל אשר מופיע בתצהירו, הוא כי חלקו בפרשה היה "זעום וזניח", כי לא היה שותף פעיל בביצוע השוד וכי מעולם לא הגיע אליו דבר וחצי דבר מהשלל. כפי שצויין לעיל, העובדות המופיעות בכתב האישום המתוקן, הם ממצאים עובדתיים שלא נסתרו על ידי אילוז והמנוח. לפיכך, יש לקבוע כי כל העובדות בהן הודו אילוז והמנוח ועל פיהן הורשעו, הן ראיות קבילות, בעלות משקל מכריע בתביעה שבפני ועל כן אני דוחה את טענות אילוז. תשלום תגמולי הביטוח על-ידי התובעת: בכתב התביעה טענה התובעת, כי הנתבעים חייבים לה את כל הסכומים שהוציאה אגב ובגין השוד, זאת מכוח עילות התביעה הבאות: עשיית עושר ולא במשפט, גזל מכוח סעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] והפרת חובת חקוקה מכוח סעיף 63 לפקודת הנזיקין (הפרת הוראות חוק העונשין, תשל"ז- 1977). היסוד המשותף העומד בבסיס עילות התביעה הוא הטענה, כי התובעת שילמה לבעלי חנות העתיקות את תגמולי הביטוח בגין השוד ולכן היא זכאית לשיפוי מהנתבעים. דא עקא, סבורני כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בעניין זה; חקירתו הנגדית של מר וייט מטעם התובעת: מטעם התובעת העיד מר סיימון וייט, אשר כיהן כמנהל תביעות בתובעת משנת 1995 ועד שנת 2002. וייט הצהיר, כי התובעת שילמה לבעלי חנות העתיקות סכום כולל של 356,550 לירות שטרלניג. לתצהירו של וייט צורפו הודעות על זיכוי בגין תביעה שהוציאה חברה בשם THOMPSON HEATH & BOND LTD (נספחים ז/3-1 לתצהירו של וייט) ואישור מבעלי חנות העתיקות מיום 25.3.98, לפיו קיבלו את סכום של 356,550 לירות שטרלינג מהתובעת (נספח ז/4 לתצהירו של וייט). כבר עתה יצוין, כי אף לא אחד מהמסמכים הנ"ל נערך על-ידי וייט עצמו (ראה פרוטוקול מיום 22.2.05 בעמ' 42) ועל כן הם בגדר "עדות מפי השמועה". במהלך חקירתו הנגדית, עומת וייט עם הטענה, כי התובעת כלל לא ביטחה את חנות העתיקות וכי לא שילמה לבעלי חנות העתיקות כל פיצוי בגין השוד. וייט נחקר בעניין זה, כדלהלן: "עו"ד עופרי: בוא נשאל את זה בצורה ישירה ולא סביב סביב. אני אגיד לך כזה דבר בצורה הכי ברורה שיכולה להיות. חברתD.P. Mann מעולם לא ביטחה את חנות התכשיטים ומעולם לא נשאה בשום תשלום לבעלי חנות התכשיטים. מה יש לך להגיד על זה? ... ת. אדוני, האמירה שלך אינה נכונה לחלוטין. קיימת הוכחה שאני ביטחתי את חנות התכשיטים הזאת וכי התביעה לביטוח הייתה גבוהה. ש. מצוין, אז עכשיו כשאתה מדבר על הוכחה, בוא תציג בפנינו אותה הוכחה. ת. אני יכול בלי בעיה לשלוח העתק מהצ'ק שהוצא כדי להראות שהתביעה הייתה גבוהה, בליש"ט. ש. כלומר, במילים אחרות, עד כעת בתצהירך שנכתב בשנת 2001, לפני 4 שנים, בחרת שלא להמציא הוכחה, מה שאתה אומר לי שבעתיד אתה אולי תעשה את זה. כב' השופטת: הוא לא אמר אולי. הוא אמר אני אמציא. ... ת. אינני אומר שהייתי יכול לספק הוכחה כזו, אני אומר שאני יכול כעת לעשות זאת והתצהיר שלי הוא הצהרת אמת בשבועה כי אכן שילמתי את התביעה הזו. ש. בכל הכבוד, הייתי מבקש לומר לך שאנחנו נמצאים בהליך משפטי והעדות שלך כשלעצמה לא מספיקה. אנו צריכים ראיות והוכחות. השאלה מדוע למרות התצהיר שלך ומה שאתה טוען שמה, בחרת שלא לצרף א. לא פוליסת ביטוח. ב. לא אישורי תשלום... ת. כבר אמרתי לך כי ההצהרה שלי, התצהיר שלי בשבועה הוא מסמך משפטי שנעשה בלונדון, המראה כי אכן הוצאנו את הפוליסה ושילמנו את התביעה. ש. מצוין. אז אם זה, זה מה שזה מראה, אז תציג לי בפני, הנה התצהיר שלך בפני, תראה לי את פוליסת הביטוח. אתה אומר שזה מה שזה מראה, תראה לי. הנה התצהיר שלך בפני. מה יש לך להגיד על זה? ת. אם הוא רוצה העתק של הפוליסה, אני יכול לשלוח לך העתק של הפוליסה. ש. גם את זה תעשה לי בעתיד?.. ת. לצערי אני לא נוכח לידך, אחרת הייתי נותן לך את זה עכשיו. .. ש. .. כלומר, אתה אומר שתוכל להמציא כזה דבר ואני רוצה, כב' השופטת: את הפוליסה ואת האישור על תשלום. עו"ד עופרי: אני מודה לגברתי, רק ברשות גברתי, אני בצניעותי הייתי מבקש לנסח את זה כפי שאני רוצה, ברשות כב' השופטת. אתה יכול להמציא פוליסה שהנפיקה חברת D.P. Mann Underwriting Agency Ltd לחנות התכשיטים, זה מה שאתה אומר שאתה יכול להמציא לנו? שוב, פוליסה שהנפיקה אותה חברת D.P. Mann? .. ת. כן, אני יכול. ש. מצוין. כמו שגם אתה יכול להמציא לנו אישור תשלום, שוב אני מדגיש, מחברת D.P.Mann- חתמים? ת. כן, אני יכול (ההדגשות שלי-צ.ב)". (ראה חקירתו מיום 22.2.05 עמ' 11-7). וייט העיד גם, כי יש לו נגישות למסמכי התובעת, כדלהלן: "לאחרונה בדקתי את הרשום במסמכי החברה לפני 3 ימים". (שם, בעמ' 29). בעקבות הצהרותיו של וייט, כי ימציא את המסמכים הנ"ל, הסתיימה חקירתו, ככל שהיא נוגעת לטענה, כי התובעת כלל לא שילמה לבעלי חנות העתיקות פיצוי בגין השוד (ראה דבריו של עו"ד עופרי, שם, בעמ' 13). אי המצאת מסמכים: בישיבת ההוכחות הבאה, שהתקיימה ביום 24.2.05, הורתי לתובעת להמציא את המסמכים שוייט התחייב להמציאם, בתוך 30 יום. לאחר שאותם מסמכים לא הומצאו עד לישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 10.5.05, התנהל בין הצדדים וביני דיון, כדלהלן: "עו"ד רוזנבלט: לגבי הצ'ק, מדובר במסמך מלפני שנים רבות. יש לנו מסמך מבעלי החנות שמאשר את קבלת התשלום. בשלב זה די במסמך. כב' השופטת: זה לא מה שנאמר. זה לא מה שביקשתי וזה לא מה שנאמר. עו"ד רוזנבלט: נכון, התבקש צ'ק, זה יקח זמן רק לאתר את הצ'ק מכיוון שהוא, כב' השופטת: זה כבר מהישיבה הקודמת. עו"ד עופרי: אמרה חברתי. עו"ד רוזנבלט: בשלב זה אנו מסתפקים באישור בעלי החנות שהם קיבלו את התשלום. כב' השופטת: לא, אני לא מסתפקת בזה, עו"ד רוזנבלט: מאת התובעת. כב' השופטת: זה לא מה שביקשתי, אני מצטערת, אני לא מסתפקת בזה, זה לא מה שהחלטתי. (ההדגשות שלי-צ.ב)" (ראה פרוטוקול מיום 10.5.05 עמ' 79-78). בסיומה של אותה ישיבה, הורתי לתובעת להמציא את המסמכים הנדרשים וזאת כחודש לפני מועד ההוכחות הקרוב, אשר נקבע ליום 10.7.05. ביום 16.6.05 הארכתי את המועד ב- 7 ימים נוספים. ביום 23.6.05 הודיעה התובעת, כי לא עלה בידיה למצוא מסמך בנקאי המעיד על העברת הסכומים מהתובעת למבוטחיה. במסגרת הודעתה, הלינה התובעת על כך, שהיא נדרשה להמציא מסמך אשר הופק לפני עשור וכנראה שלא נשמר. עם כל הכבוד, איני שותפה לטרוניית התובעת; המדובר בראייה הכרחית ומהותית לביסוס טענת התובעת, כי שילמה את הסכום שאותו היא תובעת עתה מהנתבעים וקשה להאמין כי ראייה משמעותית שכזו לא נשמרה בידי התובעת. יתרה מכך, תמוה כי ראיה זו לא הוגשה לתיק בית המשפט בסמוך למועד הגשת התביעה. במצב דברים זה, הימנעות מהבאתה מחזקת את הראיות העומדות לחובת בעל הדין שנמנע מהגשתה. יצוין, כי ככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה (ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מ"ז(2) 605). לאור האמור, נעתרתי לבקשת הנתבעים והורתי על זימונו של וייט להמשך חקירה נגדית ונקבע לצורך כך מועד הוכחות נוסף (ראה פרוטוקול מיום 10.7.05 עמ' 90-89). אי התייצבותו של וייט להמשך חקירתו הנגדית: ביום 19.9.05, הוא המועד שנקבע להמשך חקירתו של וייט, ולאחר ששתי בקשות מטעמה של התובעת לדחיית מועד נדחו, הן על-ידי כב' סגן הנשיא, השופט זפט והן על-ידי, הודיע ב"כ התובעת, כדלהלן: "העד בו מדובר בהתחלה אמר שהוא בכלל לא רוצה להעיד יותר. אחר כך שכנענו אותו שהוא חייב, אחרת יש הוראה שיפוטית כאן וכו'. אז הוא ניאות להעיד, רק הוא אמר שהוא לא יכול במועד הזה כי הוא יצא לחופשה שהוא קבע מראש. אין לי שליטה עליו; הוא לא שייך אלי; אני לא יכול להביא נגדו צו הבאה; אני לא יכול לעשות כלום; אני נתון לרצונו הטוב; אז בסיטואציה הנוכחית זה מה שהוא הסכים." (שם, בעמ' 92). לאחר ששמעתי את הצדדים באשר למשמעות אי התייצבותו של וייט להמשך חקירתו הנגדית ולאחר שלא שוכנעתי בדבר ההסבר שנתנה התובעת להעדרותו, פסקתי, כי פרשת התביעה הסתיימה וכי ישמעו עדי ההגנה (שם, עמ' 96-92). פועל יוצא הוא, שחקירתו הנגדית של וייט לא הושלמה. הכלל הוא, כי תצהיר שלא ניתן לצד שכנגד לחקור אודותיו, אינו ראוי להיחשב כראיה (ראה ספרו של יעקב קדמי, על הראיות, חלק שני בעמ' 794 וההפנייה שם לע"א 743/89 גולדווסר נ' קרביץ, פ"ד מו(1) 485). עם זאת, הפסיקה הבחינה בין מצב זה לבין מצב שבו עד העיד ובטרם תסתיים חקירתו הנגדית, הלך לעולמו. במקרה כזה הוכרה העדות כקבילה ולבית-המשפט ניתן שיקול דעת שלא לפסול את העדות כראיה (ראה, בין היתר, ע"א 642/87 הסתדרות אגודת ישראל נ' חברת חזקיהו בע"מ, פ"ד מד (1) 686). בעניינו, וייט הספיק להעיד בעל-פה בפני ולכאורה מדובר בעדות קבילה. עם זאת, ענייננו שונה ממקרה שבו נבצר מעד להעיד מחמת שהלך לעולמו. וייט הוא שנמנע, במודע, מלהתייצב להמשך חקירתו. לכל הפחות, אי התייצבותו כאמור פוגעת במשקל שניתן לייחס לתצהירו וכפועל יוצא ביכולתה של התובעת לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליה. הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו, מאחר ומדובר בעדות יחידה של בעל דין. הראיות שהובאו בפני: כאמור, לאי התייצבותו של וייט להמשך חקירתו הנגדית יש השלכה לעניין המשקל שניתן לייחס לתצהירו. כתוצאה מכך, נפגע גם משקלם של אותם מסמכים אשר צורפו לתצהירו של וייט, לתמיכה בטענת התובעת, כי שילמה לבעלי חנות העתיקות את סכום הפוליסה (המסמכים צורפו כנספחים ז/4-1). ממילא, גם הייתי נוטה ליחס לתצהירו של וייט את מלוא המשקל הראייתי האפשרי, הרי שאין בכך כדי לסייע לתובעת; ודוק, לתצהירו של וייט צורף מסמך מיום 25.3.98, במסגרתו מאשרים בעלי חנות העתיקות, כי התקבל בידיהם סך של 356,550 לירות שטרלינג מן התובעת. המדובר במסמך שלא נערך על-ידי וייט ועל כן הוא בגדר "עדות מפי השמועה" (ראה ספרו של יעקב קדמי, על הראיות, חלק ראשון בעמ' 485). מעבר לכך, אי העדת עורכי המסמך, הם בעלי חנות העתיקות, מערערת את גרסתה של התובעת, שכן הכלל הוא, כי אי הבאת עד רלבנטי יוצרת חזקה, כי עדותו הייתה תומכת דווקא בגרסת הצד שכנגד (ראה ספרו של יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי עמ' 1661-1648. כן ראה לעניין זה ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385, 392; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נגד טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602; ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760). גם העובדה שמדובר במסמך שהופק ימים בודדים לפני הגשת התביעה ולמעלה משנתיים לאחר שהועברו דמי הביטוח, מעוררת תמיהה. לבסוף, אציין גם, כי תוכן המסמך אינו מתיישב עם גרסת התובעת; כך, בעוד שבעלי חנות העתיקות מאשרים, כי קיבלו את כספי הביטוח מהתובעת, וייס העיד, כי חברת THOMPSON HEATH & BOND LTD היא ששילמה לבעלי חנות העתיקות, לאחר שקיבלה את הכספים מהתובעת: "ש. .. האם אתה מכיר את חברת THOMPSON HEATH & BOND LTD ת. כן, אני מכיר. ש... האם תוכל לאשר לי שלמעשה החברה הזו היא שהנפיקה את הפוליסה והיא שנשאה בתשלומים של חנות התכשיטים ולא חברת D.P. Mann ? ת. לא אין ביכולתי לאשר זאת משום שזה לא נכון. ש. תקן אותי. ... ת. משום שסינדיקט "לוידס" הוא החברה הגדולה ביותר העובדת ב"לוידס לונדון" העסקים מגיעים אליהם מסוכני ביטוח (Insurance Brokers).THOMPSON HEAT & BOND LTD הם סוכני ביטוח. הם גובים את פרמיית הביטוח מהלקוח וכשאני משלם להם הם מוציאים את הצ'ק ללקוח. זה ההסבר להבדל בשמות. הם פועלים רק כסוכנים (Agents) המתווכים בין הלקוח לחברת הביטוח. ש. מכאן, אתה מסכים איתי אם אציג בפניך את הטענה ואת הקביעה, שלא החברה שאתה עבדת תחתיה נשאה בתשלום בפועל, אלא החברה שאני הצגתי את שמה בפניך, שמן הסתם הן חברות שונות, אתה לא מתכחש לזה? ת. D.P. Mann שילמו ל-THOMPSON HEAT & BOND LTD והם שהעבירו את התשלום למבוטח. " (ראה פרוטוקול מיום 22.2.05, עמ' 13-11). ה. סיכומם של דברים: התובעת לא הוכיחה כי שילמה סכום כלשהו לבעלי חנות העתיקות עקב ובגין השוד והיא נמנעה מלהציג ראיות שיש בהן כדי לבסס את טענותיה בדבר תשלום כאמור. משכך, לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכיח כי על הנתבעים לשפותה בגין שוד חנות העתיקות העתיקות. אשר על כן, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעים את הוצאות המשפט כפי שהוצאו בפועל בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של -.10,000 ₪ (לכל נתבע) בצירוף מע"מ כדין. משפט פלילישוד