סעיף 7(א) לחוק הספורט, קובע כי: "אגודת ספורט, אירגון ספורט, התאחדות ואיגוד יבטחו את הספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות ספורט המאורגנות בידם או מטעמם". בענייננו, אין מחלוקת שהתובע טרם התקבל כשחקן בקבוצה ומדובר היה, באימון ראשון, בו השתתף התובע, לצורך בחינת אפשרות קבלתו לקבוצה. יצויין כי חוק הספורט מבחין בין "פעילות ספורט" לבין "תחרות ספורט". בעוד שהוראות החוק, המתייחסות לבטיחות והסמכת מאמנים, מתייחסות לפעילויות ספורט בכללותן ראוי לציין כי סעיפים 5 ו-7 לחוק, המסדירים חובת ביצוע בדיקות רפואיות וחובת ביטוח, מתייחסים, על פי לשונם, לתחרויות ספורט. ##להלן פסק דין בנושא ביטוח אימון כדורגל:## מהות התביעה וטענות הצדדים 1. התובע יליד 11.7.77, השתתף ביום 6.11.95, באימון כדורגל של הנתבעת מס' 1, בית"ר רמת גן (להלן: "נתבעת 1" או "הקבוצה"). מדובר היה באימון ראשון בו השתתף התובע, לצורך בחינת אפשרות קבלתו לקבוצה, בתפקיד שוער. בעת שהתובע הדף כדור שנבעט לעבר השער, נשברה ידו השמאלית (להלן: "התאונה"). 2. התביעה הוגשה לראשונה, ביום 5.11.02 כנגד נתבעת 1 וכנגד כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל"), בטענה כי זו האחרונה, ביטחה את הקבוצה ושחקניה, בפוליסת ביטוח תאונות אישיות, טענה שהובררה כמוטעית. על פי החלטת כב' השופט בכר, מיום 31/5/04, התביעה כנגד כלל נדחתה והותר תיקון התביעה, על דרך של צרוף "מרכז הספורט הארצי לבית"ר", כנתבעת נוספת (להלן: "נתבעת 2" או "מרכז בית"ר"). למען שלמות התמונה יצויין כי בקשה לסילוק התביעה על הסף, מחמת התיישנות, אשר הוגשה על ידי נתבעת 2 (בש"א 175692/04), נדחתה, כאמור בהחלטת כב' השופט בכר מיום 14.1.04, מחמת שטענת ההתיישנות לא נטענה, בהזדמנות הראשונה - דהיינו; בכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבעת 2, ביום 28.6.04. . 3. למרות שבכתב התביעה המתוקן, נטען כי הנתבעות, גרמו בהתרשלותן, לארוע התאונה, הרי בסיכומים, זנח התובע טענות אלה ומיקד תביעתו בטענה כי הנתבעות התרשלו ו/או הפרו חובה חקוקה בכך שלא דאגו לבטחו, בביטוח בר תוקף, בהתאם להוראות חוק הספורט, התשמ"ח - 1988 (להלן: "חוק הספורט"). 4. לטענת התובע, על הנתבעות 1 ו-2, היה לדאוג לקיומו של ביטוח בר תוקף, אשר יכסה פעילותו, במסגרת האימון. התובע מוסיף וטוען כי הנתבעת 2, הינה "ארגון ספורט" כמשמעו בחוק הספורט וכי מהראיות עולה כי הנתבעת 2, נטלה חלק פעיל בניהול הנתבעת 1 ולפיכך משהנתבעת 2, נטלה על עצמה לרכז ולטפל בנושא הביטוח, אחראית היא להעדר ביטוח המכסה את השתפותו באימון. 5. הנתבעת 1, טענה לכל אורך הדיון והחל מכתב ההגנה הראשון שהוגש על ידה, כי במועדים הרלבנטיים לתביעה, הנתבעת 1, לא היתה גוף או תאגיד משפטי עצמאי. בסיכומיה, חזרה הנתבעת 1 וציינה כי "עמותת ידידי בית"ר רמת גן- כדורגל" התאגדה כעמותה, רק כחודש וחצי לאחר התאונה כך שבמועד ארוע התאונה, הקבוצה - הנתבעת 1, לא היתה בגדר אישיות משפטית. 6. הנתבעת 2 טוענת כי אין קשר בין הקבוצה - הנתבעת 1, לבין הנתבעת 2 שהינה עמותה עצמאית ונפרדת מיתר העמותות ו/או הקבוצות הנושאות את השם "בית"ר". הנתבעת 2 מציינת כי הקשר בינה לבין הקבוצות הנושאות את השם בי"תר, מתמצה בייצוג הקבוצות בפני מוסדות הספורט הארציים והעברת כספים המועברים לקבוצות, על ידי מוסדות הספורט בישראל. הנתבעת 2 מודה כי טיפלה בהוצאת פוליסה קולקטיבית לכלל קבוצות בית"ר אך טוענת כי האחריות לעריכת הביטוח, מוטלת על הקבוצות עצמן שאינן מחוייבות לערוך את הביטוח, דווקא באמצעות הנתבעת 2. הנתבעת 2 ציינה כי במועד הרלבנטי, היתה פוליסה לביטוח שחקני אגודות בית"ר השונות, כנדרש על פי חוק הספורט אלא ששמו של התובע, לא נכלל ברשימת השחקנים המבוטחים. הנתבעת 2 הוסיפה וטענה כי האחריות לצרוף שמו של התובע, לרשימת השחקנים המבוטחים, היתה מוטלת על הנתבעת 1 וכי לנתבעת 2, לא היתה כל מעורבות בניהול הקבוצה או בארגון הפעילות, במהלכה ארעה התאונה. דיון 7. לאחר ששבתי ועיינתי במכלול העדויות והראיות ושקלתי טענות הצדדים, סבורה אני כי דין התביעה להדחות. 8. בפתח הדיון יצויין כי התשתית העובדתית, בעיקרה, אינה שנויה במחלוקת. אין חולק כי בעת האימון, התובע לא היה בגדר שחקן של הקבוצה וכי היה זה, האימון הראשון, בו השתתף, לצורך בחינת אפשרות קבלתו לקבוצה. בעניין זה, איני רואה כל רבותא במחלוקת העובדתית בשאלה האם התובע התקשר לקבוצה, כשבוע קודם למועד התאונה והוזמן להשתתף באימון או שהוזמן להשתתף באימון, לאחר שהגיע למגרש, ביום האימון עצמו וביקש להציג את כישוריו כשוער שכן אין מחלוקת שמר יהושע וקסלר, מי שהיה מנהל הקבוצה, בעת ההיא (להלן: "וקסלר"), הרשה לתובע, להשתתף באימון (עמ' 22 לפרוטוקול). נסיבות ארוע התאונה, גם הן, אינן שנויות במחלוקת ויצויין כי הנתבעות לא הגישו חוות דעת רפואית מטעמן ולא חלקו על הנכות שנקבעה לתובע, בשיעור של 10%, כאמור בחוות דעתו של פרופ' שלום שטהל שצורפה לתביעה. כן אין מחלוקת ששמו של התובע, אינו נכלל ברשימת השחקנים המבוטחים, על פי הפוליסה שהוצאה באמצעות הנתבעת 2, ב"איתן חברה לביטוח בע"מ". התביעה נגד הנתבעת 1. 9. כאמור, הנתבעת 1 טענה כי אינה בגדר אישיות משפטית, כבר בכתב ההגנה הראשון, שהוגש על ידה. טענה זו, שהינה טענה מעורבת של עובדה ומשפט, לא נסתרה על ידי התובע ובסיכומים מטעם התובע, אף נאמר: "אין חולק כי הנתבעת 1 התאגדה כעמותה עצמאית רק ביום 26.12.1995 , כחודש וחצי לאחר פציעתו של התובע" (סעיף 50 לסיכומי התובע). בנסיבות אלה, כשהנתבעת 1, אינה בגדר אישיות משפטית, הכשירה לתבוע ולהיתבע, דין התביעה נגדה להדחות. 10. בעניין זה, ראיתי להוסיף ולציין כי עצם העובדה שהנתבעת 1, לא התאגדה כדין, במועד הרלבנטי, אינה עומדת בניגוד להוראות חוק הספורט שכן "אגודת ספורט", מוגדרת בסעיף 1, לחוק כ"חבר בני אדם העוסק בענף ספורט או בענפי ספורט מסויימים והמסונף לארגון ספורט או הפועל כתאגיד עצמאי". נראה על כן כי אגודת ספורט, עשויה להיות חבר בני אדם שאינו תאגיד - כלומר, שאינו בעל אישיות משפטית עצמאית ואין לי אלא להפנות לדברי כב' השופט קלינג, בת"א (מחוזי תל- אביב) 714/90 הפועל חיפה נ' רונלד יוסטון, תק-מח 92(1), 1245 , 1246 (1992):"עד כמה שהדבר מוזר, זו גם גישתו של חוק הספורט.....גם כאן ברור, שאגודת ספורט עשויה להיות חסרה אישיות משפטית. תמהני מה משמעות יש להטלת חובות על חבר בני אדם שאינו תאגיד, אף אם בתחום הספורט פועלים גופים חסרי צורה משפטית אלה. אולם נראה שאין בכך כדי לאפשר נקיטה של צעדים משפטיים כלפי גופים-לא גופים אלה." 11. למעלה מן הצורך יצויין כי דחיית התביעה כנגד הנתבעת 1, בגין עצם העובדה שאין היא בגדר אישיות משפטית מוכרת, אינה מלמדת כי לא היה בידי התובע, לתבוע את נזקיו (בכפוף להוכחת טענותיו) שהרי מושכלות ראשונים הם כי מקום בו מדובר בגוף הפועל שלא במסגרת אישיות משפטית, המוכרת על פי הדין, ניתן לתבוע את יחידיו ומנהליו, מה שלא נעשה בענייננו. התביעה נגד הנתבעת 2 12. בנסיבות העניין, אין בידי לקבל טענת התובע כי האחריות לעריכת הביטוח, היתה מוטלת על הנתבעת 2. עצם העובדה שהנתבעת 1, אינה בגדר אישיות משפטית אין בה כדי להטיל אחריות על הנתבעת 2, כארגון ספורט, אליו מסונפת הקבוצה. ראינו כי חוק הספורט, אינו מחייב אגודת ספורט, להתאגד כדין. בנסיבות אלה, משהנתבעת 1, לא היתה בגדר אישיות משפטית, האחריות למעשיה ו/או מחדליה, מוטלת באופן אישי, על מנהליה ואין בכך כדי להוביל למסקנה כי ניתן לתבוע את ארגון הספורט אליו מסונפת הקבוצה, כל אימת שהקבוצה אינה בגדר אישיות משפטית. טענת הנתבעת 2, כמפורט בתצהירו של מר אבנר קופל, נ/2 כי נתבעת 2, הינה עמותה עצמאית ונפרדת מיתר העמותות ו/או הקבוצות הנושאות את השם בית"ר, לא נסתרה ועצם העובדה שהנתבעת 2, נטלה על עצמה לטפל בביטוח קולקטיבי של שחקני בית"ר, אשר קבוצותיהם בחרו לערוך את הביטוח באמצעותה, אינה מטילה עליה את החובה, לדאוג להכללת שמו של כל שחקן ושחקן, בפוליסה. מקובל עלי כי חובה זו, מוטלת על הקבוצות השונות ולא על הנתבעת 2, שכן הנתבעת 2, לא עסקה בניהול הקבוצה בפועל ולא עסקה בארגון "תחרות ספורט", כמשמעה בחוק הספורט, בה השתתף התובע, וראה לעניין זה, פסק דינו של כב' השופט פרקש, בת"א (שלום י-ם) 5520/00 חגי קול נ' עמותת הספורט בית"ר באר-שבע בכדורגל, שם נפסק:" על פי סעיף 7(א) לחוק הספורט החובה לבטח ספורטאי חלה על אגודת ספורט, ארגון ספורט, התאחדות ואיחוד אם תחרויות הספורט "מאורגנות בידם או מטעמם ". טוען ב"כ התובע בין טענותיו, כי יש להחיב גם את מרכז הספורט (הנתבעת 2 ב.ט.) שכן המבוטח בפוליסה הוא מרכז הספורט. מאידך טוען ב"כ מרכז הספורט בסיכומיו, כי כאמור בתצהיר שהוגש מטעם מרכז הספורט, המרכז אינו מארגן תחרויות ספורט והמדובר בעמותה נפרדת לחלוטין מהקבוצה, ותפקידו לשמש כצינור להעברת הכספים לקבוצות וריכוז הקבוצות לצורך רכישת ביטוח בשמן על מנת להוזיל את העלויות. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, סבורני, כי בעניינה של הנתבעת 2, הדין עימה. סעיף 7 (א) לחוק הספורט אינו חל עליה, שכן אין המרכז מארגן תחרויות ספורט ושימש לייצוגן של קבוצות בית"ר בהתאחדות לכדורגל לצרכים השונים, לרבות ריכוז הקבוצות לעריכת פוליסות ביטוח. גם אם המבוטח בפוליסות הביטוח הוא מרכז הספורט - אין בכך כדי להחיבו כלפי התובע, שכן הפוליסה נערכה עבור 3,000 השחקנים של בית"ר. המסקנה היא, כי התובענה כנגד מרכז הספורט - נדחית". 13. מהמקובץ עולה כי משהקבוצה, הנתבעת 1, לא הודיעה לנתבעת 2 כי התובע התקבל לשורותיה, כשחקן, לא חלה על הנתבעת 2, החובה לדאוג להוספת שמו של התובע, לרשימת המבוטחים על פי הפוליסה הקולקטיבית שהוצאה באמצעותה, לשחקני קבוצות בית"ר השונות. בנסיבות אלה, דין התביעה כנגד הנתבעת 2, להדחות. 14. בשולי הדברים אציין כי לו הייתי מגיעה למסקנה שונה על פיה החובה לדאוג לביטוח התובע, מוטלת על הנתבעת 2, כי אז, לא ניתן היה לקבל טענת הנתבעת 2 כי בכל מקרה, דין תביעת התובע היה להידחות, מחמת התיישנות תביעתו כנגד המבטחת. יצויין כי המבטחת השיבה לפנייתו של התובע והודיעה לו כי שמו אינו כלול ברשימת המבוטחים (נספח כ"א לתצהיר התובע). התובע היה רשאי להסתמך על תשובה זו, שהצדדים אינם חולקים על נכונותה. זאת ועוד, לא ניתן להשליך מהנסיבות שנדונו בת.א (שלום טבריה) 1014/97 רוני קיזל נ' איתן חברה לביטוח בע"מ ואח', לענייננו, שכן בעוד ששם לא היתה מחלוקת שהתובע היה בגדר שחקן בקבוצת בית"ר מג'אר והיה רשום כשחקן בהתאחדות לכדורגל בישראל, הרי בעניננו, התובע טרם התקבל כשחקן וטרם הוצא לו כרטיס שחקן בהתאחדות לכדורגל. חובת הביטוח על פי חוק הספורט 15. מעבר לצורך ועל אף שהדבר לא נטען על ידי הנתבעות, ראיתי להוסיף ולדון בהיקפה ומשמעותה של חובת הביטוח, על פי חוק הספורט. 16. סעיף 7(א) לחוק הספורט, קובע כי: "אגודת ספורט, אירגון ספורט, התאחדות ואיגוד יבטחו את הספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות ספורט המאורגנות בידם או מטעמם". בענייננו, אין מחלוקת שהתובע טרם התקבל כשחקן בקבוצה ומדובר היה, באימון ראשון, בו השתתף התובע, לצורך בחינת אפשרות קבלתו לקבוצה. יצויין כי חוק הספורט מבחין בין "פעילות ספורט" לבין "תחרות ספורט". בעוד שהוראות החוק, המתייחסות לבטיחות והסמכת מאמנים, מתייחסות לפעילויות ספורט בכללותן ראוי לציין כי סעיפים 5 ו-7 לחוק, המסדירים חובת ביצוע בדיקות רפואיות וחובת ביטוח, מתייחסים, על פי לשונם, לתחרויות ספורט. ד"ר דרורה פלפל, מציינת בספרה, "הספורט בראי המשפט", הוצאת פרלשטיין-גנוסר 1994, בעמ' 272, כדלקמן: "סעיף 7 לחוק הספורט מחייב אגודת ספורט, ארגון ספורט, התאחדות ואיגוד, לבטח את הספורטאים שנוטלים חלק בתחרויות ספורט המאורגנות על ידם או מטעמם. חובת הביטוח היא בעת משחק ולא בעת אימון." (ההדגשה שלי - ב.ט). כן ראה בעניין זה, פסק דינו של כב' השופט שנלר, בת.א (שלום פ"ת) 1449/00 בועז סנדלר נ' עירית פתח - תקווה, תק-של 2001(1), 862 , 866 (2001) שם נקבע :"...הרובד השני, עניינו פעילות ספורט תחרותית. כפי שצויין לעיל, הן ביחס לחובת הביטוח והן ביחס לנושא הבדיקות הרפואיות, מצויין מפורשות כי לא מדובר בפעילות ספורט מאורגנת, אלא בתחרות ספורט מאורגנת...... המסקנה המתבקשת הינה, שרק פעילות ספורט תחרותית, מאורגנת, הממלאת אחר הסממנים המפורטים לעיל, תחייב עריכת ביטוח ובדיקות רפואיות מוקדמות." נראה על כן כי חוק הספורט, אינו קובע חובת ביטוח רחבה וכללית המתייחסת לכל פעילות ספורט, באשר היא. בענייננו, כשמדובר היה במשחק אימון ראשון בו השתתף התובע, להבדיל מהשתתפות בתחרות ספורט, הדורשת כתנאי מוקדם, קבלת השחקן לשורות הקבוצה והוצאת כרטיס שחקן, הרי שטרם קמה החובה לבטח את התובע, כאמור בסעיף 7 (א) לחוק הספורט. 17. אמנם נכון הוא כי העוסק בספורט, עלול להפגע, בנסיבות שאינן מקימות אחריות בנזיקין, שכן העיסוק בספורט, כרוך מעצם טיבו וטיבעו, בסיכונים מסויימים, אלא שזהו הסיכון שאדם נוטל על עצמו, בעצם השתתפותו בפעילות ספורט, כדברי כב' השופט, כתוארו אז, ברק, בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1), 113 , (1982):"חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו ב אחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. "מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור" (שם בעמ' 120- 119 ). בנסיבות העניין, לא הוכח קיומו של נוהג, לבטח בביטוח תאונות אישיות, כל משתתף באימוני קבוצת ספורט ועל אחת כמה וכמה, מי שמשתתף באימון ראשון, לצורך בחינת כישוריו. על פניו נראה כי מדובר בדרישה מרחיקת לכת, כשמדובר בספורט חובבני ובאימון ראשון שיתכן ולאחריו לא היה התובע ממשיך בפעילות כלשהי בקבוצה, גם אלמלא פגיעתו. יתרה מכך, התובע לא טען כי בטרם השתתפותו באימון, הוצג בפניו מצג כלשהו, ביחס לקיומו של ביטוח ואף הודה כי "...לפני הארוע, לא עסקתי בשאלות ביטוח" (עמ' 10 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, סבורה אני כי בכל מקרה, דין התביעה היה להדחות שכן הקבוצה לא הפרה חובה שבחוק ולא ניתן לקבוע כי התרשלה בכך שלא ביטחה את התובע, בביטוח תאונות אישיות, כנדרש על פי חוק הספורט, בטרם אפשרה לו להשתתף באימון ראשון, לצורך בחינת כישוריו. סוף דבר 18. התביעה כנגד שתי הנתבעות, נדחית. אשר לשאלת ההוצאות; הנתבעת 1, אשר אינה בגדר אישיות משפטית, בחרה להשתתף בהליך שהינו למעשה, הליך סרק. בנסיבות העניין, היה בידי הנתבעת 2, לסרב לקבל את ההזמנה לדין או להחזירה לבית המשפט, בצרוף הסבר כי מדובר בנתבעת שאינה אישיות משפטית, הכשירה להיתבע (ראה , ע"א 254/74 פולקסוואגנורק אג. נ' מוסך טנוס את נג'אר, פ"ד כח(2), 701 , 704-705 (1974)). בנסיבות אלה, אין מקום לפסיקת הוצאות לטובת הנתבעת 1, אשר אינה אישיות משפטית, הכשירה לחובות או לזכויות. אשר לנתבעת 2, בהתחשב בהוצאות הבקשה לדחיית התביעה על הסף, אשר נדחתה בשל האחור בהעלאת טענת ההתישנות, ראיתי לחייב התובע, בהוצאות מופחתות. התובע ישא בהוצאות הנתבעת 2, בסך כולל של 4,000 ₪. הסכום האמור ישולם תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. כדורגלדיני ספורטביטוח ספורט