פסק הדין עוסק במחלוקת בין הצדדים לעניין שיעור האחריות של כל צד לתאונת דרכים. פסק דין רקע ועובדות שאינן במחלוקת זוהי תביעת תחלוף, מכח סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981 (להלן - חוק חוזה הביטוח). התובעת שילמה למבוטחה תגמולי ביטוח בגין נזקים שנגרמו, לטענתו, לרכבו, בתאונה בה היה מעורב כלי הרכב - ג'יפ מיצובישי פג'רו (להלן - הפג'רו) ביום 26.10.04, בסביבות השעה 19:00. אין מחלוקת, כי בתאריך האמור ארעה התנגשות בין הפג'רו לבין ג'יפ טויוטה ראב-4, בו נהגה הגב' הילה זילברמן (להלן - הנהגת או זילברמן), בפינת הרחובות ישראל בק והנציב בתל אביב. הרכב בו נהגה זילברמן היה מבוטח ע"י הנתבעת 2, AIG. אין מחלוקת כי בכיוון נסיעתה של הנהגת מוצב תמרור עצור. אין מחלוקת, שהתובעת שילמה למבוטח סך של 76,667 ₪ ביום 2.2.05, לאחר ניכוי השתתפות עצמית והשתתפות עצמית לירידת ערך. אין מחלוקת ששמאי בדק את רכב המבוטח ביום 28.10.04 ועל פי חוות דעתו, לפג'רו נגרם נזק בסך 78,970 ₪ וכן ירידת ערך בשיעור 10.5%, המסתכמת ב-16,615 ₪. המחלוקת היתה מחלוקת בין הצדדים לענין שיעור האחריות של כל צד לתאונה, שכן לטענת זילברמן, היא עצרה בתמרור העצור, גלשה מעט קדימה כדי לשפר את שדה הראיה ונעצרה, ואז נפגעה מרכב המבוטח, שנסע במהירות רבה ולא הסתכל כדי לוודא שהצומת פנוי. המבוטח טען שהאט לקראת הצומת, ואז יצא לפתע רכב הנהגת, כאשר הוא חוצה את הצומת בנסיעה רצופה ובניגוד לתמרור עצור. לאחר ששמעתי את כל העדויות ועיינתי במלוא חומר הראיות, המלצתי לצדדים לחלק את האחריות לתאונה באופן שהנהגת אחראית לה ב-80% ואילו המבוטח תרם ברשלנותו 20% להתרחשותה. הצדדים קיבלו המלצתי ועל כן נושא האחריות לתאונה אינו עוד במחלוקת. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה על שיעור הנזק שנגרם בארוע, שכן לטענת זילברמן, בערב הארוע הסתכלה היטב על הפג'רו והנזק שראתה לא היה זה שנראה בצילומים שצילם שמאי התובעת (ת/1). מוקד הנזק בפג'רו היה בפינה השמאלית קדמית בלבד (ולא, כעולה מ-ת/1, נזק בחזית כולה, לרבות מכסה המנוע שנראה מעוך ומורם, והצד הימני של החזית), היינו - היה נזק יותר ממוקד ושיעור הנזק היה יותר קטן. לטענת הנתבעים, המבוטח הלך והעצים את הנזק בין מועד התאונה, שארעה בערב ה-26.10.04, ועד לבדיקת השמאי, שבוצעה ביום 28.10.04, על ידי גרימת נזק נוסף בעצמו. המבוטח והתובעת מכחישים, כמובן, טענה זו מכל וכל. המסגרת המשפטית חשוב מאד במקרה דנן לזכור את המסגרת המשפטית בה אנו נמצאים: כאמור בפתח הדברים, זוהי תביעת תחלוף, מכח סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח. כלומר, אין מדובר בתביעה ישירה של הניזוק כלפי המזיק (בה, אכן, היה מקום לבדוק "בשבע עיניים" את הנזק שקבע השמאי בדוח שלו ואת הקשר הסיבתי בין הנזק הנטען לבין התאונה), אלא בתביעה של חברת הביטוח (ששילמה למבוטח שלה, אחרי שהיא כבר בחנה ובדקה את תביעתו כלפיה), כלפי המזיק. במסגרת זו, פועלת לזכות התובעת החזקה לפיה חברת הביטוח איננה משלמת כמתנדבת (ר' ע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ. חברת השמירה בע"מ פ"ד נ(4) 567, מפי כבוד הש' שטרסברג כהן "מן המפורסמות הוא, כי אין זה מדרכן של חברות ביטוח להעניק מתנות למבוטחיהן", וכן ע"א (חי') 108/80 מדינת ישראל נ' מגדל בנין חברה לביטוח, פ"מ מא(2) 441, שם נקבע, מפי השופטת שטרסברג כהן, כי חזקה על חברת ביטוח שלא שילמה סכומים כמתנדבת, אלא רק משום שהיתה חייבת או סבורה שהיתה חייבת לשלמם לפי תנאי הפוליסה). הבחינה של סבירות ביצוע התשלום על ידי המבטחת, יעשה על רקע תנאי הפוליסה, פרשנות סבירה של הפוליסה (תוך התייחסות לעמדת הפסיקה בנושא פרשנות פוליסת ביטוח), עמדת הפסיקה לגבי חובות של מבטח, הכרת הפסיקה באחריות מוסרית של מבטחת כלפי מבוטחה, ועוד. במקרה דנן, כאשר טענת הנתבעים הינה שהמבוטח נהג במרמה, בכך שהעצים את נזקיו, ולפיכך ידו היתה בגרימת הנזק הנתבע, יש לבחון את עמדת הפסיקה בנוגע לקבלת טענה של מבטח, לפיה המבוטח אינו זכאי לתגמולי ביטוח משום שמדובר במרמה. במילים אחרות, עלי לבחון את החלטת התובעת לשלם למבוטח, בהתחשב בעמדתי לגבי המצב ההפוך: כיצד הייתי מתייחסת להחלטה שלה שלא לשלם לו תגמולים, בשל טענה שהיה מעורב בגרימת ארוע הביטוח או הנזקים הנטענים. יש להבהיר שאין מדובר בסימטריה מלאה, אך זוהי אינדיקציה טובה לענין סבירות ההחלטה. הנטל להוכיח את טענת מעורבותו של המבוטח בביצוע המעשה שגרם לקרות מקרה הביטוח מוטל על כתפי המבטחת, המבקשת להתנער מחבותה (ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל, פ"ד מז(5) 661, מפי כבוד הנשיא שמגר (כתוארו אז) וכן ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשום הובלות בע"מ, ניתן ביום 5.10.06, מפי כבוד השופטת ארבל. להלן - ענין המגן). הוכחת יסוד המרמה מוטלת על כתפי המבטחת, ואין המבוטח צריך להראות כי ידו לא היתה במעל, שבו חושדת המבטחת. השופטת ארבל מציינת בענין המגן, שעל המבוטח להוכיח שהתרחש הארוע המוגדר. מרגע שהמבוטח מוכיח את קרות הארוע, אין להדביק לו תווית של עבריין, ואם חברת הביטוח מעוניינת להוכיח היפוכו של דבר, שתתכבד ותביא ראיות לכך (פסקאות 29-32 לפסק הדין). אם עלה בידי המבוטח להוכיח שמקרה ביטוח אכן התרחש, המבטחת צריכה להוכיח טענתה שהמבוטח מנסה לרמותה, או שהוא היה שותף לגרימת מקרה הביטוח. ר' גם רע"א 630/07 חממה מאיר סחר 1996 בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 14.3.07 מפי כבוד השופט רובינשטיין). מהו הנטל המוטל על המבטחת, בבואה להוכיח שהמבוטח מנסה לרמותה, ושהוא עצמו היה מעורב בגרימת ארוע הביטוח או הנזק? יש הטוענים, כי הנטל המוטל על חברת הביטוח כדי להוכיח את טענת המרמה, אינו הנטל האזרחי הרגיל, של "מאזן ההסתברויות", אלא נטל מוגבר, שקרוב במהותו לנטל הפלילי, וזאת לאור טיבה של הטענה, שהיא במהותה האשמה פלילית. שאלה זו נדונה, כאמור, בענין המגן, וכך נקבע: "עסקינן בטענה של חברת הביטוח המאשימה את המבוטח בביצוע עבירה פלילית (קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). באשר להוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי, קיימות מדינות שבהן דורשים רף הוכחה גבוה יותר ממאזן ההסתברויות. על אף שגישה זו נדחתה אצלנו, נפסק כי מידת ההוכחה תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו, כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר (ראו דעת הרוב בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606-607 (1986); ע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184 (1989)). עניין זה נובע מכך שבקביעה שאדם ביצע פעולות המהוות עבירה פלילית, הגם אם היא נעשית במסגרת הליך אזרחי, יש השלכות החורגות מהמשמעות הכלכלית של ההפסד במשפט - לקביעה כזו עשויה להתלוות סטיגמה, אשר גם אם אינה חמורה כסטיגמה המתלווה להרשעה בהליך פלילי, עלולות להיות לה השלכות על מי שהקביעות היו מכוונות כלפיו" (פסקה 33 לפסק הדין). ובהמשך: "בקביעת עוצמת הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא על מנת לשכנע כי המבוטח גרם במכוון לקרות מקרה הביטוח, יש להתחשב גם בכך שמדובר בייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי, אולם אין להפריז בשיקול זה, בשים לב לנחיתות האינפורמטיבית האמורה של חברת הביטוח. לסיכום, כמות הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא כדי לעמוד בנטל השכנוע, וכן כמות הראיות שיהיה על המבוטח להביא כדי לסתור את הראיות שהביאה, מושפעות מהשיקולים האמורים, ותשתנינה לאור נסיבות העניין, ובמקרה של ספק - יזכה המבוטח בתביעתו." (פסקה 42 לפסק הדין). כלומר, על מנת לסרב לשלם למבוטח את תגמולי הביטוח שדרש ממנה, היה על התובעת להשתכנע, במידה הגבוהה מהנטל האזרחי הרגיל, שהוא מנסה לרמותה. דבר זה לא קרה במקרה זה, והשאלה היחידה העומדת למבחן כאן היא האם העובדה שהתובעת לא גיבשה חשד ברמה האמורה, סבירה בנסיבות הענין, שכן אם פעלה בסבירות, קמה לה זכות התחלוף. יישום במקרה דנן במקרה דנן, אין לי ספק שהתובעת, המבטחת, נהגה כראוי כאשר שילמה למבוטח את תגמולי הביטוח שדרש. גם לאחר שנחשפתי לכל הראיות ושמעתי את עדותה של הנהגת ושל עד נוסף מטעמה, אינני סבורה שהוכח במידה הנדרשת שנזקי הפג'רו הועצמו. בודאי שלתובעת, שלא נחשפה לעדויות הללו, ולכל היותר שמעה את הטענה מצד הנתבעת 2, לא היה כל בסיס לחשוד שהמבוטח מנסה לרמותה. ואכן, בפועל, היא לא סברה כך. למעשה, די בכך כדי לקבל את התביעה במלואה. אין לבחון את הראיות שהובאו בפני על מנת לבדוק את סבירות החלטת התובעת לשלם למבוטח, אלא יש לבחון לשם כך את הראיות שהיו בפני התובעת ולקבוע אם על סמכן, החלטתה היתה סבירה. למעלה מהצורך, אתייחס לראיות שהביאה הנתבעת בפני (ואשר, כאמור, לא היו כולן בפני התובעת), ואבהיר מדוע לא היה בהן, לטעמי, כדי להוכיח במידה הנדרשת, שהמבוטח העצים נזקיו. הראיות הנהגת מסרה לנתבעת 2 תיאור מילולי כתוב של המקרה, והוסיפה לו תרשים (סומנו יחדיו נ/2). לטענתה, הטויוטה חנתה בשולי רחוב הנציב, ממש סמוך לפינה ולצומת. היא נכנסה לרכב, הניעה אותו וגלשה לצומת. לפתע הגיח מימין, ברחוב ישראל בק, הפג'רו, במהירות מאד גבוהה "ואז ארעה התאונה". הפגיעה היתה בחלק הימני קדמי בטויטה, בעיקר בגלגל שהתעקם, ובפנס. הפג'רו נפגע קלות בצד השמאלי קידמי, כשהפגיעה ניכרת בשריטות קלות בטמבון הקדמי. הנתבעת צירפה גם דוח חוקר בו מופיעה עדות זילברמן (נ/1), וגם שם הגרסה זהה. כאשר הציג החוקר בפני זילברמן את תמונות הנזק בפג'רו, אמרה שהיא מסתייגת מהיקף הנזקים, שכן לא נגרם בעת התאונה נזק לחלק הקדמי ימני של הפג'רו. נרשם בדוח, שזילברמן זוכרת בוודאות, כי במועד הארוע, היא והמנהל שלה (שהגיע למקום מיד) צחקו, משום שלא ראו כל נזק נראה לעין. יצויין, כי דבר קיומו של תמרור "עצור" בכיוון נסיעת הנהגת לא מוזכר ב-נ/2, אך הוא מוזכר בעדות לפני החוקר (סעיף 4.2 לדוח). בעדותה בבית המשפט חזרה הנהגת על הדברים הנ"ל. לטענתה, מכסה המנוע המורם, הנראה ב-ת/1 לא היה לאחר הארוע. היא היתה רגועה לאחר הארוע ועברה עם המבוטח על הרכבים, והנזק הזה לא היה. יצויין, כי בהמשך עדותה, בחקירה הנגדית, חל שינוי בתאור מצבה לאחר הארוע. לא עוד "רגועה", אלא "זו תאונה ראשונה שלי... הייתי מאד מבוהלת, מאד נרגשת והייתי זקוקה לבנאדם שכן יבוא ויסייע לי בצד האופרטיבי של הדברים... שתיתי כוס מים וניסיתי להרגע (עמוד 14, שורות 14-17). בעדותה אמרה שאיננה זוכרת את הרשום בדוח החוקר, לפיו צחקה עם הבוס שלה אחרי התאונה, לגבי הנזק. עוד העיד מטעם הנתבעים מר בני קרת, מי שהיה במועד הרלוונטי מנהלה של הנהגת במקום עבודתה. התרשמתי שעדותו מגמתית לטובת זילברמן, ולא מצאתי לבסס עליה ממצאים. התרשמותי נבעה מהפרטים הבאים: בעדותו הראשית, ציין באופן ספונטני, מבלי שנשאל על כך: "בפינת 'הנציב' ו'ישראל בק' יש תמרור עצור ברחוב הנציב בצד ימין. התמרור הוא די מוסתר ובלילה ממש קשה לראות אותו" (עמוד 17, שורות 1-3). בחקירה הנגדית נשאל "למה מסרת בעדות שלך שתמרור העצור מוסתר?" והחל להשיב: "כדי לתאר שב... במקום הספציפי הזה בלילה, הילה עצרה בעצור והמשיכה הלאה..." (עמוד 18, שורות 10-11). בשלב זה הפסקתי את שאלות ב"כ התובעת בענין זה, ונרשם בפרוטוקול שבית המשפט מפסיק את קו החקירה הזה, מאחר שהעד ממילא לא ראה את הדברים שלגביהם הוא מעיד. עם זאת, די היה לי באמור, כדי להתרשם שהעדות הינה מגמתית, לטובת זילברמן, ולא אובייקטיבית, כמצופה מעד שלא היה מעורב בתאונה. יצויין, כי ענין זה עלה שוב במענה לשאלה: "הראות שם בשבע בערב טובה?" והתשובה: "יש תאורה והראות היא סבירה. הדבר היחיד שרואים פחות טוב זה שלט העצור" (עמוד 18, שורות 27-28). בנוסף, הוצג פתק שנרשם ברובו על ידי קרת (סומן ת/6). בפתק זה רשום, בין השאר: "ישראל בק פינת הנציב 6. נסיעה מצפון לדרום. לא עמדה בעצור". בחקירתו הראשית נשאל על ידי ב"כ הנתבעים: "הנהג השני אומר שהוא רצה להזמין משטרה ואמרת לו לא להזמין משטרה ובגלל זה גם חתמת לו שהיא לא עצרה בעצור" התשובה הראשונית היתה: "לא זכור לי שחתמתי על דבר כזה. לא ראיתי שום צורך מכיוון שזה היה בסך הכל פגיעה...". אז הוצג לו הפתק ת/6. התגובה הראשונה היתה: "קודם כל, לא חתמתי". מיד בהמשך, אישר קרת, כי עם זאת, כתב היד - שלו. כשנתבקש להתייחס למילים "לא עמדה בעצור" השיב: "היא עמדה אחרי העצור, אך לא היתה על זה שום הודעה כזו או אחרת. לא היתה הודעה שבגלל זה היא לא עצרה בעצור, אני לא בוחן תנועה" (עמוד 17, שורות 18 עד 25). בהמשך, בחקירה הנגדית, נדרש לענין זה שנית: "מה שכתוב פה זה מה שהיה ברמה העקרונית. מיקום התאונה, מדרום לצפון [צ"ל מצפון לדרום - מ.ב.נ]. ברחוב הנציב היא נסעה מצפון לדרום ולא עמדה בעצור, אלא אחרי העצור.... אחרי התאונה" (עמוד 18, שורות 18-24). יצויין, כי קרת הינו אדם מיומן בתחום הניסוח, על פי עדותו שלו. לפיכך, יש להניח שגם הוא - כמו כל האחרים באולם (כעולה משאלות הפרקליטים וכעולה מתשובות העדים האחרים), לרבות אנכי - התכוון בת/6 לכך שהנהגת לא עצרה בתמרור עצור. הנסיון שלו לטעון בבית המשפט שבדברים הללו הוא ניסה לתאר את מקום עמידת הטויוטה לאחר התאונה אינו מעורר אמון: אילו ביקש זאת, היה מן הסתם אומר על דרך החיוב "עומדת אחרי תמרור העצור", או משהו דומה, ולא תיאור בלשון עבר: "לא עמדה בעצור". מעבר לכך, שורה מעל, נרשם: "נסיעה מצפון לדרום". המילה "נסיעה" ודאי לא באה לתאר את מיקום עמידת כלי הרכב אחרי התאונה, כנטען. ברור שקרת ניסה לתאר בשורות הללו את אופן התרחשות התאונה. אציין, כי אינני מתייחסת לתוכן של האמירה, כראיה לכך שזילברמן עצרה או לא, שהרי אין מחלוקת שקרת לא נכח במקום בעת הארוע. אני מתייחסת לכך שקרת ניסה, בדרך פתלתלה, ליתן פרשנות שונה לפתק ת/6, מהפרשנות שהתקבלה על דעת כל האחרים שקראו אותו. הוא ניסה לתת פרשנות ש"מנקה" את זילברמן מאי-עצירה בתמרור עצור, אף שלא ראה במו עיניו מה התרחש. לאור האמור, אינני מייחסת משקל רב לעדותו של קרת, לרבות לא לענין הנזקים שנצפו בפג'רו מיד לאחר התאונה. אל מול עדות הנהגת, עומדות לפני הראיות הבאות: המבוטח מסר הודעה לתובעת (ת/2). הודעה כתובה זו נמסרה רק כחודש וחצי לאחר הארוע. הוא הסביר שתחילה ביקש לתבוע את הנתבעת 2 ולא להפעיל את הביטוח שלו, ורק לאחר שהנתבעת 2 סרבה לשלם לו, הפעיל את הביטוח שלו. לדבריו, קודם לכן מסר לתובעת רק הודעה טלפונית (עמוד 9, שורה 19 עד עמוד 10 שורה 15). המבוטח ציין, כי הנזקים הנראים ב-ת/1 הם הנזקים שנגרמו לפג'רו בארוע (עמוד 5, שורות 9-19). הוא ציין שמיד לאחר הארוע הנהגת היתה נסערת ובכתה, כך שלא שמה לב בדיוק מה היו הנזקים. הוא ציין שהשאיר את הרכב במקום, כי הפחח, אשר למוסך שלו הכניס את הרכב למחרת, נמצא ממש מעבר לצומת (כפי שצייר בתרשים ת/7). השמאי שצילם את ת/1 ושׁם את הנזקים, ראה את הרכב יומיים אחרי התאונה, שזהו פרק זמן קצר יחסית. יצויין, כי הצדדים ויתרו על עדות השמאי (בצדק, לטעמי, כעולה מדברי בסעיף "יישום במקרה דנן"). המבוטח הגיב בחריפות כשב"כ הנתבעים הטיחה בו שעשה קנוניה עם הפחח או השמאי להגדיל את הנזקים לפג'רו, ואציין שגם לא הצלחתי להבין את ההגיון מאחורי עשיית פעולה שכזו (שאינה מביאה לכך שהרכב מוכרז "אבדן מוחלט"), בנסיבות דנן. בבואי לבחון את עדות המבוטח למול עדות הנהגת, לא אוכל לומר שהתרשמתי שהאחד אמין יותר מהשני. אני מסכימה עם חלק מטענות הנתבעים בסיכומים, לפיהן עולות מספר תהיות בנוגע להתנהגות המבוטח, למשל: למרות שלפי הפוליסה היה זוכה המבוטח בהנחה בהשתתפותו העצמית אילו הכניס את הפג'רו לתיקון במוסך הסדר, העדיף מוסך שאינו מוסך הסדר, אלא של פחח שהוא מכיר; למרות שהשמאי כותב בדוח כי בדק את רכב המבוטח ביום 28.10.04, תמונות הנזק צולמו בימים 31.10.04 ו-1.11.04 (כמופיע עליהן) ולא ברור מדוע. ואולם - המבוטח לא נשאל על כך בחקירתו הנגדית, והעלאת תהיות בעלמא אין די בה. טענת הנתבעים בסיכומים, לפיה היתה חובה לתובעת להביא לעדות את השמאי, מאחר שאין מדובר בשמאי מטעמה, דינה להדחות. ב"כ התובעת פנה לנתבעים ושאל אם עליו לזמן את השמאי לדיון ואם ברצונם לחקור אותו בחקירה נגדית. בדיון הודיעו הנתבעים, כי הם מוותרים על חקירתו. לאור זאת, אין מקום לטענה שכזו. למרות התהיות, לאור מכלול הראיות, אני סבורה שהנתבעים לא הוכיחו כלל ועיקר את הטענה שהמבוטח הגדיל את הנזקים שנגרמו לפג'רו עקב התאונה עם הטויוטה. הנטל לא הורם אפילו במאזן ההסתברויות, ואפילו בהתחשב בכל הראיות שהיו בפני, לרבות אלה שלא היו בפני התובעת. בודאי שלא הורם הנטל הכבד יותר הנדרש להוכחת טענה בדבר עשיית מעשה פלילי במשפט אזרחי. אין גם מקום להענות לבקשתם החלופית של הנתבעים בסיכומיהם, כי אפחית, על דרך האומדן, את הנזקים שנגרמו לפג'רו בפועל. אין לכך בסיס, וממילא - הדבר אף אינו מתאים ל"אומדנא דדינא". סיכום לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 81,050 ₪, כשסכום זה נושא הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת, הוצאות משפט הכוללות אגרה כפי ששולמה, שכר בטלת העד (בו לקחתי בחשבון הן את הטרחה שנגרמה לו בבואו להעיד, וכן - במידת מה - את אי הנוחות מהאשמות השוא שהוטחו בו ונדחו על ידי) בסך 700 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור 15% מפסק הדין שניתן, בתוספת מע"מ כדין. רכבתאונת דרכיםנזק לרכב