המחלוקת העיקרית העומדת להכרעה בערעור זה היא האם איבד המבוטח באופן חלקי את כושר עבודתו, על פי תנאי הפוליסה. להלן פסק דין בנושא אובדן כושר עבודה חלקי: פסק-דין ערעור על החלטות בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט צבי כספי) מיום 20.10.04 ומיום 16.5.05 בת"א 77957/00, שבהן דחה את תביעת המשיב לתשלום תגמולי ביטוח בעבור השנים 2002-2004, וקיבל את תביעתו לגבי השנים 1998-2001. כמו כן התקבלה תביעת המשיב להחזר חלקי של פרמיות ביטוח לשנים הללו. 1. רקע (א) המשיב, מורה לנהיגה במקצועו, יליד 30.6.52, עבר בחודש אפריל 1996 אירוע לב (להלן: "האירוע"). בגין האירוע נותרה למשיב נכות צמיתה, ששיעורה שנוי במחלוקת. (ב) במועד האירוע היה המשיב מבוטח אצל המערערת על פי פוליסת ביטוח חיים (להלן: "הפוליסה"). (ג) המערערת שילמה למשיב תגמולי ביטוח עד 8.98 וחדלה, והמשיב טוען כי נגרם לו אובדן כושר עבודה חלקי, כמשמעות מונח זה בפוליסה, והוא זכאי לפיצוי חודשי הולם, החל מחודש אוגוסט 1998, עת הגיש התביעה דנן לנוכח עמדת המערערת שהוא אינו עונה להגדרת מי שנגרם לו אובדן כושר עבודה חלקי על פי הפוליסה. 2. החלטותיו של בית משפט קמא (א) בפתח החלטתו מיום 20.10.04 ציין בית המשפט כי הפוליסה לא הוגשה כראיה אך קיומה ותנאיה אינם מוכחשים. בית המשפט פירש את הגדרת הפוליסה לאובדן כושר עבודה חלקי בהתאם לתכליתה המסחרית, תוך יישום כלל הפרשנות נגד המנסח ועל פי הציפייה הסבירה של המבוטח. בית המשפט קבע כי משנפגע המשיב באורח ששלל באופן חלקי את יכולתו וכושרו לעסוק במקצועו כמורה נהיגה, זכאי הוא לתשלום תגמולי הביטוח, בתנאי שהכנסתו פחתה ביותר מ- 25%. (ב) עובר לאירוע היה המשיב בעליו של בית ספר לנהיגה ולימד נהיגה בכלי רכב פרטיים, באופנועים ובמשאיות. לאחר האירוע, קבע ד"ר קכל, המומחה מטעם בית המשפט כי המשיב אינו יכול עוד ללמד נהיגה על משאיות ואופנועים. בית המשפט קבע שאובדן כושר העבודה הוא נורמטיבי, ואף אם המשיב נטל על עצמו סיכון ולימד נהיגה על אופנוע לאחר האירוע, אין חברת הביטוח יכולה להנות מכך. הפוליסה מציינת כי אובדן כושר העבודה ייקבע בבחינה הרפואית, ועל כן פעילותו של המשיב בפועל אינה רלוונטית. (ג) בית המשפט קיבל את גישתו ה"אריתמטית" של ד"ר קכל. הואיל והמשיב לימד נהיגה על שלושה סוגי כלי רכב ועתה הוגבל לסוג אחד בלבד, הרי שאיבד 66% מכושרו להשתכר, מבלי לבחון איזה שיעור מזמנו עסק המשיב בפועל בלימוד נהיגת אופנועים ומשאיות, ומהו החלק בהכנסה שאבד לו. (ד) אשר לשיעור נכותו של המשיב קיבל בית משפט את חוות דעתו של ד"ר שפר אשר קבע למשיב נכות לפי סעיף 9(2)ב לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "התוספת"). סעיף זה עניינו שיעור נכות של 50% למי שסובל מתעוקת לב בהתקפים שכיחים וכושר עבודתו "מוגבל בצורה ניכרת". בית המשפט קבע כי גם ד"ר טובי, מטעם המערערת, הודה כי תוצאות מבחני המאמץ של המשיב מצדיקים קביעת נכות לפי סעיף זה, אך הוא נתפס לכלל טעות כשהתחשב בכך שהמשיב אינו נדרש בעבודתו כמורה נהיגה למאמצי הליכה. עם זאת, דחה בית המשפט את קביעתו של ד"ר שפר שלמשיב נכות נוספת של 25% לפי סעיף 9(1)ג(2) לתוספת, בקובעו כי כאשר מדובר באותה הגבלת עבודה בגין אותו אירוע לב, אין כל סיבה להוסיף לנכות שנקבעה על פי סעיף 9(2)ב לתוספת, שיעור נכות נוסף. שיעור נכותו הנכון של המשיב כתוצאה מהאירוע הוא 50%. (ה) בית המשפט הוסיף ודן בשאלת הפסד השתכרותו של המשיב מאז שנת 2002וקבע כי על פי הנתונים שהומצאו לו היתה הכנסתו של התובע בשנת 2002: 15,600 ₪ לפי חישוב המתבסס על הכנסה יומית של 1,300 ₪, 60% רווח נקי מהכנסה זו ו- 20 ימי עבודה בחודש. עובר לאירוע השתכר המשיב, לפי תקציר השומה לשנת 1995 שלא נסתר, סכום חודשי של 13,622 ₪ (להלן: "סכום הבסיס") ולפיכך לא פחתה הכנסתו של המשיב בשיעור של 25% לעומת הכנסתו עובר לאירוע, כנדרש בתנאי הפוליסה. לפיכך, קבע בית המשפט כי ככל שמדובר בשנים שמאז שנת 2002 ועד מתן פסק הדין דין התביעה להידחות. (ו) בצד האמור קבע בית המשפט שאין בכך כדי לסגור את הדלת בפני המשיב בעניין זכויותיו לשנים הבאות, ויש לבחון את התקיימותו של התנאי השלישי, מעת לעת. אשר לשנים 1998-2001, שלגביהן הוגשו ראיות על הכנסותיו של המשיב, הורה בית המשפט כי הצדדים יערכו חישובים בהשוואה לסכום הבסיס ולפי חישובים אלו ייקבע סכום התגמולים שהמשיב זכאי לו. (ז) בית המשפט דחה את תביעתו של המשיב לתשלום חד פעמי בגין פגיעה קוסמטית בידו. (ח) ביום 16.5.05, לאחר חישובים שנערכו לפי ההחלטה האמורה, נתן בית המשפט החלטה נוספת, שסיכמה את הכרעתו בהתדיינותׁ(היינו על אף כותרתה, במהותה היא בבחינת פסק דין). בית המשפט דחה את השגותיה של המערערת באשר לסכום הפיצוי הבסיסי על פי הפוליסה, בקובעו כי השגות אלו אין מקומן בשלב זה. המערערת, שהיא גוף מעין ציבורי, חבה חובת נאמנות וגילוי למשיב והיה עליה לגלות לו במועד כל ראיה הנוגעת לחבותה. פוליסת הביטוח, על אף שלא הוגשה כראיה, היא הפוליסה שצורפה לכתב התביעה ועל פיה סכום הפיצוי הבסיסי החודשי יחושב לפי 57% משכרו של המשיב. (ט) בית המשפט גזר את הפיצוי לו זכאי המשיב בגין אובדן כושר עבודה חלקי משיעור אובדן כושר העבודה החלקי- 66%, ולא משיעור נכותו של המשיב- 50% כפי שסבר שיש לעשות בתחילה. טענת המערערת כי אין להביא בחשבון שיעור אובדן כושר עבודה העולה על 60% הואיל ובכך יוענק למשיב סעד שלא ביקש נדחתה ובית המשפט קבע כי ממילא היה המשיב זכאי להגדיל את תביעתו על ידי תיקונה על פי תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984. גם ללא תיקון התביעה רשאי בית המשפט לפסוק למשיב סעד שלא נדרש כאשר סעד זה נובע ישירות מהסעד המבוקש. (י) לפיכך, בעבור שנת 1998 פסק בית המשפט למשיב סכום של 27,659 ₪ ובעבור שנת 1999- 51,810 ₪. אשר לשנים 2000-2001 קיבל בית המשפט כראיות את שומות מס ההכנסה של המשיב וקבע כי הכנסתו בשנים אלו פחתה ביותר מאשר שיעור כושר העבודה החלקי שנגרע ממנו ולפיכך המפתח לגזירת התגמול לאותן שנים הוא 41%. בעבור שנת 2000 חוייבה המערערת בתשלום סך של 69,263 ₪ למשיב, ובעבור שנת 2001 סך של 70,073 ₪. (יא) בית המשפט דן גם בטענת המשיב כי הוא זכאי להחזר חלקי של פרמיות בתקופה בה היה זכאי לתגמול בגין אובדן כושר עבודה זמני בקובעו כי לא דן בכך בהחלטה הקודמת כתוצאה מהשמטה בלבד. נקבע כי המשיב זכאי לסכום כולל של 28,425 ₪ בגין החזר הפרמיות. כמו כן נפסקו למשיב הוצאות וכן שכ"ט בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ. 3. טענות המערערת ואלו טענות המערערת: (א) פסיקתו של בית המשפט סוטה מהגדרת הפוליסה ל"אובדן כושר עבודה חלקי" הדורשת קיומם של ארבעה תנאים מצטברים: שלילה חלקית של המשך העיסוק במקצוע שבו עסק לפני האירוע; שלילה חלקית של אפשרות עבודה בעיסוק סביר אחר המתאים לגילו, הכשרתו וניסיונו של המבוטח; הפחתת ההשתכרות ביותר מ- 25%; קשר סיבתי בין הפחתת ההשתכרות לבין הפגיעה בכושר העבודה. בית המשפט התעלם לחלוטין מהתנאי השני ומהתנאי הרביעי. כלומר, גם אם איבד המשיב את יכולתו ללמד נהיגה על אופנועים, בניגוד לראיות ולכך שחידש את רשיון הנהיגה שלו מבלי להצהיר על כל הגבלה, הרי שביכולתו לעבוד באופן מלא בלימוד נהיגה ברכב פרטי. כך קבע גם ד"ר קכל, המומחה מטעם בית משפט. זהו עיסוק סביר אחר, המתאים לנסיונו ולהכשרתו. (ב) גם לפי הפרוש שפירש בית משפט את הפוליסה לא איבד המשיב את כושר עבודתו. הוכח בראיות כי המשיב ממשיך ללמד נהיגה כפי שלימד בעבר, במשך ימי עבודה שלמים, ובכלל זה מלמד נהיגה גם על אופנועים ומשאיות. מכאן, שהמשיב לא איבד את כושר עבודתו במקצוע הקודם, ולבטח לא איבד את כושר השתכרותו מעיסוק סביר אחר. ממילא, לא היה מקום לקבוע שהמשיב איבד 66% מכושר עבודתו, על פי חלוקה שרירותית בין לימוד נהיגה על משאיות, אופנועים ורכב פרטי, ללא התייחסות למציאות בפועל. המשיב הודה כי לימוד נהיגה על אופנועים צרך פחות מ- 25% מזמנו, ומהראיות אף עולה כי לא לימד נהיגה על משאיות כלל. (ג) בית המשפט סטה מכללי הדיון ואיפשר למשיב לפתוח מחדש את מסכת ראיותיו, אחר תום שלב ההוכחות, ולהגיש תקצירי שומה לשנים 2000-2001. בית המשפט פסק למשיב סעדים מעבר לאלה שהתבקשו בכתב התביעה והורה על החזרי פרמיה שלא הוכח כי שולמו. קביעותיו העובדתיות התבססו על פוליסה שלא הוגשה כראיה. בית המשפט אף שימש למעשה ערכאת ערעור על עצמו וקבע במסגרת החלטתו השניה כי דיונו בהחלטה הראשונה בכל הנוגע לסוגיית הנכות היה מוטעה. אשר לנכות הרפואית- לא היה מקום לקבל את חוות דעת ד"ר שפר, אשר הודה כי לא בדק את המשיב וכי המשיב אינו סובל מקוצר נשימה או מבצקות. מכאן, שאחוז הנכות באשר לתעוקת החזה שממנה סבל המשיב יכול להיקבע רק לפי חוות דעתו של ד"ר רסין- 25%. ממילא, שעור נכותו התפקודית נמוך משעור נכותו הרפואית שכן ביכולתו לעבוד במשרה מלאה. (ד) המשיב לא הוכיח כי היתה ירידה בהשתכרותו בשיעור של 25%, ואף אם תתקבל הטענה כי חלה ירידה כאמור, הרי שלא הוכח כי הירידה אירעה כתוצאה מהאירוע. (ה) לא היה מקום לפסוק למשיב הוצאות כאשר מרבית תביעתו נדחתה. 4. טענות המשיב והערעור שכנגד. (א) בערעור שכנגד משיג המשיב על דחיית תביעתו באשר לתקופה משנת 2002 ואילך. בית המשפט חישב את הירידה בהכנסותיו של המשיב בתקופה זו על סמך נתון מקרי של הכנסות ביום מסויים בשנת 2002, שאינו מייצג, ושאין הצדקה להחיל את החישובים על פיו לשנים 2003, 2004. נכון וראוי היה להורות למשיב להגיש שומות מס לשנים אלו ועל בסיסן לקבוע את השיעור שבו פחתה הכנסתו. נציין כי לטענת המערערת אין הערעור שכנגד מופנה לאותן סוגיות שבערעור העיקרי וגם לגוף העניין אין בו ממש. (ב) עוד טוען המשיב בערעור שכנגד שלא היה מקום לחשב את תגמולי הביטוח על פי שכרו עובר לתאונה, כי אם על פי השכר הקבוע בפוליסה- 17,596 ₪. שכר זה הוא השכר על פיו ביטח עצמו המשיב, ועל פיו חושבה ושולמה הפרמיה. (ג) אשר לערעור העיקרי - לטענת המשיב נהג לעבוד קודם לאירוע 12 שעות ביום, בהוראת נהיגה ברכב פרטי, באופנועים ובמשאיות. לאחר התאונה הוא מסוגל לעבוד רק 8 שעות ביום. המשיב אינו ממשיך ללמד נהיגה באופנועים. והתצלומים שהוצגו במהלך שמיעת הראיות משקפים מקרה חריג ובודד. ממילא, אובדן יכולתו ללמד נהיגה על אופנועים הוא נורמטיבי, ואין משמעות להתנהגותו בפועל הנובעת מכך שהמערערת לא משלמת לו תגמולי ביטוח. המשיב תומך בשיעור הנכות הרפואית והתפקודית שקבע לו בית המשפט, התואמים את קביעות ד"ר קכל, מומחה בית המשפט, וגם את קביעות מומחה המערערת, ד"ר רסין. (ד) המשיב הוכיח כי איבד מכושר עבודתו ושכרו שפחת ביותר מ- 25%. העובדה שלימוד הנהיגה באופנועים תפס נפח של 25% או פחות מזמנו אינה רלוונטית. למשמעות התעסוקתית של עיסוק זה משקל רב - בכל שעת לימוד של נהיגה באופנועים לומדת קבוצה של תלמידים, לעומת תלמיד אחד בשיעור נהיגה ברכב פרטי. את סבירותו של העיסוק האחר יש לבחון גם מן ההיבט הכלכלי שעל פיו יש לקבוע כי המשיב איבד מכושר עבודתו. (ה) המשיב מציין כי כל עוד לא קם בית המשפט מכסאו, וכך היה כל עוד לא ניתנה החלטתו מיום 16.5.05, רשאי היה בית המשפט לתקן את פגמים בהליך. הוא מוסיף כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט בעניין השבת הפרמיות כמו גם בפסיקת הוצאותיו. 5. דיון והכרעה (א) המחלוקת העיקרית העומדת להכרעה בערעור זה היא האם איבד המשיב באופן חלקי את כושר עבודתו, על פי תנאי הפוליסה. בית משפט קמא השיב, כאמור, לשאלה זו בחיוב. דעתנו שונה. (ב) הפוליסה קובעת כדלקמן: "אובדן כושר עבודה חלקי פירושו שלילה חלקית מכושרו של המבוטח להמשיך במקצוע או בעיסוק אחר שבו עסק לפני האובדן החלקי של כושר העבודה. כמו כן נבצר ממנו באופן חלקי לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים להשכלתו, הכשרתו ונסיונו, וכתוצאה מכך קטנה משכורתו בלמעלה מ- 25%. אובדן כושר עבודה ייקבע מבחינה רפואית". דהיינו, כדי שתוכר שלילה חלקית מכושרו של מבוטח, על-פי פוליסת הביטוח, עליו לקיים ארבעה תנאים מצטברים: שלילה חלקית מכושרו להמשיך במקצוע שבו עסק, על פי קביעה רפואית; שלילה חלקית לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים להשכלתו, הכשרתו ונסיונו; הפחתה במשכורת ביותר מ- 25%; קשר סיבתי בין ההפחתה במשכורת ובין אובדן כושר העבודה. (ג) בענייננו, אין מחלוקת כי המשיב איבד חלקית מכושרו להמשיך במקצוע שבו עסק. קודם לאירוע לימד המשיב נהיגה על גבי רכב פרטי, משאיות ואופנועים, ואילו לאחריו, על פי חוות דעתו של ד"ר קכל, שבית משפט קמא קיבל אותה: "התובע לא כשיר לשמש כמורה לנהיגה על רכב מסוג משאית ואופנוע". (ד) ואולם, בכך, כאמור, לא די. על המשיב להוכיח כי נבצר ממנו חלקית לעסוק בעיסוק סביר אחר, המתאים להשכלתו, הכשרתו ונסיונו. (ה) בדונו בביטוח בגין אובדן כושר עבודה מלא עסק בית המשפט העליון בע"א 300/97 חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 746 (1999) בשאלה כיצד יש לפרש את המונח "עיסוק סביר אחר" וקבע כי: "אין צורך בזהות בין עיסוקו של המערער עובר לתאונה לבין עיסוקו לאחר התאונה. יחד עם זאת צריך שה'עיסוק הסביר האחר', יהלום את השכלתו, הכשרתו, ונסיונו של המבוטח. במובן זה ראוי שהעיסוק יעלה בקנה אחד עם מכלול ההקשרים התעסוקתיים של עבודתו הקודמת של המבוטח. עיסוק סביר הוא עיסוק שכל אדם סביר, בעל נתונים ורקע הזהים למבוטח במקרה הנדון, היה רואה בו עיסוק חלופי שווה ערך לעיסוקו הקודם. כך גם ניתן להוסיף ולהגדיר "עיסוק סביר" ככזה שאינו פוגע באופן משמעותי בכושרו להשתכר וכן מתאים לאורח חייו של המבוטח". (שם בעמ' 758-759). (ו) מבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם יש להחיל פרשנות זו, במלוא היקפה, גם על פוליסת ביטוח המבטחת מפני אובדן כושר עבודה חלקי, אנו סבורים כי במקרה דנן, על פי הרציונל העומד בבסיס הפוליסה, לא נפגע, ולו באופן חלקי, כושרו של המשיב לעסוק ב"עיסוק סביר אחר". (ז) ודוק, ד"ר קכל קבע בחוות דעתו כי המשיב כשיר "להמשיך לשמש כמורה לנהיגה על רכב פרטי וכן להמשיך לשמש כמנהל בית ספר לנהיגה ללא הגבלה". עבודה כמורה לנהיגה ברכב פרטי עונה לדעתנו על הגדרתו של "עיסוק סביר אחר" באשר להשכלתו, הכשרתו ונסיונו של המשיב, ומבחינת ההקשרים התעסוקתיים של עבודתו לפני האירוע. הואיל ועל פי הפוליסה הפחתת השכר היא קריטריון נפרד, איננו סבורים כי יש לבחון את סבירותו של העיסוק האחר רק במשקפיים כלכליות. סבירות העיסוק צריכה להיבחן בהתאמה לאורח חייו ולנטיותיו התעסוקתיות של המשיב, והיא אכן עונה על קריטריונים אלו. (ח) נוסיף כי לא מצאנו ממש בטענת המשיב כי בעקבות האירוע נבצר ממנו לעבוד כמורה נהיגה 12 שעות, כפי שעבד טרם לאירוע, ועל כן נפגע כושר עבודתו גם בעיסוקו כמורה נהיגה ברכב פרטי. בתשובותיו לשאלות ההבהרה הבהיר ד"ר קכל כי המשיב: "יכול להמשיך גם לעבוד מעבר ליום עבודה רגיל בהתאם לתחושות, אהבת העיסוק ומוטיביציה. אינני מוצא כל מקום להגבילו בזמן בעיסוק מקצועי רב השנים בלימודי נהיגה ברכב פרטי". ד"ר קכל הוסיף והבהיר בחקירתו (בפרוטוקול הדיון מיום 10.7.02) כי: "בלמידת תלמיד ברכב פרטי התובע (המשיב) יכול לעבוד מעל 8 שעות. אותו הדין לגבי עיסוק אחר. הוא יכול לעבוד 8 שעות ויותר מכך לפי תחושותיו ורצונו". (ט) לפיכך, איננו סבורים כי בעקבות האירוע נפגע חלקית כושר עבודתו של המשיב. (י) נוכח האמור, מתייתר הדיון בטענותיה האחרות של המערערת ובטענות המשיב בערעור שכנגד. 6. סוף דבר אשר על כן, אנחנו מקבלים את הערעור ודוחים את הערעור שכנגד. החלטותיו של בית משפט קמא מבוטלות, ותביעתו של המשיב נדחית. הסכומים ששולמו למשיב יוחזרו למערערת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק בתוך 30 יום. המשיב ישלם למערערת שכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. אובדן כושר עבודה