מהו עונש המינימום בעבירת נהיגה בשכרות ? בית המשפט העליון קבע בשורה של החלטות, כי יש להחמיר בענישה בעבירות של נהיגה בשכרות ובכך להרתיע נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ, וכן כי על בתי המשפט להרים את תרומתם למניעת התופעה של נהיגה בשכרות. עבירה של נהיגה בשכרות היא עבירת התנהגות אך נהיגה בשכרות היא אחד הגורמים לתאונות דרכים ומאחר שזו מכת מדינה יש ליתן עדיפות לאינטרס הציבורי ולבכרו על-פני שיקולים הנוגעים לפגיעה בנאשם. הוראת סעיף 39א לפקודת התעבורה, קובעת לעניין פסילת מינימום בשל נהיגה בשכרות כי אם הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 62(3), דינו - בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים, ואם כבר הורשע על עבירה זו בשנה שקדמה לאותה עבירה - פסילה לתקופה שלא תפחת מארבע שנים; אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר. הלכה פסוקה היא, כי כאשר המחוקק קובע עונש מינימום הוא בא להשמיענו כי מרווח שיקול הדעת של שופט בבואו לגזור את עונשו של פלוני מצטמצם. יתרה מזאת, ציין בית המשפט כי מדיניות הענישה של בית המשפט העליון ובית משפט זה בעבירות של נהיגה בשכרות - לפיה אין לסטות מרף הענישה המינימאלי הקבוע בהוראת סעיף 39א לפקודת התעבורה אלא בנסיבות מיוחדות ובמקרים נדירים ביותר - חזרה ונשנתה לא אחת ולא שתיים. מה הדין במקרים בהם שופט פסק עונש נמוך מהמינימום ? בית המשפט פסק כי אין השופט רשאי לתת החלטה, אשר, לידיעתו, אין לה סיכוי לעמוד בערעור, להיותה מבוססת על השקפה שנסתרה והופרכה בפסק דין עקרוני שניתן לא מכבר על ידי בית המשפט העליון. שופט הנוהג כך גורם נזק לציבור המתדיינים לפניו, בהכריחו אותו צד עליו הוא יודע שסופו לזכות בדין, להוציא כסף רב לשם הגשת ערעור. הנאמנות הנדרשת מן השופט להלכה שנפסקה בבית משפט גבוה ממנו (סעיף 33 לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957; כיום סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה) אינה נאמנות פורמליסטית. מקורה בסדר הציבורי ובדרך ארץ, שערכאה אחת רוחשת לחברתה, וברצון והצורך למנוע דיוני סרק. מערכת בתי המשפט היא מערכת היררכית, שבה ערכאה נמוכה כפופה לערכאה גבוהה ממנה ועליה להחיל את הדין בהתאם למה שקבעו ערכאות גבוהות ממנה, הן באשר לפרשנות הדין ויישומו והן בכל הנוגע לשיקולי ענישה. כך נאמר בסעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה: (א) הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט שבדרגה נמוכה ממנו. (ב) הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט זולת בית משפט עליון. כאשר ערכאה דיונית פוסקת מבלי לקיים את ההנחיות של בית משפט העליון ושל בית משפט העליון באשר לעונש הראוי בעבירות של שכרות היא גורמת לעומס על ערכאת הערעור. לערעור המוגש על-ידי המדינה בגין קולת העונש בשל חריגה מהנחיות של הערכאות הגבוהות יותר, יש סיכוי רב להתקבל והתוצאה היא עומס מיותר ובזבוז זמן שהוא המשאב היקר ביותר של הרשות השופטת. התוצאה של שמיעת ערעורים אלה היא דחיית שמיעתם של תיקים שהיה מקום וצורך לדון בהם בשל כך שבית המשפט נאלץ לדון בתיקים אחרים שלא היו צריכים, מלכתחילה, להישמע בערכאת הערעור. כתוצאה מכך נפגע קשות אינטרס הציבור השואף שתיקים יתבררו ויסתיימו בבית המשפט מוקדם ככל האפשר. כאשר קיימים פערים גדולים ברמת הענישה בין גזרי הדין של הערכאה הדיונית לבין ההנחיות של הערכאות הערעוריות נפגע אמון הציבור בבתי המשפט. גישת בית המשפט היא כי המשפט יופעל באופן שיטתי ואחיד ככל האפשר. עיקרון החוקיות מחייב, על כן, לקבוע את גדרי שיקול דעתו של שופט בהפעלת הדין כשהוא גוזר את הדין, כדי לגרום ליתר וודאות, בהירות, וציפיות מראש, וכדי להקטין את הפערים בענישה בין שופטים שונים וחוסר שוויון בפסיקתם. מערכת האמון שבין הציבור לבין בתי המשפט תצא מחוזקת, אם יוסר החשש בקרב הציבור כי גזירת הדין נעשית באופן שרירותי וייקבעו עקרונות וכללים שעל פיהם יפעיל בית המשפט את סמכותו בבואו לגזור את הדין. משפט תעבורהשכרותשאלות משפטיות