להלן החלטה בנושא שלילת רשיון עד תום ההליכים: החלטה 1. בפני בקשה להורות על פסילת רישיון הנהיגה של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים התלויים ועומדים נגדו. כנגד המשיב הוגש כתב אישום בו נטען, כי ביום 21.8.05 בסמוך לשעה 5:00, ולאחר בילוי במועדון הפורום בבאר שבע, כשברכבו נסעו עימו שלושה אנשים נוספים, נהג המשיב במהירות מופרזת, חצה צומת כשהרמזור בכיוון נסיעתו אדום, לא נתן זכות קדימה, פגע ברכב מעורב (פיג'ו), אשר פגע ברכב מעורב נוסף (גולף), ולבסוף התנגש בעץ. כתוצאה מהתאונה נהרג אחד מהנוסעים, אנדרי אבן סעדיה ז"ל, אשר נסע עם המשיב וישב בספסל האחורי. כמו כן נחבלו חבלות של ממש חמישה מעורבים נוספים. עוד נטען, כי המשיב המשיך בנהיגתו המתוארת לעיל על אף בקשותיו של ישראל הרוש, אשר נסע עימו וישב במושב האחורי, כי יפסיק את נהיגתו. לפיכך, יוחסו למשיב העבירות כדלקמן: הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין); 5 עבירות של פציעה לפי סעיף 334 לחוק העונשין; נהיגה במהירות העולה על המותר לפי סעיף 54(א) לתקנות התעבורה; ו-שתי עבירות של אי ציות לאותות הרמזור לפי סעיף 64(ה) לתקנות התעבורה. בסמוך לאחר התאונה, נפסל רשיון הנהיגה של המשיב מנהלית על ידי קצין משטרה, למשך 90 ימים אשר הסתיימו ביום 21.11.05. כתב האישום הוגש ביום 19.11.06. בד בבד עם הגשת כתב האישום, המבקשת הגישה גם בקשה לפסילת רישיון הנהיגה של המשיב עד לגמר ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 46 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (דהיינו, הבקשה הוגשה כשנה ושלושה חודשים לאחר המועד בו ארעה התאונה). בקשה זו הינה נשוא החלטתי דלהלן. 2. המבקשת נימקה את בקשתה לפסילת רשיון נהיגתו של המשיב במסוכנותו של הלה למשתמשים בדרך, מסוכנות הנלמדת מנהיגתו נשוא כתב האישום ומכך, שלא שעה לקריאותיו של ישראל הרוש להפסיק בנהיגתו הפרועה, ואף מעברו התעבורתי, הכולל 8 הרשעות, בתקופה של ארבע שנים, מאז קיבל את רישיונו. המבקשת ציינה, כי המשיב נפסל מנהלית על ידי קצין משטרה למשך 90 ימים החל מיום האירוע ועד ליום 21.11.05, וב"כ הסכים כי מאז המשיב נוהג ואף לא נרשמו לחובתו הרשעות נוספות בתקופה זו, אך בבקשתה הסבירה המדינה את השיהוי בהגשת כתב האישום והבקשה לפסילה עד תום ההליכים בקשיים ועיכובים באיתורו של עד חיוני. בדיון הוסיף התובע, כי נדרשו השלמות חקירה, לרבות גביית עדויות נוספות והשלמת דו"ח הבוחן, ואף ציין, כי תיק החקירה הועבר לפרקליטות בחודש מאי 2006 לערך ובשל עומס העבודה בפרקליטות כתב האישום והבקשה הוגשו אך ביום 19.11.06, דהיינו, כעבור כחצי שנה. ממילא, בחר ב"כ המבקשת להתמקד בדבריו באספקט של טובת הציבור והאינטרס הציבורי, שאין לפגוע בהם, לדבריו, בשל התנהלות המבקשת וביקש לפסול את רישונו של המשיב על אף השיהוי האמור. מנגד, ב"כ המשיב, עו"ד עופר חורש, הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אך טען, שיש לדחות את הבקשה. לדבריו, אין ללמוד על מסוכנות לכאורה של המשיב לאור הרשעותיו הקודמות (כטענת המבקשת), שכן, למעט הרשעה אחת כל הרשעותיו של המשיב הינן בגין עבירות ברירת משפט והרשעתו האחרונה היא משנת 2004. עוד הדגיש הסנגור, כי לחובת המשיב לא נרשמו הרשעות נוספות לאחר התאונה, דבר המלמד, לשיטתו, על העדר מסוכנות מטעמו. הסנגור ציין עוד, כי על אף שהסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אין כל ראייה לכך, שהמשיב נהג במהירות גבוהה או תחת השפעת אלכוהול, כך שגם מסוכנות בשל כך לא נלמדת מחומר הראיות. כבר כאן אציין, שכתב האישום מייחס למשיב נהיגה במהירות מופרזת ואינו מייחס לו נהיגה תחת השפעת אלכוהול, כאשר מתוך חומר הראיות עולה, שהנוסעים שנסעו עמו ברכב מציינים, שנסע לאחר ששתה אלכוהול ובמהירות גבוהה ולא סבירה לתנאי הדרך, ומובן, שדי באימרותיהם בעניין זה לצורך שלב זה של הדיון (פירוט להלן). באשר לטענת השיהוי, ב"כ המשיב טען, כי כל הראיות היו מונחות בפני התביעה כשנה קודם להגשת כתב האישום וכי האינטרס הציבורי מחייב במקרה דנן שלא להעתר לבקשה, שכן הדבר ישדר מסר לתביעה, כי אינה צריכה למהר בהגשת בקשות מסוג זה וכי בכל מקרה, גם אם תתרשל, הפסילה מובטחת. כל אחד מהצדדים הגיש לבית המשפט פסיקה לתמוך בטענותיו. 3. לאחר שעיינתי בחומר החקירה הגעתי למסקנה, כי אכן קיימת תשתית ראייתית ליכאורית להוכחת האישומים כנגד המשיב. גרסתו של המשיב לפיה ציית לרמזור ולא חצה את הצומת באור אדום בכיוון נסיעתו או במהירות מופרזת נסתרת, לכאורה, הן בהודעתו של ישראל בן הרוש, אשר ישב במושב האחורי ברכבו של המשיב (בחלקו האמצעי כך שיכל לראות את מד המהירות ואת הדרך), הן בהודעותיהם של שני הנהגים הנוספים המעורבים בתאונה והן בממצאים האובייקטיבים של בוחן התנועה המשטרתי. 4. בהעדר מחלוקת בדבר הראיות לכאורה, השאלה העומדת לדיון הינה האם המשיב מסוכן בדרך נהיגתו לציבור. על פי הנטען בכתב האישום ובבקשה המשיב נהג במהירות מופרזת, חצה צומת באור אדום, וזאת לאחר ששתה משקאות אלכוהוליים (ראה הודעותיהם של ישראל בן הרוש ועירן בן הרוש) ואף הוזהר לגבי אופן נהיגתו ונתבקש להפסיקה על ידי ישראל בן הרוש אשר נסע עימו. עוד יש לזכור, כי המשיב צבר 8 הרשעות תעבורתיות. מעיון בגיליון ההרשעות שלו עולה, כי המשיב צבר את הרשעותיו בתקופה לא ארוכה של שנתיים ו-8 חודשים, וכי הורשע בעבירות חמורות של נהיגה בקלות ראש (בגינה נפסל רשיונו לתקופה של 3 חודשים) ונהיגה במהירות מופרזת. לפיכך, אכן צודקת המבקשת בטענתה, כי מדובר בנהג המסוכן לציבור ומסוכנותו נלמדת הן מנסיבות התאונה, הן מתוצאותיה הקטלניות והן מעברו התעבורתי. 5. באשר לשאלת השיהוי הרי, שנקבע בשורה של החלטות, כי מדובר בשיקול שיש ליתן לו משקל בבואנו להכריע בשאלת פסילתו של המשיב, אך אין מדובר בשיקול המכריע. במקרה דנא, אכן המדינה השתהתה זמן לא מבוטל, משך מספר חודשים, עד להגשת כתב האישום והבקשה, ומן הראוי היה, כי הייתה מזדרזת להגישם קודם לכן, וזאת בייחוד לאור התוצאות הקטלניות של התאונה בה חיי אדם קופחו וחמישה אחרים נפצעו. לעניין השיהוי נקבע בבש"פ 2653/99 מסעאד זיאד נ' מדינת ישראל , מפי כב' הש' חשין, כדלהלן: "השיקול של השתהות המשטרה והפרקליטות בהשלמת החקירה ובהגשת כתב אישום יכול שיהיה לו "משקל מסוים, אך שיקול זה יכול להיות בעל משמעות מכרעת רק במקרים גבוליים" אכן, ראוי כי ייבדק כיצד זה שהמשטרה והפרקליטות השתהו במקום שהיה ראוי להן כי יפעלו בזריזות, אך עובדת ההשתהות, כשהיא לעצמה, אין בה כדי להכריע, לא בשאלה אם יש יסוד מספיק להאשמות (כלשון סעיף 46 לפקודת התעבורה) ולא בשאלת מסוכנותם של הנהגים." באותו עניין נקבע בבש"פ 6298/00 מאיר אברג'יל נ' מדינת ישראל, תק'-על' 2000(3), 1001: "אני בכל הכבוד סבור, שלהשתהות בסיום החקירה ובהגשת כתב אישום נודעת משמעות רבה בבחינת השאלה אם ראוי לשוב וליטול מידיו של נהג את רישיונו, לרגל האשמתו בגרימת תאונת דרכים, גם בחלוף תקופה ארוכה מתום תקופת הפסילה המינהלית שהחלה ביום אירוע התאונה. ככלל מוטל על התביעה, אם מתכוונת היא לבקש הארכת תקופת הפסילה, להזדרז ולהגיש את כתב האישום בלוויית הבקשה לפני תום תקופת הפסילה המינהלית. כדי שבית המשפט ייענה לבקשת פסילה המוגשת בשיהוי מוטל על התביעה לשכנע את בית המשפט הן בכך שלשיהוי היתה, בנסיבות העניין, הצדקה מיוחדת, כגון שהחקירה היתה מורכבת ומסובכת מהרגיל, והן בכך שמסוכנותו של הנהג במקרה הנתון היא כה גדולה עד שיש בה כדי להכריע את הכף באיזון השיקולים." וכך נקבע בעניין זה בע"פ 3883/04 כמיל אבו סיביה נ' מדינת ישראל פ"ד נח(5), 481 ,עמ' 484-485, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה: "עם הגשת כתב אישום נתון שיקול דעת לבית המשפט הדן בענין להחליט האם להורות על המשך הפסילה. אולם במקרה של תאונה קטלנית, תחילתו של התהליך בפסילה המינהלית המתחייבת מלמד גם על המשכו, במובן זה שמאזן השיקולים להמשך הפסילה נוטה לחומרה, ושיקולי הגנת הציבור מפני מסוכנותו של הנהג הם בעלי משקל רב במיוחד בנסיבות כאלה. אך מובן, כי בית המשפט יבחן, בראש וראשונה, את שאלת קיומן של ראיות לכאורה להרשעתו של הנהג בעבירה המיוחסת לו, אולם בהינתן קיומה של תשתית ראייתית כאמור, עליו לאזן בין שיקולי ההגנה על הפרט, ובתוך כך את נסיבותיו האישיות המיוחדות, וכן את קצב התנהלות המשפט ומשך הזמן הצפוי לסיומו, לבין הצורך להגן על שלום הציבור מפני נהיגה המסכנת חיים, תוך מתן משקל רב לאינטרס האחרון..." לאור מסוכנותו הליכאורית הרבה של המשיב, כעולה מהאמור לעיל, מהמשך נהיגתו, ולמרות השיהוי הרב שבהגשת הבקשה, אני סבורה, שבאיזון בין האינטרסים של המשיב אל מול אינטרס ההגנה על הציבור, יש לתת עדיפות לאחרון ולהורות על שלילת רישיונו של המשיב. 6. זאת ועוד, המבקשת בבקשתה ביקשה לפסול את רשיון הנהיגה של המשיב אף מעבר לשישה חודשים. מנגד ב"כ המשיב טען, כי אין להעתר לבקשה הן נוכח סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה והן לנוכח השתהותה של המדינה, שלשיטתו לא רק שלא הגישה בקשת פסילה בסמוך לקרות התאונה אלא אף השהתה את ההגשה במשך כשנה נוספת. ב"כ המשיב ביקש לסמוך טיעוניו על בש"פ 7647/00 בשארה חינאווי נגד מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 812, שניתן מפי כב' הש' חשין, שם נקבע כדלהלן: "אך החלטה מעין החלטה זו שעשה - כך על החלק - לפסול אדם מהחזיק ברשיון נהיגה "אף מעבר לתקופה של 6 חודשים", קשתה עליי. האמנם נתכוון בית-המשפט לפסול את העורר מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 3 שנים? של 4 שנים? של 5 שנים? אכן, בית-המשפט רשאי היה להניח כי משפטו של העורר לא יימשך זמן כה רב; דומה עם זאת, כי פסילה לתקופה בלתי-קצובה מראש אינה החלטה ראוייה. אם כך ככלל, לא-כל-שכן שבאמור המחוקק, בסעיף 50(ב) לפקודת התעבורה, כי פסילה עד תום ההליכים על דרך הסתם תפקע כעבור 6 חודשים, מסתמא סבר כי משפטו של הנפסל יסתיים תוך 6 חודשים, או, לחלופין: כי תקופה של 6 חודשים הינה תקופה סבירה לפסילת רשיון, ואילו פסילה לתקופה ארוכה ממנה, נדרשים לה נימוקים מיוחדים. בין כך ובין אחרת, ראוי לנו כי נקרצף את הירוקת שעלתה על הוראת סעיף 50 (ב), וכי בתי-המשפט לא יפסלו אדם מהחזיק ברשיון נהיגה מעבר לתקופה של 6 חודשים, אלא לאחר שנתנו דעתם לנסיבותיו של העניין, ותוך שישקלו קביעתה של תקופה קצובה לפסילה". 7. יחד עם זאת, יש לאבחן את עניין חינאוי מן המקרה שלפנינו הן מבחינת חומרת האישומים, שכן בעניין חינאוי הנאשם הואשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות והפקרת פגוע (ברף התחתון של העבירה) בעוד שהמשיב במקרה דנא מואשם בעבירות חמורות יותר של הריגה, חמש עבירות של פציעה, שתי עבירות של אי ציות לרמזור ונהיגה במהירות מופרזת; הן בבחינת טיב הראיות לכאורה שעמדו בפני בית המשפט, כאשר במקרה שלפנינו אין חולק שקיימות ראיות לכאורה מבוססות בעוד שבעניין חינאוי מדובר בראיות נסיבתיות בלבד; הן בבחינת מסוכנותו הרבה של המשיב (ראה לעיל); והן לאור העובדה, כי רשיונו של המשיב טרם נפסל על ידי בית המשפט בעוד שבעניין חינאוי העורר היה נתון בפסילה במשך כ-10 חודשים. בעניין זה ר' גם ע"פ 3883/04 כמיל אבו סיביה נ' מדינת ישראל (המוזכר לעיל): לא למותר להדגיש, כי במציאות הקשה של ריבוי תאונות דרכים חמורות בכבישי הארץ, מהן תאונות קטלניות, וקיומו של רף זהירות נמוך המאפיין את תרבות הנהיגה בדרכים, שומה על בית המשפט לנקוט יד מחמירה וקפדנית בהגנה על החיים ועל שלום הנוסעים והולכי הרגל מפני פגיעה בחייהם ובגופם. במסגרת שיקול הדעת המופעל כאמור, יש לייחס משקל גם להוראה הכללית שבסעיף 50(ב) לפקודה הקובע, כי בחלוף שישה חודשים מיום שנפסל בעל רשיון וטרם ניתן פסק דין בעניינו, "בטלה הפסילה, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת". כלל זה נועד לקבוע מסגרת של זמן לפסילת רשיון כל עוד לא ניתן פסק-דין ולא להותיר את המשך הפסילה מחוץ למסגרת של פיקוח שיפוטי. לפיכך, על בית המשפט לשקול לאחר חלוף שישה חודשים אם יש הצדקה להמשך הפסילה מקום שטרם ניתן פסק דין, ובנסיבות אלה גובר הנטל המונח על שכם התביעה לשכנע בדבר המשך נחיצותה של הפסילה לתקופה נוספת לשם הגנה על שלום הציבור... אולם ישנן נסיבות בהן ישקול בית המשפט פסילת רשיון עד תום ההליכים גם אם הם יחרגו מגבולות שישה חודשים, ויחליט על כך בהחלטה הצופה את פני העתיד, כפי שארע במקרה זה." 8. בנסיבות המקרה שבפנינו, ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, לאור חומרת העבירות בגינן המשיב הועמד לדין, נסיבות התאונה, תוצאותיה והמסוכנות הרבה הנשקפת לכאורה לציבור מאופן נהיגתו של המשיב, אני סבורה שיש להעדיף את טובת הציבור וביטחונו על פני טובתו של המשיב ובמסגרת זו יש לעשות הכל כדי להבטיח את חיי הנוסעים והולכי הרגל מפני פגיעה אפשרית בחייהם ובגופם, ולכן, יש להורות על פסילת רשיון נהיגתו של המשיב עד לסיום ההליכיים המשפטים נגדו, וכך אני עושה. כן, אני קובעת, כי במקרה והמשפט ימשך מעבר ל-6 חודשים, הפסילה תמשך גם מעבר לתקופה זו, וזאת עד לגמר ההליכים המשפטיים נגדו. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהרישיון נהיגה