להלן החלטה בסוגיית שלילה לתשעה חודשים: החלטה 1. זהו ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת אמסטרדם), מיום 17.9.2006, שדחה את הערר שהגיש העורר על החלטת בית-משפט השלום ברמלה (כבוד השופטת קמיר-וייס), מיום 27.7.2006, בגדרה נפסל רישיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בתיק ת"ד 20247/06. תקופת הפסילה נקצבה לתשעה חודשים או עד למתן פסק-דין בתיק, לפי המוקדם. 2. ביום 16.4.2006 הוגש נגד העורר כתב-אישום המייחס לו עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית. על-פי כתב-האישום, ביום 1.2.2006 בשעה 12:10 בקירוב, נהג העורר במשאית משא שהובילה סולר מרמלה ללוד, בדרך עירונית, מכיוון צפון לדרום. העורר הגיע לצומת מרומזר, בו שלושה נתיבים בכיוון נסיעתו, כשעל-גבי הכביש מסומן מעבר חצייה להולכי רגל ומעליו רמזור להולכי רגל. האור ברמזור בכיוון נסיעת העורר הראה אדום, והעורר עצר את המשאית בנתיב השמאלי מבין שלושת הנתיבים, המיועד לרכבים הפונים שמאלה בלבד. הגלגלים הקדמיים של המשאית כיסו את קו העצירה, וחלקה הקדמי של המשאית נמצא מעל מעבר החצייה. באותה העת החלה גב' אודי גרציה, קשישה כבת 89 (להלן - המנוחה), אשר גררה בידה עגלת קניות, לחצות באיטיות את הכביש במעבר החצייה מכיוון מזרח למערב, כשרמזור הולכי הרגל בכיוון חצייתה הראה ירוק. מאחר שחלקו של מעבר החצייה הוסתר על-ידי חזית המשאית, החלה המנוחה בעקיפת המשאית. לאחר שהמנוחה הספיקה לחצות למעלה מ- 9 מטרים במעבר החצייה, התחלף לירוק הרמזור המתיר לכלי-הרכב את הפניה שמאלה, ואז החל המבקש בנסיעה ופגע במנוחה עם חזית צד ימין של המשאית. המנוחה נגררה תחת גלגלי המשאית מרחק של כ- 25 מטרים, וכתוצאה מפגיעת המשאית מצאה את מותה. 3. ביום התאונה נפסל רישיונו של העורר לתקופה של 90 ימים, על-ידי קצין משטרה. בד בבד עם כתב-האישום, הגישה המדינה בקשה להורות על הארכת הפסילה עד לתום ההליכים המשפטיים, לפי סעיף 47(ט) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961. המדינה טענה כי לנוכח נסיבותיה הקשות של התאונה, יש בהמשך נהיגתו של העורר משום סכנה לביטחון המשתמשים בדרך. העורר מצדו, לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה, אך טען כי אין לייחס לו רשלנות המצדיקה את פסילת רישיון הנהיגה שלו עד לתום ההליכים, משום שלא היה ביכולתו לראות את המנוחה, שהיתה ב"שטח מת" בעת שפגע בה. 4. בהיעדר מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה, נדרש בית-המשפט לתעבורה אך לשאלת מסוכנותו של העורר. בהחלטתו המפורטת והמנומקת, בית-המשפט הדגיש כי מדובר בתאונה קטלנית בה קופדו חיי המנוחה, ועמד על עברו התעבורתי של העורר, באפיינו אותו כעבר שאינו מכביד אך כולל עבירות חמורות. בית-המשפט ציין כי העורר הנו נהג מקצועי וותיק שאמור היה לצפות את ירידתם של הולכי רגל מהמדרכה אל מעבר החצייה, וכי היה עליו לנהוג באופן שיבטיח את חצייתם בבטחה למרות מגבלות שדה הראייה שנטענו על-ידו. לאור זאת, הגיע בית-המשפט למסקנה כי המשך נהיגתו של העורר לעת הזאת יסכן את ביטחונם של המשתמשים בדרכים. בית-המשפט דחה גם את בקשתו החלופית של העורר, לסיווג הפסילה למשאית בלבד, בקבעו כי יש לאיין את מסוכנותו של העורר באופן גורף. זאת, משום שלא ניתן לומר כי רשלנותו הלכאורית מיוחסת אך לנהיגתו על משאית ומתפוגגת בעת נהיגתו ברכב פרטי. בית-המשפט הדגיש כי משלא נקט העורר אמצעי הזהירות הנדרשים, אין כל נפקות מה סוג הרכב בו ינהג, שכן נקיטה באמצעי זהירות וצפיית הנולד נדרשות בכל רכב, מכל סוג שהוא. בית-המשפט לתעבורה הורה אפוא על פסילת רישיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים, תוך שקצב את תקופת הפסילה לתשעה חודשים או עד למתן פסק-דין בעניינו של העורר, לפי המוקדם מביניהם. העורר הגיש ערר על החלטה זו לבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי, בהחלטתו המנומקת, דחה את הערר וקבע כי נסיבות התאונה ועברו התעבורתי של העורר, מלמדים על כך שנהיגתו מסכנת את הציבור. כן קבע, כי אין מקום לסווג את עונש הפסילה, שכן מסוכנותו של העורר אינה נובעת מרשלנות ספציפית של נהיגה במשאית, כך שמסוכנותו לא תתפוגג אם ינהג ברכב פרטי. 5. בערר שלפניי טוען העורר, כי התנהגותו אינה התנהגות רשלנית המצדיקה בשלב זה, בטרם הרשעה, סנקציה חמורה של פסילת רישיון הנהיגה, מעבר לתקופת הפסילה המינהלית הראשונית. לטענתו, אין הוא מסכן את הציבור בדרך נהיגתו, ופסילת רישיונו הנה ענישה טרם הרשעה ובבחינת מקדמה על חשבון העונש, אשר ספק אם יוטל. לחלופין, טוען העורר, כי בהיות האירוע תולדה של נהיגת רכב משא, היוצר מגבלה של "שטח מת", יש לסווג את הפסילה לרכב משא בלבד ולאפשר לו לנהוג ברכב פרטי, שאינו יוצר מגבלה כאמור. המדינה, לעומתו, מדגישה את רשלונותו של העורר בגרימת מותה של המנוחה ואת עברו התעבורתי. לטענתה, יש ליתן משקל רב לצורך בהגנה על הציבור מפני נהגים שגורמים למוות בתאונה, בעיקר כשמדובר בנהגים מקצועיים. בנסיבות אלה, טוענת המדינה כי הפסילה קצובה ומידתית. 6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערר להידחות. בדונו בבקשה להארכת פסילתו של רישיון הנהיגה עד לתום ההליכים, על בית-המשפט לבחון תחילה קיומן של ראיות לכאורה להרשעת הנהג בעבירה המיוחסת לו; ואם מצא כי אלה קיימות, עליו לעבור ולבחון האם נהיגתו מסכנת את הציבור. בגדר בחינה זו, יש לאזן בין שיקולי ההגנה על האינטרסים של הנהג הפוגע, ובכלל זה נסיבותיו האישיות המיוחדות, לבין הצורך להגן על שלום הציבור מפני נהיגה המסכנת חיים (ראו ע"פ 3883/04 אבו סיביה נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 11.5.2004, מפי השופטת פרוקצ'יה (להלן - עניין אבו סיביה). על מסוכנותו של הנהג, ניתן ללמוד, בין היתר, מעברו התעבורתי ומנסיבות האירוע הספציפי גם יחד (ראו בש"פ 759/99 הורוביץ נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 11.2.1999, מפי השופט מצא; בש"פ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 6.11.2000, מפי השופט טירקל). השאלה היחידה העומדת להכרעה בערר זה היא שאלת המסוכנות, דהיינו, האם המשך נהיגתו יהווה סיכון לציבור. העורר נוהג מאז שנת 1984 ולחובתו 14 הרשעות קודמות בתעבורה. אכן, כפי שקבע בית-המשפט לתעבורה, לא ניתן לומר כי עברו זה של העורר הנו עבר מכביד. ואולם, חלק מן העבירות בהן הורשע הנן חמורות (ביניהן: אי-מתן אפשרות להשלים חצייה בבטחה; נהיגה באור אדום - אי-עצירה בקו עצירה; אי-ציות לתמרור עצור; נהיגה כשברמזור אור אדום (בצומת)). יתר על כן, בצד העבר התעבורתי, קיימות נסיבות התאונה המלמדות על מסוכנותו של העורר כי רבה היא. העורר הנו נהג מקצועי הנמצא שעות רבות על הכביש ומכיר את המשאית עליה נהג, על מגבלות שדה הראייה שלה. בתור שכזה, צריך היה לנקוט זהירות יתירה בנהיגתו בדרכים ולהיזהר שבעתיים בהתקרבו לצומת מרומזר (בדרך עירונית), שבו שלושה נתיבי נסיעה בכיוון נסיעתו ומעבר חצייה להולכי רגל (השוו רע"פ 8839/05 ראובן נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 10.1.2006, מפי השופט ג'ובראן). העורר התרשל כבר בעת שעצר את המשאית על מעבר החצייה באופן שהיה בו כדי לחסום חלק ממנו ולהפריע להולכי הרגל לחצותו בבטחה. העורר המשיך בהתרשלותו, בכך שלא היה דרוך די הצורך למתרחש בצומת, ולא שם לבו לכך שהמנוחה החלה בחצייה. עם התחלפות האור ברמזור לירוק, החל העורר בנסיעה בלא שנתן דעתו לתנאי הצומת ולעובדה כי עצר בנתיב השמאלי ביותר (כך שייתכן שהולכי רגל שהחלו בחצייה טרם השלימו את חצייתם). כן לא נתן דעתו לאזור ה"שטח המת", שנוצר כתוצאה מייחודיותה של המשאית בה נהג ושאותה הכיר. ועוד זאת. יש לזכור כי מדובר בתאונה קטלנית, בה המנוחה מצאה את מותה כתוצאה מפגיעת המשאית, ומשום כך מאזן השיקולים להמשך הפסילה נוטה לחומרה ושיקולי הגנת הציבור מפני מסוכנותו של העורר הם בעלי משקל רב (השוו עניין אבו סיביה). לאור כל אלה, התגבשה אצלי המסקנה כי צדקו הערכאות הקודמות בהחלטתן לפסול את רישיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים נגדו. שקלתי את בקשתו החלופית של העורר, לסווג את הפסילה באופן שתחול אך ורק על רכב משא ולאפשר לו לנהוג ברכב פרטי, אך לא ראיתי אפשרות להיעתר לה. אמנם, במקרים המתאימים, רשאי בית-המשפט לקבוע כי הפסילה תחול על נהיגת רכב מסוים, כגון רכב כבד או ציבורי, אם למשל הנהג אינו עומד בנורמות המחייבות נהג רכב מיוחד כזה, אך לא תחול על נהיגת רכב פרטי שהנהג הנכשל יורשה לנהוג בו (ראו ע"פ 77/84 מדינת ישראל נ' שקולניק, פ"ד לט(2) 505, מפי השופט לוין). ואולם, במקרה שלפנינו התרשלותו של העורר נבעה מכך שעל אף שהיה מודע למגבלות רכב המשא בו נהג (יצירת "שטח מת"), לא נקט באמצעי הזהירות הנדרשים, ובכך כשל. שעה שמדובר ברשלנות שהיא תולדה של חוסר הזהירות של הנהג ושל אי-צפיית הנולד, הרי שאין נפקא מינה מהו סוג הרכב עליו ינהג. לעניין זה, יש לאבחן את פסק-הדין אליו הפנה ב"כ העורר (ע"פ (ת"א) 365/94 איזנפיש נ' מדינת ישראל, שניתן ביום 15.4.1994), בגדרו נקבע, במסגרת ערעור על פסק-דין, כי העונש של צו פסילת רישיון הנהיגה שנגזר על נהג משאית, שהורשע בגרימת מותה של הולכת רגל שחצתה את הצומת במעבר חצייה, יחול על משאית בלבד. ואולם, לא זו בלבד שמדובר היה שם בערעור על פסילת רישיון נהיגה כעונש לאחר הרשעה, אלא שבמקרה שנדון שם, נקבע מפורשות כי הולכת הרגל נהגה ברשלנות כשחצתה את מעבר החצייה כאשר הרמזור המיועד להולכי רגל האיר באדום, וכשעברה בצמוד לרכב הגבוה. במקרה שלפניי, לעומת זאת, התרשלותו של העורר החלה עוד בטרם חצתה המנוחה את מעבר החצייה באור הירוק, שעה שעצר עם חלקה הקדמי של המשאית מעל מעבר החצייה באפן שחסם את דרכם של הולכי הרגל, ורשלנותו נמשכה כאמור גם לאחר מכן. בנסיבות אלה, לא השתכנעתי כי יש לסווג את הפסילה לרכב משא בלבד. 7. לסיכום, הערר נדחה. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגה