פסק - דין פתח - דבר 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט י' ריבלין) מיום 17.12.07, בתיק תד 2952/06 - במסגרתו הורשע המערער, לאחר שנוהלו הוכחות בעניינו, בעבירות של רשלנות - לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 (להלן: "פקודת התעבורה" או "הפקודה") וחבלה של ממש - לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה. בית משפט קמא פסל המערער מלקבל רישיון נהיגה משך שנה וכן השית עליו 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים. פרטי האישום 2. ביום 11.3.06, בסמוך לשעה 16:00, רכב המערער על אופניו בשול הדרך הימני, בכביש 375 שבאזור שיפוט ירושלים, מכיוון כביש 38 לכיוון אדרת. המערער נהג ברשלנות כאשר ביצע פניית פרסה שמאלה בין מכוניות חונות על שול הדרך, נכנס לכביש והתנגש באופנוע, אשר היה נהוג בידי המתלונן והגיע, באותו כיוון, מאחוריו. רשלנותו של המערער באה לידי ביטוי בביצועה של פניית פרסה תוך סיכון, מבלי לבדוק התנועה שבכביש ומבלי להתחשב בתנועת רכבו של המתלונן. בזאת גרם המערער לתאונת דרכים - בעטיה נחבלו הוא והמתלונן חבלות של ממש. למערער נגרם שבר בשוק רגלו השמאלי, אשר טופל באמצעות ניתוח, ולמתלונן נגרמו שברים בצלעות 3-9 בצד שמאל, קונטוזיה בריאה, שבר בשליש ליטרלי משמאל, קרע בטחול ושברים מרוסק ים באצבעות 3 ו-4 ביד ימין. כן ניזוקו כלי הרכב המעורבים בתאונה. אשר על כן, כתב האישום מייחס למערער בביצוען של העבירות הבאות: פניית פרסה בחוסר זהירות, בניגוד לתקנה 44(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961; רשלנות - לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה וכן חבלה של ממש - לפי סעיף 38(3) לפקודה. הכרעת הדין 3. בפתח הכרעת דינו הבהיר בית משפט קמא, כי המערער רכב על אופניו בכביש 375 מכיוון צומת האלה לכיוון צומת נתיב הל"ה. במרחק של כ-100 עד 150 מטרים משביל הכניסה לגבעת התורמוסים, פגע האופנוע, נהוג בידי המתלונן בכיוון נסיעתו של המערער, באופניו. המשיבה גרסה, ככל שנוגע הדבר לאירוע המתואר, כי המערער יצא מבין המכוניות, אשר חנו בשול הדרך הימני, במטרה לבצע פניית פרסה שמאלה. משכך, נכנס המערער לנתיב נסיעתו של המתלונן ובכך גרם לתאונה. המערער טען מנגד, כי רכב על אופניו בשול הדרך ולא ביצע פניית פרסה שמאלה. עוד טען, כי יש לייחס האחריות לאירוע התאונה למתלונן, אשר נסע במקום במהירות. 4. בית משפט קמא בחן חומר העדויות מטעמה של המשיבה. תחילה הפנה לעדותו של המתלונן, אשר ציין, כי אנשים רבים הגיעו למקום אותה העת לצפות בפריחת התורמוסים. המתלונן נסע, לדבריו, במהירות של 50 עד 60 קמ"ש לערך והבחין ממרחק של 10 מטרים במערער, מגיח מבין מכוניות חונות במקום, אשר בלטו לעברו של נתיב הנסיעה, במטרה לבצע פניית פרסה. המתלונן ניסה לבלום האופנוע כשהבחין במערער מבעוד מועד, אך לא הצליח לעשות כן, פגע באופניו של המערער בעודם בניצב לו (ולאו מאחורה) ו"עף" לשול הדרך השמאלי. 5. רס"מ אסף שזו, הבוחן המשטרתי אשר נדרש לאירוע (להלן: "שזו") הסיק, לאור מיקום נעליו של המערער, כי התאונה אירעה בנתיב הנסיעה, וכי ישנה סבירות גבוהה להימצא האופניים באלכסון לאופנוע של המערער, בהתחשב בנזק שאובחן בהם. יצוין, כי לא היה בכוחו של העד שזו לקבוע נקודת האימפקט והמיקום המדויק בו נפגעו אופניו של המערער. שזו שלל האפשרות כי המתלונן נסע במהירות מופרזת וציין, כי במהירות של 50 קמ"ש יכול היה המתלונן לבלום האופנוע במרחק של 15 מטרים לערך מן המערער. במזכר ת/8 מטעמו ציין העד, כי בשיחה טלפונית עם המערער ציין האחרון שאינו זוכר מה קרה וכל שזכר הנו דבר הימצאותו בשול הדרך ויציאתו לכביש לאחר שנעשה השול צר. 6. המערער הסביר בהודעתו (ת/11), כי משנעשה שול הדרך צר למעבר אופניו, ביקש לסטות שמאלה לכביש. המערער עשה כן לאחר שהסתכל אחורנית דרך כתף שמאל ולא ראה כלי רכב כלשהו בכביש. לאחר שנסע שניות מספר בכביש, הרגיש מכה בחלקם האחורי של אופניו. גם בעדותו בבית המשפט חזר המערער על גרסתו זו. לדבריו, הוא סובב ראשו אחורנית כאמור, כאשר שדה הראיה שלו השתרע לאורך של 150 עד 200 מטרים, וחש לפתע במכה. לדבריו, נפגע באחורי אופניו ולא "בזווית" ביחס לאופנוע. 7. הודיה כהן, עדת ראיה לאירוע (להלן: "הודיה"), העידה אף היא מטעמו של המערער. לדבריה, אירעה התאונה בסמוך ל"קו הצהוב", כאשר לא חנו כלי רכב במקום. עוד ציינה, כי המתלונן נסע "קדימה ואחורה" במהירות מופרזת. 8. לאחר שבית המשפט בחן העדויות מטעמם של הצדדים להליך, קבע כי אין ממצאים אובייקטיביים באשר למיקומו המדויק של אירוע התאונה. מכלל העדויות בנדון הסיק בית משפט קמא, כי המערער חדר למסלול נסיעתו של המתלונן אך לא היה בכוחו לקבוע, בהסתמך על חומר הראיות שבנדון, אם הגיח המערער מבין כלי רכב חונים במקום אם לאו. על כל פנים, המערער הוא שאחראי לאירוע התאונה משום שזו ארעה ממש עם עלייתו לכביש, לאחר שלא הבחין במתלונן חרף שדה הראיה הרחב (בין 150 ל-200 מטרים) מאחוריו ומאחר שהפתיע את המתלונן בסטייתו הפתאומית משול הדרך לנתיב נסיעתו שבכביש, כאשר המתלונן כבר היה בקרבתו. על כן הורשע המערער, כאמור, בעבירות של רשלנות וחבלה של ממש, כמיוחס לו בכתב האישום, אך זוכה מעבירה של פניית פרסה בחוסר זהירות. טענות הצדדים 9. ב"כ המערער טען, בהתייחס להכרעת הדין, כי שגה בית משפט קמא כשהתעלם מראיות הצריכות לעניין, לא העריכן כראוי ולא נתן המשקל המתאים לעדויות שהובאו בפניו. אכן, המערער נסע על שול הדרך הימני אך חש, בשלב מסוים, כי שול הדרך צר וכי אין באפשרותו להמשיך בנסיעה בו. לפיכך נאלץ המערער להשתלב בדרך ב"צמוד לשמאלו של הקו הצהוב". המערער לא חדר למסלול נסיעתו של המתלונן, כשם שקבע בית משפט קמא, אלא השתלב במסלול הנסיעה, אשר היה גם מסלול נסיעתו שלו. הוא נסע שניות מספר בנתיב הנסיעה שבכביש -או אז פגע בו המתלונן, בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, כי התאונה ארעה ממש עם עלייתו לכביש. המתלונן, לעומת זאת, נהג בחוסר זהירות מופלג בידעו כי גבעת התורמוסים הנה גבעה תיירותית, בה מבקרות משפחות רבות ומכוניותיהן חונות בצידי הדרך כשחציין מעבר לשול. משכך, המתלונן הוא שאשם בתאונה ולאו המערער. ב"כ המערער ציין, כי ערעורו נכון גם גבי חומרתו של גזר הדין, אם כי לא שטח טעמיו לדבר. 10. ב"כ המשיבה ביקש לדחות הערעור. תחילה טען, כי הערעור הוגש באיחור של 3 ימים בלא שנתקבלה רשותו של בית המשפט להארכת המועד להגשתו. לגופם של דברים טען, כי בית משפט שלערעור אינו מתערב ככלל בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית ובפרט כאשר נקבעים אלה על בסיס שיקולי מהימנות. לטענת ב"כ המשיבה, היה על המערער ליתן זכות קדימה למתלונן בטרם השתלב בנתיב נסיעתו. המערער, כשם שציין בית משפט קמא, הסב ראשו אחורנית ושמאלה באופן המלמד, כי היה מודע לכניסתו לנתיב נסיעה של אחר ובעובדה שקיבל המכה בחלוף שניות מספר יש כדי להראות, כי לא נתן זכות קדימה מספקת למתלונן. בהמשך לאמור טען ב"כ המשיבה, כי העונש אשר הושת על המערער סביר בנסיבות העניין שהרי למתלונן נגרמה גם חבלה של ממש כתוצאה מנהיגתו הרשלנית. דיון 11. דין הערעור - להידחות. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאיה העובדתיים וכן בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, כדבר שבשגרה, ותעשה כן במקרים יוצאים מן הכלל, המחייבים בדבר (ראו ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 2, 20; ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 695). אין זה המקרה שלפנינו, שהרי מסקנותיו של בית משפט קמא מעוגנות היטב בחומר הראיות הקיים. להלן אבאר דבריי. 12. אין חולק, לאור כלל העדויות שהוצגו בפני בית משפט קמא, כי המערער נסע על שול השול הימני (בין מעקה הבטיחות לבין הקו הצהוב, התוחם השול מן הכביש) בכיוון נסיעתו של המתלונן ומשנעשה השול צר מכדי להמשיך הנסיעה בו, ביקש לפנות שמאלה על מנת להשתלב בנתיב הנסיעה שבכביש. המערער הסיט מבטו אחורנית ושמאלה, על מנת לראות המתרחש בנתיב שמשמאלו כאמור, ומשסבר שאין תנועה מאחוריו, נכנס לנתיב הנסיעה בכביש. אז, בחלוף שניות מספר לטענתו, קיבל מכה באחורי אופניו (ראו מזכר ת/8 שערך שזו; הודעתו של המערער (ת/11), גיליון מס' 1, ש' 4-12). בעדותו בבית המשפט ציין, כי כשהפנה ראשו אחורה ושמאלה למעשה לא ראה מאומה וכשסובב ראשו בחזרה חש במכה מאחוריו (עמ' 19, ש' 16-17, 21-22). עצם אירוע המכה בתכיפות שכזו מעיד על כך שהמערער לא שת לבו מספיק למה שהתרחש בכביש. 13. המערער, אשר בחר להשתלב בנתיב הנסיעה שבכביש, נכנס למעשה לנתיב נסיעתו של המתלונן, כשם שקבע בית משפט קמא ובניגוד לטענותיו של בא-כוחו בנדון. הרי המערער, כשם שטען, חש במכה ממש כשסובב ראשו חזרה לכיוון הנסיעה - נתון המלמד על קרבתו של המתלונן, הרכוב על האופנוע, למוקד התאונה. העדה הודיה ציינה אף היא, כי המתלונן התנגש באופניו של המערער עת היה המערער "ממש ליד הקו הצהוב" (עמ' 22, ש' 14-15), בסמוך לשול הדרך, היינו: בעוד המערער מטה אופניו שמאלה אל עבר הכביש. מסקנה כאמור מתחזקת לאור עדותו של שזו, אשר ציין כי הפגיעות באופניו של המערער, ובפרט בגלגל הקדמי, מלמדות על התנגשות בהם בעודם באלכסון כלפי האופנוע. אין המדובר בפגיעה בחלקם האחורי של האופניים שהרי הגלגל האחורי נפגע פחות בהשוואה לשברים שנצפו בקדמתם (עמ' 15, ש' 13-18). נוסף לאמור, מלמדים ממצאי האירוע (שברי האופנוע והנעל של המערער, אשר נמצאה בזירה), לדידו של שזו, כי התאונה אירעה בטווח שבין שול הדרך לבין מרכזו של הנתיב (עמ' 15, ש' 27-28), קרי: עת ביקש המערער להשתלב בנתיב הנסיעה ובעודו מפנה אופניו שמאלה (כך שהיו בהטיה אלכסונית) ובסמוך לשול הימני ממנו יצא המערער אותה העת ממש. 14. המערער טען כאמור, כי השתלב בנתיב הנסיעה שבכביש רק לאחר שווידא כי אין תנועת מכוניות אחריו. בערעורו זה ציין בא-כוחו, כי היה מקום להטיל האחריות לאירוע התאונה על המתלונן, אשר לא הגביר ערנותו וזהירותו למתרחש בסביבה. ב"כ המערער לא הצליח להוכיח טענותיו אלה בבית משפט קמא או בדיון בערעור ודבריו נסתרו בחומר הראיות, אשר הוצג לעיונו של בית משפט קמא, כאמור. כך למשל טען, כי המתלונן נהג במהירות מופרזת. אם כה היה הדבר, היה על המערער לראותו בקרבתו, או לכל הפחות לשמוע רעש האופנוע המתקרב לעברו. שזו, אשר נדרש לדבר ציין, כי אילו נהג המתלונן במהירות מופרזת, היה מאותר האופנוע (לאחר התאונה) בנקודת מיקום מרוחקת משמעותית מזו בה נמצא בפועל (עמ' 18, ש' 4-5). לעומת זאת, טענותיו של המתלונן, בדבר מהירות נסיעה בשיעור של 50 קמ"ש לערך, מתיישבות, לדברי שזו, עם ממצאיו מאירוע התאונה בשטח (עמ' 17, ש' 11-12) ועם העובדה שהמתלונן ניסה לבלום רכבו מבעוד מועד. אמנם המתלונן התייחס למרחק של 10 מטרים בינו לבין המערער בעוד שזו דיבר על טווח בלימה של 15 מטרים, ברם אין בהבדל זניח שכזה כדי להעיב על מהימנות גרסתו. אמנם לא נמצאו סימני בלימה בכביש, אך גם בזאת אין כדי לסתור גרסתו של המתלונן בנדון שכן כשבאופנוע עסקינן, כשם שהסביר שזו, פוחתת האפשרות לאיתורם של סימנים כאמור (עמ' 16, ש' 6-7, 14-15). 15. הנה כי כן, וכעולה מחומר העדויות בנדון, המערער, אשר ביקש להשתלב בנתיב הנסיעה שבכביש, נהג ברשלנות ובזאת גרם, באין חולק, לחבלות של ממש - הן לעצמו והן למתלונן. משכך, הרשעתו בבית משפט קמא בעבירות אלה - בדין יסודה ואין מקום להתערב בדבר. 16. איני רואה מקום להתערבות אף ברכיבי גזר דינו של בית משפט קמא שהרי ב"כ המערער לא שטח טעמיו בכתב הערעור להקלה בדין מרשו, כמתחייב לדידו, ואף לא טרח להציג נימוקיו לדבר בדיון בערעור. משבחר ב"כ המערער למקד יהבו בממצאי הכרעת דינו של בית משפט קמא ולטעון גביהם בלבד, אין כל אפשרות להידרש לערעורו על גזר דין וממילא אין מקום להתערב בו. 17. בשולי הדברים (אם כי לא בבחינת החשיבות) יצוין, כי הערעור, כשם שטען ב"כ המשיבה, הוגש בפועל באיחור. סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), שעניינו "תקופת ערעור", גורס, כי התקופה להגשתו של ערעור הנה 45 ימים מיום מתן פסק הדין. פסק הדין, נשוא ערעור זה, ניתן למעשה ביום 17.12.07 עם קביעת עונשו של המערער, במעמד המערער עצמו ובא-כוחו. דא עקא, הערעור הוגש אך ביום 3.2.08, היינו: בחלוף 48 ימים ובאיחור של 3 ימים, ובלא שנתבקשה רשותו של בית המשפט להגיש הערעור באיחור, לאור סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי. מטעם זה בלבד היה מקום להורות על מחיקתו של הערעור לכתחילה אך משנמצא, כי יש לדחותו לגופו של עניין, אין טעם עוד להידרש לשאלת הגשתו באיחור כאמור. 18. סיכומם של דברים - הערעור נדחה בזאת. אופנייםרשלנות