החלטה 1. בפני ערר על החלטת בית משפט לתעבורה מיום 24.6.07 (ב"ש 1800/07, כב' השופטת נועה פראג- לבוא), שהורתה לפסול את רשיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים נגדו, אף מעבר לתקופה של שישה חודשים הקבועה בחוק, למשך שנה מיום מתן ההחלטה. 2. כתב האישום מייחס לעורר עבירות של נהיגה בשכרות, עבירה על סעיף 62(3), בקשר עם סעיף 39(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, בקשר עם תקנה 26(2) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 (סמל סעיף 2012) וסעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה, וכן נהיגה בקלות ראש, עבירה על סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (סמל סעיף 2011). 3. בהתאם לעובדות המפורטות בכתב האישום, ביום 19.5.07 שעה 03:55 לערך, נעצר העורר לבדיקה שגרתית ע"י המשטרה ברחוב לה-גארדיה בת"א, בירידה לכיוון כביש מספר 20 צפון. כאשר נשאל העורר ע"י השוטר אם שתה משקאות משכרים, השיב ששתה כוס של וודקה רד-בול. לעורר נערכו מספר בדיקות נשיפה שכשלו, משום שכמות האויר שנשף למכשיר לא הייתה מספקת לקבלת ממצאים, ולכן הוא נתבקש ע"י השוטר לבצע בדיקת דם, אותה הוא סירב לבצע. כתוצאה מכך עוכב העורר והובא לתחנת המשטרה, עד ששוחרר בערבות ע"י אישתו. 4. הלכה פסוקה היא כי לאחר הגשת כתב אישום, ובטרם הרשעה, ניתן להורות על פסילת רישיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים, בהתמלא שני תנאים מצטברים: האחד- כאשר קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר; והתנאי השני - שהמשך נהיגתו, מסוכנת במידה כזו שאין להמתין עד לתוצאות משפטו, ויש לפסול את רישיונו כבר עתה, עד תום ההליכים. יצויין כי הנטל המוטל על המאשימה במקרה זה, בטרם הרשעה, גבוה יותר מהנטל לאחר שנאשם מורשע, נגזר דינו והוא מבקש עיכוב ביצוע עונש של פסילת רישיון הנהיגה, שהוטל עליו לאחר שהורשע. 5. ב"כ העורר טוען שבמקרה זה ראוי לקבל את הערר ולבטל את החלטת הפסילה עד תום ההליכים, שכן לא קיימות ראיות לכאורה לביסוס העבירות המיוחסות לעורר עפ"י כתב האישום, ועל כן מלכתחילה לא היה מקום להורות על פסילת רישיון הנהיגה שלו עד תום ההליכים. לטענתו, לא התמלאו ההוראות הקבועות בסעיף 64 ד(א1), שהוסף לפקודת התעבורה בתיקון מספר 72 לתקנות. 6. סעיף 64ד(א1) לפקודת התעבורה, קובע כדלקמן: "שוטר רשאי לדרוש מנוהג רכב... לתת לו דגימה של אוויר הנשוף מפיו, לשם בדיקה האם מצוי בגופו אלכוהול ובאיזה ריכוז, באמצעות מכשיר שאושר לשם כך בידי שר התחבורה בהסכמת שר הבריאות, בהודעה ברשומות (בסעיף זה - דגימת נשיפה); שוטר רשאי לדרוש מתן דגימה לפי סעיף זה אף בהעדר חשד כי נעברה עבירה לפי פקודה זו". מלשון הסעיף עולה, כי אף "בהעדר חשד כי נעברה עבירה", רשאי שוטר לדרוש מנוהג רכב לעבור בדיקה של דגימת נשיפה. מטרת המחוקק הייתה להילחם בנגע של מי שנוהגים תחת השפעת משקאות חריפים. לצורך כך, קבע המחוקק חזקה משפטית בסעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה, לפיה מי שסרב להיבדק - יראו אותו כמי שנהג בשכרות. תיקון זה לחוק נובע מכך שנהגים סירבו להיבדק במכשיר הנשיפה, מחשש שניתן יהיה להוכיח מצב של נהיגה בשכרות. המחוקק, שביקש להפוך את הסירוב להיבדק ללא כדאי, קבע לעבירת הסירוב אותה רמת ענישה של מי שהוכח שנהג בשכרות, בהגדירו את מי שסירב להיבדק כמי שנוהג בשכרות. וזו לשון סעיף 64ד(א): "סירב נוהג ברכב...לתת דגימה לפי דרישת שוטר..., יראו אותו כמי שעבר עבירה לפי סעיף 62(3)." לכן נקבע כבר כי "מי שסבור שאינו שיכור יתכבד ויעבור את הבדיקה שעשויה להוכיח את חפותו." (ע"פ 40253/07 י-ם אילני נ. מדינת ישראל). סעיף 62(3) מגדיר מיהו "שיכור" על פי פקודת התחבורה, ורואים במי שסרב להיבדק כמי שנהג בהיותו שיכור. בהקשר זה יצויין כי עבירת נהיגת בשכרות מדורגת כעבירה חמורה שהמחוקק קבע לגביה, בסעיף 39א לפקודה, עונש פסילה מינימאלי של שנתיים. 7. במקרה שלפנינו, נדרש העורר להיבדק במכשיר ה"ינשוף". ב"כ העורר טוען כי המכשיר שבאמצעותו בוצעה הבדיקה לא אושר בחוק, וזאת משום שאינו עונה על האמור בסעיף 64ב(א1). לדבריו, לשון הסעיף היא כי "המכשיר יאושר ע"י שר התחבורה, בהסכמת שר הבריאות", ואילו בפועל המכשיר לא אושר ע"י שר התחבורה אלא ע"י שר הבריאות, בהסכמת שר התחבורה. ואולם, בילקוט הפרסומים 4908 מיום 9.8.00, פורסמה הודעה על אישור מכשיר mk III Alcotest 7110 il, type, של חברת Drager מגרמניה, כמכשיר לבדיקת אוויר נשוף, בהתאם לתקנות התעבורה התשכ"א-1961. הודעה זו לא בוטלה. אומנם בהודעה זו מצויין כי שר הבריאות הוא שאישר את המכשיר, בהתייעצות עם שר התחבורה, אך לצורך קביעת ראיות לכאורה די בכך. יצוין כי אישור המכשיר נעשה בהתאם להוראות החוק שהיו קיימות לפני שהוכנס תיקון מספר 72 לפקודה. 8. אינני סבורה כי יש מקום, בודאי לא בשלב זה של דיון בקיומן של ראיות לכאורה, לקבל את טענת ב"כ המשיב בדבר אי חוקיות המכשיר. אמנם ההודעה שפורסמה בילקוט פרסומים הנ"ל, חתומה ע"י שר הבריאות ולא על ידי שר התחבורה, אך הדבר נעשה, כפי שמצוין בהודעה, בהתייעצות עם שר התחבורה. לא זו אף זו, שאין חולק שמדובר באותו מכשיר. קשה לייחס משקל לשאלה אם שר התחבורה הוא שהתייעץ עם שר הבריאות וחתם על הפרסום בילקוט הפרסומים, או להיפך. לכן יש לראות במכשיר הזה כמכשיר אליו התכוון המחוקק בסעיף 64ב(א1) (ראו בעניין זה גם ע"פ (י-ם) 40202/07 מ"י נ' יהודה שלמה). בשולי הדברים יצוין, כי לאור העובדה שטענה זו הועלתה לאחרונה במקרים רבים, וכדי למנוע כל ספק באשר לאישורו של המכשיר, מצא המחוקק לנכון לתקן את העניין, וביום 15.07.2007 חתם שר התחבורה על "אישור מכשיר לבדיקת אוויר נשוף" שנוסחו כדלקמן: "בתוקף סמכותי לפי סעיף 64בא1 לפקודת התעבורה ובהסכמת שר הבריאות אני מאשר את המכשיר Alcotest 7110 il, type mk III של חברת Drager מגרמניה, לעניין בדיקת אוויר נשוף". מכאן, שאם היה ספק כלשהו באשר לפרסום הקודם בילקוט הפרסומים - הרי שאישור זה החל מיום 15.7.07 בא לפתור את הספק, אם היה קיים, בעניין זה. 9. בענייננו, אין חולק כי מדובר היה בבדיקה שגרתית שהחליטה המשטרה לבצע בסמוך לשעה ארבע לפנות בוקר, כאשר נהגים צעירים חוזרים מבילוי הלילה. במקרה זה, העורר נעצר לבדיקה משטרתית, מבלי שנחשד בביצוע עבירת תעבורה כלשהי. אין חולק כי המשטרה הייתה רשאית לדרוש מהמבקש להיבדק במכשיר נשיפה, מה גם שהמבקש הודה ששתה כוס וודקה. 10. העורר הסכים אומנם להיבדק במכשיר הנשיפה, אך הבדיקה נכשלה בשל העובדה כי העורר לא נשף כמות מספקת של אויר לצורך הבדיקה במכשיר. המשטרה טוענת כי בכך הוא הכשיל את הבדיקה בכוונה, וכי על כן יש לראות בו כמי שסירב להיבדק. המבקש טען כי הבדיקה נכשלה בשל היותו חולה אסטמה, ולכן הוא התקשה לבצע את הנשיפות. כשנתבקש לבצע בדיקת דם לצורך בדיקת ריכוז האלכוהול בגופו - הוא סירב, בטענה שהוא חושש ממחלות זיהומיות בהן הוא עשוי להידבק כתוצאה מדקירת המחט. 11. בערר שהגיש חזר וטען המבקש כי הוא סובל מאסטמה, ואולם, על אף שבסעיף 12 לערר ציין ב"כ העורר כי מצורף לערר אישור רפואי על מחלתו של העורר - אישור כזה לא צורף. גם כאשר ב"כ העורר נתבקש טלפונית ע"י מזכירות ביהמ"ש, בטרם כתיבת ההחלטה, להמציא את האישור שמשום מה לא צורף לערר - מאומה לא הוגש. אומנם עתה, בשלב של ראיות לכאורה בלבד, טרם נשמעה עדותו של העורר, לא ניתן לקבוע, בשלב זה, שהעורר לא הכשיל את הבדיקה במתכוון. אולם ראוי לאזכר בעניין זה דברים שנאמרו לאחרונה על ידי ביהמ"ש לתעבורה: "לאחרונה ניכרת מגמה שבה מסרבים נהגים להיבדק בדרכים שונות. קשה לעיתים להתחמק מהתחושה שסירובים אלו רחוקים מלהיות מקריים. מדובר בבדיקה פשוטה יחסית שאיננה דורשת כוח פיזי מיוחד ובדרך כלל כל אדם יכול לעשותה בקלות יתירה. הסירובים מתירוצים שונים מעוררים תמיהה. אין מנוס מלבלום מגמה זו באיבה. ואחת הדרכים לכך היא ענישה תקיפה ומרתיעה כלפי סרבני בדיקות." (תפ (י-ם) 630/07 מ"י נ' בריזנר עידן). 12. במקרה זה יש לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר הכשיל את הבדיקה, ומשכך יש לראות בכך סירוב להיבדק, דבר שמקים, על פי דין, חזקה לנהיגה בשכרות, כמתואר לעיל. משקבעתי שקיימות ראיות לכאורה לביסוס העבירות המיוחסות לעורר, נותר לדון בשאלת המסוכנות, והאם קיימת הצדקה לפסול את רישיונו עד תום ההליכים, ואף מעבר לששה חודשים הקבועים בחוק, כפי שקבעה השופטת קמא. הלכה פסוקה היא שמסוכנות נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה ומנסיבותיו האישיות של הנאשם. מבלי להקל ראש בחומרת העבירה של נהיגה בשכרות, הרי שיש מקום לאבחן בין מקרה אחד למשנהו. במקרה זה, כפי שעולה מבדיקת המאפיינים שנערכה על ידי השוטר, נסיבות העבירה במקרה זה אינן מהחמורות. השוטר ציין בדו"ח כי למרות שנדף מפיו ריח של אלכוהול, השוטר התרשם כי העורר מתנהג באופן רגיל, דיבורו שוטף ורהוט, והעורר עמד בהצלחה בכל מבחני הביצוע שנערכו לו, כגון הליכה על קו ישר. 13. בבואנו לשקול פסילה עד תום ההליכים , המסוכנות חייבת להיבחן בכל מקרה לגופו. כאשר לנאשם אין עבר תעבורתי, אין לו עבירה קודמת של נהיגה בשכרות, על פי בדיקת המאפיינים נראה שמצבו תקין, ואין חשד כי נעברה על ידו עבירה נוספת תוך כדי הנהיגה - הרי שכל עוד הנאשם ממתין לברור דינו - לא יהיה מקום לפסילה עד תום ההליכים, וניתן יהיה להסתפק בפסילה מנהלית של 30 יום. יפים לענין זה דברי כב' השופט חשין בבש"פ816/06 אלינור גבריאל נ' מדינת ישראל: ”בדונו בבקשה להארכת פסילתו של רישיון הנהיגה עד לתום ההליכים, על בית המשפט לבחון תחילה קיומן של ראיות לכאורה להרשעת הנהג בעבירה המיוחסת לו; ואם מצא כי אלה קיימות, עליו לעבור ולבחון האם נהיגתו מסכנת את הציבור. בגדר בחינה זו, יש לאזן בין שיקולי ההגנה על האינטרסים של הנהג הפוגע, ובכלל זה נסיבותיו האישיות המיוחדות, לבין הצורך להגן על שלום הציבור מפני נהיגה המסכנת חיים. ראו ע"פ 3883/04 אבו סיביה נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 11.5.04 מפי כב' השופטת פרוקצ'יה (להלן: "עניין אבו סיביה") על מסוכנותו של הנהג ניתן ללמוד בין היתר, מעברו התעבורתי ונסיבות האירוע הספציפי גם יחד." 14. במקרה דנן, בו לעורר עבר פלילי עשיר בתחום התעבורה, כאשר מדובר בנהג צעיר יחסית, שהספיק לצבור לחובתו 21 הרשעות קודמות, חלקן בעבירות חמורות, ביניהן עבירה של חציית צומת ברמזור אדום - אני סבורה שהיה מקום לפסול את העורר עד תום ההליכים, בהתאם לסעיף 47(ט), אם כי לא מעבר לששה חודשים, כפי שקובע סעיף 50(ב). 15. לאור כל האמור, הערר מתקבל בחלקו באופן שהפסילה המנהלית תישאר על כנה עד תום ההליכים, לתקופה שלא תעלה על ששה חודשים מיום ההחלטה נשוא הערר. משפט תעבורהראיות לכאורהשלילת רישיון נהיגהראיות