פסק דין לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופט ד"ר א. צ. בן זמרה) בת.פ 314/04, מיום 17.4.05, בגדרו הורשעה המערערת בשלוש עבירות על סעיף 11(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), תשכ"א - 1960 (להלן: חוק העזר). המערערת נדונה לתשלום קנס בסך 600 ₪ תוך 30 ימים או 5 ימי מאסר תמורתו. בנוסף, חויבה המערערת לחתום על התחייבות בסך 1,000 ₪, להימנע מלעבור על הוראות סעיף 11 לחוק העזר במשך שנתיים ימים, ואם לא תחתום על ההתחייבות, תיאסר למשך 10 ימים. על פי כתב האישום המתוקן, בשלוש הזדמנויות שונות הועמד רכב מסוג סיטרואן בצבע ירוק, מספר 4739416, ברחובות שונים בירושלים, בניגוד להוראות חוק העזר. בפעם הראשונה, יום ה-11.6.03, הועמד הרכב ברחוב שדרות יצחק רבין, במקום חניה המוסדר באמצעות כרטיס חניה, מבלי לשלם אגרת הסדר חניה, כמצוות סעיף 11(א) לחוק העזר; בפעם השנייה, ביום 15.6.03, הוחנה הרכב ברחוב המאסף 7, במקום חניה אשר אינו מיועד לרכב מסוג זה, בניגוד לסעיף 5(ב)(1) לחוק העזר; בפעם השלישית, ביום 2.7.03, הועמד הרכב ברחוב המאסף 9, גם הפעם במקום חניה אשר אינו מיועד לרכב מסוגו, בניגוד לסעיף 5(ב)(1) לחוק העזר. בשלוש ההזדמנויות הללו הונחו דוחות החניה על הרכב גופו. ההליכים בבית משפט קמא והכרעת דינו 3. בבית משפט קמא נטען על ידי המשיב כי המערערת היא הבעלים הרשומים של הרכב. שמחה ניר (להלן: ניר), בעלה של המערערת, ביקש להישפט בגין העבירות האמורות, תחת תשלום קנס. אי לכך קיבל הלה שלוש הזמנות שונות להישפט, אשר נחתמו בימים 30.12.03 - 31.12.03, ובהתאם הוגש כנגדו כתב אישום. ביום 24.5.04 ביקש המשיב לתקן את כתב האישום על ידי הוספת המערערת כנאשמת שנייה, כך שכתב האישום יכלול הן את המערערת והן את בעלה ניר. בדיון שהתקיים ביום 6.6.04, אישר בית המשפט קמא תיקונו של כתב האישום, לאחר ששני הנאשמים לא התייצבו לדיון. בדיון שנתקיים ביום 20.6.04, כפרה המערערת, באמצעות בא כוחה, בעובדות כתב האישום, כפירה ללא כל פירוט, ובהמשך בחרה שלא להעיד או להביא ראיה כלשהי להגנתה. כך גם בעלה, ניר. המשיב ביקש להרשיע את ניר על יסוד החזקה שאין אדם מבקש להישפט בלא שיהא הוא עצמו בעל הרכב או נהגו בעת ביצוע העבירות. באשר למערערת, ביקש המשיב להרשיעה מכוח היותה הבעלים הרשום של הרכב, עת בוצעו העבירות האמורות, וכן מכוח סעיף 27(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 (להלן: הפקודה), שכן זו לא הוכיחה מי החזיק ברכב במועדים הנזכרים. 4. בחינת מכלול המסמכים וכן עדויות הפקחים, הובילו את בית המשפט קמא למסקנה, כי אין כל ספק בדבר ביצוע שלוש עבירות החניה, כנטען. באשר לאחריותו של ניר, בית המשפט קמא הבהיר כי בקשתו של ניר להישפט אינה מהווה תחליף להוכחת אחריותו כנהג הרכב, ומשלא הוכחה זו, יש לזכותו מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. לעומת זאת, אחריותה של המערערת נובעת מהיותה הבעלים של הרכב. עובדת העירייה, אמה צור, אישרה בתעודת עובד ציבור (ת/5) כי על פי השאילתות אשר הופנו למשרד הרישוי, בעלת הרכב בעת ביצוע העבירות הנה המערערת. מכאן, ומשלא הוכיחה המערערת את זהותו של נוהג הרכב עת בוצעו העבירות, הרי היא האחראית לביצוען. בית המשפט קמא הבהיר, כי עדיף היה אילו צורפו לתעודת עובד הציבור (ת/5) תשובות לשאילתות, באישורו של משרד הרישוי, כמי שמנהל את מרשם הבעלות על כלי הרכב בארץ. ואולם, עדות על התשובה לשאילתות נמצאת במסגרת קבלת ידיעה, אשר נרשמה במרשם הנ"ל על ידי עובד ציבור, בהתאם לסעיף 23 לפקודת הראיות. עוד צוין, כי המערערת לא ביקשה לחקור את עובדת הציבור על תעודתה, באשר למקור התשובה, בדומה להימנעותה מלהעיד או להגיש ראיה כלשהי, הסותרת עובדת בעלותה. אי לכך, הורשעה המערערת ב-3 עבירות החניה, אשר יוחסו לה. טענות הצדדים 5. לטענת המערערת, כתב האישום הוגש במקורו נגד ניר, בעלה, לאחר שהלה הגיש בקשה להישפט. ולכן, לטענתה, היה על המשיב להגיש נגד המערערת "הודעת תשלום קנס", כנדרש על פי החוק, ולא לצרף אותה לכתב האישום יחד עם בעלה. טענתה הנוספת והעיקרית של המערערת נוגעת לתעודת עובד ציבור (ת/5), אשר שימשה בסיס להרשעתה, כטענתה. תעודה זו נערכה על ידי עובדת העירייה, העוסקת בנושא החניה, וזאת בהסתמך על תשובות לשאילתות ששיגרה למשרד התחבורה. לטענת המערערת, תשובות לשאילתות אינן הופכות לעדות מכלי ראשון כאשר מקבלן "עושה רישום" על פיהן. במצב זה, אין מקום לסמוך על סעיף 23 לפקודת הראיות, כפי שעשה בית המשפט קמא. תעודת עובד הציבור לא הייתה חתומה בידי נותנה, אשר עשה את הרישום, או בידי האחראי על היחידה בה עובד. לא הוצג בפני בית המשפט קמא המקור לידיעה ולכן אין לפנינו מסמך שניתן להגדירו כראיה הטובה ביותר לצורך הרשעת המערערת. המערערת טוענת כנגד גזר הדין, כי זה חרג בצורה משמעותית מן הקנס המקובל למקרים מעין אלה, בעיקר בהעדר נסיבות "תעבורתיות". לא נהוג להחתים אדם על התחייבות, ככל שהדבר נוגע לעבירות על חוקי עזר. אי לכך, מבקשת המערערת לבטל את ההתחייבות ולהפחית בגובה הקנס. 6. באת כוח המשיבה מתנגדת לערעור. לדידה, אין מקום להתערב בפסק דין כה מנומק וממצה. לטענתה, אין ספק כי הרכב נשוא העבירות הנו בבעלותה של המערערת, אשר לא התייצבה לדיונים, לא ביקשה לחקור את נותני תעודות עובד הציבור ואף לא הגישה כל ראייה שיש בה כדי להפריך אחריותה. ולאור סעיף 27 לפקודה, הרי שהרשעתה ניתנה כדין. דיון 7. אין מקום לטענות המערערת, כי הוספת שמה לכתב האישום נעשה שלא כדין, במסגרת "מקצי שיפורים" לא לגיטימיים, וכי היה על המשיב לשלוח לה הודעת תשלום קנס. בהחלטתו מיום 24.5.04, קבע בית המשפט קמא מועד לדיון (ליום 6.6.04) בעניין תיקון כתב האישום והורה על המצאת הבקשה וכתב האישום לידי המערערת ובעלה. במקום להופיע במועד הקבוע ולהשמיע טענותיה, כולל טענתה בדבר הצורך במשלוח הודעת תשלום קנס, ביכרה המערערת להיעדר מהישיבה, תוך הבעת זלזול בהחלטת בית המשפט, ונמנעה מלנמק דבר היעדרה, עת התייצבה לישיבת ההוכחות. במצב דברים זה, לא מצאנו כל פגם בהחלטת בית המשפט קמא לתקן את כתב האישום. יצוין, כי בישיבת ההוכחות לא השמיעה המערערת כל ביקורת על הוספת שמה לכתב האישום. באותה ישיבה, כפרה המערערת בכתב האישום, מפי בא כוחה. 8. המערערת בחרה שלא לנקוט בקו הגנה כלשהו. היא בחרה להמתין לתום המשפט ולהכרעת הדין. זוהי זכותה של המערערת, ובכך אל לנו להתערב. יחד עם זאת, אין בכוונתנו לאפשר למערערת, אשר בחרה להיות פסיבית בהליך בבית המשפט קמא, לערוך כעת הגנתה מחדש ולהעלות לראשונה בפנינו את שיכולה וצריכה היתה לעורר לפני בית המשפט קמא. 9. באשר לחניית הרכב האסורה, היו בפני בית המשפט עדויותיהם של פקחי העירייה ושאר הראיות שפורטו בהכרעת דינו. על יסודן הגיע בית המשפט קמא למסקנה שהעבירות הנטענות בכתב האישום בוצעו, קרי: חניית הרכב בניגוד לתמרורי התנועה, המוצבים בסמוך למקום החניה. המערערת לא העלתה בערעורה או בטיעוניה לפנינו כל השגה כנגד מסקנה זו. לדידנו, מסקנה זו בדין יסודה, ולא ראינו כל מקום להתערב בה. לא למותר לציין, כי מי שנהג ברכב עשה זאת תוך זלזול בוטה בהוראות החוק, שכן המשיך להעמיד רכבו בכל מקום בו חפץ, ללא כל התחשבות בדין הקיים, פעם אחר פעם, הגם שקיבל דוחות בנדון. 10. באשר לטענה הנוגעת לתעודת עובד הציבור, בית המשפט קמא היה ער לצורך בהגשת תעודת עובד ציבור מטעם משרד הרישוי. לאור זאת, ת/5, אשר נערכה על ידי גב' צור, פקידת העירייה, איננה הראיה הטובה ביותר לעניין הבעלות. יצוין, כי המשיב הגיש את אישורו של משרד הרישוי, לבית המשפט קמא, אך משלא נשא האישור האמור, את פרטי התיק דנן, כנדרש, האישור לא נתקבל. בית המשפט קמא אפשר למשיב להגיש תעודה מתוקנת, אך זו נתעכבה ולא הוגשה. בסופו של דבר, בחר המשיב להגיש את תעודת עובד הציבור (ת/5) בה ציינה צור, עובדת העיריה, כי הגישה למשרד הרישוי מספר שאילתות לעניין הבעלות ברכב (השאילתות מצורפות אך התשובות להן לאו) ולגבי כולן קיבלה תשובה אחת, לפיה המערערת הנה הבעלים הרשום של הרכב. 11. השאלה היא, האם בהיעדר התשובות לשאילתות וקבלת תעודת עובד הציבור ת/5 יש משום עיוות דין למערערת? סעיף 23 לפקודת הראיות קובע כדלקמן: "בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות הדין, לקבל כראיה תעודה על דבר שנרשם במסמך רשמי; התעודה תהא חתומה בידי עובד הציבור שעשה את הרישום או את המעשה או קיבל את הידיעה שנרשמה, ואם אין הוא עוד באותו שירות - בידי האחראי על היחידה שבה עבד". על פי הפקודה, תעודת עובד הציבור הנה תחליף לעדות הראשית. מוסד זה עוגן בדיני הראיות בשיטת משפטנו, בדומה לשיטות משפט אחרות, מטעמי יעילות, כדי לחסוך בזמנם של עובדי הרשות הציבורית, באשר לפרטי מידע המעוגנים ממילא במסמך רשמי ומגיעים אליהם בתוקף תפקידם. עובדת בעלות ברכב הנה נתון אשר מעוגן במסמך רשמי, ומשכך, בהחלט ניתן להשתמש בתעודת עובד ציבור לשם הוכחתה (ראה י' קדמי על הראיות - הדין בראי הפסיקה (חלק שני, תשס"ד) 811, בראש העמוד). תעודת עובד הציבור במקרה דידן נסמכת על שאילתא אשר הופנתה לרשות הרישוי על ידי עובדת העיריה, הגב' צור. בטיעונים בפנינו, טענה באת כוח המשיב כי תעודת עובד ציבור מאת עובדת רשות הרישוי, שמחי יהודית, אשר צורפה במקור לכתב האישום, הוגשה מחדש וסומנה ת/1, כך שממנה ניתן ללמוד כי המערערת הנה הבעלים הרשומים של הרכב. עיון מדוקדק בתיק בית משפט קמא מעלה, כי אין בנמצא מסמך כגון דא המסומן ת/1 (אדרבא, מסמך אחר מסומן כ-ת/1). אמנם, נמצא בתיק מסמך מיום 6.5.04, הנושא את הכותרת "תעודת עובד ציבורי" והחתום על ידי שמחי יהודית ממשרד הרישוי. לכאורה, נמצאו לנו הפתרונים בדמות אותו המסמך. דא עקא, מסמך זה לא סומן על ידי בית המשפט. אף מעמ' 12 לפרוטוקול הדיון, אליו הפנתה באת כוח המשיב, כמקום בו ניתנה החלטת כב' השופט בבית משפט קמא ולפיה נתקבל מסמך זה וסומן ת/1, לא ניתן להיבנות ולקבוע כי הלה אכן נתקבל כמוצג. מה גם, שכאמור לעיל, בהכרעת דינו התייחס בית משפט קמא לאמור בתעודת עובד הציבור ת/5, קרי: זו של עובדת העירייה, צור, ללא כל ציון של אותה תעודת עובד ציבור ממשרד הרישוי. הדברים אינם בהירים כלל ועיקר, ומאחר ובמשפט פלילי עסקינן, הרי שלא נוכל לקבוע תוך שהדברים לוטים בערפל, כי המסמך מאת משרד הרישוי נתקבל כמוצג. אי לכך, גם אין לסמוך עליו, ויש לבחון את הרשעת המערערת במנותק הימנו. ובאשר לתעודת עובד הציבור של עובדת העירייה, ת/5, הרי שניתן לראותה כעדות על "ידיעה שנתקבלה", כאמור בסעיף 23 הנ"ל. עובדת העירייה קיבלה את הידיעה שנרשמה ברישומי רשות הרישוי (המהווים כשלעצמם ראיה לאמיתות תוכנם), ומשכך, ניתן, בהסתמך עליה, לקבוע עובדת בעלותה של המערערת ברכב הנדון (קדמי, שם בעמ' 812). האפשרות לעמוד על טיבה של תעודה כאמור מושגת באמצעות החקירה הנגדית, במהלכה יכול בעל הדין היריב להתחקות אחר אופן השגת המידע, מידת אמינותו והמשקל אשר יש לייחס לתעודה שכזו. במקרה שלפנינו, ב"כ המערערת הביע התנגדותו הלאקונית להגשת התעודה. הוא אימץ את דברי בעלה של המערערת, אשר התנגד להגשת ת/5, באומרו "אני מתנגד". בדומה לו אמר ב"כ המערערת: "גם אני מתנגד" (עמ' 7, ש' 20), ללא כל נימוק בצד התנגדותו, ואף לא טרח לחקור את גב' צור, בכדי לעמוד על טיבה ואיכותה של התעודה, אופן השגת המידע ומידת נכונותו, כגורם המנטרל את החשש לעיוות דין (ראו קדמי, שם). הימנעות זו מן החקירה הנגדית אף מחזקת את משקלה של התעודה האמורה (שם, בעמ' 828). ובאשר לטענות ב"כ המערערת בדבר אי התקיימות כלל "הראיה הטובה ביותר", הרי שאין בהן כדי לפגום במשקל התעודה ת/5 שהוגשה. הלכה היא, כי מקום שאין חשש לטעות, יטה בית המשפט שלא להחיל את הכלל ולראות במה שלכאורה נראה כ'ראיה משנית' - 'ראייה מקורית' (ראו: ע"פ (תל-אביב-יפו) 1101/00 מדינת ישראל נ' כלבונה, תקדין-מחוזי, סעיף 14 (2002)). משלא הצליחה המערערת להוכיח כי אין לסמוך על תעודת עובד הציבור, ולאור מכלול חומר הראיות הקיים בתיק דנן, ניתן לקבוע, כי השימוש בתעודת עובד הציבור בדין יסודו ואין בו כדי לגרום עיוות דין כלשהו למערערת. יחד עם זאת, ברצוננו להפנות את תשומת לבו של המשיב לדרך המלך להוכחת בעלות ברכב, והיא הגשת תעודת עובד ציבור מאת משרד הרישוי (ראו למשל ע"פ (חיפה) 314/97 זלישניק נ' מדינת ישראל, תקדין-מחוזי, סעיפים 2-3 (1997)). 12. לאור האמור, אנו סבורים שיש לדחות את הערעור הנוגע להכרעת הדין. משהוכח כי המערערת הנה בעלת הרכב, על פי סעיף 27ב לפקודת התעבורה היא הופכת לכתובת העיקרית לסנקציה הקבועה בצד העבירה. במקרה שלפנינו, לא טענה המערערת כי אחר הוא אשר נהג ברכב באותם ימים. לאור זאת, עליה לשאת במלוא האחריות לעבירות הנדונות (ע"פ 1160/99 הכהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 205, 211-212 (2000)). 13. ובאשר לעונש. לפנינו שלוש עבירות של חניה שלא כדין, כפי שפורט לעיל. העובדה כי נרשמו דו"חות פעם אחר פעם לא הפריעה לנהג הרכב להמשיך במנהגו, בו ניכרת מידה לא מבוטלת של זלזול בחוק. אי לכך, סבורים אנו כי הקנס אשר הושת על המערערת, הנו ראוי וסביר בנסיבות העניין ואין להתערב בו. באשר להתחייבות להימנע מביצוע עבירות כאלה בעתיד, נראה לנו כי בית המשפט קמא נקט בצעד זה, כאשר ייחס חומרה יתירה להתנהגות המערערת, אשר הפגינה זלזול בחוקי העזר העירוניים. אין ספק שבעונש זה יש משום הבעת מחאה חריפה נגד התנהגותה של המערערת. ואולם, לדעתנו, יש לקבל טענת המערערת כי עונש זה הנו חריג ולא מקובל בתחום זה של עבירות חניה. 14. סיכומו של דבר: הערעור נדחה, למעט בעניין פריט ההתחייבות שנכלל בגזר הדין, במובן זה שאנו מבטלים את פריט ההתחייבות בלבד. יתר פרטי גזר הדין יעמדו בעינם. המערערת תשלם את הקנס עד יום 22.9.05. קנסערעורחניה