פסק דין בהעדר הנאשם במשפט תעבורה

פסק דין 1. המערער הועמד לדין בבית משפט לתעבורה בנצרת, זאת בגין ביצוע עבירה של נהיגה בשכרות- עבירה לפי סע' 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"). 2. ביום 25/9/06 ניתן פסק דין בהיעדר המערער בו הטיל ביהמ"ש קמא על המערער קנס בסך 10,000 ש"ח וכן פסילה בפועל לתקופה של 6 שנים, ולאור בקשת המערער לביטול פסק הדין, הורה ביהמ"ש קמא לעכב ביצוע גזר הדין וקבע מועד לדיון בבקשת המערער. בדיון שנערך ביום 15/01/07 הורה ביהמ"ש קמא על ביטול פסק הדין. באותו יום כפר המערער בעובדות כתב האישום וביקש ב"כ המאשימה לדחות המשך הדיון להוכחות. המערער לא התייצב לדיון ביום 07/05/07 ולא התייצב סניגור מטעמו, לכן ביהמ"ש קמא נתן, באותו יום, גזר דין בהעדר המערער, על פיו הטיל על המערער קנס בסך 12,000 ₪ או 120 ימי מאסר תמורתו, וכן פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה בפועל לתקופה של 6 שנים. 3. ביום 13.05.07 הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין האמור שניתן בהעדר. ביום 14/05/07, דחה ביהמ"ש קמא את בקשת המערער לביטול פסק הדין בקובעו, כי המערער הוזמן כדין, הבקשה שהוגשה בפתח הדיון לדחיית המועד נדחתה, המערער עשה דין לעצמו ולא הופיע, עדי התביעה התייצבו לשווא, לכן קבע ביהמ"ש קמא כי, אין כל עילה או סיבה המצדיקה ביטול פסק הדין. 4. א. ב"כ המערער טען, כי הגיש בקשה דחופה ביותר לדחיית מועד הדיון בה הוסבר לביהמ"ש קמא כי לב"כ המערער קבוע דיון נוסף באותו יום וכי מדובר בדיון הוכחות. עוד טען כי, טעה ביהמ"ש קמא כאשר לא התחשב במצבו של ב"כ המערער ודחה את בקשתו לדחיית מועד דיון וגם את בקשתו לביטול פסק הדין שניתן בהעדר. ב"כ המערער ציין כי, למערער טענות כבדות משקל כנגד כתב האישום עצמו, כך שהמערער טוען, כי ריכוז האלכוהול הנטען בכתב האישום טעות, הבדיקה לא נערכה עפ"י חוק, טיעון זה מתיישב לעצם העובדה כי בדיקת המאפיינים הנה תקינה, ואף כמות האלכוהול אשר שתה המערער באותו ערב מעטה מאוד ואין בכוחה להגיע לריכוז הנטען בכתב האישום. עוד טען ב"כ המערער, כי בדו"ח שנערך ע"י השוטרים רשום כי המערער נעצר בשעה 5:05 בבוקר, התקנות אומרות כי יש לחכות רבע שעה ולוודא כי תוך רבע שעה הנהג לא שתה ולא הקיא ולא עישן, בדו"ח הינשוף כתוב כי הבדיקה היתה בשעה 4:58, משמעות הדבר כי השעה אשר נבדק בה המערער בבדיקת הינשוף היא לפני השעה בה הוא נעצר ע"י השוטרים, דבר המחייב הסברים מטעם השוטרים. ב"כ המערער הפנה לדו"ח המאפיינים. באשר לגזר הדין, טען ב"כ המערער, כי העונש הנו מוגזם בחומרתו, הפנה לנסיבותיו האישיות של המערער, בהיותו בחור צעיר נורמטיבי, מחוסר עבר פלילי. ב. מנגד, ביקש ב"כ המשיבה לדחות הערעור וטען, כי המערער נתפס ועוכב עם חשד לנהיגה בשכרות בשעה 4:30, שתי הבדיקות בוצעו כפי שמותקן בתקנות, ונעשו אחרי חצי שעה מאז שנתפס המערער. עוד טען ב"כ המשיבה, כי המערער קשר את עצמו לשתיית אלכוהול לקראת הנהיגה, אשר במהלכה נתפס ונתגלתה כמות של אלכוהול בגופו. תוצאות הבדיקה מתחזקות על ידי הודאתו בהודעה שנגבתה ממנו במהלך חקירת האירוע, ובה הודה בשתיית אלכוהול. עוד ציין ב"כ המשיבה, כי כעולה מחומר של בדיקת מאפיינים, אין ספק שהמערער שתה אלכוהול לקראת הנהיגה, ואין ספק כי התוצאה לפיה נקבע שהוא נהג שתוי ושיכור, נעשתה בהליך תקין וחוקי. ב"כ המשיבה אישר כי בדיקת המאפיינים נתנה תוצאה כי המערער יציב ולא הקיא, אבל ציין כי יש אנשים אשר מפתחים התרגלות מסויימת כלפי שתיית משקה אלכוהולי, עוד ציין כי נמצאה בגופו של המערער כמות אלכוהול, אשר עלתה על הכמות המותרת הקבועה בחוק, ובהתאם לחוק, המערער היה שיכור, לכן אי אפשר לטעון כי מדובר בכמות, אשר לא מפריעה או שהשפעתה מזערית על המערער. עוד טען ב"כ המשיבה, כי פעמיים ניתן למערער את יומו בביהמ"ש קמא, אבל לא התייצב בשני הדיונים ועשה דין לעצמו וזה צריך לקבל ביטוי גם בגזר הדין. בהקשר לעונש אשר נגזר על המערער ביקש ב"כ המשיבה להעמיד את עונשו של המערער על כנו. 5. זכות הנאשם ליומו בבית משפט היא זכות יסוד. סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק החסד"פ"), קובע את הכלל בדבר נוכחות נאשם במשפטו: "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". אחד החריגים לכלל הנוכחות, נקלע בסעיף 240(א) לחסד"פ הדן בסדרי דין מיוחדים בעבירות קלות. סעיפים 130(ח) ו-(ט) לחסד"פ, אליהם מפנה סעיף 240(א), עניינם ביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם. סעיף 130(ח), הרלבנטי לענייננו, קובע כדלקמן: "(ח) נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע". 6. בענייננו, המערער הוזמן כדין, הגיש בקשת דחייה, ביהמ"ש קמא נענה לבקשתו ודחה הדיון למועד אחר אליו הוזמן המערער כדין. ביום הדיון ביקש המערער דחייה כדי שיתאפשר לו למצוא עו"ד וגם התביעה ביקשה לדחות להוכחות. ביום הדיון אשר נקבע הגיש ב"כ המערער בקשת דחייה וציין כי הסבתא של המערער נפטרה. ביהמ"ש קמא דחה את הבקשה בקובעו כי לא צורפה תעודת פטירה ונתן פסק דין בהעדר. המערער הגיש בקשה לביטול פסק הדין וצרף לבקשתו תעודת פטירה של הסבתא. ביהמ"ש קמא הורה על עיכוב גזר הדין אשר ניתן בהעדר עד לדיון בבקשה. וביום 15/01/07 הורה ביהמ"ש קמא על ביטול פסק הדין אשר ניתן בהעדר ביום 25/09/06 ודחה המשך הדיון בתיק לשמיעת ההוכחות ליום 07/05/07. ב"כ המערער הגיש בקשת דחייה. ביהמ"ש קמא דחה בקשתו בקובעו , כי הבקשה הוגשה בפתח הדיון, ביום הדיון. ב"כ המערער לא התייצב לדיון וטען כי, לא יעלה על הדעת כי ביהמ"ש קמא לא יקבל את בקשת הדחייה, מאחר והוא הסביר כי קבוע לו דיון הוכחות באותו יום בפני ביהמ"ש המחוזי בנצרת ואינו יכול להופיע בשני הדיונים. דין טענה זו להידחות, הרי רשלנות ב"כ המערער, מחדלו, אי בירור אודות בקשת הדחייה, אינם יכולים לעמוד לזכותו של המערער, בפרט כאשר אין זו בקשתו הראשונה לדחייה כפי שפורט לעיל. נוכח האמור, אין למערער אלא להלין על עצמו. עצם הגשת הבקשה לדחיית מועד, אין בה כדי לשחרר את המערער מלהתייצב לדיון אשר נקבע כל עוד לא קיבל הודעה על דחיית המועד שנקבע. "הכלל בדבר נוכחות הנאשם אינו מוחלט. בתנאים מסויימים הנאשם רשאי לוותר על נוכחותו במשפט. במקרים אחרים, האינטרס הציבורי בקיום המשפט גובר על זכותו של הנאשם להיות נוכח במשפט, וזאת כאשר הנאשם מונע בהתנהגותו את קיומו התקין של ההליך". (ע"פ 1632/95 עוזי אזולאי משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5), 534 ,עמ' 547-548). משקיבל המערער הודעה על מועד המשפט והזמנה כדין, ניתנה לו ההזדמנות הנאותה ליומו בבית המשפט. ב"כ המערער אף הודה בנימוקי הערעור שהגיש, כי בטעות הודיע למערער שלא יתנהל דיון, מאחר ולא עלה על דעתו כי ביהמ"ש קמא לא יקבל את בקשתו. סיבה זו כשלעצמה אינה מצדיקה אי התייצבותו. יפים לענייננו דבריו של כב' השופט כהן בע"פ 494/02 (נצרת) אבו דקה נעאמן נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(4), 1361 ,עמ' 1363. "מערכת המשפט חייבת לשאוף לכך כי המשפטים יתנהלו כסדרם ובמועד שנקבע להם מלכתחילה וכי לא יתרחב הנוהג של דחיות מיותרות, אדם שהתרשל ישא בתוצאות מעשיו ולא הציבור ובתי המשפט בפרט, הם שיצטרכו ללכת עקב בצד אגודל אחרי מידת תשומת הלב אותה מוכן פלוני לגייס במועד נתון לענין ההליכים המשפטיים נגדו". 7. גם לגופו של עניין, ב"כ המערער לא הוכיח כי בדיקת הינשוף אשר בוצעה למערער אינה חוקית וכי ריכוז אלכוהול הנטען בכתב האישום טעות. בדו"ח העיכוב אשר צורף ע"י ב"כ המשיבה, צויין כי המערער עוכב בשעה 4:30 . גם בטופס בדיקת מאפיינים צויין כי בדיקת המערער נערכה בשעה 4:30. בדוח הפעלת "ינשוף" צויין כי בשעה 4:58 נערכה בדיקת הנשיפה, וצויין כי לפני ביצוע בדיקה זו, וידא השוטר כי המערער לא שתה, לא הקיא 15 דקות לפחות וגם לא עישן 5 דקות לפחות. לכן כעולה מהדוחות האלה הבדיקה נערכה כדין. יש לציין, כי השעה 5:05, אשר צויינה בכתב האישום, היא שעת כתיבת כתב האישום, שכן לא יעלה על הדעת כי המערער יואשם בנהיגה בשכרות כאשר ריכוז האלכוהול בדמו היה 630 מיקרוגרם, לפני עריכת בדיקת הנשיפה. באשר לטענת ב"כ המערער כי בדיקת המאפיינים הייתה תקינה וזה מעלה ספק כי ישנה טעות גדולה לגבי הכמות אשר נרשמה . אין לי אלא לדחות טענה זו מכל וכל. הלכה היא, כי מי שנמצא בו ריכוז אלכוהול העולה על "המידה הקבועה" כהגדרתה בתקנה 169א, יראוהו כשיכור, גם אם אין סימנים אחרים המצביעים על שכרותו: "...הבדיקה המדעית היא, כמובן, מדויקת יותר מכל הסתמכות על התרשמות גרידא, אשר אליה יש לגשת בזהירות רבה, כי ייתכנו טעויות, אי-הבנות ואי-גילוי הטעם האמיתי להופעתו המעורערת של הנהג אותה שעה. בכל מקרה יש להעדיף, לכן, בדיקה מדעית על התרשמות גרידא" (ר"ע 666/86 עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ (4) 461, 468 (1986). לאחרונה, נדונה סוגייה דומה בבית המשפט העליון. היה מדובר בנאשם אשר הועמד לדין בבית-משפט לתעבורה בגין עבירה של נהיגה בשכרות, לפי הנטען בכתב האישום, המבקש נהג ברכבו, בהיותו שיכור. בדגימת אויר נשוף שנערכה לנאשם נמצא ריכוז אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף- 610 מיקרוגרם. בית-המשפט לתעבורה הרשיע את הנאשם בעבירה שיוחסה לו וגזר עליו, בהיעדרו, קנס בסך 1,000 ₪ ובנוסף עונש של פסילה בפועל של רישיון הנהיגה למשך שנתיים. הנאשם הגיש בקשה לביטול פסק הדין אשר ניתן בהיעדרו, ביהמ"ש דחה את בקשתו בקובעו, כי המבקש נשפט כדין. הנאשם הגיש ערעור לבית משפט המחוזי אשר דחה את הערעור, לכן הוא ערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון גם הוא דחה את הערעור וקבע בין היתר כי: "יתרה מכך, בענייננו, לא נגרם למבקש עיוות דין בכך שהורשע שלא בנוכחותו מאחר ואל מול טענת הכפירה של המבקש עומד בפני בית-המשפט כתב-אישום המכיל תוצאות בדיקה אובייקטיבית על פיה נהג המבקש עם כמות אלכוהול גבוהה פי 2.5 מהכמות המותרת בחוק".(רע"פ 2282/07 דניאל דגן נ' מדינת ישראל (נתן ביום 14/03/07, פורס באתר המשפטי של נבו). מכל המקובץ לעיל, הגעתי למסקנה, כי יש לדחות את הערעור לעניין הכרעת הדין. 8. באשר לעונש, הנני סבור כי העונש שהוטל על המערער בנסיבות העניין חורג ממדיניות הענישה המקובלת ויש מקום להתערב בגזר דינו של ביהמ"ש קמא אשר הטיל על המערער קנס בסך 12,000 ₪ ופסילה בפועל לשש שנים, והתעלם מעברו הנקי של המערער. לא נעלמה בעיניי העובדה, כי במקרה שלנו המערער נהג ברכבו כשריכוז האלכוהול בדמו היה 630 מיקרוגרם, פי 2.6 על המידה המינימלית של 240 מיקרוגרם אלכוהול בליטר של אויר נשוף כקבוע בתקנה 169א(2) לתקנות התעבורה. המחוקק קבע בסעיף 39 א לפקודת התעבורה את רף הענישה בעבירה של נהיגה בשכרות והעמיד אותו על שנתיים פסילת מינימום. עונש פסילה לתקופה של שנתיים הוא העונש הצפוי לעבירה של נהיגה בשכרות, והוא יוטל על-ידי בית-המשפט בדרך-כלל. בשורה ארוכה של החלטות קבע בית-משפט העליון, את הצורך להחמיר בעונשם של נהגים הנוהגים בהיותם תחת השפעת משקאות משכרים וקבע כי, למען חיזוק ההרתעה ושינוי תרבות הנהיגה בחברה, יש לנקוט במדיניות ענישה מחמירה, אשר מרכיב חשוב בה הינו העמידה הדווקנית על עונשי המינימום שנקבעו.(רע"פ 1422/06 צפניה ארנבייב נ' מדינת ישראל . תק-על 2006(2), 2724, רע"פ 6439/06 עובדיה קריטי נ' מדינת ישראל. תק-על 2006(4), 806). בענייננו ביהמ"ש קמא חרג פי 3 מעונש המינימום הקבוע בחוק, לכן בנסיבות העניין, סבור אני כי יש מקום להפחית את עונש הפסילה בפועל שהוטל על המערער ולהעמידו על שנתיים, כמו כן יש מקום להתערב בקנס אשר הוטל על המערער ולהעמידו על 6000 ש"ח . 9. אשר על כן, אני דוחה את הערעור על הכרעת הדין, ומקבל את הערעור על גזר הדין וגוזר על המערער: א. פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה בפועל לתקופה של שנתיים, בניכוי 30 יום פסילה מינהלית. חישוב תקופת הפסילה החל מיום 26/06/07, יום הפקדת רישיון הנהיגה בפועל במזכירות ביהמ"ש קמא. ב. קנס בסך 6,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם בשלושה תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1/10/07. משפט פלילימשפט תעבורהפסק דין בהעדר (תעבורה)