פסילת רשיון מעל חצי שנה

להלן החלטה בנושא פסילת רשיון מעל חצי שנה: החלטה א. בפני בקשה לחידוש פסילת רשיון הנהיגה של המשיב עד לגמר ההליכים המשפטיים כנגדו, בקשה על פי סעיף 46 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961. השתלשלות העניינים: נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של הריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין התשל"ז-1977 וכן עבירה של נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) יחד עם סעיף 39(א) לפקודת התעבורה התשכ"א-1961. העובדות העולות מכתב האישום הן כי המשיב נהג ברכבו בכביש 204 מדימונה לירוחם כשהוא שיכור ובדמו ריכוז אלכוהול של 106 מ"ג אחוז. תוך ביצוע עקיפה פגע עם הפינה הקדמית הימנית של רכבו בפינה האחורית השמאלית של הרכב המעורב. כתוצאה מההתנגשות נהדף הרכב המעורב לשוליים הימניים והתהפך. רכבו של המשיב התהפך אף הוא. כתוצאה מהתאונה נהרג בנימין הרוש ז"ל, שנסע ברכב המעורב ונפצעו 5 אנשים נוספים, לרבות המשיב עצמו. בהחלטתי מיום 29.7.04 (בש 20906/04) (להלן: "ההחלטה") נעניתי לבקשת המדינה והוריתי כי המשיב יפסל מלהחזיק רשיון נהיגה עד לתום ההליכים נגדו ורשיונו הופקד בקופת בית המשפט עוד באותו היום. ששת חודשי הפסילה הסתיימו ביום 29.1.05 וכעת מבוקש לצוות על חידוש פסילת רשיון הנהיגה של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. (על פי סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה אם עברו שישה חודשים ולא ניתן פסק דין בטלה הפסילה, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת). נימוקי המבקשת הם, בקיצור, כי בהחלטה קבע בית משפט זה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת למשיב וכי המשיב מסוכן לציבור, נוכח הנהיגה בשכרות, נסיבות התאונה ועברו של המשיב. נטען עוד כי הדיון בתיק העיקרי נדחה פעמיים, לבקשת הסניגורים שבקשו ללמוד את חומר הראיות. בשל הסכנה הנשקפת לציבור המשתמשים בדרך מהמשיב, סבורה המבקשת כי על בית המשפט לצוות על חידוש פסילת רשיון הנהיגה של המשיב עד תום ההליכים מכוח סמכותו לפי סעיף 50(ב) סיפא לפקודת התעבורה. ב. ראיות לכאורה בדיון בב.ש. 20906/04 הסכים ב"כ המשיב דאז לקיומן של ראיות לכאורה אך עו"ד ביתן, המייצג המשיב עתה, טען בענין זה על כן אתייחס לטענותיו. 1. שכרותו של המשיב בעת התאונה התאונה ארעה בסביבות השעה 20:00 (ראה דו"ח בוחן). כשעתיים וחצי לאחר התאונה נערכה למשיב בדיקת דם ונמצא כי רמת האלכוהול בדמו עומדת על 106 מ"ג לכל 100 מ"ל. (להסכמתו של המשיב לבדיקה, לאחר שתחילה סרב לכך, בטענה שהוא מפחד ממזרקים, הסכמה שנתנה לאחר שהוסברה למשיב מטרת הבדיקה - דהיינו בדיקת רמת האלכוהול בדם - ראה מזכר ד, רפ"ק פריינטי, מיום 13.4.04) תחילה טען המשיב שלא שתה (דו"ח מאת רפ"ק פריינטי). לאחר מכן באימרתו הודה כי שתה קצת יין לקידוש והסביר שזה גרם לריח אותו הריח הקצין: " כי אני שתיתי קצת יין לקידוש בברית" (ראה אמרתו מיום 15.4.04, עמוד אחרון ש' 40). בברית שתה לגרסתו עד שעה 18:15 (עמוד 1 ש' 11 לאמרתו הנ"ל). ב"כ המשיב טוען כי אין ראיה לכאורה לענין שכרותו של המשיב בעת הנהיגה שכן הבדיקה נערכה מספר שעות לאחר התאונה. בענין זה נסמך ב"כ המשיב על מאמר מאת ד"ר אחיקם סטולר שפורסם ב"הסנגור", ירחון מס' 12 מרץ 1998, לפיו השיא של רמת האלכוהול בדם הוא כשלוש שעות לאחר השתיה, כאשר השתיה היא על בטן מלאה. ראשית אעיר כי מאמר זה אינו קביל כראיה (אינו ערוך כחוות דעת מומחה). בנוסף, מעיון בו לא ברור על אילו מחקרים הוא נסמך. שנית, מנוגד הוא לנסיון החיים ולנסיון השיפוטי. ראה למשל בענין זה ע"פ 4639/95, ירון מלכה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2), 661 ,עמ' 667-668, סעיף 12 לפסק הדין: "מאז שתיית האלכוהול ועד לנטילת הדגימה חלפו למצער שעתיים. שעה אחת בה נספג האלכוהול בדם, ושעה נוספת בה פחת ריכוז האלכוהול ב 12%." הקביעה לפיה הריכוז עולה בדם עד שמגיע לשיא בערך אחרי שעה ולאחר מכן מתחיל לרדת כל שעה עד 12 מ"ג היא ממצא שנקבע לא אחת על סמך עדותו של ד"ר גופר מנהל היחידה הטוקסיקולוגית בבית החולים תל השומר, אשר גם ערך את חוות הדעת לענין השכרות בתיק זה, וכן ראה ת"פ (חיפה) 451/02, מדינת ישראל נ' עמיר בן עיסאם סעב , תק-מח 2004(3), 1354 ,עמ' 1359: "כאמור, הנאשם נבדק כשעתיים לאחר התאונה, ומן המפורסמות הוא שריכוז האלכוהול בדם יורד עם הזמן". מאחר ועברה, על פי אמרת המשיב, למעלה משעה מהשתיה ועד לנהיגה, הרי שבזמן הנהיגה כבר נספג האלכוהול בדמו של המשיב, ומשנבדק רק כשעתיים וחצי לאחר התאונה הרי שהיה זה לאחר שכבר החל התהליך של ירידת האלכוהול בדם ומכאן שבזמן התאונה עלה ריכוז האלכוהול על 106 מ"ג ועל כן עלתה, למעלה מפי שתיים מהנדרש להרשעה על פי סעיף 62 (3) לפקודת התעבורה, לפי תקנות 169א. (1) ו- 169ב. (ג) לתקנות התעבורה, לפיהם יראו אדם שיכור אם ריכוז האלכוהול אצלו עולה על "המידה הקבועה" שהיא 50 מיליגרם של אלכוהול במאה מיליליטר של דם. קיימות ראיות לכאורה נוספות לשכרותו של המשיב, בעדותו של רפ"ק רחביה עומסי (מסמך 4 בתיק החקירה), אשר הריח ריח של אלכוהול מפיו של הנאשם סמוך לשעה 21:40. (בעניין זה אין טענה בפי הסנגור כי הריח מופיע לאחר מספר שעות). וכן בעדותה של העדה סלביה זפרני אשר מסרה כי המשיב עקף את רכבה קודם שעקף הרכב בו נסע המנוח. לדבריה שמה לב כי המשיב נצמד אל רכבה ואמרה לבעלה: "תזהר ממנו הוא נצמד אלינו. ואז בעלי האט את מהירות נסיעתו". יצויין כי המשיב מכחיש, כי עקף רכב נוסף. 2. הגורם לתאונה בענין זה נסמכת התביעה על עדותו של הבוחן. המשיב טוען כי הרכב המעורב הוא שסטה לכיוונו, תוך כדי עקיפתו של המשיב אותו. טענה זו תישקל על ידי בית המשפט אשר דן בתיק העיקרי. בשלב זה די אם אומר כי עדות הבוחן לענין היות נהיגתו הרשלנית של המשיב גורם התאונה סבירה יותר, בהיותה נסמכת על ממצאים אובייקטיביים וזאת גם לאור עדותה של העדה זפרני לענין אופן נהיגתו המסוכנת של המשיב. קיימות איפוא ראיות לכאורה מוצקות להוכחת האשמות המיוחסות למשיב. ג. בהינתן קיומן של ראיות לכאורה יש לשקול האם נסיבות הענין מצביעות על מסוכנות הנהג במידה כזו המצדיקה את פסילתו מלנהוג עד לסיום המשפט ומעבר ל-6 חודשים. בהחלטה קבעתי כי: "בענייננו, לא רק שנסיבות התאונה - נהיגה בשכרות ברמה של למעלה מכפליים ריכוז אלכוהול בדם מהמותר, ועקיפה שלא בבטחה, מעידים על מסוכנות נהיגתו של המשיב, אלא שגם עברו התעבורתי של המשיב כולל 16 הרשעות, ובכללן גרימת שתי תאונות דרכים (אף כי האחרונה היא משנת 1996), יש בו כדי להצביע על היות נהיגתו מסוכנת לציבור. אציין, כי בבש"פ 9026/00 של בית משפט העליון, אוסקר שכטר נ' מדינת ישראל, תק-על 2000 (4), 29, נקבע כי נהיגה תחת השפעה של משקאות משכרים מקימה חזקה בדבר מסוכנותו של הנהג. העורר שם היה מעורב בתאונת דרכים, בעת שנהג ברכב מנועי והתנגש בחלקו האחורי של אוטובוס חונה. בית משפט עליון (כב' השופט מצא) פסק, אף מבלי לבקש תשובת המדינה, כי בדין פסקו ערכאות קמא לפסול את העורר מנהיגה עד לבירור אשמתו בעבירת נהיגה בשכרות. בענייננו מדובר באשמה חמורה לאין ערוך מזו שיוחסה לעורר שם שכן בנוסף לעבירת הנהיגה בשכרות מיוחסת למשיב עבירת הריגה. החזקה בדבר מסוכנות המשיב שקמה מכוח נהיגתו בשכרות לא רק שלא נסתרה על ידי המשיב, אלא מתחזקת מכוח נסיבות גרימת התאונה ועברו של המשיב כמפורט לעיל. אין בנסיבותיו האישיות של המשיב, היותו אב ל - 6 ילדים שפרנסתם עליו וטענתו כי הוא נזקק לרשיון לצורך ניהול חנות הירקות שבבעלותו, כדי לגבור על האינטרס הציבורי שיש במניעת נהיגתו המסוכנת של המשיב". אכן, שישה חודשים חלפו לפני למעלה מחודשיים וטרם הוחל בשמיעת הראיות אשר נועדה ליום 1.9.05 ואולם בענין זה יצויין כי פעמיים נתבקשו דחיות של המענה על ידי באי כוחו השונים של המשיב (ב 27.9.04 וב- 21.10.04) לאחר מכן, ביום 29.11.04, כפר המשיב במיוחס לו אך ביקש כי המועד שנקבע להוכחות יהא כזה "שיאפשר לצדדים למצות הליך אלטרנטיבי". נקבע מועד לשמיעת הראיות בהתחשב בבקשת הסנגור הנ"ל, ליום 15.3.05 אך הוא נדחה לבקשת הסנגור על מנת לאפשר לו למצות הליך המו"מ בין הצדדים. נקבעה ישיבת תזכורת ליום 30.3.05 בה נמסר כי הצדדים לא הגיעו להסדר והתיק נקבע להוכחות ליום 1.9.05. לאור התנהלות זו של התמשכות ההליכים נראה כי המשיב אינו יכול להלין על כך שטרם הוחל בשמיעת הראיות. לענין שיקולי בית המשפט לפסילה מעבר לשישה חודשים נאמר בע"פ 3883/04, כמיל אבו סיביה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2), 1463 ,עמ' 1465: "אין מנוס מדחיית הערר. הוראת הפקודה בסעיף 47(ט) נועדה לתת סמכות בידי בית המשפט הדן בעבירה הנוגעת לתאונת דרכים בה נהרג אדם או נחבל או ניזוק רכוש, להאריך את פסילת הרשיון עד לגמר בירור הדין. תכליתה של הוראה זו להגן על הציבור מפני מסוכנותו של הנהג אשר היה מעורב בתאונה קטלנית, או בתאונה אשר גרמה פציעה חמורה לאדם או נזק רכוש רציני. חשוב לזכור כי בתאונה שבה נהרג אדם, על קצין משטרה, כבר בתחילת הדרך, לפסול את הנהג מהחזיק ברשיון למשך תשעים ימים. החובה לפסול רשיון פסילה מינהלית היא במקרה זה קטיגורית. עם הגשת כתב אישום נתון שיקול דעת לבית המשפט הדן בענין להחליט האם להורות על המשך הפסילה. אולם במקרה של תאונה קטלנית, תחילתו של התהליך בפסילה המינהלית המתחייבת מלמד גם על המשכו, במובן זה שמאזן השיקולים להמשך הפסילה נוטה לחומרה, ושיקולי הגנת הציבור מפני מסוכנותו של הנהג הם בעלי משקל רב במיוחד בנסיבות כאלה. אך מובן, כי בית המשפט יבחן, בראש וראשונה, את שאלת קיומן של ראיות לכאורה להרשעתו של הנהג בעבירה המיוחסת לו, אולם בהינתן קיומה של תשתית ראייתית כאמור, עליו לאזן בין שיקולי ההגנה על הפרט, ובתוך כך את נסיבותיו האישיות המיוחדות, וכן את קצב התנהלות המשפט ומשך הזמן הצפוי לסיומו, לבין הצורך להגן על שלום הציבור מפני נהיגה המסכנת חיים, תוך מתן משקל רב לאינטרס האחרון (בש"פ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל, תק על 2000(3) 2245; בש"פ 759/99 הורביץ נ' מדינת ישראל, תק על 99(1) 888; בש"פ 540/86 דורי נ' מדינת ישראל, תק על 86(2) 251). לא למותר להדגיש, כי במציאות הקשה של ריבוי תאונות דרכים חמורות בכבישי הארץ, מהן תאונות קטלניות, וקיומו של רף זהירות נמוך המאפיין את תרבות הנהיגה בדרכים, שומה על בית המשפט לנקוט יד מחמירה וקפדנית בהגנה על החיים ועל שלום הנוסעים והולכי הרגל מפני פגיעה בחייהם ובגופם. במסגרת שיקול הדעת המופעל כאמור, יש לייחס משקל גם להוראה הכללית שבסעיף 50(ב) לפקודה הקובע כי בחלוף שישה חודשים מיום שנפסל בעל רשיון וטרם ניתן פסק דין בעניינו, "בטלה הפסילה, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת". כלל זה נועד לקבוע מסגרת של זמן לפסילת רשיון כל עוד לא ניתן פסק-דין ולא להותיר את המשך הפסילה מחוץ למסגרת של פיקוח שיפוטי. לפיכך, על בית המשפט לשקול לאחר חלוף שישה חודשים אם יש הצדקה להמשך הפסילה מקום שטרם ניתן פסק דין, ובנסיבות אלה גובר הנטל המונח על שכם התביעה לשכנע בדבר המשך נחיצותה של הפסילה לתקופה נוספת לשם הגנה על שלום הציבור (השווה בש"פ 7647/00 חינוואי נ' מדינת ישראל, פד"י נד(4) 812; בש"פ 5388/01 רבינוביץ נ' מדינת ישראל, תק - על 2001(3) 934). אולם ישנן נסיבות בהן ישקול בית המשפט פסילת רשיון עד תום ההליכים גם אם הם יחרגו מגבולות שישה חודשים, ויחליט על כך בהחלטה הצופה את פני העתיד, כפי שארע במקרה זה". גם בענייננו מדובר במקרה של תאונה קטלנית שתחילתו בפסילה מנהלית המתחייבת, מלמד גם על המשכו, במובן זה שמאזן השיקולים להמשך הפסילה נוטה לחומרה ושיקולי הגנת הציבור הם בעלי משקל רב בנסיבות כאלה. מסוכנותו של המשיב כנהג לא קטנה מאז ההחלטה והדברים שנאמרו בה, כמצוטט לעיל, בדבר היות נהיגתו של המשיב מסוכנת לציבור, תקפים גם היום. התלבטתי אם אין מקום, לאור העובדה שהבקשה דנן הוגשה לאחר חלוף שישה חודשים ורשיונו של המשיב הוחזק שלא כדין במשך חודשיים וחצי, לדחות הבקשה בשל כך בלבד. אולם, בשל מסוכנותה הרבה של נהיגת המשיב לשלום הציבור, אני סבורה שלא יהא זה ראוי לסכן את שלום הציבור בשל מחדלה של המבקשת. לאור כל האמור לעיל, אני מורה כי המשיב יפסל מלהחזיק רשיון נהיגה עד לתום ההליכים נגדו. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגה