פסק דין 1. שני הערעורים אוחדו כאחד בשל זהות ענייניהם (החלטת כב' סגן הנשיא עוני חבש). 2. המשיב, הורשע, על פי הודיתו, בעבירה של נהיגה בהשפעת משקאות משכרים, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה (כבוד השופט אביטל חן), ונדון לפסילת רישיון נהיגה לתקופה של אחד עשר חודשים ו-23 ימים, ופסילה על תנאי לשנה אחת. 3. המערערת סבורה, כי העונש שהושת על המשיב אינו משקף את חומרת העבירה של נהיגה בשכרות, כאשר נמצאו 465 מיקרוגרם אלכוהול בליטר של אוויר נשוף, פי 1.9 מהרמה המרבית על פי הדין (240 מיקרוגרם). ועוד זאת, תקופת הפסילה שנגזרה על המשיב פחותה מתקופת המינימום של שנתיים שנקבעה בסעיף 39 א' לפקודת התעבורה, ובכל מקרה אינה משקפת תגובה עונשית הולמת לעבירה חמורה זאת, שיש בה סכנה ממשית לחיי הציבור. 4. המשיב טוען בערעורו, שיש לבטל את פסק הדין ולזכותו, ולחלופין להתיר לו לחזור בו מהודייתו, ולהחזיר את הדיון לבית המשפט קמא כדי שיחל מתחילתו. עוד טוען המשיב, כי הרשעתו, הגם שהתבססה על הודייתו, נסמכה על "מערכת סעיפי חוק שאינם מאפשרים הרשעה", וכי היה צריך לציין בכתב האישום את הוראת סעיף 39א' לפקודת התעבורה, והעונש שצפוי לו המשיב, בנוסף על רזכור סעיף 62(3) לפקודה. זאת ועוד, המשיב תוקף בערעורו את המכשיר לבדיקת נשיפה, המכונה "ינשוף", בין בשל אי-אמינות תוצאות הבדיקה שלפיו, ובין בשל אי-אישורו על ידי שר התחבורה כנדרש בסעיף 64ב(א1) לפקודת התעבורה. ועוד טענות למכביר בפי בא-כוח המשיב, בעניינים מהותיים ופורמליים, שאדון בהן בהמשך הדברים. הערעור על ההרשעה 5. המשיב הודה בעבירה שיוחסה לו, גם לאחר שהוצע לו להיוועץ בעורך דין ולא רצה בכך. המשיב לא העלה דבר וחצי דבר משלל הטענות שהעלה בא-כוחו בערעור. 6. עיקר טענותיו הן אלה: א. המערער נהג ברכב, אחר ערב בילוי בקיבוץ צרעה, ולאחר נסיעה קצרה הוא נעצר על ידי שוטרים שדרשו ממנו לבצע בדיקה במכשיר נשיפה. תוצאת הבדיקה הראתה רמת אלכוהול של 465 מיקרוגרם, כאשר הרמה המרבית היא 240 מיקרוגרם. ב. המערער התייצב למשפטו "מתוך כוונה להודות ולסיים את העניין", הגם שלא נחה דעתו מהליך הבדיקה. המערער הניח, בטעות, כך לדבריו, שיהיה בידו להסביר בבית המשפט את "הנסיבות הטריוויאליות" שהוא לא חש כשיכור. ועוד זאת, המערער לא ראה צורך "לבזבז כסף על עורכי דין" בעניין שהיה ברור ופשוט בעיניו. ג. המערער נועץ "במספר מכרים במשטרת ישראל ובאנשי מקצוע", וכולם אמרו שהמכשיר הוא אמצעי בדיקה אמין וללא תקלות, וכל שנותר לו הוא להודות באשמה, משל היה המכשיר "אורים ותומים", וכך הוא עשה. אחר כך התברר לו, ממידע אינטרנטי ומפרסומים בעיתונים, שאפשר לפקפק באמינות מכשיר הנשיפה, שבשעת הודייתו הילך עליו אימים, כי הבדיקה במכשיר "אינה חוקית", וכי תוצאות הבדיקה לגביו "הושגו ממנו בעוולה". ד. כתב האישום לא הכיל, כאמור, את הוראת החיקוק בעניין הפסילה המינימלית. ה. מכשיר "הינשוף" לא אושר על ידי שר התחבורה לפי דרישות סעיף 64 ב' המתוקן בתיקון מספר 72 לפקודת התעבורה, ודי בכך כדי לבטל את הרשעת המערער, אף אם המכשיר תקין. ו. הבדיקות במכשיר בוצעו על פי "נהלים פנימיים" של המשטרה, אשר לכאורה סותרים את הדין. בכל מקרה הוראות הכיול לא בוצעו, ואפשר שהמערער הורשע על סמך תוצאות בדיקה במכשיר שאינו מכויל. ז. הבדיקה נעשתה, כאשר טרם חלפו 15 דקות הדרושות על פי נהלי המשטרה, ואף בוצעו מספר בדיקות, עד שהושגה התוצאה שצוינה בכתב האישום. ח. בכל מקרה, יש לאפשר למערער לחזור בו מהודייתו, כאשר הוא טעה בשיקול דעתו משהודה במיוחס לו, משום הנסיבות והנימוקים המיוחדים. ט. לחלופין, בשל נסיבותיו האישיות של המערער, שעתה זה הוא מסיים את שירותו הצבאי, והוא בן 21 שנים, אחר שירות כחייל מצטיין ביחידתו, יש לבטל את גזר הדין בכל הנוגע לפסילתו בפועל מהחזיק ברשיון נהיגה. דיון 7. הנה כי כן, בפי המערער טענות למכביר, שזכרן לא בא בדיון בערכאה הדיונית, הגם שבית המשפט הציע למערער להיוועץ בעורך דין ולא שעה לכך. המערער בחר שלא לעשות כן והוא מסביר זאת בחסכון כספי, ובטעות בשיקול דעתו, משסבר שהמכשיר ותוצאות הבדיקה לפיו, אמינים הם. 8. הרהוריו של המערער לאחר הודיה ולאחר גזר דין, וערעור אחר הרהורים אלה, מעלים חשש שאלה באו אך משום התוצאה העונשית של פסילת המערער מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של כשנה אחת. בית המשפט לא יטה, בדרך כלל, אוזן קשובה לבקשת נאשם שהורשע בערכאה הדיונית, ולאפשר לו חזרה מהודיה, כדי שלא להביא לגל של "חרטה" שמטרתו להשיג תוצאה עונשית אחרת. ביטול פסק דין המבוסס על הודית נאשם צריך להיעשות על פי "נימוקים מיוחדים" שפורטו בדין ובפסיקה. כל טענותיו של המערער אחר הודייתו והרשעתו ובעקבות העונש שהושת עליו, אינם אלא חכמה שלאחר מעשה. לא מצאתי שנפל איזה פגם שהוא בהליך שהתנהל בבית המשפט קמא, ואין כל הצדקה לבטל את פסק דינו. דין ערעורו של המערער - להידחות. 9. למעלה מן הצורך אדון בעיקר טענותיו של המערער, כפי שפירטתי לעיל. אין צורך להוסיף מילים על אשר אמרו בתי המשפט והוסיפו ושנו בענין חומרת העבירה של נהיגה בשכרות ועל הסיכון הרב שיש בנהיגתו של "שיכור" לכלל הציבור, ולעוברי הדרך במיוחד. נהיגה בשכרות מעידה על התנהגות רשלנית וקלת-דעת ומבטאה זלזול בחיי אדם, לרבות נוסעי הרכב שבו נוהג "שיכור". בית המשפט העליון ובתי המשפט בערכאות הדיוניות ובערכאות הערעור, ביטאו את שאט הנפש כלפי נהגים הנוהגים תחת השפעת משקאות משכרים ומסכנים בכך את עוברי הדרך. התשובה של בתי המשפט צריכה להיות הרמת תרומה למלחמה בנגע הנהיגה בשכרות, בדרך של ענישה מרתיעה (ראו: רע"פ 25/04 אליעזר סויסה נ' מדינת ישראל, תקדין-על 2004; רע"פ 1422/06, צפניה ארנבייב נ' מדינת ישראל ורע"פ 6439/06 עובדיה קריטי נ' מדינת ישראל - לא פורסמו. 10. משהתבררו למחוקק הישראלי מימדי התופעה החמורה של נהיגה בשכרות, בעיקר בקרב בליינים צעירים בסופי שבוע ובמועדים, נרתם אף הוא למלחמה בתופעה זו. המחוקק תיקן את החקיקה הנוגעת לעונשים שניתן להטיל על מי שהורשע בעבירה של נהיגה בשכרות, וקבע עונש מינימום של פסילה לתקופה של שנתיים, ולמי שכבר הורשע בעבירה כאמור - פסילת מינימום של ארבע שנים. המחוקק אף כלל עבירה זו במניין העבירות שפורטו בתוספת השביעית לפקודת התעבורה, אשר לפי סעיף 57א לפקודה, ניתן לאסור את השימוש ברכב שבו נהג מי שהורשע בנהיגה בשכרות לתקופה של 30 ימים. 11. בתיקון מספר 72 לפקודת התעבורה, התשס"ו-2005 (ספר חוקים 2040, התשס"ו, עמוד 91) תוקן סעיף 64 לפקודה. התיקון קבע את השימוש במכשיר נשיפה לבדיקת רמת האלכוהול באויר הנשוף. הלכה למעשה, נקבעה בחוק "חזקת אמינות" של המכשיר, והטוען אחרת - עליו הראיה. עוד נקבע, כי מי שמסרב להיבדק - ייחשב "שיכור", וזו לעצמה תהיה עבירה, שעונש בצדה. 12. בסעיף 64ב(א1) נקבע, כי שוטר רשאי לדרוש מנוהג רכב לתת לו דגימה של אויר נשוף מפיו, באמצעות "מכשיר שאושר לשם כך בידי שר התחבורה בהסכמת שר הבריאות, בהודעה ברשומות". המחוקק קבע דרך מדעית לבדיקה במכשיר תוך "נטישת" שיטת הבדיקה של רמת אלכוהול בדם, ואין זה המקום לעמוד על הסיבות לכך. המחוקק על בסיס ההתייחסות לפסקי דין שונים, ביקש לבטל את השיטה של התרשמות השוטר משכרותו של נוהג הרכב, שהיא בדיקה סובייקטיבית, ונזקק לשיטות מדעיות, כאפשרות בלעדית (ראו בר"ע 666/86 סאמי סודקי עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4), 463). 13. משנעשה שימוש במכשיר הנשיפה, אין עוד צורך ב"בדיקת מאפיינים", ורשאי נוהג הרכב החשוד בנהיגה בשכרות, לבקש ביצוע בדיקה במכשיר, לאלתר. אין כל מניעה לבצע "בדיקת מאפיינים". כבדיקה מקדימה, שבעקבותיה יידרש נוהג הרכב לבצע בדיקת נשיפה, ואין לפסול שיטה זו שתוצאתה עשויה לשמש עילה לביצוע בדיקת נשיפה, כשם שאין לפסול דרך שבה השוטר ידרוש ביצוע בדיקת נשיפה לאלתר, ללא "בדיקת מאפיינים" מקדימה. מי שנודף מפיו ריח אלכוהול ומי שיוצא מרכבו, לבקשת שוטר, ומתנדנד בהליכתו יש בכך סיבה מוצדקת ומספקת לביצוע בדיקת נשיפה . אולם, גם בלא כל מאפיין מבין אלה, רשאי השוטר לדרוש בדיקת נשיפה. 14. לפי נהלי הבדיקה של המשטרה, עומד הנהג הנבדק במשך 15 דקות, ליד השוטר, כשהנוהג אינו אוכל, אינו שותה ולא הקיא, כדי לנטרל תופעה שבמשך פרק זמן זה תהיה השפעה מיידית על הבדיקה במכשיר. עיכוב זה בא לטובת הנבדק, ולא לרעתו. סמכות העיכוב אף נקבעה בסעיף 64ב(5), לפיו "מוסמך שוטר לעכב את הנבדק, בין שהוא חשוד ובין שאינו חשוד". בעניין דנן העלה המערער "תהיות" לענין רישום ב"שעת העבירה" (כתב האישום); בהעתר שנמסר בידו ציינה השעה -05:00 ובהעתק שהוגש לבית המשפט תוקנה השעה ל- 04:20. המערער טוען, בערעור, כי התיקון נדרש למשטרה, כדי למלא את הדרישה של העיכוב האמור, ולמנוע טענה כי הבדיקה נעשתה מיד בסמוך לעיכובו של המערער. אין צריך לומר כי טענה זו לא הועלתה, כלל ועיקר, בדיון בבית המשפט קמא. אולם, הפער של 40 דקות, הרי שניתן להסבירו בזמן שחלף מעצירת הרכב ותחילת העיכוב עד לשעת רישום הדו"ח. מכל מקום, אין בסיס של ממש לטענות המערער בעניין זה. 15. לפי ההסדר שנקבע בסעיף 64ב(א1) לפקודת התעבורה, לאחר תיקון מספר 72, מכשיר הנשיפה טעון אישור שר התחבורה, בהסכמת שר הבריאות. עולה, כי בילקוט הפרסומים 4908, בעמ' 4442 מ-9.8.2000 ניתן אישור על ידי שר הבריאות למכשיר הינשוף. על פי תקנה 169א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. הנה כי כן, ניתן אישרו למכשיר על פי התקנות שקדמו לחקיקה החדשה. אף אם המערער היה טוען טענות בעניין פסלות המכשיר בערכאה הדיונית, לא הייתי פוסל בשל כך את התוצאות שהפיק המכשיר בעניינו של המערער, שלא העלה טענות אלה, כאמור, והודה במיוחס לו. עם זאת, ראוי להעיר שיש מקום להשלמת ההסדר החוקי על ידי הרשות המוסכמת, בדרך של מתן אישור על ידי שר התחבורה בהסכמת שר הבריאות, כפי שנקבע בחוק. 16. בדו"ח (כתב האישום) צוין סעיף העבירה של נהיגה בשכרות, שהוא סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, הקובע את העונש בגין העבירה. בכתב האישום לא צוינה זיקתו של סעיף 39א לפקודה לסעיף 62(3), בכל הנוגע לאפשרות של פסילת רשיון הנהיגה. אפשרות פסילתו של מי שהורשע בעברת תעבורה מופיעה בפרק השישי לפקודת התעבורה, בסעיפים 35-45, ובכללם סעיף 39א שעניינו פסילת מינימום בשל נהיגה בשכרות. אולם, פסילת אדם שהורשע בעברת תעבורה, מלנהוג ברכב הוא עונש מניעתי, בנוסף, לעונש שנקבע לעבירה בסעיף 62, ובנוסף לכל עונש אחר. גם אם רצוי לציין את הזיקה של סעיפי הפסילה של רשיון נהיגה בכתב האישום, אין באי-ציון סעיפי הפסילה, כדי לפסול את הרשעתו בשל כך. על כל אלה, אוסיף כי הוצע למערער להיוועץ בעורך דין ולא רצה בכך, והוא הרי פניו היו להודיה וקבלת הדין. משום כך, אני דוחה את טענת המערער בעניין זה. 17. בשל כל אלה, דין ערעורו של המערער הן לענין הכרעת הדין והן לענין העונש - להידחות. ערעור המדינה 18. המדינה טוענת בערעורה, כי עונש פסילה בפועל של שנה פחות יום אחד, אינו משקף את חומרת העבירה ואת מהותה, וכי לא הייתה הצדקה להשית על המערער תקופת פסילה פחותה מתקופת המינימום שנקבעה בחוק. 19. בית המשפט קמא ציין בגדר נימוקים לעונש, כי מדובר בנהג צעיר ללא עבירות משמעותיות שהוא חייל בחופשה. היש באלה נימוק מיוחד המצדיק חריגה מתקופת המינימום של פסילה שנקבעה בפקודה, שהיא שנתיים? דעתי- בשלילה. 20. אכן, "נסיבות מיוחדות" שיצדיקו תקופת פסילה פחותה מזו שנקבעה כתקופת מינימום בחוק - לא הוגדרו בחוק, אלא נמסרו לשיקול דעתו של בית המשפט. לפני בית המשפט יעמוד האינטרס הציבורי, ההגנה על הציבור מפני עברייני תעבורה המסכנים את הציבור בנהיגתם ובמיוחד נהגיה תחת השפעה של משקאות משכרים או סמים מסוכנים, שחזקה כי הם מאבדים את התחושה ואת התגובות הדרושות להם במצבי נהיגה בדרך. אלה, לעומת נסיבות אישיות מיוחדות של הנאשם, שאינן שקולות, בהכרח, ובכל מקרה לאינטרס הציבורי המובהק בעניין זה. ועוד זאת, שיקול דעת נמסר לבית המשפט לגזור, במקרה מתאים וראוי, עונש שהוא פחות מן המינימום שנקבע בחוק. אולם, בית המשפט צריך לנהוג כך אך במקרים חריגים ביותר ולא כאל דבר שבשגרה, כדי שלא לעשות את החריג לכלל. וגם זאת, עונש המינימום שנקבע בחוק, אינעונש מרבי, אלא צריך שיהא "עונש מוצא" וממנו ואילך יש לבחון את העונש הראוי לו לאותו נאשם, בנסיבות המקרה. קביעת עונש שהוא פחות מן המינימום שבחוק ייוחד למקרים מיוחדים ובנסיבות מיוחדות, שיש לפרטם ולפרשם בגזר הדין, כדי שהכל ידעו מדוע ראה בית המשפט לסטות מן המינימום. 21. אחרי ששקלתי כל אלה ואת נימוקיו של בית המשפט קמא, לא ראיתי הצדקה להפחיתו, מפסילת המינימום. לפיכך, ערעור המדינה מתקבל, באופן שעונש הפסילה בפועל של רשיון הנהיגה יעמוד על שנתיים. יתר חלקי גזר הדין יעמוד בעינם. משפט תעבורהשכרות