נהג נסע ברכבו בנתיב הימני בכביש, סטה ימינה, עצר למספר שניות במפרץ חניה ויצא משם תוך סטיה שמאלה, כדי לבצע סבוב פרסה ותוך שהוא חוסם את מסלול נסיעתו של רוכב האופנוע. האופנוע לא הספיק לחמוק מהרכב, פגע עם חזיתו בחלקו הקדמי שמאלי של הרכב. רוכב האופנוע הועף מאופנועו, נפצע ומת מפצעיו יומיים לאחר התאונה. להלן פסק דין בנושא פניית פרסה - תאונת דרכים: פסק דין השופט ר' בן יוסף: 1. ערעור על פס"ד של בית משפט השלום לתעבורה ברמלה (כב' השופט א' הדר) בו הורשע המערער בעבירות גרם מוות ברשלנות, בנגוד לסעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), יחד עם סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"). בית משפט קמא, גזר דינו של המערער לעונש מאסר מותנה של 6 חודשים למשך שלוש שנים בעבירות בהן הורשע ועבירות נוספות, קנס בשעור של 4,000 ₪ או 40 ימי מאסר תמורתם ופסילה בפועל מלהחזיק או מלקבל רשיון נהיגה, למשך 36 חודשים (בניכוי פסילה מנהלית אותה ריצה). הערעור הוגש הן על עצם ההרשעה והן על חומרת העונש. 2. בכתב האשום המתוקן שעמד בפני בית משפט קמא, הואשם המערער בכך שביום 12.4.00 בסמוך לשעה 20:50 נהג רכבו ברח' מבצע משה בראשון לציון, שהוא דרך עירונית, כשברכב מתנגנת מוסיקה רועשת, במקום שבו תנאי הדרך היו טובים מבחינת מזג אוויר, כביש ותאורה. שדה הראיה מכיוון הגעת האופנוע עליו רכב המנוח, פנוי היה למרחק של לפחות 220 מ'. המערער נסע ברכבו בנתיב הימני בכביש, סטה ימינה, עצר למספר שניות במפרץ חניה ויצא משם תוך סטיה שמאלה, כדי לבצע סבוב פרסה ותוך שהוא חוסם את מסלול נסיעתו של רוכב האופנוע. האופנוע לא הספיק לחמוק מרכב המערער, פגע עם חזיתו בחלקו הקדמי שמאלי של רכב המערער. רוכב האופנוע הועף מאופנועו, נפצע ומת מפצעיו יומיים לאחר התאונה. פרטי הרשלנות שיוחסו למערער בכתב האשום היו: יציאתו ממפרץ החניה בלי ליתן זכות קדימה ומעבר בטוח לרוכב האופנוע, אי הבחנה באופנוע למרות שדה ראיה של 220 מ' ומעלה, התפרצותו לכביש ללא בדיקת מצב התנועה, ובכך שנהג בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת לדרך בנסיבות העניין, כפי שהיה עושה אדם מן היישוב במקומו. 3. בערעורו על ההרשעה קובל ב"כ המערער על שבית משפט קמא, למרות שקבע בהכרעת הדין שהמנוח, רוכב האופנוע ז"ל, התרשל באופן נהיגתו בכך שנהג במהירות מופרזת מאד בדרך עירונית, כ- 100 קמ"ש, נהג גם באורות כבויים בשעת חשכה, נסע עובר לתאונה על גלגלו האחורי בלבד, כך שאורותיו מופנים כלפי מעלה, ואף קבע כי המנוח לא הגיב בזמן כשהתברר לו המצב המסוכן אליו נקלע - לא הסיק את המסקנות המתחייבות, דהיינו, כי אופן נהיגתו הרשלני של המנוח ניתק את הקשר הסיבתי בין נהיגתו של המערער לבין התאונה. לחלופין או במצטבר טוען המערער, כי היה מקום לזכותו משום שלא התרשל והתאונה היתה בלתי נמנעת מבחינתו. 4. המערער סבור כי נפלה שגגה תחת ידו של בית משפט קמא בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו בנקודות הבאות: א. בכך שלא קבע חד משמעית שמהירותו של האופנוע עובר לתאונה היתה לפחות 108 קמ"ש; ב. בכך שלא דבק בקביעתו בעמ' 20 שורות 5,6 להכרעת הדין, ששדה הראיה של המערער לכיוון הגעת האופנוע, לא עלה על 75 מ' ושינה קביעתו בהמשך, ששדה הראיה היה כ- 110 מ'; ג. בכך שקבע באופן מוטעה שהמערער יצא לפניה שמאלה ממפרץ חניה לצורך ביצוע פניית פרסה; ד. בקובעו כי המערער התרשל בכך שעקב השמעת מוסיקה רועשת ברכבו, או בשל חוסר שימת לב, לא שמע את הרעש שהקים האופנוע; ה. בהעדיפו עדויות עדי התביעה יוסף סקפה (עד ראייה), מועלם יניב (אביו של המנוח שהעיד על דברי המנוח בבית החולים טרם מותו) ואחרים על גרסת הנאשם ועדיו, ובכך שלא נתן משקל ממשי ל"כשלי בוחנות" בחקירה. 5. לדעתי יש לדחות את הערעור על הכרעת דינו של בית משפט קמא. קביעתו שהמערער התרשל ושרשלנותו היא שגרמה לתאונה, למרות רשלנותו התורמת של המנוח, מקובלת עלי מן הנימוקים הבאים: א. לעניין מהירותו של רוכב האופנוע המנוח, דחה בהמ"ש קמא ובצדק, את גרסת מומחה ההגנה שמהירות האופנוע המנימלית היתה 108 קמ"ש (עמ' 39 להכרעת הדין), הן משום שלא פירט את חישוביו, באמצעותם הגיע למסקנתו, והן בשל טעמים אחרים. מסקנתו של בימ"ש כי המנוח נהג במהירות של כ- 100 קמ"ש מעוגנת בחומר הראיות שהיו בפניו. מהירות זו לא היה בה כדי לנתק אחריותו של המערער להתרחשות התאונה, למרות היותה מהירות גבוהה בתנאי הדרך; ב. בית משפט קמא לא קבע כטענת ב"כ המערער, ששדה הראיה של המערער לכיוון האופנוען המנוח לא עלה על 75 מ'. בית המשפט ניתח בעמ' 20 להכרעת הדין את עמדתו של מומחה ההגנה, אך דחה קביעה זאת ואימץ מסקנה אחרת, בעמ' 27 להכרעת הדין, והיא ששדה הראיה היה למרחק של 110 מטרים. כב' השופט קמא פירט מדוע לא יכול היה לסמוך על קביעותיו של מומחה ההגנה גם בנקודה זאת של שדה הראיה. בין היתר הצביע על טעויות משמעותיות בשחזור שערך באשר לזירת התאונה. ההנמקה מקובלת עלי ומכאן גם המסקנה. ג. על סמך עדותם של הבוחן משה אברהם וקצין הבוחנים, והתייחסותם לממצאים שנמצאו בזירת התאונה וניסויים שערכו, על סמך "הודאתו" (כפי שכינה זאת) של עוזי רז מומחה הגנה, אך בעיקר בהסתמכו על עדותם של מועלם יניב (אחיו של המנוח ששמע ממנו על נסיבות המקרה טרם פטירתו) ועד הראיה לתאונה יוסף סקפה - קבע בית המשפט חד משמעית, כי המערער יצא לפניית פרסה ממפרץ החניה, עת המנוח היה בשדה ראייתו ומבלי שנתן לו את זכות הקדימה. בקביעות אלו של בית משפט קמא אין סיבה להתערב, מאחר שמעוגנות הן היטב בחומר הראיות שבא בפניו. מדובר בעיקרו של דבר בקביעות מהימנות, שבהן ערכאת הערעור ממעטת להתערב, ולא הובאה בפנינו סיבה כלשהי לסטות מהכלל במקרה זה. כך למשל העד סקפה הוא עד חסר פניות, אשר שהה על פי עדותו ועל פי ת/3(תרשים תאונת דרכים), במרחק של 76 מטרים ממקום התאונה (האימפקט) ובמרחק של כ- 64 מטרים, ממקום עמידת רכב המערער בטרם יצא לפניה, ומשם ראה ושמע את שהתרחש. לפי דבריו, שבית המשפט אימצם בעיקרם, ובדין כך, המערער יצא לפנייתו עובר לחלוף האופנוע על פניו של העד. די בעדותו של עד זה כדי לקבוע, שהנאשם אחראי לקרות התאונה ברשלנותו ביציאתו ממפרץ החניה בעת שיכול היה, לו הביט מערבה לכיוון הגעת האופנוע, לראות את המנוח שמצוי היה כ- 70 מטרים (לערך) ממנו עת יצא לפניה. ד. לא שגה בית משפט קמא בכך שקבע, שבמקרה זה פגמי החקירה (למשל דו"ח הבוחן שתוקן) לא היה בהם לפגוע ביכולת הנאשם להתגונן במשפטו, או שנגרם לו עיוות דין. כן צדק בית משפט קמא בקובעו ובנמקו מדוע דחה כלא אמינות או כלא אפשריות, את עדויות הנאשם וחברו ששהה עמו ברכב עובר לתאונה, או עדת ההגנה אשר מחמת התרגשותה כנראה מארוע התאונה, הבחינה באופנוע מרחף באויר בגובה רב, עדויות אלו נבחנו ע"י הערכאה הדיונית ואין מקום להתערב בהערכתה את אותן עדויות. 6. המערער יצא ממפרץ החניה וביצע פניה שמאלה. כשעשה כן, יכול היה להבחין באופנוע (שאכן רוכבו התרשל במהירות נהיגתו). לו עשה המוטל עליו כנהג מן היישוב התאונה היתה נמנעת. משהתרשל המערער צריך ויכול היה לצפות את רשלנותו, אפילו נניח שהיא רשלנות גבוהה, של רוכב האופנוע. רשלנותו של האחרון אינה מנתקת את הקשר הסיבתי שבין קרות התאונה ותוצאותיה הקשות, לבין התנהגותו הרשלנית של המערער באי מתן זכות קדימה למנוח. לפיכך אני מציע לדחות את הערעור לעניין ההרשעה בדין. 7. משנהרג אדם, בחור צעיר בדמי ימיו, בתאונת דרכים, שהנאשם הוא בין גורמיה וגרם הוא בכך לתוצאה הקשה, העונש שנגזר עליו, עונש הפסילה המינימלי על פי דין, מאסר מותנה בלבד וקנס מתון, הוא עונש קל, אולי אף קל מדי, גם בהתחשב ברשלנות התורמת של הקורבן ולכן אין מנוס אלא לדחות אף חלק זה של הערעור. ר' בן יוסף, שופט השופט ז' המר: אני מסכים לתוצאה. ז' המר, שופט השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד: אני מסכימה לתוצאה. ד' ברלינר, שופטת - סג"נ אב"ד לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתו של השופט בן יוסף, לדחות את הערעור. משפט תעבורהתאונת דרכיםפניית פרסה