ערעור על זיכוי תעבורה

פסק דין בפניי ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בעכו (להלן: "בימ"ש קמא"). פסק הדין ניתן ביום 29.11.07 על ידי כב' השופט י. בכר בתיק פל' 1103/04. המשיב זוכה ועל כך מלינה המערערת. נגד המשיב הוגש כתב אישום בו ייחסה לו המערערת עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, עבירה על סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. בעובדות כתב האישום נטען כי המשיב נהג ביום 29.06.04 בשעה 04:45 ברכב פרטי בכביש 864 (צומת חוסן). המשיב נהג ברכב על אף שהודע לו ביום 28.03.04 כי הוא נפסל, בהעדרו, מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 3 חודשים בתיק 2955/04 (בית משפט לתעבורה בעכו), בהתאם לפסק דין שניתן ביום 15.03.04. המשיב לא הפקיד את רישיונו. המשיב כפר בעובדות כתב האישום ובימ"ש קמא שמע ראיות הצדדים. טענתו הבסיסית של המשיב הייתה שאינו יודע קרוא וכתוב בעברית ובערבית, פרט לקריאת מספרים וחתימה על מסמכים. הוא מודה בקבלת פסק הדין של בימ"ש קמא, אותו מסר לאשתו, שקראה אותו והסבירה לו את תוכנו, כפי שנהגה לעשות לגבי המכתבים שנשלחו אליו. המשיב טען כי אשתו הסבירה לו שהוא נדון לקנס בסך 700 ₪ ותו לא. היא לא הזכירה דבר ביחס לפסילה. המשיב ואשתו העידו בפני בימ"ש קמא שנתן בגרסתם אמון ועקב זאת, זיכה אותו בדין. המערערת טוענת כי בימ"ש קמא טעה כשזיכה את המשיב על סמך עדותו, שנתמכה בעדות אשתו. המדובר בעדים שיש להם עניין בתוצאות ההליך המשפטי. כאשר המשיב הודה בקבלת ההודעה על גזר הדין, הרי שהוא מוחזק כמי שידע את תוכנו. היה על בימ"ש קמא לבחון את העניין מהאספקט של טעות במצב משפטי. יש לראות בגזר הדין כמצב משפטי של המשיב ומשהוכח כי גזר הדין התקבל לידיו, קמה חזקה שבדין שקובעת כי המשיב ידע את תוכנו, אלא אם כן, התקיימו בו תנאי תחולת הסייג שבסעיף 34י"ט לחוק העונשין, סייג שאינו קיים במקרה דנן, לטענת המערערת. המערערת מנסה ללמוד על דרך ההיקש מהקביעה ברע"פ 2514/92 מדינת ישראל נגד מרדכי רחמים, שם נקבע בנסיבות בהן פסק הדין הפוסל את הנאשם מלנהוג, נשלח לכתובתו הידועה בבית אביו. כתובת שהוא עזב אותה. בפס"ד זה ערעור המדינה התקבל, תוך שביהמ"ש העליון קובע: "קיומה של ידיעה יכולה להיות מוסקת מהודייה מפורשת של הנוגע בדבר או מעדותו הישירה של מי שהשמיע דבר נשוא הידיעה באוזני הנאשם, אולם יכול גם והיא תלמד מן המסקנה ההגיונית העולה בתוך מערכת הנסיבות העובדתית. בחינה זו אין בסעיף 67 הנ"ל כדי לגרוע מן הסמכות הכללית של בית המשפט להסיק דבר קיומה של ידיעה או דבר קיומה הסמוי של כוונה בליבו של העבריין, מתוך מכלול העובדות שהוכחו בביהמ"ש. לשון אחרת, ניתן להסיק מן הנסיבות דבר קיומה של ידיעה אף אם הנאשם טוען כי לא ידע. כדי שפלוני ידע על פסק דין של פסילה, יש להודיע לו על כך בעת המשפט או אם נעדר מן הדיון, על ידי המצאת פסק הדין, שהרי בית המשפט רשאי להסיק כי פלוני מודע לתוכנה של הידיעה בכתב שנמסרה לו. אינני מתעלם מכך שהחוק מדבר על "מי שהודע לו" ולא על "מי שהומצא לו". אולם "הודעה" איננה חד צורתית. מקובל בכל תחומי המשפט כי הודעה איננה לובשת אך ורק צורת השמעת הדברים בעל פה באוזני הנוגע בדבר אלא כי אשר תקופתן איננה נופלת מתקופתה של השמעת הדברים בעל פה ניתן למסור גם הודעות בכתב. הודעה בכתב נעשית בדרך ההמצאה של הודעה הכתובה הקבועה בדין, וגם ההגיון ונסיון החיים אינם מכירים חלופה אחרת לביצועה של הודעה בכתב. מי שמנתק לחלוטין את הקשר, העולה מן החוק החרות ומן ההגיון, בין המצאת מסמך ובו הודעה, לבין הידיעה הדרושה לצרכי סעיף 67 הנ"ל, מבקש ליצור נסיבות מיוחדות במינן, לפיהן קיימת רק דרך אחרת להביא לידיעת פלוני עובדה החייבת להיות בידיעתו וזוהי דרך ההודעה האישית בעל פה. סברה זאת אינה נתמכת בחוק ואינה מתיישבת עם ההגיון. יש לקבל שיכולה להיות מסירת הודעה בכתב. כמובן שאין אפשרות להבטיח כי בעת מסירת הודעה בכתב במקום מגורים יהיה הנמען תמיד נוכח, ולכן יצר המחוקק את האפשרות המשפטית להמציא הודעות על ידי מסירה לבני משפחה מסויימים עימם מתגורר הנמען, בהקימו בכך חזקה (הנתמכת בנסיון החיים ובהגיון) שאותם בני משפחה יעבירו את דבר הידיעה לנמען". (ההדגשה לא במקור) המערערת טוענת כי מעדות אשתו של המשיב, עולה כי בעבר הקריאה לו מכתב שהתברר שהסבריה לא היו מדויקים, חרף זאת הוא סמך עליה ובכך טעה המערער כשסמך על הסבריה בלבד, בעניין זה. עוד טענה המערערת, כי עיון בגזר הדין מראה כי בנוסף לקנס על סך 700 ₪ נרשמו בכתב יד גם כן מספרים נוספים, תוך סימונים באיקסים בעמודה הדנה בפסילה בפועל ובפסילה על תנאי. העדה נתבקשה וקראה, אם כי עם קשיים, את גזר הדין בפניי בימ"ש קמא (ראה את דברי ב"כ המשיב בעמ' 5 החל מש' 5, בעיקר בש' 7 ועד ש' 8). לדעת המערערת, הגם שאשתו של המשיב, הקריאה באופן סליקטיבי את ת/6 (גזר הדין), הרי אין בכך כדי לבסס את הקביעה שהוא לא ידע שנפסל מלהחזיק רישיון נהיגה ומלנהוג ברכב מנועי. עוד טענה המערערת כי די בכך, שהיא הוכיחה שפסק הדין הגיע לידיו של המשיב ולא היה כל מקום להסתמך על אשתו, אשר ידיעתה את השפה העברית מוגבלת ומכאן, שהיה עליו לפנות בעניין זה לאדם או לרשות אחרת ולברר את מהות המסמך שהגיע לידיו, עד תום. לשיטת המערערת, זיכוי כפי שנקבע בבימ"ש קמא דינו להתבטל, כי הרי טענה זו ששימשה הגנה עלולה לפגוע קשות באינטרס הציבורי ובהגנתו. המדובר בעדות שיתקשו להפריך אותה ולהתמודד איתה ותהווה פתח להתפרצות תופעה מסוג זה, שכל מי שנפסל וקיבל את גזר הדין לידיו, ימצא טוען טענות מהסוג שהעלה המשיב. המשיב טוען כי דין הערעור להדחות. המדובר בקביעות עובדתיות, שאין זו דרכו של בית משפט שלערעור להתערב בהן. בימ"ש קמא האמין למשיב ולעדה מטעמו וקבע עובדתית כי המשיב לא ידע שנפסל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה ומכאן שזיכויו בדין, הגם שקיבל את גזר הדין. ב"כ המשיב הפנה להלכה שנקבעה בע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עז' המנוחה בתיה ממו ז"ל, (2007) ובה קבע כב' השופט ריבלין (המשנה לנשיאה), בצורה חד משמעית, שיש להשוות לעניין הנהיגה בזמן פסילה את הדין האזרחי לדין הפלילי והדגיש את החובה שדבר הפסילה יובא לידיעת הנאשם ושלל את האפשרות להחיל ידיעה על מי שלא דאג לבדוק ולברר, כטענת הסנגור. עוד טען ב"כ המשיב כי אין לקבל את הטענה שעלול להיווצר סחף של טענות מסוג זה וגם אם תהיה תופעה כזו, אינה יכולה להוות עילה ובסיס לקבלת הערעור וביטול הכרעת הדין. עוד הפנה הסנגור לאמור בפסק הדין בע"פ 2676/01 מחוזי חיפה, שבו גם כן זוכה הנהג משום שלא היה מודע להטלת עונש נוסף ובית המשפט המחוזי לא התערב בפסק דינו של בימ"ש קמא. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בהכרעת הדין של בימ"ש קמא, לרבות ההכרעה שבה המשיב נפסל מלהחזיק ולקבל רישיון נהיגה למשך 3 חודשים (ת/6) ושמעתי את טענות הצדדים, מצאתי כי המדובר במחצית עמוד כשבשורה הראשונה של גזר הדין, סומנה באיקס העמודה הקובעת את גובה הקנס בסך 700 ₪, מתחת לעמודה זו מסומנת גם העמודה הפוסלת את המשיב מלקבל ולהחזיק רישיון נהיגה, כאשר בחלק הרלוונטי נרשמה בכתב יד הספרה "3" ואחריה המלה "חודשים" ולאחר מכן סומנה גם כן העמודה הסמוכה והקובעת את עונש הפסילה המותנה ובמקום הרלוונטי נרשמה, גם כן, בכתב יד, הספרה "3" ובהמשך המילה "שנתיים". אמנם, בימ"ש קמא האמין למשיב ולעדה מטעמו שהיא לא קראה לו את המשך גזר הדין, חרף זאת שעיון בגזר הדין מראה באופן בולט שהוטלו עונשים נוספים ואכן המדובר בקביעה עובדתית, אך כידוע, הלכה היא כי ביהמ"ש שלערעור איננו מתערב בממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מהעדים באופן ישיר ובלתי אמצעי, אלא במקרים חריגים בהם מסקנותיה של הערכאה הדיונית מופרכות על פניהן, לוקות בטעויות גסות, או מתעלמות מגורמים רלוונטיים שהיו עשויים לשנות את התוצאה. ראה: ע"פ 8332/05 יצחק איסקוב נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2007); ע"פ 685/05 שליו דרעי נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2007); רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל, לא פורסם (8.8.2007) ורע"פ 10541/07 מקס קימה נגד מדינת ישראל (פורסם באתר בתי המשפט), חזר בית המשפט העליון (כב' השופט ס. גובראן) על ההלכה הידועה באומרו " כידוע, הלכה היא כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים ראו ע"פ 111/99 שוורץ נגד מדינת ישראל פ"ד נד (3) 769, 780 (2000), ע"פ 190/82 מרקוס נגד מדינת ישראל פ"ד לז (1) 225, 234 (1983)." כאמור על בית המשפט לבחון באם במקרה דנן יש לראותו כחריג ולהחיל עליו את ההלכה שמחייבת התערבות גם בממצאים עובדתיים, כאשר הקביעות של בימ"ש קמא אינן יכולות לעמוד במבחן ההיגיון והסבירות של כל מי שצופה מהצד ובעיקר האם התוצאה אליה הגיע בימ"ש קמא, משתלבת עם מטרות החקיקה ותכליתה? עוד נאמר בהקשר לסוגיה זו כי בית המשפט יתערב בממצאים עובדתיים: " [.......] רק במקרים חריגים תסטה ערכאת ערעור מכלל זה של אי התערבות, וזאת כאשר טעותה של הערכאה הדיונית היא מהותית ובולטת עד כדי איון העדיפות המוקנית לערכאה הראשונה. מקרה חריג שכזה עשוי להתרחש מקום שהגרסה שאומצה מופרכת על פניה ואינה מתקבלת על הדעת, מקום שממצאיה של הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון ולא הערכת מהימנות, או כאשר קביעותיה של הערכאה הדיונית אינן מושתתות על תשתית ראייתית שהוצגה במשפט ( ע"פ 9352/99 יומטוביאן נגד מדינת ישראל, פד"י נד(4) 632, 645-646, ע"פ 4176/00 פלוני נגד מדינת ישראל, פד"י נח(3) 636, 641 (2003)." ראו גם ע"פ 6973/06 הייב נגד מדינת ישראל, (2007)." - ע"פ 425/07 פלוני נ' מדינת ישראל, (2007). לי נראה כי בימ"ש קמא טעה עת נתן אימון בגרסת המשיב ואשתו. אין זה מתקבל על הדעת שמי שקורא את גזר הדן [שכאמור כל כולו כתוב על פני חצי עמוד ואף פחות], יקרא רק את השורה הראשונה בלבד ויעצור. טבעי הדבר שמי שמקבל מסמך ומעיין בו, לפי בקשת הנמען, יעיין בו היטב ויסביר את תוכנו כדבעי. סתירת הנחת יסוד זו, מחייבת שכנוע ברמה גבוה מאוד וכאשר הקורא והנמען הם בני זוג, המעוניינים בתוצאות ההליך המשפטי. עוד יש לומר כי שגה בימ"ש קמא כאשר ביסס את הכרעתו אך ורק על האמון שנתן בגרסת המשיב ואשתו, שהינם צד מעוניין בתוצאות ההליך המשפטי וכי אין בכך כדי לסתור את החזקה הנובעת מקבלת גזר הדין, שיוצרת חזקה של ידיעת תוכן המסמך, ובענייננו ידיעה על תוצאות ההליך המשפטי אנו מוצאים בעובדה שהקנס שולם. כל אלה מעצימים את רמתן ואופיין של הראיות הסותרות שהיה על המשיב להביא. טענת המשיב ואשתו היא טענה שהמערערת תתקשה בהפרכתה. המדובר בעדות סובייקטיבית שלא ניתן לבחון אותה בדרך אובייקטיבית ובכלים רגילים ובעיקר לא ניתן לבחון אותה על פי ההתרשמות בלבד. טענות מסוג זה, יש לבחון על פי ניסיון החיים שכולל בחובו את ההיגיון והשכל הישר. מבחנים אלו מובילים למסקנה אליה הגעתי ושלפיה בימ"ש קמא שגה עת נתן אימון מלא בגרסת המשיב ואשתו, שאינם עדים אובייקטיביים וניטרליים. עיינתי בפסק הדין של ביהמ"ש העליון שניתן בע"א 11924/05. פסק דין זה עוסק בסוגיה אחרת, שאינה דומה לסוגיה שבפנינו, שכן באותו מקרה לא נשלחה בדואר הודעה כתובה על הפסילה. ומשב"כ המשיב הפנה לפסיקה אזרחית אלך בדרכו ואפנה לע"א 779/87 נח בליט נגד בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד מד(3) 304, שבו הפנה בימ"ש עליון להלכה שנקבעה בע"א 413/79, שם נקבע כי: " [....] למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהותית בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים." ובעקבות הלכה זו הלך בימ"ש עליון בפס"ד בליט הנ"ל וקבע: "[....] עיון במבואה יעלה, שהיא מגלמת בתוכה שני יסודות עיקריים: הטענה לא תעמוד למי שאינו טורח לקרוא ולהבין את תוכנו של המסמך שעליו הוא חתם, הטענה לא תעמוד למי שמודע לטיבו של המסמך שעליו הוא חתם." אם זו הגישה במשפט האזרחי הרי שהגישה בהליך הפלילי מחייבת הקפדה נוספת והנחת הבסיס העובדתי לטענת הגנה משפטית, אשר נקבעה בדין. אציין, כי פסק הדין שפסל את המשיב מלנהוג למשך 3 חודשים, נרשם על טופס סטנדרטי שדן בעניינם של נאשמים בבית המשפט לתעבורה, אשר לא מתייצבים לדיון. גזר הדין עצמו נמצא בתחתית העמוד וכל מי שמביט בו יכול להבחין ברישומים ובתוספות שנעשו בכתב יד, הן ביחס לקנס והן ביחס לפסילות. מהות המסמך וצורתו לא יכלו להביא למצב בו הקורא יקרא אך ורק אותה שורה שקבעה את הקנס ולא יוכל להבחין בהמשך הצמוד לאותו חלק של גזר הדין שבו נקבעו עונשי הפסילה השונים. לכן אין לומר, כי גרסאות המשיב ואשתו הגיוניות וסבירות וגם אם נותנים בהן אימון מלא אינן יכולות להתלבש על אחת ההגנות שבדין. היה על המשיב לפנות לגורם המוסמך ובענייננו בית המשפט לתעבורה ולברר את מהות המסמך ואת העונש שהוטל עליו ומדוע הוטל עליו, ומשלא עשה כן, והסתפק בהסבריה הליקויים של אשתו, אינו יכול להלין אלא על עצמו וניתן לקבוע ברמה גבוה של וודאות כי הוא ידע את כל רכיבי העונש שהוטלו עליו. הדעת אינה סובלת שנהג שמקבל גזר דין ישב בחיבוק ידיים ויטען לחוסר הבנתו או להבנתו באופן חלקי ולקוי. מלבד הקושי להתמודד עם טענות מסוג זה, הן טענות שאינן מתקבלות על דעת האדם הסביר והשכל הישר. אין חולק כי גזר הדין הגיע לידיו של המשיב ולכן קמה חזקה שהוא ידע את תוכנו ועשה את הדרוש לעשות לשם הבנת תוכנו וקיומו של גזר הדין ומשלא עשה כן, הרי שטענתו להבנה לקויה של גזר הדין, אינה יכולה להתקבל. עוד יש לומר כי אמנם המשיב לא העלה את טענות ההגנה הקבועות בקודקס הפלילי, אך משום שעסקינן בדיני נפשות, גם אם העניין קשור בדיני תעבורה, אותן הגנות חלות על המקרה שבפני. בצדק טוענת המערערת כי היה על המשיב להוכיח אחת מטענות ההגנה הקבועות בדין, כגון טעות במצב דברים (סעיף 34יח לחוק העונשין) או טעות במצב משפטי (סעיף 34יט לחוק העונשין) וניתן להניח כי המשיב לא טען זאת משום שלא הניח את התשתית העובדתית והמשפטית להגנות אלו - בעניין זה ראה פסקה 17 מפסק הדין שניתן בע"פ 4191/05 ארנולד אלטגאוז נגד מדינת ישראל (נבו 2005) וגם בשל כך דין הערעור להתקבל. כאמור אין די בכך שבית המשפט יאמין למשיב. נדרש מהטוען טענות הגנה משפטיות או עובדתיות, לבסס זאת על הגנה שבדין. המשיב לא טען כל טענת הגנה שבדין ואין בגרסתו כדי לבסס הגנה שכזו. מכל האמור לעיל ומשום שאין חולק כי המשיב קיבל את גזר הדין וניתן לקבוע ברמה גבוה מאוד של וודאות, שידע או היה חייב לדעת את תוכנו של גזר הדין, אינו יכול להתגונן בטענת הבורות שלו בשפה העברית והשפה הערבית, כל עוד לא מיצה את האפשרויות לבירור רכיבי העונש שהוטלו עליו ובדק באופן סביר מהות ותוכן המסמך מגורם מוסמך. ניתן להניח כי הוא ידע בגין מה חויב בקנס, שאם לא כן, היה פונה לבימ"ש בבקשה לביטול חיוב זה. מכל אלה, הערותיו של בימ"ש קמא בעניין משלוח עותק גזר הדין בשפה הערבית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהכרעות דין קודמות ובעיקר בעניינו של המשיב שטען כי הוא אנאלפבית גם בשפה הערבית, לא היו מועילות וחוסמות טענותיו כפי שהעלה אותן בפניו. אשר על כן אני מקבל את הערעור ומבטל את הכרעת הדין של בימ"ש קמא ועל סמך האמור לעיל אני מרשיע את המשיב בעבירות המיוחסות לו ומחזיר את התיק לבימ"ש קמא, כדי לגזור את דינו של המשיב. משפט תעבורהערעור