להלן פסק דין בנושא עיקול רכב בגלל דוחות חנייה: פסק דין המערערת מתגוררת בחיפה. היא חוייבה בתשלום קנסות בגין שני דו"חות חנייה במקום אסור לחנייה בתחומי העיר תל אביב. דו"ח אחד מ-31.8.99 והשני מ- 2.7.00. המערערת לא שילמה את הקנסות ומשהגיעה הודעת עיקול על רכבה, היינו משהוחל בהליכי גבייה מינהלית של הקנסות פנתה, ביום 4.8.05 אל בית המשפט לענינים מקומיים בבקשה לביטול הקנסות ולהפסקת הליכי הגבייה. המערערת לא הכחישה שבמועדים הרלוונטיים הייתה בעלת כלי הרכב המצויין בדו"חות, אך כפרה בכך שאי פעם החנתה את רכבה במקומות המצוינים בדוחות. עיקר טענתה היה שהדוחות מעולם לא הומצאו לה כדרישת הדין ועל כן לעת הזאת הדוחות נעדרי תוקף ומן הראוי להפסיק את הליכי הגבייה. בית המשפט לעניינים מקומיים עיין במסמכים שהעירייה הגישה להוכחת המצאת הדוחות במועדם בדואר רשום לכתובתה של המערערת וכן עיין בתצהיר של מנהלת מחלקת חנייה ואכיפה בעירית תל אביב המבאר את נוהלי ההמצאה של דוחות והודעות תשלום קנסות בעת הרלוונטית. בעקבות זה דחה בית המשפט את הבקשה ומכאן הערעור. עיינתי בטענות המערערת, במסמכים השונים ובטיעוני התשובה מטעם עיריית תל אביב והגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור. מסקנתי נשענת על שלושה אדנים, שהן שלוש חזקות מן הדין שלא נסתרו הבנויות אחת על גב השניה: א) חזקת אחריות בעל רכב; ב) חזקת מסירה; ג) חזקת רשומה מוסדית. חזקת אחריות בעל רכב - סעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה קובע: נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן - המחזיק), או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. הואיל והרכב בבעלות המערערת הוחנה פעמיים במקום, בתל אביב, שהחנייה בו אסורה , חזקה מן הדין היא שהמערערת החנתה אותו כך. עליה להוכיח כי מישהו אחר זולתה ביצע את עבירות החנייה ברכבה. הוכחה כזאת לא באה. חזקת מסירה - תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מורה: בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן. הווה אומר בהנחה - שממשותה תתברר להלן - שנשלחה למערערת הודעות בדואר רשום ובהן דרישת תשלום הקנסות, היא מוחזקת כאילו הומצאו לה ההודעות כדין. היא לא סתרה את ההודעות; היינו, לא הוכיחה שלא קיבלה אותן וממילא חזקת המסירה נותרה על מכונה. חזקת רשומה מוסדית - העירייה הוכיחה את המצאת דרישות תשלום הקנסות באמצעות "רשומה מוסדית". "רשומה מוסדית" כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הראיות היא: " מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד". עיריית תל אביב, כרשות מקומית היא "מוסד" (ראו הגדרת "מוסד" בסעיף 35 לפקודה). העירייה המציאה לבית משפט קמא מספר פלטי מחשב, העונים להגדרת "פלט" (ראו סעיף 35 לפקודה). בין פלטי המחשב מצויים גם "דו"ח מוביל" ו-"היסטורית מצבים". הדוח המוביל מתאר את הדוחות (מספריהם, ערכם הכספי, מספר הרכב הרלוונטי, שם בעל הרכב, מספר תעודת הזהות שלו וכתובתו). היסטורית המצבים מתייחסת למספר דו"ח מסוים (בענייננו מספר דו"ח מן הדוחות שנערכו ביחס לרכבה של המערערת) ואומרת כי הודעת תשלום הקנס ביחס לאותו דו"ח הוחזרה מן הדואר כדואר ש"לא נדרש" (אחד משני פלטי היסטוריית מצבים כולל את מס' תעודת הזהות של המערערת. בפלט השני נתון זה אינו מצוי. אולם אין לכך משמעות שכן ה"קישור" בין פלט "דו"ח מוביל" לבין פלט "היסטוריית מצבים" הוא באמצעות מספר הדו"ח המצוי בשניהם). על זה נוסף תצהיר מנהלת מחלקת האכיפה האומר כי כל ההודעות לתשלום קנסות נשלחות בדואר רשום ולפיכך הציון בפלט "היסטוריית מצבים" שדו"ח מסוים הוחזר מן הדואר כ"לא נדרש" מתייחס לדואר רשום שהנמען לא נטל אותו מבית הדואר (גם בלי התצהיר מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה הוא שדואר ש"לא נדרש" הוא "דואר רשום". אין לך דואר שאינו "רשום" שהוא צריך "דרישה" ושהוא מוחזר בשל העדר דרישה. דואר שאינו רשום מוכנס לתיבת הדואר של הנמען או נעלם בדרך כל שהיא ואין איש היכול לעקוב אחר מוצאו ומובאו). פלטי המחשב הללו נערכים בעיריית תל אביב במהלך פעולתה הרגילה של העירייה ומכאן שהם "רשומה מוסדית". על רשומה כזאת חלה החזקה הקבועה בסעיף 36(א) לפקודת הראיות לאמור: "רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי..." (ההדגשה שלי). מכאן מתבקש שפלטי המחשב הללו כ"רשומה מוסדית" הם ראיה המוכיחה את תוכנה; היינו שהודעות הקנס של המערערת הומצאו לה בדואר רשום והוחזרו משום שלא נדרשו בידי הנמען. גם את תוכנה של "רשומה מוסדית" ניתן לסתור (להזים) והוא על דרך של דרישת הצד שהרשומה פועלת נגדו להזמין עדים רלוונטיים לחקירה נגדית שתכליתה להזים את הרשומה (סעיף 36(ד) לפקודת הראיות). גם מהלך מזים כזה לא נעשה בענייננו. אמור מעתה. דוחות לתשלום קנס בגין החניית רכב שלא כדין הוצאו על רכב הרשום על שם המערערת. בהתאם ל"חזקת בעל רכב" המערערת היא הנהג שהחנה את הרכב שלא כדין. "רשומה מוסדית" מוכיחה כי הודעות תשלום הקנס נשלחו בדואר רשום אל המערערת ומכוחה של "חזקת מסירה" מוחזקת המערערת כאילו הומצאה לה הודעת הדואר הרשום. על כן, מאחר שהקנסות לא שולמו מותרת העירייה בנקיטת הליכי גבייה מנהלית של קנסות אלה. בא כוח המערערת טען שה"קונסטרוקציה" הנשענת על מערכת הפלטים הללו תלויה על בלימה ובתי המשפט כבר נתנו דעתם לכך ופסלוה להיות הוכחה מספקת להמצאה בדואר רשום. לאישוש טענתו המציא בא כוח המערערת שני פסקי דין; האחד הוא החלטה של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' סגנית הנשיא דליה גנות) ב-ה"פ 146/06 סביון נ' עיריית רחובות והשני הוא פסק דין של בית המשפט העליון שניתן בבג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל אביב פ"ד נב(2) 542. פסק הדין של בית המשפט העליון אינו תורם לענייננו דבר. זה פסק דין חשוב מאד בסוגיית התיישנותם של קנסות. שאלה זו אינה מצויה על מדוכת הדיון בערעור זה. אחד השופטים (כב' השופט מצא) העיר בחוות דעתו כי לא היה צורך להידרש לסוגיית המשפט שם אילו התברר כי מעת לעת הומצאו לעותר דרישות חוזרות לתשלום הקנסות (המצאת דרישה כזאת מפסיקה את "מרוץ" ההתיישנות). המשיבה שם (עיריית תל אביב) אמנם טענה כי הומצאו דרישות חוזרות לתשלום קנסות אלא שהעותר טען כי לא קיבל אותן והשופט מצא סבר שעל העירייה היה להשיב לטענת העותר תשובה מפורטת יותר מזו שנכללה בתצהירה והתשובה שניתנה אינה מספקת. איננו יודעים מה הייתה תשובת העירייה שם ועל מה נשענה התשובה. על כן לא ניתן להסיק כל מסקנה מהערת השופט מצא, שהיא כשלעצמה, הערת אגב מובהקת. החלק הרלוונטי של החלטת בית משפט השלום הוא כהאי לישנא: העירייה טוענת כי שלחה לסביון הודעה בדבר הקנס בשנת 2000, אלא שמדובר באמירה סתמית אשר לא אומתה בראיה כלשהיא. מאידך, מכחיש סביון קבלת הודעות כלשהן מאת העירייה, ודומני כי לא אטעה אם אקבע כי הנטל להוכיח את המצאת ההודעות לסביון בדואר רשום, מוטל על העירייה, אשר לא הרימה נטל זה, ודוק: העירייה יכולה היתה לצרף אישור על משלוח דואר רשום לסביון, אולם נמנעה מלעשות כן, ומשכך אין לקבל את טענתה בדבר המצאת ההודעות לסביון. אמנם העירייה צרפה לבקשתה פלט מחשב של "רשימת דברי דואר רשומים (לפי מס. דו"ח) שנמסרו למשלוח", אולם אין ברשימת דברי דואר "שנמסרו למשלוח" משום ראייה למשלוחם בפועל, וכאמור, העירייה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח משלוח ההודעות לסביון. (ראה בג"צ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד נב(2) 542). השקפתי אינה מצויה בסתירה לגישת כב' השופטת גנות. ה"רשומה המוסדית" ששכנעה אותי בדבר ביצוע המצאה כדין בדואר רשום ("דו"ח מוביל" בצירוף "היסטוריית מצבים") אינה אותה "רשומה מוסדית" ("רשימת דברי דואר שנמסרו למשלוח") שלא הניחה את דעת השופטת. שהרי "רשימת דברי הדואר שנמסרו למשלוח" מוכיחה את אמיתות תוכנה לאמור שדברי דואר מסוימים נמסרו למשלוח אך אין היא מוכיחה את שליחתם. גם בענייננו הציגה העירייה את הרשומה הנזכרת אולם עיניכם הרואות כי בחוות דעתי שלמעלה מכאן לא הסתמכתי ולא הזכרתי רשומה זו. חוות דעתי נשענת על רשומות מוסדיות אחרות שתוכנן אינו מוכיח רק "מסירה למשלוח" אלא גם מוכיח "משלוח" ו"החזרת המשלוח בהעדר דרישה". שאלה אחרת טרדה מעט את דעתי. עיון בהחלטת השופט קמא שהיא נושא הערעור, מראה שהתהליך הדיוני בבית משפט השלום היה בן שלושה שלבים. בשלב ראשון הגישה המערערת בקשה לביטול הקנסות ובקשתה הופנתה לתגובת העירייה בכתב. בשלב שני נמסרה תגובת העירייה לבית המשפט בלי להמציאה לעיון המערערת. בשלב השלישי נתנה החלטת בית המשפט המבססת עצמה, בעיקר, על תגובת העירייה ובאורח מעורר תמיהה הפיסקה הראשונה של ההחלטה היא: "לשלוח העתק מתגובת התביעה אל המבקשת" (מכאן ברור שבית המשפט ידע שתגובת העירייה לא הומצאה למערערת ושההחלטה בבקשת המערערת ניתנת על בסיס תגובה שהועברה "מאחורי גבה" של המערערת). דעתי היא שתהליך זה משקף סדרי דין לקויים. בוודאי שההוראה להעביר את תגובת התביעה למבקשת, לאחר מעשה [נתינת ההחלטה], משוללת טעם. מן הראוי היה להעביר את התגובה קודם למתן ההחלטה ולהניח בידי המבקשת לכל הפחות שהות לפנות לבית המשפט בבקשה לאפשר לה להגיב לתגובה. שיטתנו היא הרי אדוורסרית (לעומתית) ומשהציגה התביעה את ה"וורסיה" שלה צריך היה להניח אפשרות למבקשת להציג את ה-"אד-וורסייה", הוא האידך גיסא. יתר על כן. אילו קיבל בא כוח המבקשת (המערערת) את תגובת התביעה ואילו ניתח את הדברים כהלכה יכול להיות שהיה מבקש לנצל את זכותו להזמין עדים להזמת תוכן הרשומה המוסדית. האם הליקוי הזה מצדיק את קבלת הערעור? אני סבור שהמענה לכך שלילי. הליקוי שבהליך לא גרם לעיוות דין (סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי). כל כך מפני שלמערערת ניתנה אפשרות להציג, בערעור זה, את כל מערך טענות התגובה שלה לתיזה של העירייה. כלומר היא השלימה את החסר או יכלה להשלים את החסר בטיעון לפני. אכן חקירת עדים (למטרת הזמה בהתאם להוראת סעיף 36(ד) לפקודת הראיות) במסגרת ערעור היא הליך לא שגרתי ולא מקובל, אולם לא זו בלבד שבא כוח המערערת לא ביקש את הדבר אלא אף גם זו שגישה מציאותית (ריאלית) תאמר שהזמת תוכנה של הרשומה המוסדית באמצעות עדויות היא, בנסיבות העניין בלתי אפשרית. סיכומו של דבר הוא שאני דוחה את הערעור. אעיר, בשולי הדברים, שבשעה שהוגשה הבקשה לביטול הקנסות לבית משפט קמא הורה בית המשפט על עיכוב הליכי הגבייה המנהלית. אני מניח שעיכוב הליכי הגבייה מתקיים עד היום. משניתן פסק דין זה נפתחת הדרך לחידוש הליכי הגביה אלא שלדעתי ההליכים צריכים להמשיך - במונחים של ערך חוב הקנס והפיגורים מן הנקודה שבה נפסקו. לשון אחר הגבייה צריכה להיות של הקנס ותוספת הפיגור כערכם ביום עיכוב ההליכים, בלי צבירת תוספות פיגור מאז ועד היום. רכבמשפט תעבורהעיקולחניהדוח חניה