גזר דין בקליפת אגוז - מה צריך להיות דינו של מי שנמלט משוטרים? (והתשובה - אין מנוס ממאסר בפועל) 1. השאלה שלפנינו פשוטה היא. מה דינו של נהג שנמלט משוטרים ועקב כך התנהל אחריו מרדף משטרתי עד לעצירתו? 2. והתשובה היא כי אין מנוס ממאסר בפועל. מן ההכרח שייצא מבתי המשפט מסר ברור, תקיף, צלול וחד משמעי לכל נהג ונהגת. נהג שנמלט משוטרים, אחת דינו לכלא. הסיבה המרכזית לתגובה קשה זו היא הצורך בהגנה על הציבור. מרדף משטרתי הוא מסוכן לא רק לנהג הנמלט מהשוטרים אלא גם לעוברי אורח תמימים שלא חטאו ודבר אין להם עם המרדף, ועל בתי המשפט להגן עליהם. והכל כפי שנפרט. המקרה שלפנינו 3. הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה של אי ציות לאות עצור, עבירה לפי סעיף 23(א)(2) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961 (להלן: "התקנות"). כן הורשע בעבירות על תקנות 64(3) (אי מתן זכות קדימה) ו- 22(א) (אי ציות לתמרור). וכן הורשע בעבירה של נהיגה ברכב ללא רישיון לרכב תקף, עבירה לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה התשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה"). 4. עיקרי העובדות פשוטים הם. על פי גרסת המשטרה, בתאריך 14.8.08 בשעה 15:01 רכב הנאשם על קטנוע מסוג "פאן יאנג" ברח' דולצ'ין בירושלים. הנאשם נתבקש לעצור לצורך בדיקה שגרתית ולגשת לשוטר הנמצא מהנאשם במרחק כ- 2 מטרים ממנו. לפתע הנאשם החל לנהוג במהירות גבוהה לכיוון שכונת גבעת משואה בניסיון לברוח מהשוטר. על אף שהשוטר אותת לו לעצור הנאשם המשיך לנסוע לכיוון רח' האביבית תוך כך שהוא לא מציית לתמרור עצור שהיה במקום ונכנס לצומת במהירות גבוהה עד כדי כך שכמעט התנגש ברכב אחר. בהמשך נסע ברח' האביבית בכביש חד סיטרי בניגוד לכיוון התנועה ואף כמעט נפגע מרכב אחר. הנאשם חזר לרח' דולצ'ין ולאחר מכן לרח' האביבית וכמעט פגע ברכב משטרתי. 5. לאחר התחקור והבדיקה התברר כי לנאשם לא היה רישיון רכב תקף וזו הסיבה שברח על קטנועו. הנאשם הודה במקום בפני השוטרים ואף לפני הודה. 6. התביעה ביקשה עונש מאסר בפועל תוך שהיא מדגישה את העובדה כי הנאשם התנהג באופן מסוכן להפליא ויש להרתיע אחרים כמותו. 7. נציין כי למרות שהנאשם הודה בעבירות, טענתו לפני הייתה כי המשטרה הגזימה בתיאור האירוע. הסניגור הסביר כי הנאשם איבד את עשתונותיו לרגע ועקב "טעות רגעית" זו אכן נמלט מהשוטרים אך בסופו של דבר נעצר. 8. לצורך דיון בעונש ההולם במקרה שלפנינו, נדון תחילה בסכנה של מרדף משטרתי ובמדיניות הענישה הראויה לעבירות מעין אלו, ואח"כ ננסה להשליך מהעיקרון הכללי על הנאשם שבפנינו. הבעיתיות המוכרת במרדף משטרתי 9. מחקרים בחו"ל הוכיחו כי ישנו סיכון רב במרדפים וניתן כמה דוגמאות משלל הדוגמאות הקיימות. בדו"ח השנתי של משטרת פנסילבניה שבארה"ב בשנת 2003, 31.86% מהמרדפים הסתיימו בתאונות, כשמחצית מהתאונות היו של הרכב הנמלט. מחקר שפרסם משרד המשפטים האמריקאי בשנת 1997 שהתבסס על נתונים משלוש מדינות בארה"ב (פלורידה, נברסקה ודרום קרולינה) הצביע על כך ששכיחות התאונות קשורה בין השאר לביצוע המרדף באזור עירוני (לא כפרי) ולמספר הרכבים הרודפים. במיאמי, הראה המחקר כי 41% מהמרדפים נסתיימו בנפגעים. באומהה, הראה המחקר כי ב- 40% מהמרדפים נגרם נזק לרכוש. ככלל ניתן לומר שאחוז גבוה של המרדפים מסתיים בתאונת דרכים ולדאבוננו לעיתים גם בתאונה קטלנית. המחקר המדעי בנקודה זו הוא חד משמעי. שאלת המדיניות - לרדוף או לא לרדוף? ומה צריכה להיות מדינות הענישה כלפי נהגים נמלטים? 10. סיכון זה של המרדפים, מביא בהכרח לבדיקה של המדיניות הנוהגת לגבי מרדפים משטרתיים. ישנן מחלקות משטרה בארה"ב המדגישות נהלי המרדף מפורטים המכילים בין היתר פירוט אחריות של אחראי המרדף שמנהל את האירוע, דיווחים להפקת לקחים ועוד. ישנן גם כאלו המנסות להמעיט במרדפים אלו. אולם כאן נכנס הציבור לדילמה ללא פתרון. 11. אם תחל המשטרה במרדף בכל מקרה בו נמלט ממנה אדם או נהג, ישנו חשש לסיכון בעצם המרדף עצמו. אולם אם לא ייעשו מרדפים כאלו, ישנו חשש כי נהגים עבריינים היודעים זאת ינסו להימלט. 12. אין פתרון מפורש לבעיה זו. כמו תמיד יש למצוא איזון בין הסיכון המיידי שבעריכת מרדף, לבין הסיכון שבאי ביצועו. דומה שיקשה לתת תשובה חד משמעית והנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה צריכות להכריע. הנטייה האנושית לברוח בעת צרה והצורך להילחם נגדה 13. נקודה נוספת צריכים אנו לזכור. ישנה נטייה אנושית טבעית לברוח בעת צרה. היינו מעיזים אפילו לומר כי האינסטינקט הטבעי הוא להרים רגליים ולברוח מהמקום. תוך תקווה שבריחה מהבעיה תפתור את הבעיה לבורח. דווקא בשל מגמה זו, צריכה התגובה להיות קשה. קרי, מן הראוי הוא ששום נהג לא יהרהר אפילו על אפשרות זו של בריחה. יש הכרח ליצור אווירה שבה יהיה ברור לכל נהג/ת כי הדבר החמור ביותר מבחינת החוק והציבור הוא להימלט מהמקום או אפילו לנסות להימלט. החומרה היתירה של נהגי אופנועים נמלטים 14. לכך יש להוסיף שהנאשם נהג בקטנוע. כידוע, קשה הרבה יותר לעצור כלי רכב דו-גלגליים. אלו זריזים, מהירים, וקלי תמרון יחסית לכלי רכב רגילים. בית המשפט יושב בתוך עמו ומודע היטב היטב לכך כי ישנם נהגי אופנועים המנצלים יתרון זה לרעה. דווקא אולי בכלי רכב מסוג זה יש להחמיר. ושוב, כדי למנוע מנהגים את הפיתוי לברוח. מהי לכן מדיניות הענישה הנכונה כלפי עבירה זו? 15. מכל אלה עולה מסקנה אחת. מדיניות הענישה צריכה להיות קשה כלפי נהגים נמלטים, וזאת לא רק משום כבודם של השוטרים כמייצגי הציבור (נימוק שגם בו אין לזלזל). יש צורך במדיניות נוקשה בעיקר בשל הסיכון הבטיחותי החמור שכל מרדף משטרתי גורם. מי שנמלט ברכבו וגורם לניידות לרדוף אחריו מסכן את חיי הזולת, כפשוטו. 16. העולה מכך הוא שיש להחמיר במקרים בהם נמלטו נהגים משוטרים וגרמו למרדפים משטרתיים אחריהם. נוסיף עוד כי לאור התגברותם של מקרי בריחה לאחרונה, מתגבר הצורך בהחמרה מעין זו. סעיף החוק שבו הואשם הנאשם 17. בא כוח הנאשם טען כי הנאשם הואשם בעבירה של אי ציות לשוטר וכן במספר עבירות תעבורה, ועל כן אין זה המקום להחמיר עימו. לשיטתו, עצם העובדה כי הואשם בעבירה של אי ציות לשוטר ולא בעבירה החמורה יותר של נהיגה נמהרת (סעיף 338 לחוק העונשין) מהווה הוכחה לכך שאין מדובר בעבירה חמורה. אינני יכול לקבל זאת שכן סעיף העבירה איננו בהכרח קובע את תוכנה. 18. טענה נוספת הייתה כי מדובר בעבירת תעבורה שיש בה אחריות קפידה וממילא אין אפשרות לעונש מאסר. גם טענה זו איננה יכולה להתקבל משום שלא כל עבירת תעבורה היא עבירת קפידה, שכן אלו קיימות קודם תיקון החוק והעונש בעטיין הוא עד שנתיים מאסר והדברים ידועים. נסיבותיו האישיות של הנאשם במקרה שלפנינו 19. אולם בכל מקרה, הענישה בשיטתנו היא אינדיבידואלית ובצדק. כל אדם הוא עולם מלא ונסיבותיו עימו. 20. לטובת הנאשם במקרה שלפנינו הציג ב"כ הנאשם תמונה של אדם בעל בעיות רפואיות לא קלות, השקוע בחובות של עשרות אלפי שקלים. מדובר בבעל עסק עצמאי המנסה לשרוד שרק פסילת רישיונו תגרום למעשה לו ולמשפחתו תקרוס. בעיקר יש לציין לזכותו את העובדה כי הודה באשמה, נטל אחריות והפנים. מדובר באדם נורמטיבי שאין לו כל מקום במאסר. 21. התביעה מהצד השני ביקשה עונש מאסר תוך כדי שהיא מדגישה את חומרת העבירה ואת העובדה שלנאשם 18 הרשעות קודמות הכוללות מהירויות, אור אדום, חגורות, ועוד עבירות מן הגורן ומן היקב. סוף דבר 22. לסיכומו של דבר, לאחר ששמעתי את הצדדים והתרשמתי מהופעתם לפני, ולאחר ששמעתי את הסניגור שעשה כל שניתן בנסיבות העניין, ולאחר ששמעתי את הנאשם, הגעתי למסקנה שאין נסיבות מיוחדות שיוכלו להתמודד עם חומרת העבירה והאינטרס הציבורי שבהרתעתה. אשר על כן, החלטתי לגזור את דינו של הנאשם כדלהלן: א. מאסר בפועל לתקופה של 21 יום. היות ומדובר במאסר קצר וסמלי שמטרתו גינוי והרתעה, אין מקום לעבודות שירות. ב. מאסר על תנאי של חודש לשנתיים אם יעבור עבירה של אי ציות להוראות שוטר. ג. פסילה בפועל לתקופה של שלושה חודשים. ד. קנס בסך 2000 ₪ או חודשיים מאסר תמורתו. הקנס ישולם בארבעה תשלומים, הראשון ביום 1.1.2009. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בירושלים. משטרהבריחה משוטרשוטר