סעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה יוצר חזקה לפיה סירוב לבדיקת אלכוהול משמעותו כי המסרב ייחשב שיכור ועליו הנטל להוכיח אחרת, ודוק: נטל ההוכחה מתהפך ומוטל על כתפיו של הנאשם. ואולם, הפעלת החזקה שבסעיף מותנית בהסבר מקדמי של השוטר לחשוד באשר למשמעותו של הסירוב להיבדק, היינו: סירוב שאינו נובע ממניעה בריאותית מהווה עבירה לפי סעיף 64ד לפקודה. להלן פסק דין בנושא סירוב לבדיקת אלכוהול: פסק - דין פתח - דבר 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים), מיום 6.12.07, בתיק ת' 9460/07 - במסגרתו הורשע המערער, לאחר שקוימו הוכחות בעניינו, בביצוע עבירה של נהיגה בשכרות - לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 (להלן: "פקודת התעבורה" או "הפקודה") וזאת בשל סירובו להיבדק בדיקת שכרות. בית משפט קמא השית על המערער 30 חודשי פסילה בפועל בניכוי פסילה מנהלית של חודש ימים. הכרעת דינו של בית משפט קמא 2. בית המשפט בחן תחילה גרסאותיהם הנוגדות של הצדדים לאישום. לטענת המשיבה, כשם שהוצגה בהכרעת הדין, נהג המערער ברכבו בסמוך לצומת הרצוג - עזה. בה בעת ובאותו האזור, נסעו שוטר ושוטרת ברכב משטרתי סמוי וחזו, במהלך נסיעתם, בהתנהגותם המוזרה של היושבים ברכב כאשר אחד הנוסעים ברכב קפץ וחיבק את הנהג תוך נסיעתו. על כן, סימנו השוטרים למערער לעצור רכבו בצד. השוטרים חשדו, כי המערער נוהג תחת השפעת אלכוהול וביקשוהו להתלוות אליהם לצורך בדיקת שכרות. תחילה סרב המערער להיבדק. בהמשך התלווה לשוטרים אך סרב שוב לעבור הבדיקה. לאחר הסברים, הסכים המערער להצטרף לשוטרים, לאגף התנועה בירושלים, לבדיקה. בהגיעם לאגף התנועה, סרב המערער לביצועה של בדיקת מאפיינים ולאחר ששוכנע לבצעה, נתן הסכמתו אך התחרט שוב לאחר מכן. המערער נתן גרסה שונה בתכלית להשתלשלות האירועים. לטענתו, נסע עם חבריו לכיוון מרכז העיר בכביש בעל שני נתיבים ההופך, בהמשכו, לכביש בעל נתיב אחד. בסמוך לרכבו נסע רכב משטרתי סמוי וכאשר התמזגו הנתיבים, נכנס רכבו של המערער לנתיב (המאוחד) לפני הרכב המשטרתי. אז ביצע הרכב המשטרתי עקיפה, חסם רכבו של המערער והורה לו לעצור בצד. מן הרכב הסמוי יצאו השוטרים. השוטרת החלה לדבר למערער בתקיפות ולאחר דין ודברים הודיעה לו, כי הוא מעוכב לבדיקת שכרות. בשל התנהגותה התקיפה, סרב המערער בתחילה להתלוות לשוטרים אך השתכנע בסופו של דבר להצטרף לבדיקת שכרות באגף התנועה. במהלך הנסיעה, המשיכה השוטרת לדבר בתקיפות ומשכך, הגם שביצע בדיקת מאפיינים, אשר תוצאותיה היו תקינות, סרב המערער לעבור בדיקת שכרות, וזאת בשל תוקפנותה של השוטרת וחששותיו כי תפליל אותו. עוד טען המערער, כי לא הוסברה לו, בכל שלב שהוא, המשמעות המשפטית של סירובו להיבדק. על כן, אין להרשיעו בעבירה המיוחסת לו כאמור. לאחר שבחן גרסאותיהם של הצדדים כאמור והעדויות מטעמם, החליט בית משפט קמא לאמץ גרסתה של התביעה. 3. בית המשפט קבע, כי המערער העלה חשדותיהם של השוטרים בדבר נהיגה בשכרות בשל צורת נהיגתו וייתכן כי גם בשל העובדה, שעקף את רכבם, כנטען על ידו. לאחר שנעצר בצד הדרך, כנדרש ממנו, נוכחו השוטרים, כי נודף ממנו ריח חריף של אלכוהול וכי התנהגותו מתחכמת. הדבר חיזק חשדותיהם בדבר נהיגה בשכרות ומשכך ביקשו השוטרים את המערער להתלוות אליהם לאגף התנועה, לצורך בדיקת שכרות. 4. בהמשך לאמור ציין בית המשפט, כי המערער סרב להיבדק במכשיר הינשוף ואף סרב לעבור בדיקת דם. המערער הודה בכך והסביר, כי סרב לעשות כן בשל התנהגותה התקיפה של השוטרת (והחשש להפללתו). בית המשפט דחה הטענה בקובעו, כי התנהגותה של השוטרת לא העלתה חשש בליבו של המערער, באמת ובתמים, וודאי לא חשש כזה - בעטיו נמנע המערער מביצועה של הבדיקה. הרי המערער העיד, כי להבדיל מן השוטרת התוקפנית, כהגדרתו, היה השוטר "סופר נחמד", שוב להגדרתו, כך שלא ברורה טענתו בדבר חששותיו להיבדק. נוסף לאמור, בהגיעם לאגף התנועה, יכול היה המערער לפנות לקצין משטרה ולבקש להיבדק. 5. משקבע בית משפט קמא דבר סירובו של המערער להיבדק, פנה לבחון משמעות הסירוב. בהידרשו, בהתאם, לסעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה קבע בית המשפט, כי הסעיף יוצר חזקה - לפיה המסרב להיבדק ייחשב שיכור ועליו הנטל להוכיח אחרת, ודוק: נטל ההוכחה מתהפך ומוטל על כתפיו של הנאשם. ואולם, הפעלת החזקה שבסעיף מותנית בהסבר מקדמי של השוטר לחשוד באשר למשמעותו של הסירוב להיבדק, היינו: סירוב שאינו נובע ממניעה בריאותית מהווה עבירה לפי סעיף 64ד לפקודה. משכך, על המאשימה, המשיבה בענייננו, הנטל להוכיח דבר הבהרת משמעותו של הסירוב להיבדק. בית המשפט בחן טענות הצדדים לעניין ומצא, כי משמעות דבר הסירוב להיבדק הובהרה למערער כנדרש. אמנם השוטרת לא נדרשה לכך במסמכיה, אך השוטר, אשר מלא המסמכים השונים בתיק, ציין, כי ניסה לשכנע את המערער להיבדק, אך המערער שינה דעתו בעניין מספר פעמים. נוסף לניסיונותיו לשכנעו להיבדק, מילא השוטר טופס הודעת שוטר לנהג המסרב להיבדק - במסגרתו צוין מפורשות, כי אם לא ייבדק המערער, יראו בו כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62 (3) לפקודת התעבורה. המערער ציין בתגובתו, כי הוא מסרב להיבדק בדיקת ינשוף וכן מסרב לבדיקת דם כעניין "עקרוני". כשנדרש לחתום על הטופס, סרב. 6. אשר על כן, ולאור תגובתו המפורטת בטופס ההסבר האמור, קבע בית משפט קמא, כי המערער ידע היטב שמחובתו להיבדק וסירב לעשות כן. משכך, הרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות. טענות הצדדים 7. ב"כ המערער טען תחילה, ככל שנוגע הדבר להכרעת הדין, כי כתב האישום בעניינו של המערער הנו קצר מאוד ותמציתי. אין בו כל התייחסות לאישומו של המערער בעבירה של נהיגה בשכרות מכוח סירובו להיבדק ואין כל אזכור לסעיף העבירה הספציפי לדבר הסירוב. נוסף לכך, לטענת ב"כ המערער, נתגלו סתירות בוטות וקשות בעדויותיהם של עדי התביעה, הן ביחס למיקום האירוע, הן ביחס לזהות הנהג ברכב המשטרתי והן לדבר ההסבר למערער בעניין משמעות סירובו להיבדק. עוד טען ב"כ המערער כנגד אמינות עדותה של השוטרת לעניין "עליזותו" של המערער ולעניין אופן סירובו להיבדק. לחילופין, באם יידחה הערעור על הכרעת הדין, ביקש ב"כ המערער להקל בעונשו של מרשו באשר המדובר, לדידו, בעונש חסר פרופורציות ובהתחשב בעובדה שאין למערער הרשעות בעבירת שכרות. 8. ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור. תחילה טען, כי מסקנת הרשעתו של המערער נתקבלה כדין, וזאת בהתבסס על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), שהרי הייתה למערער האפשרות להתגונן כנגד העבירה של סירוב להיבדק ובפרט אמורים הדברים כאשר ההוכחות בעניינו נוהלו בעיקרן, בדבר שאלת סירובו להיבדק. על כל פנים, הובהרה למערער משמעות סירובו להיבדק, כשם שהוכח בבית משפט קמא, וטענותיו של ב"כ המערער כנגד הקביעה האמורה הנן שאלות שבעובדה ושאלות שבמהימנות, אשר אין להתערב בהן במסגרתו של הערעור. בהתייחס לגזר דינו של המערער טען ב"כ המשיבה, כי העונש סביר, מאוזן והולם חומרת העבירה, כך שאין להתערב בו. דיון 9. סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, שעניינו "הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום", קובע, כי בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. אכן, שאלת סירובו של המערער להיבדק לא עוגנה בכתב האישום ולא צוין, כי הייתה זו למעשה העילה המרכזית להרשעתו בעבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה. יחד עם זאת, בחקירות שנערכו במסגרתה של ישיבת ההוכחות שבבית משפט קמא, ניתן משקל נכבד לשאלת סירובו של המערער להיבדק, כלהלן: השוטר, אשר העיד ראשון, ציין בחקירתו הראשית, כי המערער סרב לעבור בדיקת שכרות (ראו עמ' 2, ש' 2-6, 10-14). ב"כ המערער לא אמר אז מאומה לעניין כתב האישום הדל בעניינו של המערער, כנטען כעת. בחקירתו הנגדית את השוטר הקנה ב"כ המערער משקל נכבד לשאלת סירובו של מרשו להיבדק (עמ' 7-8) ואף ביקש להוכיח, להגנת מרשו, כי לא הובהרה לו משמעות סירובו להיבדק כך שיש לזכותו מן המיוחס לו (ראו שאלותיו של הסנגור בעמ' 8, ש' 25-26: "אני אומר לך שלא היו דברים מעולם, חתם על כל המסמכים ועל זה ומאחר ואתה שכחת להחתים או שכחת להסביר את מהות הסירוב אחר כך אמרת שמסרב לחתום"; עוד ראו עמ' 8, ש' 31-32: "מדוע שנחקר והוחתם על ההודעה לא כתוב במפורש שאתה מטיח בו שברור לו שאם יסרב להיבדק הוא יורשע בשכרות"); גם כאשר חקר ב"כ המערער את מרשו, הוא בחן דבר סירובו הנטען כששאלו ישירות האם הוסברה לו משמעות הסירוב (ראו עמ' 13, ש' 19-28); בית המשפט שאל אף הוא את המערער, במסגרת עדותו, האם הובהרו לו תוצאות סירובו להיבדק (ראו עמ' 15, ש' 26-30) ובא-כוחו לא הביע כל התנגדות לדבר; בית המשפט גם הסביר לאלי שאקו, עד ההגנה מטעמו של המערער, כי המערער מואשם בעבירה של נהיגה בשכרות בשל סירובו להיבדק, וגם אז לא מצא ב"כ המערער לנכון לומר מאומה לא כל שכן להתנגד לדבר (ראו עמ' 17, ש' 23-25). הנה כי כן, רק לאחר שסיכמה המשיבה טענותיה לעניין האישום המיוחס למערער, נזכר בא-כוחו, במסגרת סיכומיו בכתב, להתנגד לעיסוק בשאלת סירובו להיבדק בטענה שלא עוגן לכתחילה בכתב האישום. ברם בפועל, למערער ניתנה הזדמנות נאותה להתגונן מפני הטענה בדבר סירובו להיבדק ובא-כוחו ניצל? היטב עת ביקש להגן על מרשו בטענה, שלא הובהרה לו כלל משמעותו של הסירוב. הלכה היא, כי אם קו ההגנה שבחר לעצמו נאשם מפני אישום שהופיע בכתב האישום כלל בחובו גם את קו ההגנה - אותו היה מאמץ לצורך האישום בו הורשע הנאשם בסופו של דבר, אזי אין לומר כי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן (ראו ע"פ 2895/07 פרחי נ' מדינת ישראל; ע"פ 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל - פורסמו שניהם באתר המשפטי "נבו"; ע"פ 63,76/79 עוזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 606, 615). חזקה על ב"כ המערער, כי הכיר ההלכה זו עוד קודם לכן ומוטב היה אלמלא העלה טענתו האמורה כלל במסגרת זו. על כל פנים, וכפי שהובהר לעיל, דינה - להידחות. 10. גם לגופם של דברים לא ראיתי לנכון לקבל טענותיו של ב"כ המערער. קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, כשם שפורטו באריכות גם במסגרתו של פסק דין זה שלערעור, הנן מבוססות ומעוגנות היטב בחומר העדויות והמסמכים שהוצג בפניו. הלכה ידועה היא, שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות מעין אלה בהיעדרה של טעות גלויה, המחייבת בתיקונן (ראו ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 695; ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573; ע"פ 504/76 טוז נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 393, 398, וכיו"ב), כך שיש לאמץ ממצאיו של בית משפט קמא בנדון. המערער, כשם שנקבע בהכרעת דינו של בית משפט קמא, קיבל הסבר בדבר משמעות סירובו להיבדק, עיין בטופס הסבר כאמור - בו צוין מפורשות דבר ההרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות, וחרף האמור סרב להיבדק כעניין "עקרוני", לטענתו. המערער ציין מפורשות, כי השוטר הודיעו שאם לא ייבדק "יאכל אותה" ומהסכמותיו להיבדק (מהן חזר בו בסופו של דבר) יש גם ללמוד, כי הבין היטב ההשלכות החמורות של סירוב לבדיקה. יחסה הבוטה של השוטרת כלפי המערער, כטענתו, אינו מצדיק דבר סירובו להיבדק ובפרט אמורים הדברים כאשר היה זה השוטר דווקא, אשר ניסה לשכנעו לעבור בדיקת הדם, הציג בפניו הודעת ההסבר לחשוד בנהיגה בשכרות, וליווה אותו בהליך. על כן, נדחית בזאת גם טענתו של המערער בדבר אי הבהרת משמעות הסירוב להיבדק, כך שיש להותיר הכרעת דינו של בית משפט קמא - על כנה. 11. ב"כ המערער טען כנגד חומרת עונשו של מרשו וביקש להקל בו, באם יידחה ערעורו על הכרעת דינו. עונשו של המערער, לדידי, הנו מידתי וראוי בהתחשב בנסיבותיו. סעיף 39א לפקודת התעבורה קובע החובה להשית עונש פסילה מינימאלי, בן שנתיים ימים, בגין עבירות של נהיגה בשכרות, בהיעדר טעמים מיוחדים להפחתה בעונש (ראו דיון מפורט בע"פ 30523/06 (י-ם) מדינת ישראל נ' נשפיץ ואח'; ע"פ (י-ם) מדינת ישראל נ' מנדיל ואח', פורסם באתר המשפטי "נבו"). בית משפט קמא החמיר עם המערער, עת השית עליו עונש פסילה של 30 חודשים, העולה על זה המינימאלי, וזאת בשל עצם הזלזול שהפגין ברשויות החוק בסירובו להיבדק וכן לאור העובדה, שעברו התעבורתי מכביד וכולל 56 הרשעות. המערער טען אמנם לפגיעה בפרנסתו, עקב עונש הפסילה האמור, ברם דווקא מזה הנוהג למחייתו יש לצפות להתנהגות שקולה יותר. המערער הוא זה שהתעלם מן הנזקים הצפויים לו בשל נהיגה בגילופין ובשל סירובו לעבור בדיקת שכרות, כך שאין לו להלין כעת - אלא על עצמו בלבד. אשר על כן, אין מקום להתערב גם בגזר דינו של בית משפט קמא. 12. סיכומם של דברים - דין הערעור, על שני חלקיו (הן באשר להכרעת הדין והן באשר לגזר הדין) - להידחות. משפט תעבורהשכרותמשקאות משכרים / אלכוהולבדיקת שכרות (אלכוהול)פקודת התעבורה