נהיגה עם אלכוהול

נהיגה עם אלכוהול, מסכנת חייהם של הנוהגים בכביש ויתר עוברי הדרך, ומהווה גורם מרכזי במספרן ההולך וגואה של תאונות הדרכים. בית המשפט ציין בפסיקתו כי רשויות האכיפה נלחמות בתופעה הנלוזה של נהיגה עם אלכוהול כמעשה של יום ביומו ובתי המשפט מצווים אף הם, ליתן ידם למלחמה בקטל בדרכים ככלל, ובתופעת נהיגה עם אלכוהול ודומה, כי אין מנוס לעשות כן, אלא באמצעות עונשים חמורים, אשר ירתיעו, מבעוד מועד, מנהיגה בשכרות. המחוקק, אשר חזה אף הוא בחשיבותה של המלחמה בתופעה קשה ומצערת זו של נהיגה עם אלכוהול, קבע רף ענישה מינימאלי בדבר פסילה של שנתיים ימים, לכל הנוהג במצב של נהיגה עם אלכוהול, תוך שציין, כי אין לסטות מן הרף האמור, אלא בהינתן "נסיבות מיוחדות", שתפורשנה בפסק הדין (ראו סעיף 39א לפקודת התעבורה). להלן פסק דין בנושא נהיגה עם אלכוהול: פסק - דין פתח - דבר לפניי שני ערעורים מאוחדים (בשל זהות ענייניהם) על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופטת ר' זוכוביצקי, סגנית נשיא), בעקבות הרשעת המשיבים בעבירות של נהיגה בשכרות. ע"פ 30767/06 - הערעור הראשון מופנה כלפי גזר הדין מיום 31.10.06, בתיק ת 11090/06 - במסגרתו הורשע משיב 1, לאחר הודאתו, בעבירה של נהיגה בשכרות - עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 (להלן: פקודת התעבורה או הפקודה). בית משפט קמא השית על המשיב העונשים הבאים: 3 חודשי מאסר על תנאי משך 3 שנים, אשר לא ירוצו אלא אם יעבור המשיב עבירות של נהיגה בשכרות; פסילה מהחזיק רישיון נהיגה משך שנתיים. מתקופה זו יקוזז חודש הפסילה המנהלית, קרי: פסילה בפועל משך 23 חודשים; קנס בסך 2,000₪ או 30 ימי מאסר תמורתו. 3. ע"פ 30766/06 - הערעור השני מופנה כלפי גזר הדין מיום 31.10.06, בתיק פל 697/06 - במסגרתו הורשע משיב 2, לאחר הודאתו, בעבירה של נהיגה בשכרות - עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה בקשר עם סעיפים 39(א) ו-38(1) לפקודה. בית משפט קמא השית על המשיב העונשים הבאים: 45 ימי מאסר על תנאי משך 3 שנים, אשר לא ירוצו אלא אם יעבור המשיב עבירות של נהיגה בשכרות; פסילה מהחזיק רישיון נהיגה משך שנתיים. מתקופה זו יקוזז חודש הפסילה המנהלית, קרי: פסילה בפועל משך 23 חודשים; קנס בסך 1,000₪ או 21 ימי מאסר תמורתו. טענות המערערת 4. ב"כ המערערת טענה ככלל, כי עבירה של נהיגה בזמן שכרות הנה עבירה חמורה, והסכנה הרבה הטמונה בה מחייבת ענישה מחמירה, תוך העדפת שיקולי הענישה השונים, כגמול, הרתעה ומניעה, על פני נסיבותיו האישיות של העבריין. פקודת התעבורה קובעת העונש המינימאלי לעניין זה, כאשר לבתי המשפט שיקול הדעת להשית תקופות פסילה ארוכות יותר - כמתחייב בנסיבות המוצגות בערעורים דנן. 5. ככל שנוגע הדבר לעניינו של משיב 1 (ע"פ 30767/06) הפנתה ב"כ המערערת לגיליון הרשעותיו תוך שהדגישה העובדה, כי המשיב הורשע, בשנת 2000, בעבירה של גרימת תאונה תוך נהיגה בשכרות, ונדון ל-42 חודשי פסילה. במעשיו הנשנים הוכיח המשיב, כי טרם הפנים קיומו של איסור מוחלט על נהיגה בשכרות. עוד טענה ב"כ המערערת, כי בבדיקת נשיפה שנערכה למשיב 1 נמצאו 365 מיקרו-גרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף, כאשר הרמה המקסימאלית המותרת לפי תקנה 169א לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: התקנות) הנה 240 מיקרו-גרם. לנתון זה יש להוסיף הופעתו המרושלת של המשיב, עובדת היותו רדום וכן העובדה, שלא הצליח לבצע הבדיקות הנדרשות לבחינתם של מאפייני השכרות. על כן ביקשה ב"כ המערערת להאריך תקופת הפסילה אשר הוטלה על המשיב לכדי 3 שנים לפחות וכן להטיל עליו, נוסף לעונשים אשר הוטלו עליו קודם לכן, עונש מאסר בפועל. 6. באשר לעניינו של משיב 2 ציינה ב"כ המערערת, כי הלה הורשע בנהיגה תחת השפעת אלכוהול בראשית שנת 2002, ובכל זאת שב לסורו, על אף האיסור הברור בדבר נהיגה בזמן שכרות. עוד ציינה ב"כ המערערת, כי בבדיקת נשיפה, אשר נערכה למשיב 2, נמצאו 440 מיקרו-גרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף, בעוד הרמה המקסימאלית המותרת כאמור הנה 240 מיקרו-גרם. אשר על כן, לטענת ב"כ המערערת, מחייבות הנסיבות המתוארות בהחמרה משמעותית בענישה, לכדי פסילה לתקופה של 3 שנים לפחות וכן השתת עונש מאסר בפועל, הגם שאין למשיב עבר פלילי והוא מעולם לא ישב בבית האסורים. תגובת המשיבים 7. ב"כ משיב 1 (ע"פ 30767/06) טען, כי המשיב נהג כשם שנהג בשל כורח הנסיבות. המשיב הסביר בפני בית משפט קמא, כי נאלץ לדאוג להעברת רכבו, מרחק של 100 מטרים מן הכביש הראשי אל חצר ביתו, שכן רכבו הועמד, קודם לכן, במקום בו נגנבות מכוניות. עוד ציין ב"כ המשיב, כי יש לזכור, שבית משפט קמא התייחס לכלל נסיבותיו המיוחדות של המשיב, ומצא לנכון שלא להשית עליו עונש מאסר בפועל. על כן אין מקום להחמיר בעונשו. 8. ב"כ משיב 2 ביקש לחזור על טיעוניו לעונש בבית משפט קמא. לדבריו, המשיב הודה בהזדמנות הראשונה, חסך מזמנו של בית המשפט וכן הביע חרטה על מעשיו. דו"ח המאפיינים שנערך למשיב הצביע על התנהגות רגילה, מסודרת, תוצאות הבדיקה היו תקינות ולא עלה ריח אלכוהול מפיו של המשיב. בזמן שנתפס היה המשיב בדרכו חזרה ממקום עבודתו, מרחק של 1 קילומטר בלבד. המשיב עובד לפרנסתו כטבח במסעדה, ובמסגרת עבודתו מכין מאכלים, המכילים משקאות אלכוהוליים, וכמובן טועם אותם. עוד ציין בא-כוחו, כי המשיב הנו נשוי ואב לילדה. אשתו אינה עובדת ונטל פרנסת המשפחה רובץ על שכמו בלבד. ככל שנוגע הדבר לבקשת ב"כ המערערת, להשית על המשיב עונש מאסר, ציין בא-כוחו, כי המשיב מעולם לא היה בבית הכלא ושליחתו למאסר תהא בעלת השלכות קשות. דיון 9. נהיגה במצב של שכרות, כידוע, מסכנת חייהם של הנוהגים בכביש ויתר עוברי הדרך, ומהווה גורם מרכזי במספרן ההולך וגואה של תאונות הדרכים - ועל כך יעידו אירועיהם המצמררים של השבועות החולפים, בהם קיפדו חייהם אנשים רבים וכך נהרסו משפחות שלמות. רשויות האכיפה נלחמות בתופעה הנלוזה כמעשה של יום ביומו ובתי המשפט מצווים אף הם, ליתן ידם למלחמה בקטל בדרכים ככלל, ובתופעת הנהיגה בשכרות, בענייננו בפרט. דומה, כי אין מנוס לעשות כן, אלא באמצעות עונשים חמורים, אשר ירתיעו, מבעוד מועד, מנהיגה בשכרות (ראו למשל רע"פ 8387/06 איילא נ' מדינת ישראל; רע"פ 6439/06 קריטי נ' מדינת ישראל; רע"פ 3343/04 נפתז'י נ' מדינת ישראל; רע"פ 25/04 סוויסה נ' מדינת ישראל). 10. המחוקק, אשר חזה אף הוא בחשיבותה של המלחמה בתופעה קשה ומצערת זו, קבע רף ענישה מינימאלי בדבר פסילה של שנתיים ימים, לכל הנוהג במצב של נהיגה בשכרות, תוך שציין, כי אין לסטות מן הרף האמור, אלא בהינתן "נסיבות מיוחדות", שתפורשנה בפסק הדין (ראו סעיף 39א לפקודת התעבורה). בתחילתו של חודש זה, נדרשתי לעניינם של 8 משיבים שונים (ע"פ 30523/06 מדינת ישראל נ' נשפיץ ואח', (להלן: עניין נשפיץ)), אשר נעצרו בדרכים במצב של נהיגה בשכרות, בניגוד לאמור בפקודת התעבורה, הקובעת כאמור איסור ברור בנדון. כל שמונת המשיבים קיבלו עונשים קלים יחסית לחומרת העבירה, כאשר בית משפט קמא ראה לנכון להקל בעניינם בשל היותם אזרחים נורמטיביים, שומרי חוק ונהגים זהירים דרך כלל. אז הבהרתי, כי שיקולים כאמור יפים וראויים להליך הפלילי ככלל, אך בענייננו, משראה לנכון המחוקק לקבוע רף מינימאלי לאור חומרתה של העבירה, אין לסטות הימנו ולבכר שיקולי הענישה ה"רגילים", על פני החומרה המיוחדת שבחר המחוקק - ובצדק - ליתן לעבירות של נהיגה בשכרות. כך למשל, אין לערוך הבחנות, אשר המחוקק לא נדרש להן לכתחילה, בדבר רמת השכרות, ואין להתחשב - בהיעדר טעמים מיוחדים כאמור - בהכבדה שבפסילת הנאשם מלנהוג. ניתן היה להוסיף ולהפליג בדבר חומרת העבירה, הסכנות בעטייה והחשיבות שבציווי המחוקק, אך אין צורך בזאת, בענייננו. ניתן לסכם הדבר בהבהרה חד משמעית, כי יש לפעול לאור רף הענישה המינימאלי, אשר הציב המחוקק , שכן כל הפחתה ברף האמור מביאה להפחתה בחומרתה של העבירה ולזילותה - דבר אשר בתי המשפט, כפי שציינתי בעניין נשפיץ האמור, אינם יכולים להשלים עימו ובטח שלאו ליתן לו יד. ומן הכלל אל הפרט - בית משפט קמא השית על המשיבים שבפניי, כאמור, עונש פסילה מינימאלי לאחר שנמצאו אוחזים בהגה, בעודם בגילופין. האם נסיבות עניינם של שני אלה מצדיקות הענישה ברף המינימאלי שלה? - זאת אבחן להלן. 11. ב"כ משיב 1 (ע"פ 30767/06) הסביר כאמור, כי מרשו חשש לגניבת רכבו ומשכך נהג רכבו, הגם שהיה מבוסם, על מנת להזיזו ממקום ה"סכנה", מרחק של 100 מטרים בלבד. לדבריו, נסיבות המקרה "אילצו את המשיב להתנהג כפי שנהג" (עמ' 1, ש' 15). בסיכום טענותיו ביקש לציין, כי בית משפט קמא לקח בחשבון מכלול נסיבותיו של המשיב ומשכך, אין מקום להתערב ברכיבי גזר הדין. עיון בגזר דינו של בית משפט קמא מורה, כפי שציינה גם ב"כ המשיבה, כי המשיב היה רדום, לא הצליח לבצע הבדיקות לשם אבחון מאפייני השכרות, וכן היה בעל הופעה מרושלת. נוסף לכך, המשיב כבר חטא בעבירה דומה בעבר, כאשר הוטלו עליו אז 42 חודשי פסילה ומאסר על תנאי, שאינו בר הפעלה עוד היום. ברור, כי המשיב לא למד הלקח הנדרש ובעובדה שביקש לנסוע מטרים ספורים בלבד, אין כדי לשנות מאומה, שכן הלה עלה לרכבו ואחז בהגה, בעודו מטושטש ובשעת לילה - אז הראות קשה עוד יותר, בלא שחס על חייהם של עוברי האורח, בקרבת רכבו. במצב הדברים האמור סבורני, כי יש להחמיר בעונשו. איני מתעלם מן הנסיבות לקולא, כפי שהוצגו בגזר דינו של בית משפט קמא, קרי: עצם היותו בעל משפחה וההודאה המהירה במעשיו, באופן שחסך מזמנו של בית המשפט. בית המשפט עמד עוד על רמת האלכוהול בדמו של המשיב, אשר "אינה גבוהה באופן מיוחד" (עמ' 3 לגזה"ד, ש' 1), אך כפי שציינתי לעיל, אין לראות בזאת משום נסיבה לקולא, שכן זו אינה רלבנטית כלל לעניין עבירת השכרות. מכל מקום, אין בנסיבות האמורות כדי להנמיך עונשו של המשיב לכדי הרף המינימאלי (אשר דומה, כי הפך לאחרונה למקסימאלי), שכן בהתנהגותו, הנשנית, הביע המשיב זלזול בחיי הסובבים אותו וכן ברכושם. אשר על כן, ומשאין ערכאת הערעור נוטה למצות הדין עם הנאשמים למיניהם, הריני מעמיד עונש הפסילה, אשר הושת על משיב 1, על 33 חודשים בניכוי חודש פסילה מנהלית, קרי: 32 חודשי פסילה בפועל. יתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם. 12. ב"כ משיב 2 (ע"פ 30766/06) הסביר, כי המשיב נתפס נוהג במצב של שכרות מאחר שאופי עבודתו מחייב בכך, קרי: המשיב נאלץ לטעום מאכלים, המכילים אלכוהול, בתוקף עבודתו כשף, ונסיעתו ממקום עבודתו לביתו הנה מרחק של 1 ק"מ בסה"כ. יש לציין, כי אין כל מקום לטענה מעין זו. אם אכן נאלץ המשיב לטעום מאכלים, המכילים ריכוזי אלכוהול גבוהים - כאלה שאותרו בדמו, אזי נראה, כי אל לו לנהוג כלל ממקום עבודתו חזרה לביתו וכן נראה, כי אם המדובר במרחק של 1 ק"מ בסה"כ, אזי לא יקשה על המשיב לאתר תחליפים לנהיגתו, על מנת לשוב לביתו בשלום ובבטחה. בהמשך לאמור יצוין, כי כעולה מן החומר הקיים, לא היה באופי עבודתו של המשיב כדי להביאו למצב, בו נמצא בליל מתן הדו"ח. הייתה זו העובדה שהמשיב שתה "בסה"כ שני בקבוקי בירה", כלשון בא כוחו (עמ' 2 לפרוטוקול, ש' 12). ב"כ המשיב ביקש להדגיש, בהמשך לכך, כי המשיב עמד בבדיקת מאפיינים, אשר נערכה לו, כאשר הופעתו נמצאה נקייה ומסודרת ואף לא עלה ריח אלכוהול מפיו. בית משפט קמא התחשב בזאת ובעובדה שהמשיב בעל משפחה, מפרנס יחיד לבני ביתו וכן בעובדה, שהודה וחסך מזמנו של בית המשפט, כמאפיינים לקולא. יש לציין, כי אין בבדיקת המאפיינים התקינה כאמור, כדי להקל בעניינו של המשיב, ודי בעובדה, שריכוז האלכוהול בדמו נמצא גבוה מעל זה המותר (ראו סעיף 64ב(3) לפקודת התעבורה; ע"פ (י-ם) 30409/06 חייאיב נ' מדינת ישראל). עוד יובהר, כי אל נוכח יתר המאפיינים לקולא, כפי שהוצגו בגזר דינו של בית משפט קמא, יש לזכור, שהמשיב שתה ביודעין ואילו טעם במקום עבודתו, מאכלים המכילים אלכוהול, צריך היה להימנע משתייה עודפת, טרם צאתו לכביש ובאישון ליל. כל האמור, נוסף לעובדה שהמשיב לא למד הלקח הראוי שכן הורשע כבר בעבירה של נהיגה בשכרות בשנת 2002, ונענש בגינה, מביאני לכלל מסקנה, כי אין להסתפק ברמת ענישה, המצויה ברף המינימאלי של העבירה. אשר על כן ומשאין ערכאת הערעור נוטה למצות הדין עם הנאשמים, הריני מעמיד עונש הפסילה, אשר הושת על משיב 2, על 33 חודשים בניכוי חודש הפסילה המנהלית, קרי: 32 חודשי פסילה בפועל. יתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם. 13. באשר לבקשת ב"כ המערערת להשית עונש מאסר בפועל על שני המשיבים, אזי לא מצאתי טעם להיעתר לבקשה. לדידי, העונש, אשר הושת על המשיבים, הנו מרתיע דיו, מה עוד שאם יחזרו המשיבים על מעשיהם ויבצעו עבירה שכזו שוב, יהיו צפויים לעונשי מאסר בפועל. 14. סיכומם של דברים - לאור האמור, ומשנדרשתי לנסיבות ביצוע העבירה של כל אחד מן המשיבים וכן למצבם האישי, הריני מורה, כנזכר, להעמיד עונש הפסילה, הן של משיב 1 והן של משיב 2, על 33 חודשים בניכוי חודש פסילה מנהלית, קרי: 32 חודשי פסילה בפועל. יתר רכיבי גזר דינם של המשיבים יעמדו בעינם. משפט תעבורהשכרותמשקאות משכרים / אלכוהול