להלן הכרעת דין במשפט על דוח חניה: הכרעת - דין א. רקע כללי: לנאשם נרשמו שני דוחות - הראשון ביום 30.3.07 בשעה 12:43 (עמ"ק 7540/07; להלן - הדו"ח הראשון) והשני ביום 20.4.07 בשעה 09:52 (עמ"ק 7548/07; להלן - הדו"ח השני) - בגין כך שבמועדים האמורים החנה את רכבו במקומות חניה מוסדרים, ברח' המייסדים ברמת השרון, מבלי לשלם אגרת הסדר; מעשים המגבשים עבירה לפי הוראות סעיף 12(א) לחוק עזר לרמת השרון (העמדת רכב וחנייתו), תש"ן-1990 (להלן - חוק העזר), שלפיהן: "לא יעמיד אדם, לא יחנה, ולא ירשה לאחר להעמיד או להחנות רכב במקום חניה מוסדר, אלא אם כן שילם אגרת הסדר...". כנדרש בעבירות לפי חוק העזר הגיש הנאשם בקשות להישפט. במקום המיועד לנימוקי הבקשות ציין הנאשם, ביחס הדו"ח הראשון, "לא נעברה כל עבירה...", וביחס לדו"ח השני "לאור עמדת העיריה שלא לבטל הדו"ח". במועד ההקראה הודיע הנאשם כי הוא כופר בעובדות כתב האישום. הנאשם הוסיף וציין כי הוא תושב רמת השרון וברשותו תווית חניה המרשה לו לחנות עם רכבו בכל איזור רמת השרון, אם כי לא ציין ממתי נושא רכבו תווית זו (ר' בפרוטוקול הדיון מיום 5.3.08). לנוכח כפירת הנאשם - ולאחר שטענה מקדמית שהעלה נדחתה - נדחה הדיון לשמיעת הראיות. כבר בשלב זה ראוי לציין, כי חרף היקף חקירות העדים והסיכומים - שחרג מהמקובל בתיקים כגון דא - העובדות המצוינות בדוחות הוכחו כדבעי; למעשה לא יכולה להיות עליהן מחלוקת והנאשם עצמו, אף שכפר בעובדות, לא טען שאינן נכונות ואף הודה הלכה למעשה בחלקן. ב. הראיות שהובאו בפני בית המשפט: 4. במסגרת שמיעת הראיות העידו לפני שני הפקחים שרשמו את הדוחות (יורי גרשמן, שרשם את הדו"ח הראשון; ואסף נהרי, שרשם את הדו"ח השני) וכן הנאשם. הפקח גרשמן העיד על פי הכתוב בדו"ח הראשון (ר' בפרוטוקול, עמ' 6 שורה 6 ואילך). הוא הסביר כי אינו זוכר את המקרה הספציפי אך העיד שכאשר הוא רושם דו"ח הוא מקיף את הרכב ובודק אמצעי תשלום כולל תווית חניה (שם, עמ' 7). הפקח נהרי העיד על פי הכתוב בדו"ח השני. הפקח נהרי הבהיר כי אינו זוכר את פרטי המקרה, והוסיף כי אם לרכב הנאשם היתה תווית חניה הוא לא היה מקבל דו"ח (שם, עמ' 1). הפקחים גרשמן ונהרי העידו לפי תומם, ואין כל סיבה שלא לקבל את עדותם. יוטעם כי עדות הפקחים, כמקובל בכגון דא, נמסרה במסגרת החריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה המכונה - בתרגום העברי הלא-כל-כך-מוצלח - כלל "הקפאת הזכירה שבעבר" (ר' והשווה י' קדמי, על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003), חלק שני, בעמ' 684 ואילך). במסגרת כלל זה, רשאי עד - שאינו זוכר אירוע ספציפי מסוים - להעיד על סמך מסמך בכתב כאשר יש בעדותו כדי להסביר מדוע ניתן להסתמך על הכתב, כגון כשהוא מעיד על אופן ושיטת פעולתו; וכך אמנם העידו הפקחים. 5. הנאשם העלה טענות שונות כנגד עדויות הפקחים, אך אין לקבלן. הטענה הראשונה והעיקרית שהעלה הנאשם - הן במהלך שמיעת הראיות והן בהרחבה בסיכומיו - היא הטענה שלא הוכח כי הפקחים הוסמכו כדין ומכאן, כך לפי סברתו, שיש לזכותו. בהקשר זה הפנה הנאשם לכך שכאשר הפקחים נשאלו על הסמכתם כל שיכלו לומר הוא שברשותם תעודת פקח של עיריית רמת השרון. תעודה זו אינה נושאת חתימה של ראש העיר (ר' נ/3). בנוסף, מחקירתם של הפקחים עלה שלא קיבלו את תעודת הפקח אישית מראש העיר; וכל זאת כאשר הגדרת "פקח" בסעיף 1 לחוק העזר קובעת שפקח הוא אדם שמונה בכתב לתפקיד זה על ידי ראש העיר. ואולם, לטענה זו אין יסוד בדין. ראשית, מכך שעל תעודת הפקח לא מופיעה חתימת ראש העיר, או מכך שתעודת הפקח לא נמסרה לפקחים אישית על ידי ראש העיר, לא עולה כלל ועיקר שראש העיר לא הסמיך בכתב את הפקחים - שכן לפי חוק העזר לא נדרשת עריכתו של טקס הסמכה פורמאלי. לפיכך, חזקת תקינות מעשה הרשות לא נסתרה, בפרט כאשר הוכח שהפקחים נושאים תעודת פקח של עיריית רמת השרון. שנית - וזו הנקודה העיקרית - מדובר בעניין טפל לחלוטין, חרף היקף הטיעון שהוקדש לו. שאלת הסמכת הפקחים אינה יסוד מיסודות העבירה בה הואשם הנאשם (ר' הוראות סעיף 12(א) לחוק העזר, שהובאו בפסקה 1 דלעיל) ועל כן אינה טעונה הוכחה בהליך שלפני. אכן, אף אם היה נופל פגם מנהלי כלשהו בדרך הסמכת הפקחים - או בדרך בחירתו של ראש העיר שמינה אותם, וכו' - לא היה בכך כדי לפטור את הנאשם מאחריות למעשיו. הטענה השנייה שהעלה הנאשם נוגעת לעובדה שהדוחות שהוגשו לתיק בית המשפט עם פתיחתו (יחד עם הבקשות להישפט, כמקובל) הינם העתק אלקטרוני של הדוחות המקוריים. מטיעוני הנאשם עולה כי הוא סבור שיש להגיש לבית המשפט את הדו"ח המקורי, אשר לשיטתו צריך להיות בכתב ידו או בחתימתו של הפקח. ואולם, גם לטענה זו אין יסוד בדין. בעבירות כגון דא, הדו"ח המקורי מוצמד לרכב (ר' הוראות תקנה 41(א) לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974), וככל שהוא קיים הרי הוא נמצא בידי הנאשם דווקא. מעבר לכך, כלל "הקפאת הזכירה שבעבר" אינו דורש את הגשת המסמך המקורי וכאשר המקור אינו בידי הרשות - כמו במקרה דנא - ניתן להוכיחו בראיה משנית. 6. זאת ועוד: טענותיו של הנאשם כנגד עדויות הפקחים מתרוקנות מתוכנן לנוכח גרסתו-הוא. הנאשם לא הכחיש את העובדות המצוינות בדוחות הן בבקשותיו להישפט (שצוטטו בפסקה 2 דלעיל) והן בחקירתו הנגדית (בה טען: "אני מכחיש את עובדות כתב האישום. אני לא יכול לאשר את זה ולא יכול להכחיש את זה ברמה העובדתית" (ר' בפרוטוקול, עמ' 12 שורה 24). בנוסף, הנאשם אישר כי ביום 17.4.07 - לאחר מתן הדו"ח הראשון ושלושה ימים בלבד בטרם מתן הדו"ח השני - כתב מכתב למחלקת הפיקוח בעיריית רמת השרון, שבו ביקש את ביטול הדו"ח הראשון תוך שהוא מציין כי טרם היה סיפק בידו לפנות לקבלת תווית חנייה (ר' המכתב ת/1; כמו כן ר' עדות הנאשם בפרוטוקול, עמ' 12 שורה 7 ואילך). פשיטא, כי מכתב זה - בו מודה הנאשם שטרם הוציא תווית חנייה לרכב נשוא הדוחות - מאשש את עדויות הפקחים, בפרט כאשר הנאשם לא טען שהשתמש באמצעי תשלום אחר כגון כרטיס חנייה. אכן, בנסיבות העניין יש במכתב האמור משום הודאה מפורשת בעובדות הדו"ח הראשון ומשום תמיכה מהותית בעדותו של הפקח נהרי בקשר לעובדות הדו"ח השני. 7. המסקנה המתבקשת היא, אפוא, שהעובדות המצוינות בשני הדוחות הוכחו כדבעי, מעל ומעבר לכל ספק סביר, ולא יכולה להיות כל מחלוקת לגביהן. ג. טענת ההגנה של הנאשם - קיום זכות "מהותית" לתושב העיר לחנות ללא תווית חנייה: 8. מעבר לטענותיו כנגד ראיות התביעה הוסיף הנאשם וטען כי בכל מקרה יש לזכותו שכן, כתושב רמת השרון במועד עריכת הדוחות, הוא היה זכאי לקבל תווית חניה לרכב נשוא הדוחות אותו רכש בחודש פברואר 2007. בהקשר זה מפנה הנאשם להוראות סעיף 16(ג) לחוק העזר לפיהן תושב רמת השרון זכאי לקבל תווית חנייה לרכבו, תווית שמתירה לו לחנות במקום חנייה מוסדר. מכאן, כך לפי טיעון הנאשם, שיש בידיו זכות "מהותית" לחנות במקומות בהם חנה על פי הדוחות, זכות הגוברת על ה"חטא" שחטא בהיעדר הוצאת תווית חנייה או בהיעדר הדבקתה על שמשת רכבו. לפיכך, אין בעובדה שחנה במקום חנייה מוסדר כשרכבו אינו נושא תווית חנייה כדי לגבש את העבירה המיוחסת לו. 9. אין לקבל את הטענה. בהוראות סעיף 16(ב) לחוק העזר - המופיעות לפני סעיף-קטן (ג) שציטט הנאשם - נקבע במפורש כי חנייה במקום חנייה מוסדר, ללא כרטיס חנייה, מותרת רק לרכב הנושא תווית חנייה. פשיטא, אפוא, שאין יסוד לטענה לפיה חוק העזר מעניק לתושב זכות "מהותית" לחנות במקומות חנייה מוסדרים גם כאשר רכבו אינו נושא תווית חנייה. אכן, לפי שיטתו של הנאשם, מחוקק המשנה שיחת מילותיו לריק בחוקקו את סעיף 16(ב), ולמעשה כל תושבי רמת השרון רשאים לחנות במקומות חנייה מוסדרים בלא צורך לטרוח ולהוציא תוויות חנייה - מסקנה הנוגדת, כמובן, הן את לשונו המפורשת של חוק העזר והן את הגיונו. 10. זאת ועוד. טענתו של הנאשם לקיום זכות "מהותית" הפוטרת אותו, כביכול, מלהוציא תווית חנייה, היא טענה המנוגדת לעקרונות יסוד של סדר ציבורי ומדיניות משפטית ראויה. למרבה הצער, התופעה שאדם - הזכאי לקבל היתר לפי דין לעשיית מעשה מסוים - עושה את המעשה מבלי לטרוח לקבל את ההיתר, אינה נדירה במקומותינו, ולא רק בתחום החנייה. כך, למשל, במקרים לא מעטים אדם המבקש לבנות בניין - העומד בכל הדרישות המשפטיות והתכנוניות החלות במקום הבנייה המיועד - אינו טורח להוציא היתר בנייה כדין בטרם הבנייה, אף שהוא זכאי לקבל היתר שכזה; וניתן להביא דוגמאות רבות נוספות מתחומי התעבורה, רישוי העסקים ועוד. כמעט אין צריך לומר שתופעה זו גורמת לפגיעה בסדר הציבורי ויוצרת תקלות רבות ושונות. בענייננו, למשל, כפי שגם הפקח נהרי ציין בעדותו (בפרוטוקול, עמ' 4 שורה 11 ואילך), כאשר רכב אינו נושא תווית חנייה אין הפקח יכול לדעת אם בעל הרכב הוא תושב רמת השרון, וברי כי אי הוצאת תווית חנייה גורמת לרישום דוחות שניתן היה להימנע מרישומם לו בעל הרכב היה מטריח עצמו בטרחה המינימאלית הכרוכה בהוצאת תווית חנייה. 11. ואכן, על רקע טעמי המדיניות המשפטית האמורה נדחו טענות זהות לטענות הנאשם (ר' רק לאחרונה עמ"ק 8485/08 מדינת ישראל נ' נועם אינדוק; עמ"ק 8482/08 מדינת ישראל נ' ניר גורן (פסקי דין מיום 11.2.09; במקרה האחרון נטענה טענה זהה לחלוטין של זכות "מהותית" לתושב העיר לחנות במקום חנייה מוסדר ללא תווית חנייה)). כפי שצוין במקרים הנ"ל, כאשר תושב העיר חונה במקום חנייה מוסדר, הטעון תשלום אגרת הסדר, עליו לדאוג שרכבו ישא תווית חנייה, או כרטיס חנייה, או אמצעי תשלום אחר; וכאשר הוא נמנע מלנקוט באחת מדרכים אלה, שכולן כאחת עומדות לרשותו, יסודות העבירה לפי סעיף 12(א) לחוק העזר מתגבשים. ד. סיכום: 12. לאור כל המקובץ אני מרשיע את הנאשם בעבירה בה הואשם לפני, בגין שני הדוחות. הנאשם חזר וטען לפני, הן במהלך ניהול התיק והן בסיכומיו, כי הוא מנהל את ההליך בשל העיקרון ומטעמים של צדק בלבד. ואולם, העיקרון המשפטי שביסוד המקרה דנא הוא פשוט בתכלית: על תושב העיר, המבקש להחנות את רכבו במקום חנייה מוסדר, לכבד את הוראות הדין הנוגעות לחנייה במקום כזה; ומשלא עשה כן, מה לו כי ילין - ולו מטעמי עיקרון - על הרשות. משפט תעבורהחניהדוח חניה