בית המשפט ציין בפסיקתו כי במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, בית המשפט צריך לשאול את עצמו האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו. על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם במכלול הראיות. העדרה של ראיה, שמקורו בחקירת המשטרה, ייזקף לחובת התביעה בעת שיישקל מכלול ראיותיה, ומאידך גיסא, הוא יכול לסייע לנאשם כשבית המשפט ישקול האם טענותיו מקימות ספק סביר. להלן פסק דין בסוגיית מחדלים בחקירת משטרה והשלכותיהם על ההליך הפלילי: פסק דין השופט ר. שפירא: בפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בחדרה, כב' השופטת פנינה ארגמן (להלן: "בימ"ש קמא"), בת.פ. 4264/01, אשר זיכה את המשיב מעבירה של גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין ועבירה של מעשה פזיזות לפי סעיף 338(6) לחוק העונשין וכן עבירת רחוב, עבירה לפי סעיף 490(6) לחוק העונשין. לאחר שבחנתי את פסק דינו של בימ"ש קמא, חומר הראיות שהובא בפניו ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, אציע לחברי לדחות את הערעור. לבימ"ש קמא הוגש כתב אישום, אשר תוקן בהמשך, ושעניינו תאונת דרכים שארעה בכביש 574 המוביל מברקאי לכיוון בקה אל גרביה. ביום 29.9.00 בשעות הלילה התנגש רכב של המנוח בסוסה שהסתובבה על הכביש ללא רוכב וללא משגיח. כתוצאה מהתאונה נגרם מותו של המנוח ונגרם נזק לרכב. הסוסה שנפגעה נשארה שוכבת פצועה על הכביש ואז פגע בה רכב נוסף שגם לו נגרם נזק. בהמשך התברר כי אותה סוסה היא בבעלות המשיב. המערערת הגישה את כתב האישום ויחסה במסגרת כתב האישום למשיב את האחריות לתאונה וזאת בהמשך לרשלנות שיוחסה לו בדרך של שמירה על הסוסה. טענת המאשימה היתה שהמשיב התרשל וכתוצאה מרשלנותו נמלטה הסוסה מהאורווה, הגיעה אל הכביש וגרמה לתאונה הקטלנית. כאשר נחקרה התאונה ביצעה משטרת ישראל פעולות חקירה שונות, רובן ככולן בזירת התאונה, כשם שנחקרת תאונת דרכים. לעניין זה יצוין כי לא היתה מחלוקת בדיון בבימ"ש קמא כי התאונה נגרמה עקב התנגשות הרכבים בסוסה, כי המוות נגרם כתוצאה מהתאונה ולא הייתה גם מחלוקת כי הסוסה הרלוונטית היא סוסתו של המשיב. בהתאם, התמקדה המחלוקת בבימ"ש קמא בשאלה האם ניתן לייחס למשיב רשלנות מעצם הגעתה של הסוסה אל הכביש. כאמור, אופן החזקתה של הסוסה באורווה, סידורי הבטחון שנקט המשיב וכל הנסיבות הכרוכות ביציאתה של הסוסה מהאורווה כלל לא נחקרו. טענתו של המשיב הייתה כי הסוסה נגנבה. למעשה הגיע המשיב לתחנת משטרה למחרת התאונה ודיווח כי נגנבו מהאורווה שליד ביתו יום קודם לכן הסוסה וכן סייח נוסף. התייצבותו במשטרה הייתה ללא כל קשר לתאונה ובלא שידע כי סוסתו מעורבת בתאונה, אלא כהתייצבות של אזרח שבא להתלונן על גניבת רכושו. המשיב פנה תחילה לנקודת המשטרה בבקה אל גרביה, שלא הייתה מאוישת ובהמשך הגיע לתחנת עירון, שם הגיש את התלונה וציין שמו של עד בשם בידסה שהבחין בסוסה ובסייח וכן הבחין באדם עם טרקטורון המוביל אותם מאזור ביתו של המשיב אל עבר השדות. תלונתו זו בדבר גניבה כלל לא נחקרה. בהמשך, כאשר התברר הקשר בין הסוסה שבזירת התאונה ובין המשיב, הוא נחקר ומסר עדות מפורטת הן בכל הנוגע לאופן בו החזיק את הסוסה באורווה וכן חזר על טענתו כי הסוסה נגנבה. מעבר לגביית העדות לא בוצעו פעולות חקירה שיש בהן כדי לאמת או להפריך את טענותיו. טוען ב"כ המאשימה כי על בסיס העובדות אותן טען המשיב היה מקום להרשיעו. טענתו היא כי מגרסת המשיב עלה שחצר האורווה הייתה מגודרת והשער סגור בחבל שקושר את השער לגדר. מכאן טוען הוא שגם אם מקבלים את הגרסה, יש לראות בדרך זו של החזקת סוס כרשלנות במובן זה שהמשיב לא נקט באמצעי זהירות סבירים וכפועל יוצא מכך יש לראותו גם כמי שיצר תנאים שאפשרו את גניבתה של הסוסה. סבור אני כי בדין דחה בימ"ש קמא את טיעוני המערערת ואין לי אלא להציע לחברי לאמץ את פסק דינו המנומק של בימ"ש קמא על כל חלקיו. ראשית, סבור אני כי לא ניתן לאמץ במשפט הפלילי את העקרון של "הדבר מדבר בעד עצמו" בדומה להוראת סעיף 40 לפקודת הנזיקין במובן זה שאין להסיק מעצם שהייתו של סוס מחוץ לאורווה ללא השגחה כי בעליו התרשלו. לעניין זה מצטרף אני לדברים שנאמרו בת"פ (ירושלים) 2201/94 מדינת ישראל נ' יעקב גיגי, תק-של 96(1), 370, עמ' 375: "סעיף 338 לחוק העונשין מגדיר עבירות שונות של רשלנות מופשטת (אין דרישה להוכיח נזק). בע"פ 385/89 אבנת ואח' נ' מדינת ישראל מו(1) פ"ד 1 (להלן פרשת אבנת) קבע כב' השופט ד' לוין: "ויתור זה, ביסודות העבירה, על עצם קיומו של נזק יש בו כדי להעמידנו על הצורך לדרוש רשלנות גבוהה, רשלנות שיש בה ממד של חומרה ושל סטייה נכבדה וממשית מאורח ההתנהגות המקובל ... ראוי שבקביעת סטנדרט הרשלנות, הנדרש להרשעה על פי סעיף 338 ... תידרש הוכחת קיומה של רשלנות בדרגה גבוהה ... ברשלנות רגילה, היפה למעשה או למחדל שגרמו לנזק, לא סגי" (עמ' 9-10) (ההדגשה שלי י.ב.) 23. ב"כ המאשימה טענה שדי בהוכחה שהסוס נמצא מחוץ לאורווה ללא השגחה לקבוע את רשלנות הנאשם. בפרשת אבנת נאמר: "אולם, ככל שנתייחס לנמהרות ולרשלנות לפי סעיף 338 לחוק העונשין, ניתן יהיה במקרה כזה לטעון, שאין להרשיע בפלילים, אם ננקטו אמצעי זהירות סבירים אחרים מול הסכנה המסתברת" (בעמ' 17 ליד האות ה'). (ההדגשה י.ב.) ברור איפוא שנטל הוכחת הרשלנות מוטל על התביעה, כפי שנקבע ע"י כב' השופט לרון בע"פ (ב"ש) 400/87 מדינת ישראל נ' אבנת תש"ן (א) פס"מ 136 בעמ' 140 ליד האות ה': "נטל הראיה להוכחת הרשלנות הוא תמיד על התביעה ואינו עובר על הנאשם בדומה להוראות סעיף 40 לפקודת הנזיקין". ולפיכך אין לקבל את הטענה שעצם עובדת היות הסוס בחוץ מלמדת על רשלנות, ועל התביעה היה להוכיח את הרשלנות כנדרש. אציין במאמר מוסגר שביהמ"ש העליון בפרשת אבנת לא התייחס לנושא זה, ולפיכך יש להניח שקביעה זו היתה מקובלת עליו". לבימ"ש קמא לא הובאו כל ראיות בכל הנוגע לדרכים המקובלות לגידור אורוות ושמירה על סוסים. לא הובאה כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי סגירת אורווה בדרך של קשירת השער בחבל אינה דרך מקובלת ואינה מספיקה לשם שמירה על הסוסים כדי שלא יצאו מהאורווה. מכאן שכבר במחדל חקירתי זה כשלה המאשימה ולא הוכיחה את עצם ההתרשלות. ואולם מעבר לחובה של הוכחת הרשלנות סבור אני כי במקרה זה המחדל של ההמנעות מחקירת טענת המשיב כי סוסתו נגנבה משמיטה את הקרקע תחת טענות המערערת. בטרם אתייחס לעצם טענת הגניבה אבהיר כי איני מקבל את טענת ב"כ המערערת כי המשיב התרשל בכך שלא סגר את אורוותו באופן שיבטיח מניעת גניבות. גם אם היה שער האורווה נעול במנעול ושרשרת, או באמצעי אחר, לא ניתן להבטיח מניעה של גניבות. בתוך עמנו אנו יושבים וגניבות חקלאיות של סוסים, פרות וכיוצ"ב הם, למרבה הצער, עניין נפוץ וזאת גם ברפתות ואורוות מגודרות ובעלות אמצעי מיגון משוכללים. אין צורך לומר כי פעולות של גניבה מבוצעות גם מבתים ומעסקים ממוגנים ובהתאם אין מקום להניח כי אם הייתה האורווה נעולה במנעול ושרשרת כי אז הייתה נמנעת הגניבה. בכל מקרה, גם עניין זה לא נחקר כלל. משלא נחקרה כלל טענתו של המשיב כי סוסתו וכן סייח נוסף נגנבו, כי אז עומדת לזכותו החזקה שאכן כך הם פני הדברים. כבר נקבע בפסיקה כי מחדלי החקירה של המשטרה יכולים להביא לזיכויו של נאשם מאחר שחובתה של הרשות למצות הליכי חקירה כראוי הינה חלק מזכותו של הנאשם למשפט תקין והוגן וכן הינה אמצעי במטרה הנעלה של חשיפת האמת העובדתית. כאשר לא נחקרת טענה ואין ראיות אחרות הסותרות טענה זו, כי אז חזקה היא שטענתו של המשיב היא אכן אמת או לכל הפחות לא עולה בידי המאשימה/מערערת להרים את הנטל מעבר לספק הסביר בדבר אמיתות הטענה. ראה: ע"פ 10735/04 יצחק גולדמן נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 2387, עמ' 2397; ע"פ 10360/03 מכרם שדיד נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 3018, עמ' 3031. ראה גם: ע"פ 5386/05 בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, בפסקה ז(2) לפסק הדין: "במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, בית המשפט צריך לשאול את עצמו האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו ... על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם במכלול הראיות ... העדרה של ראיה, שמקורו בחקירת המשטרה, ייזקף לחובת התביעה בעת שיישקל מכלול ראיותיה, ומאידך גיסא, הוא יכול לסייע לנאשם כשבית המשפט ישקול האם טענותיו מקימות ספק סביר". (וראו גם ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח', טרם פורסם; ע"פ 173/88 אסרף נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 785; ע"פ 5390/96 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 29, 46)". וכן ראה ע"פ 10596/03 גריגורי בשירוב נ' מ"י, תק-על 2006(2), 3068. ראה לעניין זה גם דברים שכתבתי במאמר העוסק במחדלי חקירה: ר. שפירא "מחדלים בחקירת המשטרה והשלכותיהם על ההליך הפלילי" (א' ו-ב') הסניגור 97 (4/05) הסניגור 98 (5/05). כן ראה פסקי דין שאוזכרו שם. הטענה כי הגניבה של הסוסה אינה מנתקת קשר סיבתי בין התנהגותו של המשיב, ככל שתוכח רשלנות בדרך החזקתו של הסוס (וכאמור סבור אני כי רשלנות לא הוכחה) ובין התאונה אינה יכולה לעמוד. משעומדת לזכות המשיב החזקה כי סוסתו אכן נגנבה, ובכל מקרה לא הוכח מעבר לספק סביר כי הסוסה לא נגנבה, וזאת עקב מחדלי חקירה והמנעות מלחקור את תלונתו שהוגשה ללא כל קשר לתאונה, כי אז לא ניתן לייחס לו אחריות לעצם שהייתה של הסוסה בכביש. המאשימה לא הוכיחה בבימ"ש קמא כי עצם הגניבה היא תוצאה של רשלנות של המשיב. לא נסתרה הטענה ואין לשלול את האפשרות כי הסוסה שנגנבה נמלטה מהגנב בעת שהייתה תחת החזקתו או שליטתו ובדרך זו הגיעה לכביש. לעניין זה לא ניתן לייחס אחריות למשיב. גניבת הסוסה היא התערבות של גורם זר, אשר מנתק קשר בין אחריותו של המשיב לסוסה כבעלים ובין העובדה שהגיעה אל הכביש וגרמה לתאונה הקטלנית. אשר על כן, אין לי אלא להציע לחברי לאמץ את פסק דינו של בימ"ש קמא, על קביעותיו העובדתיות והמשפטיות, לדחות את הערעור ולהשאיר את זיכויו של המשיב בעינו. ר. שפירא, שופט השופט מ. נאמן [אב"ד]: אני מסכים. מ. נאמן, שופט [אב"ד] השופט מ. פינקלשטיין: אני מסכים. מ. פינקלשטיין, שופט הוחלט לדחות את הערעור, כאמור בפסק דינו של כב' השופט ר. שפירא. משטרהמשפט פליליחקירה משטרתיתמחדל