להלן פסק דין בערעור על הכרעת דין ועונש בגין תאונה קטלנית בשל כניסה לצומת ברמזור אדום: פסק דין א. בתאריך 6.3.04 בסביבות השעה 04:15 לפנות בוקר, נהג המערער ברכב מסוג ג'יפ (להלן: "הג'יפ"), ברחוב בן צבי והתקרב לצומת חולון, ממערב למזרח, לכיוון ראשון לציון (להלן:"הצומת"). יחד עם המערער בג'יפ ישבה חברתו, ובמושב האחורי שתי נוסעות נוספות. אותה עת נהגה הנהגת ברכב פרטי מסוג פיג'ו (להלן: "הפיג'ו"), נהגה ברח' לוי אשכול, והתקרבה לצומת מדרום לצפון. הצומת מרומזר, למערער ולנהגת אין אור ירוק משותף. המערער נכנס לצומת בנסיעה שוטפת, על אף שהרמזור בכיוון נסיעתו היה אדום. בשל כך, פגע ברכבה של הנהגת שחצה את הצומת כאשר האור הרמזור בכיוון נסיעתו היה ירוק (להלן:"התאונה"). כתוצאה מהתאונה נהרגה אחת הנוסעות שישבה במושב האחורי בג'יפ ונפצעו 4 אנשים נוספים לרבות המערער עצמו. בית משפט קמא הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות בגרם מוות ברשלנות, עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, בקשר לסעיפים 64 ו- 40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961. הממצא העובדתי המרכזי של בית משפט קמא היה כי המערער אכן נכנס לצומת באור אדום, ובכך גרם לתאונה. על המערער נגזרו 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות, 8 חודשי מאסר על תנאי, פסילה מלהחזיק רישיון הנהיגה למשך 10 שנים, קנס בסך 7,500 ₪. כמו כן הועמד המערער בפיקוח של שירות המבחן למשך שנה. ב. על פסק הדין של בית משפט קמא הונחו בפנינו שני ערעורים: המערער ערער על הכרעת הדין, ובשולי הדברים גם על גזר-הדין. לעניין גזר הדין, ההתמקדות היתה בתקופת הפסילה וכן בקנס. המדינה ערערה על גזר הדין בלבד. טענתה העיקרית של המדינה היתה, כי היה מקום להטיל על המערער (שלמען הנוחות נמשיך לכנותו כך) מאסר בפועל, ושגה בית משפט קמא כאשר הסתפק בעבודות שירות. בסיומו של הדיון בפנינו חזר בו הסניגור, בהמלצתנו מן הערעור באשר להרשעה, לאחר שמיעת מלוא הטיעונים של הצדדים, וקיום דיון באולם. כיוון שכך, עומדת על הפרק רק סוגייית הענישה. שיקולי הענישה לעולם הם מורכבים מנסיבותיה של העבירה ומנסיבותיו האישיות של העבריין, כאשר תפקידו של בית משפט הוא לאזן בין נורמת הענישה המתחייבת ממהותה של העבירה שמדובר בה, הנסיבות הספציפיות שהוכחו בתיק זה או אחר, ובין נתוניו האישיים של העבריין. ג. באשר לעבירה - נראה לנו, כי מכל זווית ראיה שהענין יבחן, כי מדובר בתיק קשה וחמור. נתחיל דווקא מהתוצאה: לימור קליינר ז"ל היתה נערה צעירה שכל חייה בפניה כאשר נהרגה באותה תאונה מיותרת שניתן היה למנוע אותה בקלות. פרט לקיפוח חיי אדם, 4 אנשים נוספים, כפי שצויין לעיל, נפצעו במהלך התאונה, שלא לדבר על נזק לרכוש. ד. באשר לנסיבות התאונה - הרשלנות שגרמה לתאונה, היתה רשלנות רבתי. המערער המשיך, כאמור, בנסיעה שוטפת לתוך הצומת, כאשר האור האדום ברמזור דולק בכיוון נסיעתו. בגדר מכלול ההתנהגויות המוגדרות כרשלנות (כשמדובר בנהיגה), כניסה לצומת באור אדום, היא בבחינת רשלנות רבתי, בין אם הנהג התעלם מהוראת הרמזור ובין אם לא שם לב אליו. לא בכדי הפך הביטוי "אור אדום" לשם נרדף למצבים שבהם נורמת ההתנהגות הנדרשת היא ברורה, חד-משמעית, באופן שכל סטייה ממנה אינה טעונה פרשנות. בניגוד למקרים אחרים שבהם הרשלנות מתבטאת בהיסח דעת של שבריר שנייה, אי-תשומת לב או סטייה של מה בכך מנורמת הנהיגה הנדרשת מנהג הנמצא על הכביש, כניסה לאור אדום היא פעולה מודעת, מחושבת שיש בה משום בחירה של הנהג. הפעולה מייצגת זילזול בכללים הבסיסים ביותר של זהירות, כללים שאמורים להפוך אצל כל נהג לטבע שני, או שמא נכון יהיה לומר אינסטינקט קיומי. זאת ועוד, במקרה דנן לא היתה כל רשלנות תורמת מצד הנהגת השניה. האשם של המערער הוא בלעדי ללא כל נסיבה מקילה שיש בה כדי להסביר את התנהגותו. התובעת הזכירה בהקשר זה את תרבות הנהיגה של "נהגי יום שישי", הכוונה לנהיגה, בשעות לילה מאוחרות כאשר הנהג המרשה לעצמו לזלזל בהוראות הרמזור, תוך יציאה מנקודת הנחה שהכביש ממילא ריק, ואיש לא יפגע כתוצאה מכניסה לצומת באור אדום. לצערנו, התופעה אכן מוכרת והיא גובה מחיר לא מבוטל בחיי אדם. כאשר מדובר ברשלנות מסוג זה, אינטרס הציבור צריך להוות את השיקול המרכזי, וממילא אמרנו בכך שמשקלן של הנסיבות האישיות של הנהג מתגמד. ה. הצורך להלחם בנגע תאונות הדרכים, איננו שנוי במחלוקת. כמות המלל בתחום זה היא אין סופית, לרבות דברים שנאמרים בפסקי-דין שונים, שעניינם הענישה בעבירות תעבורה. כל אותן אמירות בדבר הצורך להלחם בנגע זה, אין בהן ממש, אם בסופו של יום הן אינן מתורגמות לכלל ענישה משמעותית. מקרה מסוג המקרה הנוכחי, בהתחשב באופייה של הרשלנות, הוא מקרה קלאסי, שבו הענישה צריכה לומר את דברה באופן ברור וצלול, מבלי שתזקק לרטוריקה משלימה. הסניגור הפנה אותנו לרע"פ 548/05 מאירה לוין נ' מ"י, פסק-דין עדכני, שניתן בימים אלה ממש. מתוך האמור בפסק-דין זה, אנו רואים לצטט דווקא את דבריה של כב' השופטת פרוקצ'ה (שהיתה בדעת מיעוט באשר לתוצאה הענישתית בתיק זה), וכך נאמר: "... בתוך מגוון האמצעים להתמודדות עם תופעת התאונות, מצוי גם אמצעי הענישה הפלילי המופקד בידיה של מערכת בתי המשפט... הענישה המחמירה בעבירות הנוגעות לתאונות קטלניות נשענת על ההנחה כי יש בה הרתעה עונשית כדי לקדם את הפנמת הערכים החברתיים הנדרשים בהתייחסות לזולת וכדי להרגיל לשמירה קפדנית יותר על כללי זהירות ומניעה בנהיגה על הכביש... בלא שימוש מושכל באמצעי זה, לא יתרום בית המשפט את התרומה הנדרשת מצידו לשינוי הערכי הכולל האמור להתרחש בתחום קשה זה... שחיקתה של מדיניות הענישה המחמירה, סופה שתפגע פגיעה קשה במאמציה של החברה הישראלית להתמודד בדרך הרגילה עם המוות בדרכים, היא תגרע מתפקידה המרכזי של מערכת בית המשפט בקביעת אמות מידה להתנהגות הציבור ולנהיגה בדרכים , ובחינוך להחדרת ערכים חשובים בתחום זה". אנו רואים לציין, כי גם שופטי הרוב (כב' השופטים ס' ג'ובראן וא' רובינשטיין) שדעתם בעניין התוצאה העונשית היתה שונה מזו של כב' השופטת פרוקצ'ה - אמרו דברים דומים, באשר לצורך בהרתעה עונשית. ו. בחזרה לענייננו. כאשר מדובר בעבירה שנסתיימה בתוצאה קטלנית, תוך כניסה לצומת באור אדום, דעתנו היא, כי עונש שאיננו כולל מאסר בפועל, יהיה בו משום "הרדמות בשמירה". כפי שצויין לעיל, במסגרת המאבק בתאונות הדרכים, ובמיוחד הקשות שבהן, תפקידה של הרשות השופטת מתבטא בהקפדה על נורמת ענישה מחמירה שתשמש ביטוי לערכם של חיי אדם מחד גיסא, וגורם מרתיע, כמעט היינו אומרים "אור אדום", לציבור הנהגים, מאידך גיסא. אנו רואים להדגיש, שציינו לעיל, כי אין המדובר במקרה הנוכחי, בתרומת רשלנות כלשהי של נהגת הפיג'ו, והרשלנות כולה מוטלת על כתפיו של המערער. ז. הערה נוספת: המערער שבפנינו הוא אדם צעיר. לרוע המזל, אותה תרבות נהיגה של "נהגי יום שישי", אופיינית לאנשים בני גילו. דווקא משום כך, אינטרס הציבור הוא, כי הענישה תשמש גורם מרתיע לציבור זה של נהגים צעירים. שמא, מה שלא עושות התאונות בפני עצמן, והתוצאות הקשות שאותן ניתן לקרוא מעל דפי כל עיתון בכל יום נתון באותיות שחורות, תעשה אולי הענישה המחמירה והרצון להמנע ממנה. ח. מכאן לנתוניו של העבריין. בגדר נושא זה נתייחס להרשעותיו הקודמות של המערער, וכן לנסיבותיו האישיות כפי שהן עולות מתסקירי שירות המבחן שבפנינו. באשר להרשעותיו הקודמות: למערער מספר הרשעות קודמות. מקובל עלינו כי גיליון ההרשעות הקודמות איננו מן החמורים. יחד עם זאת, הוא כולל עבירות המבטאות אי-הקפדה על חוקי התעבורה, בין היתר מדובר באי-ציות לתמרור, שתי עבירות של אי-אחזקת הגה בשתי ידיים, ושימוש ברכב לא תקין. ט. המערער הופנה כאמור לקבלת תסקיר בשירות המבחן. בפועל מונחים בפנינו התסקירים שהיו בבית משפט קמא, וכן התסקיר האחרון, תסקיר עדכני מיום 22.1.06. מתסקיר זה, כמו גם מהתסקירים הקודמים, עולה כי המערער הוא אדם נורמטיבי, תפקד לאורך חייו בצורה חיובית, "עבד ולמד בהתאם לגילו". שירות המבחן מציין, כי התאונה שינתה את מהלך חייו, ויצרה משבר ריגשי ותפקודי עמוק, ממנו מתקשה עדיין המערער להתאושש. המערער חווה תחושות אשם קשות, תהליך של אבל, והביטוי הרגשי שלא כמו עם מערערים אחרים במצבו, הינו הסתגרות דיכאון וייאוש. עוד מציין שירות המבחן, כי המערער מתקשה עדיין להשלים ולתפוס כי הוא זה שגרם למות אדם אחר. לדעת שירות המבחן, עצם הבחירה להגיש ערעור במקרה הנוכחי, הוא ביטוי לקושי זה להשלים ולהפנים את אחריותו. המערער נמצא כרגע בעיצומו של תהליך טיפולי, ולדעת שירות המבחן, קטיעתו (של הטיפול) תביא ל"הקשחת מנגנוני הגנה", החלשתו הרגשית, ולהגברת הכעס שלו. משום כך, ממליץ שירות המבחן, להותיר את המערער בפיקוחו, זאת בנוסף לעונש המאסר שירוצה בעבודות שירות (שהוטל עליו). י. אין לנו סיבה לפקפק באמור בתסקיר שירות המבחן, ואנו נותנים לו את המשקל המלא. יחד עם זאת, התסקיר אינו חושף נתונים חריגים. מצבו של המערער איננו שונה ממצבו של כל אדם אחר שגרם ברשלנות למותו של אדם ובנוסף לרגשי האשם הוא גם חרד מן התוצאה העונשית. גם הנורמטיביות שבחיי המערער אינה יוצאת דופן. עברייני הנהיגה הרשלנית הם במרבית המקרים אנשים מן הישוב המתפקדים היטב בכל מישורי חייהם. בהעדר נסיבות חריגות, ותוך יציאה מנקודת ההנחה שצויינה לעיל, דהיינו, כי חומרתה של התאונה בצירוף טיב הרשלנות של המערער כפי שציינו לעיל - ממילא מגמדת את משקלן של הנסיבות האישיות, דעתנו היא, כי הענישה בתיק זה חייבת לכלול רכיב של מאסר בפועל. כל ענישה אחרת, אינה עולה בקנה אחד עם כל שנאמר לעיל, ותהווה שוב דוגמא לרטוריקה שאינה מתורגמת לכלל מעשה. ברור לנו, כי שליחתו של המערער למאסר בפועל תהווה עבורו מכה קשה, הן בשל עצם השהייה בבית הסוהר, ובמובן מסויים גם בשל גדיעת התהליך הטיפולי שהוא כרגע נמצא בו. עדיין, אנו סבורים, כי אין מנוס מכך. אם איננו רוצים כי המלחמה בתאונות הדרכים תהפוך למס שפתיים בלבד, לפחות ככל שהדברים אמורים בתרומתו של בית משפט למלחמה זו, צריך שיקול הרחמים הנקודתי, לפנות את מקומו לשיקול שעניינו הרחמים כלפי הקורבנות הפוטנציאליים. יא. סוף דבר, אנו מקבלים את ערעור המדינה, ומעמידים את תקופת המאסר שעל המערער לרצות על 10 חודשים בפועל. אנו אומרים בפה מלא, כי גם תקופה זו נוטה חסד עם המערער, והיא נובעת מכך, שערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את הדין עם משיבים. יתר רכיבי גזר הדין - ישארו בעינם. איננו רואים לנכון לקצר את תקופת הפסילה או להתערב בגובה הקנס. גם ההחמרה הנוכחית, ותוך שאנו רואים לנגד עינינו את כל רכיבי הענישה יחד, עדיין הענישה אינה מחמירה, ואיננה מתקרבת אפילו למתן ביטוי הולם לחיי אדם שקופחו ללא סיבה. משפט תעבורהרמזורנסיעה באור אדוםצומת