בית המשפט פסק כי החוק אינו יוצר הבחנה בין רמות האלכוהול השונות בדמו של המובא לדין, ואינו מקנה שיקול דעת בשאלת ענישתו של אדם, בהתאם לכמויות האלכוהול, אשר נמצאו בבדיקתו. להלן פסק דין בסוגיית ענישה לפי כמות אלכוהול מותרת בדם: פסק - דין פתח - דבר 1. לפניי ארבעה ערעורים - במסגרתם מבקשת המערערת לבטל גזרי דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים ולהשית על המשיבים עונשי פסילה המגיעים כדי המינימום הקבוע בסעיף 39א לפקודת התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: "הפקודה"), בגין עבירות של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודה. בית משפט קמא, אשר נדרש לעניינם של המשיבים, במותביו השונים, השית על המשיבים עונשי פסילה, הפחותים מן הרף המינימאלי של שנתיים ימים, כפי שקבוע בפקודת התעבורה. להלן אציג פרטי הערעורים דנן. 2. הערעור הראשון הנו ע"פ 40101/07 עופר מנדיל (פ 15089/06, כב' השופט א' חן, מיום 4.1.07)- המשיב הורשע, על פי הודאתו, בביצוע עבירה של נהיגה בשכרות (לפי סעיף 62(3) לפקודה). בדיקת נשיפה שנערכה למשיב הראתה ריכוז של 380 מיקרו-גרם אלכוהול לליטר אוויר נשוף. בית משפט קמא השית על המשיב העונשים הבאים: 9 חודשי פסילה בפועל בקיזוז 30 ימי פסילה מנהלית; 3 חודשי פסילה על תנאי לפרק זמן של 3 שנים, כאשר התנאי הוא שהמשיב לא יעבור עבירה של נהיגה בשכרות, וכן קנס בשיעור של 750₪. בית משפט קמא לא השית על המשיב עונש הפסילה המינימאלי בקובעו, כי המשיב הודה, חסך מזמנו של בית המשפט, עצם היותו אדם נורמטיבי, רמת שכרותו הנמוכה והעובדה שלא קיימות לחובתו עבירות קודמות. 3. הערעור השני הנו ע"פ 40176/07 אופיר בן עמי (ת 5607/07, כב' השופטת ר' זוכוביצקי - סגנית הנשיא, מיום 25.1.07) - גם במקרה זה הורשע המשיב, על פי הודאתו, בביצוע עבירה של נהיגה בשכרות. בדיקת נשיפה הצביעה על ריכוז של 395 מיקרו-גרם אלכוהול לליטר אוויר נשוף. בית משפט קמא השית על המשיב 8 חודשי פסילה בפועל בניכוי 30 ימי הפסילה המנהלית; 30 ימי מאסר על תנאי לפרק זמן של 3 שנים, וקנס כספי בסך של 1,200₪ לפירעון ב-4 תשלומים שווים או 21 ימי מאסר תמורתו. גם כאן הפחית בית משפט קמא מעונש הפסילה המינימאלי, וזאת מן הטעמים הבאים: המשיב נוהג משנת 2000 ולחובתו שתי עבירות תעבורה קלות. עוד צוין, כי המשיב רווק, נורמטיבי, ולזכותו שירות צבאי בשייטת. המשיב הודה בהזדמנות הראשונה, כמות האלכוהול אשר אותרה בגופו חרגה מעט מן המותר, וכן דו"ח המאפיינים, אשר נערך לו, העיד על התנהגות סבירה מצידו. בית משפט קמא הבהיר, כי יש לו הסמכות לחרוג מן העונש המינימאלי הקבוע בחוק, ויעדיף להפחית בעונש הפסילה המינימאלי תוך השתתם של עונשים מרתיעים אחרים, אשר אין בהם כדי להרוס סיכויי פרנסתו של המערער. 4. הערעור השלישי הנו ע"פ 40180/07 אלי רזו (ת 5361/07, כב' השופטת ר' זוכוביצקי - סגנית הנשיא, מיום 1.2.07) - המשיב הואשם בביצוע עבירה של נהיגה בשכרות ובסירוב לבצע בדיקת ינשוף. המשיב הודה במיוחס לו בכתב האישום ובית משפט קמא הרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, לאחר שסירב להיבדק לשם בחינת רמת האלכוהול בדמו. בית משפט קמא דחה, לעניין זה, טענתו של הסנגור, כי לא הוסברה למשיב המשמעות של סירובו להיבדק. על המשיב הושתו העונשים הבאים: 8 חודשי פסילה בפועל בקיזוז 30 ימי פסילה מנהלית; 30 ימי מאסר על תנאי למשך 3 שנים וקנס בסך של 1,000₪ לפירעון ב-4 תשלומים או 14 ימי מאסר תמורתו. בית המשפט בחר להקל בעונשו של המשיב, הגם שלחובתו 24 הרשעות בעבירות תעבורה קודמות (וביניהן, נהגיה בחוסר זהירות, נהיגה משמאל לקו הפרדה; סטייה מנתיב; נהיגה בחוסר זהירות; חציית שטח הפרדה וכיו"ב). בית המשפט הסביר, במסגרת נימוקיו לקולא, כי התנהגותו של המשיב הייתה "רגילה", כעולה מבדיקת המאפיינים, והמשיב נכשל במסגרת של בדיקה זו בהבאתה של האצבע בידו השמאלית בלבד, בעוד עיניו עצומות. עוד הבהיר בית המשפט, כי בסמכותו לחרוג מעונש המינימום וכי הפסיקה מצביעה על הבחנה בין הסובלים מבעיית שתייה כרונית לבין אלה, אשר זאת היא נהיגתם הראשונה בשכרות והם אינם נוהגים לשתות דרך כלל. 5. הערעור הרביעי הנו ע"פ 40181/07 משני אנס (ת 12715/06, כב' השופטת ר' זוכוביצקי - סגנית הנשיא, מיום 1.2.07) - במסגרתו הורשע המשיב, על פי הודאתו, בביצוע עבירה של נהיגה בשכרות. בדיקת נשיפה הראתה ריכוז של 375 מיקרו-גרם אלכוהול לליטר אויר נשוף. על המשיב הושתו 10 חודשי פסילה בפועל בניכוי 30 ימי הפסילה המנהלית, ו-30 ימי מאסר על תנאי שלא יבצע עבירה של נהיגה בשכרות, למשך 3 שנים. בית משפט קמא נימק גזר דינו כלהלן: המשיב הנו רווק וסטודנט באוניברסיטה העברית, המגיע מרקע כלכלי לא פשוט ומממן לימודיו בכוחות עצמו באמצעות חלוקת עיתונים. רמת האלכוהול, אשר אותרה בדמו של המשיב, הייתה נמוכה וזאת היא מעידתו הראשונה. בנסיבות אלה, המהוות "נסיבות משמעותיות לקולא", יש כדי להקל בעונשו של המשיב. מה עוד, שבית המשפט מוסמך לחרוג מעונש המינימום הקבוע בחוק, ובעיקר אמורים הדברים, כפי שצוין לעיל, לאור ההבחנה בין הסובלים מבעיית שתייה לבין אלה, אשר זאת היא מעידתם הראשונה. טענותיה של המערערת 6. ב"כ המערערת עמד על הסכנה הטמונה בעבירה של נהיגה בשכרות - דבר המחייב בענישה מחמירה ומרתיעה. העונשים, אשר הושתו על המשיבים בבית משפט קמא, אינם מקדמים המלחמה בתופעת הנהיגה בשכרות ואינם תורמים להרתעתם של עבריינים, תוך העברת מסר חד משמעי בדבר איסור הנהיגה בשכרות, אשר הפרתו תגרור שלילתו של רישיון הנהיגה לתקופות ארוכות. המקרים דנן לא גילו כל הצדקה להפחתה בעונש הפסילה המינימאלי, הקבוע בחוק, ומשכך יש להתערב בכלל גזרי הדין על מנת להעלות רף הענישה לרף המינימאלי. ב"כ המערערת שב על עיקרי ע"פ 30647/06 מדינת ישראל נ' מויאל - לפיו ענישת המינימום בעבירה של נהיגה בשכרות תופחת בעטיין של נסיבות מיוחדות בלבד, כשם שקבע המחוקק. ב"כ המערערת אינו מקל ראש בקשיים, הכרוכים בעונשי פסילה ארוכים, ברם אין בזאת בלבד משום נסיבה מיוחדת, המאפשרת הנמכתו של רף הענישה המינימאלי. תגובת המשיבים 7. ב"כ המשיבים ביקשו כמובן לדחות הערעורים נגד מרשיהם בהבהירם, כי גזרי דינו של בית משפט קמא הנם סבירים ואין מקום להתערב בהם. עו"ד ארד, סנגורו של משיב 1, הוא עופר מנדיל, טען, כי המשיב הודה בבית משפט קמא בעקבות הצעתו של בית המשפט, אשר כללה רכיבי גזר הדין העתידי בעניינו. הסנגור הוסיף טענות באשר לבעייתיות הקיימת בחומר הראיות, ובעיקר בנוגע לחוקיות בדיקת רמת האלכוהול בדמו של המשיב. לדבריו, לא עברו 15 דקות כנדרש, אלא 14 דקות בלבד בטרם הופעל מכשיר הינשוף. כבר בשלב זה אציין, כי אין כל מקום להשיב לטענותיו של הסנגור בשל העובדה, שהסנגור ייצג את מרשו כמשיב, ולאו כמערער. היה על המשיב להעלות טענות מעין אלה בפני הערכאה הדיונית, לבחינתה ולהכרעתה, ולאו כעת, בפני ערכאת הערעור. 8. עו"ד קסלסי, סנגורו של משיב 2, הוא אופיר בן עמי, שבה על הטענות, אשר הועלו כבר בבית משפט קמא, דהיינו: הייתה זו מעידה חד פעמית, המשיב הביע חרטה עמוקה על מעשיו ופעל כן בהסתמכו על תחושה סובייקטיבית של פיכחות. הסנגורית הוסיפה, כי גזר דינו של המשיב מידתי שכן בית משפט קמא השית על המשיב, נוסף לעונש הפסילה, גם מאסר על תנאי, הגם שלא התבקש לעשות כן על ידי ב"כ המערערת. יש להזכיר, לדידה, כי המשיב גר במושב, המרוחק כדי 20 דקות נסיעה ממחסום ענאתה, כאשר התחבורה הציבורית באזור דלילה למדי. משכך, יקשה מאוד על המשיב להתנייד בהיעדר רישיון נהיגה, ובייחוד אמורים הדברים כאשר המשיב נרשם ללימודים אקדמאיים במכללת "בית ברל" המרוחקת ממקום מגוריו. בהחמרת עונשו יהא כדי להעניש קולקטיבית את כלל בני משפחתו, וכן טמונה בכך סכנה לביטחונו האישי שכן באזור התרעות ידועות לחטיפה. על כן, ולאור הנימוקים הנזכרים, אין להכביד על המשיב. 9. משיב 3, הוא אלי רזו, טען בעצמו. המשיב אישר תחילה, שסירב להיבדק, ותמה הכיצד ציינה השוטרת, שמצאה בגופו ריכוז של 330 מיקרו-גרם אלכוהול לליטר אוויר נשוף. בהמשך טיעוניו עמד המשיב על מצבו הכלכלי הקשה וקשיי הפרנסה הרבים, עמם נאלץ להתמודד לאור שלילת רישיונו. המשיב ציין, כי פתח עסק לפני כשנה וחצי ונאלץ לסגרו לאחרונה. משכך, מזה כ-4 חודשים, אין פרנסה בידיו, הוא מתקשה לכלכל שלושת ילדיו, ונוסף לכל זאת, סועד גם את שני הוריו המבוגרים. המשיב הוסיף, כי הוא מתגורר במושב "נס הרים", ואין במקום תחבורה ציבורית זמינה. הוא זקוק לרישיונו כדי שיהא באפשרותו לקחת את בתו לרופא. בסיכומם של דברים ביקש משיב 3 את סליחתו של בית המשפט וכן ביקש לאפשר לו לצאת ל"דרך חדשה", כלשונו. 10. עו"ד פרהוד, סנגורו של משיב 4, הוא משני אנס, ציין בדבריו, כי בהגשת הערעור דנן, מבקשת המערערת, למעשה, לשלול שיקול דעתה של הערכאה הדיונית, כשם שהוענק לה על ידי המחוקק. עוד תקף הסנגור את דבר החקיקה הישראלי הרלבנטי, הקובע לדידו רף נמוך מאוד של רמת אלכוהול בדם, המצביעה על שכרות, באופן שאין לו אח ורע בארצות העולם. לגופו של עניין ציין הסנגור, כי בית משפט קמא קבע העונש הראוי למרשו, לאחר שהתחשב בנסיבות חייו ובמצוקתו הכלכלית, הבולטת לעין. לסיכום טענותיו ביקש הסנגור להדגיש, כי אם יישלל רישיון הנהיגה של מרשו למשך 24 חודשים, יהא הדבר בעל השלכות קשות מנשוא. דיון 11. בטרם אבחן טענות הצדדים, אציין, כי כל עוד נתפס המובא לדין, כבעל כשרות משפטית, הרי הוא מוחזק כאחראי למעשיו. הנחת היסוד בכל מערכת משפטית הנה דבר ידיעת החוק, קרי: גם האזרח הפשוט מודע למגבלות, המוטלות על התנהגותו, מכוחו של חוק, ובעיקר כאשר יש בהתנהגותו כדי להשפיע על זכויות הכלל, ביטחונם של הסובבים אותו, שלמות גופם ורכושם. כעת אפנה לבחון עניינם של המשיבים, לגופם של דברים. 12. תחילה אדרש לטענת הסנגורים, בדבר כמות האלכוהול, אשר אותרה בגופם של מרשיהם, וחרגה אך במעט מזו הקבועה בדבר חוק. כבר נקבע בעבר, ולא אחת, כי אין לייחס כל משקל לטענה מעין זו, שכן החוק גופו אינו יוצר הבחנה בין רמות האלכוהול השונות בדמו של המובא לדין, ואינו מקנה שיקול דעת בשאלת ענישתו של אדם, בהתאם לכמויות האלכוהול, אשר נמצאו בבדיקתו. ראו לעניין זה ע"פ 30663/06 מדינת ישראל נ' נשפיץ ואח' (להלן: "עניין נשפיץ") - שם קבעתי (פסקה 8), כי אין כל מקום למדרג כאמור, המבקש למצוא ביטויו גם ברף הענישה. בהתאם נקבע, חד משמעית, כי אין לעבור את גבול הרמה המותרת בחוק, "ומי שעובר אותה אין מהרהרים עוד אחרי ההשפעות הלכה למעשה של השכרות, כי זו היא הוכחה קונקלוסיבית של השכרות ואין אחריה ולא כלום" (ר"ע 666/86 עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 463, 467 - ההדגשה אינה במקור). 13. בהקשר לכך יצוין, כי אין לקבל טענתו של עו"ד פרהוד, סנגורו של משיב 4, כי רמת האלכוהול, המבססת ביצועה של עבירת נהיגה בשכרות, כשם שקבועה בחיקוק הישראלי, נופלת משמעותית מזו הקבועה בדברי חקיקה ברחבי העולם. כל עוד מצא המחוקק הישראלי לנכון, לאמץ רף אלכוהול מסוים, השונה מזה הקבוע בשיטות משפט זרות, הרי קביעתו היא שמחייבת את בתי המשפט בישראל, ובמצב הנוכחי אין לסטות הימנה. 14. גם לאבחנה, אשר ערך בית משפט קמא, בין השתיין ה"כרוני" לבין השתיין ה"מזדמן", כשם שצוינה בכמה מפסקי דינו של בית משפט קמא, אין כל יסוד ובסיס. שוב יצוין, כי המחוקק, אשר קבע רף הענישה המינימאלי, לא עיגן דבר אבחנה שכזו ולא הפריד בין סוגי השיכורים, כנטען, לשם קביעת דבר עונשם. הדבר בא לידי ביטוי בע"פ (י-ם) 8210/04 מדינת ישראל נ' בזק, שם נקבע על ידי כב' השופטת א' אפעל-גבאי, כי יש לשרש תופעת הנהיגה בשכרות על כל גווניה. 15. לאור האמור ובהמשך לזאת, אין מקום לכל אותם הטיעונים, אשר בכוחם, לדידם של הסנגורים, להקל בעונשם של מרשיהם. כך למשל אין לקבל טענות בדבר מצוקה כלכלית, פגיעה בפרנסה, הודאה, חרטה, התנהגות נורמטיבית דרך כלל, תחושה סובייקטיבית של פיכחות, היעדר עבר תעבורתי או עבר תעבורתי קל, וכיו"ב. שיקולים מעין אלה אינם מתגבשים כדי "נסיבות מיוחדות", כדרישת המחוקק בסעיף 39א לפקודת התעבורה, ואין לרדת מרף הענישה המינימאלי הקבוע בהיעדר טעמים מיוחדים וחריגים, המצדיקים זאת - אז ייסוג האינטרס הציבורי מפניו של האינטרס האישי הצר (ראו הרחבה בעניין נשפיץ, פסקה 7). התחשבות בנימוקים אלה תבטל, הלכה למעשה, דבר קביעתו של עונש המינימום בסעיף 39א לפקודת התעבורה - דבר אליו לבטח לא התכוון המחוקק. יובהר בזאת, כי הגשתם של הערעורים בנסיבות האמורות אינה עולה כדי פגיעה בסמכותה של הערכאה הדיונית ובשיקול דעתה העצמאי. שיקול הדעת הוגבל לכתחילה על ידי הריבון, ובתי המשפט ינהגו בכפוף לכך. אין חולק, כי במצב דברים זה, רשאי בית המשפט לסטות מקביעותיו של המחוקק בנדון, וברשותו הוא (בהינתן טעמים מיוחדים), לעיתים נדירות יותר, ברם על כל אחד ואחד לשוות לנגד עיניו הסכנה הממשית, הטמונה בנהיגה בשכרות, הן לנהג עצמו ולנוסעים עמו, הן ליתר נוסעי כלי הרכב שבכביש, והן לעוברי האורח התמימים. הדבר מחייב, על פי רוב, בבכורת האינטרס הציבורי על פני זה הפרטי. 16. כפי שהובהר, אין כל מקום להפעיל מערכת שיקולים מקלה בעניינם של המשיבים דנן, באופן שיביא להפחתה בעונש הפסילה המינימאלי, העומד על שנתיים ימים. אדגיש, כי איני מזלזל בקשייהם הסובייקטיביים של המשיבים, אשר רישיונם ניטל מהם לפרקי זמן משמעותיים, אך אין בטענותיהם די לשם חריגה מרף הענישה הקבוע. כמו כן, היה על המשיבים להעריך מראש הנזק הרב, הכרוך בשלילת רישיונם עקב ביצוע עבירה של נהיגה בשכרות, ולהימנע מכך מבעוד מועד. המשיבים, כפי שהובהר לכתחילה, אחראיים לתוצאות מעשיהם ואין להם להלין בנדון - אלא על עצמם בלבד. סיכומם של דברים 17. דין הערעורים להתקבל. הריני מבטל רכיב הפסילה בפועל, אשר הושת על המשיבים בבית משפט קמא, וקובע כי 4 המשיבים: עופר מנדיל, אופיר בן עמי, אלי רזו ומשני אנס, ירצו 24 חודשי פסילה בפועל בניכוי 30 ימי הפסילה המנהלית. יודגש - ההתערבות האמורה בגזרי דינו של בית משפט קמא נגעה אך לרכיב הפסילה בפועל. יתר רכיבי גזרי הדין, בעניינו של כל אחד מן המשיבים, יעמדו בעינם ללא כל שינוי. משפט תעבורהשכרותמשקאות משכרים / אלכוהול