פסק דין ערעור על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה באר-שבע בתיק ת. 7733/07 מיום 2.1.2008 (כבוד השופט לנדסמן). כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות. על פי כתב האישום נהג המערער ביום 24.8.2007 בשעה 23:46 בהיותו שיכור, נעצר על ידי משטרת התנועה ובדיקה שנערכה לו באמצעות מכשיר הינשוף העלתה כי ריכוז האלכוהול בליטר אוויר נשוף מגיע לכדי 675 מיקרוגרם, קרי: כמעט פי שלושה מהמותר. על פי דו"ח המאפיינים שהוגש לבית משפט קמא נדף מפיו של המערער ריח של אלכוהול. הדיון נקבע ליום 2.1.2008 בפני כבוד השופט לנדסמן, דיון אליו זומן המערער כדין. המערער לא התייצב לדיון ובהעדרו הורשע והושתו עליו העונשים הבאים: קנס בסך 1,500 ₪ , פסילה מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה לתקופה של 30 חודשים בניכוי ימי הפסילה המנהלית אותם ריצה,ו - 4 חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים. ביום 7.1.2008 הגיש המערער בקשה לבטל את פסק הדין וטען כי ביום הדיון היה חולה. כבוד השופט לנדסמן דחה את בקשת המערער. ביום 11.2.2008 הגיש המערער בקשה נוספת לבית משפט קמא אליה צירף אישור רפואי סתמי, בכתב יד, הנושא תאריך 31.12.2007 ולפיו הוא מצונן ויש לו חום גבוה ובהמלצות הרופא - נטילת אקמול ומנוחה לשלושה ימים. אישור רפואי נוסף צירף המערער הנושא תאריך 28.1.2008 , עשרים וששה ימים לאחר הדיון, מטעם רופאת ילדים, ולפיו המערער לא היה מסוגל לעבוד מיום 1.1.2008 עד ליום 3.1.2008. כבוד בית המשפט דחה את בקשת המערער בשנית ,שכן על פי האישור הרפואי המערער לא היה מסוגל לעבוד, אך לא נכתב כי אינו יכול להופיע בבית המשפט, ובכל מקרה הודעה על כך לא נשלחה לבית המשפט. המערער לא טרח להודיע לבית המשפט כי נבצר ממנו להתייצב לדיון, ולא עתר לדחותו אף שהיה בידו סיפק לעשות כן. בפני טען המערער כי בעת קיום הדיון היה במעצר בית מלא ברהט, דבר המלמד כי ההליכים המשפטיים נהירים לו היטב. המערער עותר לבטל את גזר הדין ולטעון לעונש ולמעשה ערעורו נסב על השאלה האם בדין לא נעתר בית משפט קמא לביטול גזר הדין. ברע"פ 8445/07 אברהם קדוש נ' מדינת ישראל, נפסק על ידי כבוד השופט ג'ובראן כי: "מעבר לדרוש יוער, כי גם לגופו של עניין אין מקום לקבל גם את הבקשה. פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ניתן שלא בנוכחות המבקש מכוח סעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, לפיו נאשם שהוזמן כדין ולא התייצב לדיון בעניינו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום. הסברו של המבקש, לפיו נמנע ממנו להתייצב לדיון מכיוון שהדו"ח לא היה ברשותו אינו מהווה כל הצדקה, שכן הדו"ח נמסר לידיו וידוע היה לו על מועד הדיון". ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6), 739 נפסק על ידי בית המשפט העליון כי: "בהקשר זה מוכרת התופעה הנפסדת של נאשמים הבוחרים במודע להיעדר ממשפטם כטקטיקה מכוונת אשר תכליתה לאפשר להם לבקש את ביטול פסק -הדין באותם מקרים שבהם גזר-הדין המושת עליהם אינו נראה להם. אילוצו של בית-המשפט לזמן לדיון את כל המבקשים ביטול פסק -דין , גם כאשר ברור כי פסק -הדין בעניינם ניתן כדין , ואין כל הצדקה לבטלו, יפגום באופן משמעותי בתכלית של ייעול הליכים בעבירות קלות ויחזק את התמריץ השלילי של השתמטות מהופעה במשפט ממניעים טקטיים-ספקולטיביים." (שם, בעמ' 800). ובע"פ 6920/07 אורי חסון נ' מדינת ישראל נפסק על ידי כבוד השופטת ארבל:112 "שיקול דעתו של בית המשפט באשר ליכולת לקיים דיון, מקום בו סבור השופט כי נעשתה המצאה כדין ואי ההתייצבות טמונה כולה ברצון הנאשם, חיוני אם כן לצורך הפעלת הסמכות שבסעיף 240. לאור הנסיבות שתוארו לעיל, על פניו נראה כי לא נפל פגם בקביעת בית המשפט קמא כי קמה חזקת ההמצאה כדין, וכי אי התייצבותו של המערער ניתנת להתפרש כהודאה, שעל כן החליט לקיים את הדיון ביום 21.3.07 בהעדרו. סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי מציב שתי דרישות חלופיות אשר בהתקיים אחת מהן יורה בית המשפט על ביטולו של פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם: קיומה של סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו של הנאשם במשפטו או גרימת עיוות דין לנאשם כתוצאה מאי-ביטול פסק -הדין . המונח "עיוות דין" פורש בפסיקתו של בית משפט זה כמקרה שבו תוצאת המשפט היתה יכולה להיות שונה עקב פגם מסוים שנפל בהליך (ראו ע"פ 1057/96 אמסלו נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(5), 160) או כמקרה שבו נפל בהליך פגם פרוצדוראלי כה חמור היורד לשורשו של עניין עד שקמה חזקה שנגרם עיוות דין ללא צורך בהצבעה על קשר סיבתי בין הפגם לתוצאה (ראו מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 529). נראה כי בנסיבות המקרה, הסיכוי להוכיח פגם שיש ביכולתו לשנות את תוצאת המשפט או שהוא כה חמור עד שמקים הוא חזקה כי נגרם עיוות דין, נמוך יחסית. מסעיף 240 ניתן ללמוד כי לא כל מקרה של היעדרותו של נאשם יעלה כדי פגם פרוצדוראלי. גזר דינו של בית המשפט לתעבורה מעוגן בחומר הראיות שהיה בפניו ובעברו של הנאשם. לאור האמור ניתן להעריך, בזהירות המתחייבת, כי סיכויי הערעור בהיבט זה אינם גבוהים במיוחד. המערער לא הניח בפני כל תשתית עובדתית לפיה נבצר ממנו להגיע לדיון בפני בית משפט קמא , למצער, לשלוח בקשת דחייה לבית המשפט. אף העונש שהוטל על המערער אינו חורג מן הענישה במקרים כגון דא. מדובר במערער אשר נהג כאשר ריכוז האלכוהול שנמצא בליטר אוויר נשוף הינו כמעט פי שלושה מן המותר. פסיקת בתי המשפט קבעה כי על בתי המשפט למגר תופעה זו של נהיגה בשכרות על ידי ענישה מחמירה שכן תפקידו של בית המשפט הינו לעקור מן השורש תופעה מסוכנת של נהיגה תחת השפעה של משקאות משכרים, נהיגה המסכנת לא רק את הנוהג ברכב אלא את חיי הזולת. נוכח האמור הערעור נדחה. משפט פלילימשפט תעבורהשכרותהרשעה