להלן פסק דין בערעור בנושא הפעלת מאסר על תנאי - נהיגה בפסילה: פסק דין בפניי ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (להלן: "בימ"ש קמא"). פסק הדין ניתן ביום 23.09.07 על ידי כב' השופטת ר. חוזה בתיק פל' 129/06. בימ"ש קמא הרשיע את המערערת על סמך הודאתה בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, עבירה על סעיף 10 לפקודה ועבירה של שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, עבירה על סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. מכתב האישום עולה כי ביום 26.05.05 נהגה המערערת ברכבה בחיפה דרך בר יהודה, שם עוכבה לביקורת ע"י שוטרים. הביקורת העלתה כי ביום 12.04.05 נפסלה המערערת לתקופה של 7 חודשים מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה, זאת בתיק 1270/04. פסק הדין ניתן בנוכחותה והמערערת הפקידה את רישיון הנהיגה בתיק הנ"ל ביום 10.05.05. בימ"ש קמא הטיל על המערערת את העונשים הבאים: קנס כספי בסך של 3,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו, הקנס ישולם בשלושה תשלומים חודשיים רצופים ושווים של 1,000 ₪ כל אחד, החל מיום 23.10.07 ואילך. מאסר לתקופה של 18 חודשים, מתוכם תרצה המערערת מאסר בפועל של שלושה חודשים והיתרה תהיה מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים ויחול על עבירה של נהיגה בזמן פסילה בניגוד לסעיף 67 לפקודה. כמו כן, הורה בימ"ש קמא על הפעלת עונש של מאסר מותנה בן 3 חודשים אשר הוטל על המערערת בתיק פל' 1270/04 של בית משפט שלום לתעבורה חיפה ואשר ניתן ביום 12.04.05. בימ"ש קמא הורה על צבירת העונשים, כך שעונש המאסר בפועל שהיה על המערערת לרצות, עמד על 6 חודשים. זאת ועוד, המערערת נפסלה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 18 חודשים ובימ"ש קמא הורה על הפעלת עונש פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של שלושה חודשים, עונש שהוטל עליה בתיק פל' 1270/04 (בימ"ש לתעבורה חיפה). גם עונשי הפסילה יצטברו האחד למשנהו, כפי שקבע בימ"ש קמא, כך שעונש הפסילה יהיה לתקופה של 21 חודשים. המערערת מלינה על כך שבימ"ש קמא החמיר איתה יתר על המידה ולכן היא ממקדת את ערעורה כנגד כל רכיבי העונש, זולת הקנס. המערערת טוענת כי בינה לבין המשיבה התגבש הסדר טיעון, שעל פיו התחייבה האחרונה לאמץ את המלצת שירות המבחן ובעניין זה הוגש לבימ"ש קמא המסמך שסומן נ/1. לטענת הסנגור הנוסח של המסמך הנ"ל, תומך בטענת המערערת ומחזק את דבריה, שאכן המשיבה הסכימה לאמץ את המלצות שירות המבחן. עוד מוצא הסנגור תימוכין לאמור לעיל בהתנהלות הדיון מיום 12.09.06, בו הודתה המערערת. בדיון זה, ביקשה המשיבה מביהמ"ש להורות על הגשת תסקיר של שירות המבחן ביחס למערערת. מכל זה מבקש הסנגור מבית המשפט לקבוע כי אכן התגבש הסדר טיעון בין המערערת לבין המשיבה. אציין כי עד לשלב זה, המערערת לא הייתה מיוצגת על ידי עורך דין. בשלב זה החל לייצג את המערערת עו"ד יוסי טורס. הוא טוען כי אמנם בשלב זה לא נכנס לתוקפו סעיף 15א' לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, אשר מטיל חובה על המשיבה להודיע על כוונתה לדרוש מאסר בפועל. אך באותה עת, היה על המשיבה להודיע לבית המשפט מייד עם פתיחת ההליך אודות כוונתה הנ"ל, על מנת שיהיה ניתן למנות לה סנגור כמתחייב מתקנה 4 לתקנות הסנגוריה הציבורית. הסנגור סבור כי, משלא הודיעה המשיבה על כוונתה לבקש מאסר בפועל ולא פעלה על פי תקנה 4 לתקנות הסנגוריה הציבורית ובעיקר משום שהמערערת לא הייתה מיוצגת בשלב זה, המשיבה הייתה חייבת במצב דברים זה, שלא לבקש הטלת מאסר בפועל, זאת כנדבך חשוב ביותר של ההליך ההוגן. מכל אלה, מתבקש בית המשפט לקבל את הערעור ולאמץ את המלצת שירות המבחן, תוך הארכת עונש המאסר המותנה והטלת צו שירות לתועלת הציבור. לחילופין, טען הסנגור כי במידה וביהמ"ש לא יקבל את עתירת המערערת הנ"ל, הוא מתבקש להורות על העמדת עונש המאסר בפועל, על שלושה חודשים. עוד טען הסנגור, כי טעה בימ"ש קמא כאשר הטיל על המערערת עונש מאסר מותנה ארוך בן 15 חודשים לבל תעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה. לכן, ביהמ"ש הזה מתבקש לקצר את עונש המאסר המותנה הנ"ל. עונש מאסר מותנה ארוך עלול ליצור סיטואציה קשה ותעמיד בית משפט בפני הדילמה של הפעלת המאסר המותנה בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה ולו תהיה נהיגה רגעית. הסנגור הפנה בעניין זה לרע"פ 5798/00, 6115/00 סעיד נ' מדינת ישראל, פד"י נה(3) 1 וע"פ 229/78 סעדיה נ' מדינת ישראל, פד"י לב(3) עמ' 256, שם נאמר: "הקושי הוא כאמור בהפעלת המאסר על תנאי שלכל הדעות יהווה החמרה שאליה לא התכוון השופט המלומד. מן הראוי להדגיש זאת שוב ושוב, כי בתי- המשפט לא תמיד מטילים עונש מאסר על תנאי בשומרם על הפרופורציה המתאימה בקשר לתקופת המאסר על תנאי וקובעים אותה ללא יחס סביר למהות העבירה". על יסוד האמור לעיל, סבור הסנגור המלומד כי נסיבות העניין מצדיקות קבלת הערעור וצמצום תקופת המאסר המותנה הנ"ל. העונש המותנה שהוטל ע"י בימ"ש קמא אינו ראוי ואינו מידתי ובעניין זה הוא הפנה, גם, לפסה"ד בע"פ 608/07 פלוני נ' מדינת ישראל, (2007). עוד סבורה המערערת כי בימ"ש קמא החמיר יתר על המידה איתה בעונש הפסילה, המדובר בפסילה ארוכה וממושכת. המערערת זקוקה לרישיון הנהיגה וכי מכלול העונשים שהוטלו עליה יש בהם כדי להצביע על חומרה יתרה, שפוגעת במערערת גם כלכלית, כי הרי היא תדרש לעבור את כל המבחנים הדרושים לשם קבלת רישיון הנהיגה, תהליך הכרוך בהוצאות כספיות ניכרות. המשיבה סבורה כי פסק הדין של בימ"ש קמא מנומק וכי העונש שהוטל על המערערת הוא עונש ראוי והולם את העבירות בהן הורשעה. העונש שהוטל על המערערת אינו חורג מרמת הענישה המקובלת. בנסיבות העניין, הוא צודק ומידתי. המשיבה סבורה כי אין להתערב, גם כן, בעונש המאסר המותנה ואין בו, גם אם הוא ארוך, כדי לכבול את ידיו של בית המשפט בעתיד. המדובר בטענה סתמית שאין לה כל יסוד ובסיס. מה גם, שכוונת בימ"ש קמא ומטרתו הייתה, להרתיע בצורה אמיתית וממשית את המערערת. לטענת המשיבה לא התגבש כל הסדר טיעון בינה לבין המערערת וכי לא ניתן ללמוד על קיומו של הסדר שכזה מהמסמך נ/1. בהמשך למשפט המתייחס לתסקיר שירות המבחן הכתוב בנ/1 ואשר עליו הסתמך הסנגור, קיים רישום שממנו ניתן ללמוד כי המשיבה תטען למאסר מעבר לעבודות השירות, דברים אלה לא עולים בקנה אחד עם קיומו של הסדר. המשיבה הסכימה להגשת תסקיר של שירות המבחן, אך לא הסכימה לאימוץ ההמלצות של שירות המבחן באופן אוטומטי. הדברים נרשמו בנ/1 שהינו מסמך פנימי, חרף זאת הסכימה המשיבה למסור עותק ממנו לב"כ המערערת. המסמך הוצג בבימ"ש קמא ובסופו של יום טען ב"כ המשיבה, באופן חופשי וביקש להטיל על המערערת עונש מאסר בפועל. עוד ציינה המשיבה כי גם כאשר נכנס לתמונה סנגור והחל לייצג את המערערת הוא נשאל באם המערערת מבקשת לחזור בה מההודאה ותשובתו הייתה שלילית. הסנגור נשאל ע"י בימ"ש קמא באם "הודאת הנאשמת נעשתה במסגרת של הסדר טיעון ותשובתו הייתה אני יודע שככה היא סברה" (ראה פרוט' ישיבה מיום 01.07.07). המשיבה הוסיפה וטענה כי משנה חומרה יש בהתנהגות המערערת כאשר מצד אחד היא הפקידה את הרישיון ומצד שני היא המשיכה לנהוג, חרף פסילתה מלנהוג והפקדת הרישיון על ידה. המשיבה סבורה שאין מקום להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא. העונש אינו חמור כלל ועיקר, הן ביחס לעונש המאסר הכולל והן ביחס לעונש הפסילה שהוטל על המערערת. ב"כ המשיבה הציג אסופה של פסקי דין והפנה אליה ואשר ממנה ניתן ללמוד על דרך ההיקש, כי העונש שהוטל על המערערת הינו עונש סביר, ראוי והולם, לטעמו. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בפסק דינו של בימ"ש קמא ושמעתי את טענות הצדדים, ניתן לומר כי התנהגות והתנהלות המערערת לא הייתה ראויה כלל וכלל, בלשון המעטה. יש בהתנהלותה ביטוי לזילות אכיפת החוק. אין להרשות מצב שבו אדם מפקיד את רישיונו עת נפסל מלנהוג ולאחר מכן הוא ימשיך לנהוג, כאילו דבר לא נעשה. נורמות התנהגות מעין אלו, יש בהן כדי לחתור תחת אשויות אכיפת החוק. המדובר במערערת ילידת 1952, בוגרת והיה ניתן לצפות ממנה התנהלות בצורה אחרת, התנהלות שקולה ונכונה, יהיו נסיבותיה אשר יהיו. גם אם מחלת האם חייבה אותה להגיע אליה באופן מיידי, היה עליה לעשות זאת בדרך אחרת ולא כפי שנהגה. בעניין זה קיימים אמצעים רבים שיכלה המערערת לעשות בהם שימוש. המערערת נכשלה באופן קשה עת נהגה אחרי זמן קצר מפסילתה ומהפקדת רשיונה. חומרה נוספת ניתן למצוא בהתנהלותה של המערערת, בעובדה שנהגה ברכב לאחר שנפסלה מלקבל ולהחזיק רישיון נהיגה ואף הוטל עליה עונש מאסר מותנה. מתברר כי כל העונשים האלה לא הרתיעו אותה והיא המשיכה, כאילו עולם כמנהגו נוהג. בטרם אמשיך לדון בשאלת חומרת העונש, אני סבור כי מן הראוי לבחון את טענת המערערת ביחס לקיומו של הסדר טיעון. טענה זו מתבססת על המסמך נ/1 שהוגש לבימ"ש קמא. המדובר בסיכום פגישה שהתקיימה ביום 18.02.06 בין המערערת לבין נציג המשיבה. סיכום זה נרשם ע"י נציג המשיבה והעתק ממנו נמסר למערערת. מסיכום זה עולה כי המערערת "הבהירה..." לנציג המשיבה "את מצבה..." ואותו נציג הציע "...לה לשקול לבקש מבית המשפט תסקיר ש. מבחן טרם גזר הדין". "בהמשכו של המסמך נרשם כי: "באם בית משפט יעתר לתסקיר ש. מבחן, נשאיר לשק"ד עמדתנו, תהיה בהתאם לתסקיר". במסמך הנ"ל נ/1 נרשם בהמשך: "וכאמור נטען לענישה מעבר לעבודות שירות שאר הפרמטרים לשיקול דעת". מהמסמך נ/1 עולה גם כי ביום 22.03.06 רשם נציג המשיבה כי "באם סיכום זה לא יתקבל על ידי הנאשמת או בא כוחה, יהיו טיעונים חופשיים לעונש". יש לציין כי ביום 12.03.06 התקיימה הקראה אליה התייצבה המערערת וביקשה דחיית הדיון כדי לשכור את שירותיו של עורך דין. התקיימו מס' ישיבות אליהן לא התייצבה המערערת, אך בישיבה מיום 10.09.06 התייצבה שוב וביקשה דחייה נוספת כדי לאפשר לה לבוא בדברים עם נציג המשיבה. המערערת הודתה בעובדות כתב האישום ביום 12.09.06 בפני כב' השופטת ו. טויסטר ובאותו מעמד הורה ביהמ"ש על הגשת תסקיר של שירות המבחן. כאן המקום לציין כי מקריאת המסמך נ/1 ניתן להסיק באופן חד משמעי כי עם המערערת לא נעשה כל הסדר טיעון. הדברים כתובים בצורה מפורטת וברורה. נציג המשיבה, אשר נפגש עם המערערת נהג נכונה כאשר רשם בתרשומת הפנימית את תוכן השיחה בפגישה זו. מהרישום ניתן לראות כי הוא הציע למערערת לבקש מבית המשפט להורות על הגשת תסקיר שירות מבחן בעניינה עובר למתן גזר הדין ואכן כך היה בבית משפט קמא. באשר לפיסקה האומרת כי "באם בית המשפט יעתר לתסקיר שירות המבחן, נשאיר לשיקול דעת עמדתנו תהיה בהתאם לתסקיר וכאמור ניתן להענישה מעבר לעבודות שירות. שאר הפרטרים לשיקול דעת". רישום זה נערך ביום 18.2.06 ובהמשך קיים רישום שנערך ביום 22.3.06 ממנו עולה כי "באם סיכום זה לא יתקבל על ידי הנאשמת וב"כ יהיו טיעונים חופשיים לעונש". כאמור, בהמשך עו"ד ייצג את המערערת בבית משפט קמא ומטיעוניו כעולה מהפרוטוקול, ניתן להתרשם כי הוא זנח את הטענה של קיום הסדר טיעון כאשר בית משפט קמא שאל אותו באם המערערת מבקשת לחזור בה מההודאה (ראה טיעוניו בעמ' 18 לפרוטוקול וכן שורות 14-15). על כן, ברי הוא שאין ולא היה בסיס להנחת המערערת שבינה ובין המשיבה התגבש הסדר טיעון. המערערת הלינה על כך שבמסגרת הטיעון לעונש הוגש על ידי המשיבה כתב אישום שסומן ת/2 ובצדק. המדובר בכתב אישום שבגינו המערערת לא הורשעה ותוכנו אינו נוגע לעבירה שיוחסה לה בתיק זה. מעיון בפסק דינו של בית משפט קמא ניתן לראות שכתב האישום ת/2 לא קיבל כל ביטוי בגזר הדין. נראה לי כי בית משפט קמא לא נתן לו כל משקל. אין ספק שהיה ראוי שמסמך כזה לא יוגש לבית המשפט ואם ביקשו להגישו היה נכון לדחות את הבקשה ולהחזירו למשיבה, בעיקר משום שהגשתו נעשתה עת שהמבקשת לא היתה מיוצגת. הדיון בעניינה של המערערת הועבר לכב' השופטת ר. חוזה (ס. נשיא) ביום 03.12.06, זאת משום שנבצר מכב' השופטת ו. טויסטר מלהמשיך ולדון בתיק זה, עקב פרישתה. למרות שהעונשים שהוטלו על המערערת סבירים והולמים הן את העבירות והן את הנסיבות, נראה לי כי בהתחשב בנסיבות השונות והמיוחדות של המערערת, יש מקום להפחית מעונש המאסר בפועל במידת מה וכן מתקופת המאסר המותנה. לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים ובהתחשב בנסיבות המיוחדות של המערערת, גילה, הודאתה בפתח ההליך ונסיבותיה האישיות, נראה לי כי יהיה זה צודק והולם לקבל את הערעור ככל שהוא נוגע לעונש המאסר שהושת עליה, בהתחשב במכלול העונשים שהוטלו עליה, נראה לי כי יש להורות על הפעלת העונש המותנה בן שלושת החודשים בחלקו באופן חופף ובחלקו האחר במצטבר. אני בדעה כי יש להורות על חפיפה של מחצית העונש וצבירת המחצית השניה של העונש המופעל לעונש שהוטל כך שיהיה על המערערת לרצות 4.5 חודשי מאסר בפועל בעבודות שירות ובהתאם לקביעת בית משפט קמא. בהתחשב בכל הנתונים שהובאו בפני ביהמ"ש ובין השאר לפסיקה אליה הפנה ב"כ המערערת כמפורט לעיל, אני מחליט להעמיד את עונש המאסר המותנה על 8 חודשי מאסר כשהתנאי יהיה בהתאם לקביעת בימ"ש קמא. יתר העונשים שהוטלו על המערערת נראים לי סבירים והולמים ואין כל הצדקה להתערב בהם. התשלום הראשון של הקנס יהיה ביום 10.03.08 ויתר התשלומים בהתאם להחלטת בימ"ש קמא, במידה ולא שולם. בהתאם לאמור לעיל הערעור התקבל באופן חלקי וכמפורט לעיל. הואיל והמועד להתחלת ריצוי העונש במסגרת עבודות שירות חלף, הממונה מתבקש לקבוע מועד חדש לתחילת ריצוי העונש. על כן, יש להעביר לממונה עותק מפסק דין זה. הודעת הממונה על תחילת ריצוי העונש תוגש לביהמ"ש עד ליום 07.03.08. משפט תעבורהמאסר על תנאימאסרנהיגה בשלילה