הוכחת נהיגה בשכרות

אדם נמצא יושב ברכבו בכסא הנהג בשולי הכביש כשראשו שעון על ההגה, מפיו נודף ריח חזק של אלכוהול ובדיקת הדם העלתה שרמת האלכוהול בדמו היא פי 5 מהמותר. השאלה היחידה שעומדת בפני בערעור הנה, האם הוכח שהנאשם נהג ברכב בזמן שהיה שיכור פסק דין א. כללי לפניי ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחדרה (להלן: "בימ"ש קמא"). פסק הדין ניתן ביום 7/1/08 על ידי כב' השופט א. גופמן בתיק תד 1223/04. אדם נמצא יושב ברכבו בכסא הנהג בשולי הכביש כשראשו שעון על ההגה, מפיו נודף ריח חזק של אלכוהול ובדיקת הדם העלתה שרמת האלכוהול בדמו היא פי 5 מהמותר. השאלה היחידה שעומדת בפני בערעור הנה, האם הוכח שהנאשם נהג ברכב בזמן שהיה שיכור ב. עיקר פסק דינו של בימ"ש קמא בימ"ש קמא הרשיע את המערער בתום ניהול ההוכחות בנהיגה בשכרות עבירה בניגוד לסעיף 62 (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961, בעוד זיכה אותו מהעבירות האחרות שיוחסו לו בכתב האישום שעיקרן נהיגה ברשלנות וגרימת תאונה. האירוע שעמד בבסיס כתב האישום התרחש ביום 19/10/03 בשעה 23:55 בכביש 652. בכתב האישום נטען שהמערער נהג ברכב ועקב שכרותו ירד לשוליים וגרם לתאונה שכתוצאה ממנה נחבל המערער ונגרם נזק לרכב. כאמור, בימ"ש קמא זיכה את המערער מהעבירות של נהיגה ברשלנות וגרימת חבלה גופנית ונזק לרכוש וקבע שהתביעה לא הוכיחה שהיתה תאונה או שהנזק הקל שנמצא ברכב ושהתבטא בשפשופים נגרם כתוצאה מאותו אירוע. כמו כן, קבע בימ"ש קמא שלא הוכח שהמערער נחבל באירוע זה. באשר לנהיגה בשכרות, הגיע בימ"ש קמא למסקנה שהמערער אכן נהג במצב שכרות, וזאת על אף שאין ראיה ישירה. את הרשעתו בעניין זה ביסס בימ"ש קמא על הראיות הנסיבתיות הבאות: ראשית, המצאות המערער בשעה 24:30 בלילה רדום לבדו במושב הנהג כשחזית הרכב בתוך השיחים כשהוא שיכור. שנית, אי המצאות משקאות משכרים ברכב והודאתו של המערער שבאותו ערב הוא היה באירוע של מעבידו ובאירוע שתה משקאות משכרים. שלישית, עדות המערער לפיה בהגיעו לאירוע הוא החנה את רכבו בחנייה בין שני רכבים אחרים, דבר שאינו מתיישב עם המקום בו נמצא הרכב. רביעית, המערער לא נתן כל הסבר איך הגיע למקום בו הוא נמצא. לאור הראיות הנסיבתיות הללו, קבע בימ"ש קמא שהוכח מעל לכל ספק סביר שהמערער נהג את רכבו כשהוא שיכור. בסופו של יום גזר בימ"ש קמא על המערער את העונשים הבאים: קנס על סך 2,500 ₪ שישולם בתשלומים, שישה חודשי מאסר על תנאי כפי שפורט בגזר הדין, פסילה בפועל למשך 30 חודשים ופסילה על תנאי למשך 12 חודשים. ג. טענות הצדדים בערעור טענתו המרכזית של המערער הנה שקיים ספק סביר בשאלה האם הוכח שנהג כשהוא שיכור ומשכך יש להורות על זיכויו. לטענת המערער אין די בראיות הנסיבתיות עליהן הצביע בימ"ש קמא בכדי להוכיח את אשמתו וכי ראיות אלו אינן מביאות למסקנה מרשיעה אחת ויחידה וכי תתכן התרחשות אחרת. לפי ההתרחשות האחרת, אחרי האירוע המערער לא הזיז את רכבו כלל ועיקר אלא פשוט נכנס לרכב ונרדם שם. לטענת המערער התביעה לא הוכיחה היכן התקיים האירוע בו השתתף באותו ערב ומה המרחק בינו לבין המקום בו נמצא רכבו. כמו כן, העובדה שלא נמצאו רכבים שחונים ליד רכבו של המערער יכולה להיות מוסברת בכך שהרכבים כבר נסעו ואינה מלמדת בהכרח שהמערער נסע ברכבו מרחק מה. עוד טוען המערער, שייתכן שהאנשים נוהגים לחנות בשולי הכביש, על אף שיש מקום חנייה במקום האירוע שבו השתתף. מכאן שהאפשרות לפיה המערער הגיע לאירוע, שתה ובסיומו חזר לרכבו החונה והחליט לישון בו, אינה משוללת יסוד לאור העובדה שייתכן ומקום האירוע והמקום בו נמצא רכבו של המערער, קרובים זה לזה. ממשיך וטוען המערער, שהיות ועסקנין בהרשעה על סמך ראיות נסיבתיות, שמקימות אפשרות סבירה אחרת שאינה מרשיעה ואף אם מדובר בהסבר היפותטי, על ביהמ"ש להורות על זיכויו ובעניין זה הפנה המערער לפסיקה. לטענת המערער הוא העיד בבימ"ש מספר שנים אחרי האירוע וכי אין זו מחובתו להוכיח את מה שהחסירה המשטרה בחקירתה והכוונה למקום בו התקיים האירוע. כמו כן המערער הפנה למחדל חקירה שהתבטא בכך שהשוטרים לא בדקו האם מנוע הרכב של המערער חם או קר, דבר שיכל לעזור למערער בהגנתו. המשיבה מצדה ביקשה לדחות את הערעור, לטענתה המסקנה אליה הגיע בימ"ש קמא הנה המסקנה הסבירה והבלעדית בנסיבות המקרה דנן. היא ציינה שהנאשם לא זכר האם הוא נהג באותו ערב, הוא נמנע מלהביא ראיות שיכלו להביא לזיכויו כגון חבר שהיה איתו באירוע ולציין מקום האירוע. עוד נטען כי המקום בו נמצא רכב המערער אינו מהווה חניה, דבר שעומד בסתירה לדברי המערער עצמו שבהגיעו לאירוע החנה את הרכב בחניה בין שני רכבים וברי שהעמדת רכב בשולי הכביש בתוך שיחים אינו עונה להגדרת חניה, ובעניין זה הפנתה לעדויות השוטרים שמתארות את מיקום ומאפייני המקום בו נמצא רכב המערער. ד. דיון והכרעה מסקנתו של בימ"ש קמא התבססה על מספר ראיות נסיבתיות שלדעתי יש בהן בכדי לבנות את הפסיפס הראיתי שבכוחו להביא למסקנה סבירה אחת ויחידה ולפיה המערער נהג כשהוא שיכור. תחילה אתייחס לכללים שנקבעו בהלכה בעניין התנאים להרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות, ולאחר מכן איישם כללים אלו על המקרה דנן ואבחן האם מסקנתו של בימ"ש קמא עולה בקנה אחד עם ההלכה. לבסוף אבחן את טענות המערער בעניין מחדלי החקירה ובנפקותם האפשרית על ההכרעה. ההרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות בהליך הפלילי אפשרית ומקובלת. הפסיקה קבעה שיש לבחון את כל אחת מהראיות הנסיבתיות לחוד ואת הצטברותן ביחד ולבדוק האם ממארג הראיות, עולה שהמסקנה ההגיונית, הסבירה והיחידה הנה המסקנה המרשיעה או שמא קיימת אפשרות סבירה אחרת בין אם היא נובעת מגרסת הנאשם ובין אם לאו ושיש בה בכדי להוביל לזיכוי הנאשם. בע"פ 6371/05 וגנר נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (2006) נאמר: "... בהסיקו מסקנות מרשיעות מראיות נסיבתיות, על בית המשפט לבחון אותן ראיות בזהירות מופלגת על פי שיקולי היגיון, שכל ישר וניסיון חיים (למשל, " 5928/99 גלרסון נ' מדינת ישראל, פסקה 6, מפי השופט א' א' לוי). מסקנה מרשיעה צריכה להיות המסקנה ההגיונית האחת והיחידה שאין בלתה (למשל, " 2436/03 ניסים נ' מדינת ישראל, פסקה 9, מפי השופטת פרוקצ'יה; וראו ההפניות שם), כאשר היא נבחנת על רקע מכלול הראיות הנסיבתיות, ולא על רקע כל ראיה בפני עצמה (ראו, למשל, 2624/03 עמרם נ' מדינת ישראל, פסקה 6, מפי השופט לוי; ראו גם ההפניות שם). ניתן לחלק את הליך הסקת המסקנות מראיות נסיבתיות לשלושה שלבים: תחילה, בחינת כל ראיה בפני עצמה; אחר כך, את מארג הראיות בכללותו; ולבסוף, אם מארג הראיות מביא למסקנה מפלילה, יש לבחון את גרסתו של הנאשם ואת כוחה המשכנע - האם בכוחה להציע הסבר חלופי למארג הראיות הנסיבתיות הקושרות אותו לעבירה (ראו " 5928/99 ", 6, " 9372/03 ' , " (1) 745, בעמ' 753-754, מפי השופטת פרוקצ'יה). עם זאת, גם כאשר אין בידי הנאשם הסבר המתיישב עם חפותו, על בית המשפט לבחון אף מיוזמתו שלו תרחישים תמימים כאלה, אפילו אין הם מתיישבים עם טענות ההגנה, אם כי אין די באפשרות דמיונית ויוצאת דופן כדי להביא לזיכוי (ראו " 1888/02 ' , " (5) 221, בעמ' 228, מפי השופט גרוניס)." עוד נאמר בע"פ 993/00 אורי שלמה נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 239 כי: "...על בית המשפט לשקול את מארג הראיות המצביע לכיוון קיומה של העובדה המפלילה, לעומת הסבריו של הנאשם והסברים היפותטיים סבירים אחרים. אם ממכלול הראיות האפשרות להסיק קיום עובדה שאין בה אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומה של העובדה שיש בה אשמת הנאשם - הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה בוודאות הדרושה במשפט הפלילי" (השופטת דורנר בע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל [36], בעמ' 570)." יחד עם זאת, אין די באפשרות דמיונית ותיאורטית שאינה נסמכת על שום בדל של ראיה ועל בסיס עובדתי רעוע. במקרה שלנו הנאשם יכל להוכיח בקלות רבה את הגרסה או האפשרות המזכה והוא נמנע מכך באופן מופגן ובלתי מוסבר, דבר שהופך את האפשרות התיאורטית לבלתי סבירה והגיונית. לכך יש להוסיף את העובדה שהאפשרות המזכה סותרת את דברי הנאשם בעצמו. אסביר את דבריי. לדעתי החוליות העובדתיות החסרות בענייננו הנן: מה המרחק בין המקום שבו נמצא המערער כשהוא רדום ברכבו לבין מקום האירוע אליו הוזמן ע"י מעבידו ובו השתתף באותו ערב והשנייה, האם המקום בו נמצא המערער מהווה חניה טבעית לבאי האולם בו התקיים האירוע המערער לא יכל לתת תשובות על שתי השאלות הללו כלל ועיקר, על אף שהדבר היה בשליטתו. טענתו של המערער שהוא לא נשאל על כך בחקירתו במשטרה משוללת כל יסוד, שכן כבר בפתח חקירתו (ת/10, שורות 9-8) מסר המערער את הדברים הבאים: "... היתי מוזמן לארוע בבנימינה אני לא יודע איפה בדיוק..." מכאן שגרסתו וטענתו המזכה שהוא חזר מהמקום בו התקיים האירוע ברגל התיישב ברכב ונרדם שם, אינה יכולה להיות סבירה ואינה מתיישבת עם השכל הישר, שכן אם מקום האירוע היה קרוב כל כך למקום בו נמצא המערער, מה היה פשוט שהנאשם יזכיר את שם המקום במשטרה ויצביע עליו באותו מעמד ומשלא עשה כן, היה עליו לעשות זאת בביהמ"ש. מדובר במקום ציבורי, מכאן שהמידע פשוט להשגה וקל לבירור ע"י פניה למזמינו - מעבידו שאף היה עליו להזמינו ולהזמין את חברו כעדי הגנה מטעמו ובעניין זה הוא לא הזמינו ולכן יש להחיל עליו את ההלכה בסוגיה של הימנעות מהזמנת עד - ראה ע"פ 483/88 עזריאל נ' מדינת ישראל, (1994) "הלכה היא מלפנינו כי הימנעות מהזמנת עדי הגנה, שעל פי ההגיון והשכל הישר עדותם היה בה כדי לתרום לגלוי האמת, יוצרת הנחה כי דבריהם עלולים לפעול לרעת הנאשם ולחזק את הגירסה המפלילה שמציגה התביעה (ראה ע"פ 437/82 סלומון אבו נ' מ"י, פ"ד לז(2) 85בעמ' 8-97)." עוד יש לציין וכפי שטענה ב"כ המאשימה שהמערער ציין בהודעתו במשטרה שהוא החנה את רכבו בחניה "...האוטו שלי היה בין שתי מכוניות בחניה אם הייתי נוסע הייתי פוגע באוטו שבחניה.". (ת/10, עמ' 2 , שורות 33 - 32). ברי שמטבע הדברים שולי הכביש אינם עונים להגדרת חניה, וגם אם כן, היה על המערער להראות ששולי הכביש מהווים מקום חניה מקובל לבאי המקום בו התקיים האירוע, אחרת המצאות רכבו בשולי הכביש מחייבת את המסקנה שהוא אכן נהג ברכבו בקטע שבין המקום שבו התקיים האירוע לבין המקום בו עצר את רכבו, שכן יש לזכור שהוא נמצא במושב הנהג וכי ברכב לא נמצאו משקאות משכרים כלשהם. לאור האמור לעיל, גם אני בדומה לבימ"ש קמא שוכנעתי שהאפשרות הסבירה וההגיונית היחידה הנה שהמערער נהג ברכב תחת השפעת משקה משכר. זאת ועוד, טענת המערער למחדלי חקירה, דינה להידחות, שכן גם אם בדיקת המנוע הייתה מתבצעת לא בטוח שהדבר יכל לעזור למערער, מכיוון שלא ידוע מתי המערער העמיד את רכבו או התניעו בעומדו במקום מבלי לנסוע, מה גם שהמנוע יכל להתקרר. בעניין מחדלי חקירה והנזק הראייתי, השאלה שעל ביהמ"ש לשאול את עצמו הנה: "...האם הראיות שהובאו בפניו די בהן לצורך הוכחת אשמתו של נאשם מעבר לספק סביר, בהבדל מהשאלה האם היו ראיות אחרות, נוספות, טובות יותר שניתן היה להביאן. שיטת המשפט שלנו אינה דורשת את הראיה המכסימלית, אלא את הרמת נטל השכנוע." ע"פ 9908/04 נסר אלדין נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (2006). בענייננו, יש בראיות שהוצגו, די והותר בכדי להוכיח את אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר. לאור כל האמור לעיל אני מחליט לדחות את הערעור על הכרעת הדין, ומכיוון שלא הוגש ערעור על חומרת העונש, הרי שהעונש שהוטל בבימ"ש קמא יישאר על כנו. עיכוב הביצוע שניתן בב"ש 1563/08 מתבטל בזה. התשלום הראשון של הקנס שהוטל על המערער בבימ"ש קמא יהיה ביום 10/4/08 ויתר התשלומים יהיו בכל 10 לכל חודש שלאחריו. משפט תעבורהשכרות