כל פי כתב האישום נגד נהג - בהגיעו לצומת נהג ברשלנות עת נכנס לצומת במהירות מופרזת כשהאור בכיוון נסיעתו היה אדום תוך כדי חציית קו העצירה והתנגש במונית שנכנסה לצומת באור ירוק משמאל לכיוון נסיעת הנהג. כתוצאה מהתאונה נחבל נהג המונית וכלי הרכב המעורבים ניזוקו. הנהג עזב את המקום, עבר צומת נוספת באור אדום וניידת שרדפה אחריו הצליחה לעצרו בתחנת הדלק בצומת פת לאחר שניידת אחרת חסמה את דרכו. באותן נסיבות נהג כשהוא שיכור, ועזב את מקום התאונה מבלי למסור פרטיו למעורב. להלן פסק דין בערעור בנושא בריחה ממקום תאונה: פסק דין 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א. טננבוים) בתיק ת"ד 2956/04 מיום 21.6.05. המערער הורשע, לאחר קיום הוכחות, בביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, קרי: רשלנות, אור אדום, גרימת נזק, שכרות, אי-מסירת פרטים ומהירות בלתי סבירה. בית המשפט קמא השית על המערער את העונשים הבאים: חודש אחד מאסר בפועל; חודש אחד מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; 3 שנים פסילת רישיון הנהיגה בפועל; וכן קנס כספי בסך 3,000 ₪. 2. על פי כתב האישום, ביום 5.12.03, בסמוך לשעה 4:30, נהג המערער ברחוב משה ברעם בירושלים מכיוון דרך חברון לכיוון הצומת עם רחוב האומן, כאשר בצומת קיימת מערכת רמזור תקינה. בהגיעו לצומת נהג המערער ברשלנות עת נכנס לצומת במהירות מופרזת כשהאור בכיוון נסיעתו היה אדום תוך כדי חציית קו העצירה והתנגש במונית שנכנסה לצומת באור ירוק משמאל לכיוון נסיעת המערער. כתוצאה מהתאונה נחבל נהג המונית וכלי הרכב המעורבים ניזוקו. המערער עזב את המקום, עבר צומת נוספת באור אדום וניידת שרדפה אחריו הצליחה לעצרו בתחנת הדלק בצומת פת לאחר שניידת אחרת חסמה את דרכו. באותן נסיבות נהג המערער כשהוא שיכור, ועזב את מקום התאונה מבלי למסור פרטיו למעורב. טענות הצדדים 3. באשר לערעור על הכרעת הדין, טען בא כוח המערער, שלא היה מקום להרשיע את מרשו בעבירות המיוחסות לו. הוא נימק זאת באלה: לא הוכח מהי המהירות המרבית המותרת במקום; המערער נכנס לצומת באור צהוב כי חשש שלא יכול לבלום את רכבו בקו הצומת, ובדיעבד הסתבר לו כי השתפשף במונית; הוא לא נמלט מהמקום אלא המשיך בנסיעה רגילה משום שהעריך שלא פגע במונית; הוא גם לא חצה את הרמזור השני באור אדום, ולא התקיים מרדף משטרתי אחריו; בנוסף, המערער לא היה שיכור, או שלא הוכח שהיה שיכור; הוא הכחיש גם את העובדה שנהג המונית נחבל. לעניין העונש נטען, כי מדובר בעונש חמור ביותר, בעיקר בכל הנוגע לעונש המאסר בפועל. לדידו של הסנגור, מדובר בחבלה קלה ולא משמעותית, נזקי התאונה קלים ביותר, וכמות האלכוהול שנמצאה בדמו של המערער קטנה ומעט מעל המותר. הוא הוסיף שניתן לראות כנסיבה מקלה את העובדה שבדיקת הדם היתה פסולה מעיקרה ולא ניתן לבסס עליה ממצא מרשיע. לבסוף טען, כי מצבו הכלכלי של המערער איננו טוב כך שתשלום הקנס הגבוה יפגע בו באופן קשה. 4. בא כוח המשיבה מתנגד לערעור בכללותו ומבקש שלא להתערב בפסק הדין. לדבריו, בית המשפט קמא התייחס בצורה מפורטת לכל הטענות של הסנגור והשיב עליהן בצורה ממצה ומלאה. באשר לעונש, מדובר בעבירה חמורה, ולדידו בית המשפט קמא הקל עם המערער בהשיתו עונש פסילה של שנה אחת בלבד מעל המינימום הקבוע בחוק. הוא הדגיש כי מעשיו של המערער היו קשים ומסוכנים. דיון 5. הערעור הנוגע לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא: אכן צודק בא כוח המשיבה בטענתו שהכרעת הדין התייחסה לכל טענה וטענה אשר העלה הסנגור בבית המשפט קמא וחזר עליה בערעור. המדובר בהתייחסות עניינית תוך הסתמכות על הראיות שהיו בפניו. הכרעת הדין מפורטת ומסודרת ולא מצאתי כל נימוק להתערב בה. הערעור שבפנינו רובו ככולו מופנה כנגד קביעות עובדתיות, שבית המשפט לערעור לא ימהר להתערב בהן מבלי שיהיו נימוקים כבדי משקל אשר יחייבו זאת. וכאלה לא מצאתי בערעור דנן. על אף שהדברים ידועים, ראוי להדגיש כי אין תפקידה של ערכאת הערעור לשקול את הראיות מחדש ולכתוב הכרעת דין חדשה על סמך אותו חומר ראיות: "... ערכאת הערעור אינה במה ל'דיון חוזר', אלא - 'כור מבחן' לפסק הדין" (י' קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק שלישי, תשס"ג) 1396, המצטט מתוך ע"פ 125/50 יעקובוביץ' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו(1) 514, 520 (1952)). 6. בדיקת השכרות, תוצאותיה ונפקותה: בא כוח המערער העלה גם טענות משפטיות הנוגעות לפגמים אשר נפלו בבדיקת השכרות ובאופן בו הוכחה שכרותו של המערער. כבר עתה יצוין כי טענות אלו דינן להידחות אף הן. בהקשר זה ראוי להפנות הן לע"פ 1641/04 לוין נ' מדינת ישראל, (2004) (להלן: עניין לוין), שבא כוח המערער ביקש להסתמך עליו בטענותיו כי דין תוצאות בדיקת השכרות להיפסל, והן לפסק דיני ב-ע"פ 9472/05 קפצינסקי נ' מדינת ישראל, (2005). שני פסקי הדין מעלים שאלות דומות לאלו אשר בא כוח המערער מבקש לעורר כאן. ראשית יש להזכיר, כי בעניין לוין נקבע כי עת נחקק בשנת 1996 חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק החיפוש), חלף מן העולם ההסדר לבדיקת שכרות הקבוע בדיני התעבורה, אך נותרות על כנן התקנות שאינן מהוות חלק מהסדר החיפוש (כגון: תקנה 169א לתקנות התעבורה בה מוגדרים "אלכוהול", "בדיקת מעבדה" ו"המידה הקבועה" לעניין ריכוז האלכוהול בדם; ותקנה 169ב המגדירה מיהו "שיכור"). בשני פסקי הדין, כבמקרה דנן, לא היה ספק שהאזהרה למערער, בטרם הסכים לבדיקת השכרות, ניתנה בהתאם להסדר הקודם שבתקנות התעבורה (תקנה 169ו, הקובעת כי הסירוב מהווה עבירה שעונש בצידה - מאסר שנה או קנס, ופסילה לשנתיים), אך לא להסדר שבחוק החיפוש (לפיו עבירה כגון דא משתכללת אך לאחר שבית המשפט נתן היתר לעריכת החיפוש, והיא יוחדה אך לעבירות מסוג פשע חמור, כאשר לגבי עבירות "רגילות" נקבעה סנקציה במישור הראייתי, והיא כי הסירוב יהווה חיזוק לראיות התביעה (סעיף 11(א) לחוק)). בנוסף לכך, הבקשה לעריכת הבדיקה הועלתה לאחר שהמערער היה מעורב בתאונת דרכים, ובשל ריח האלכוהול שנדף מפיו ומהרכב (ראו: עדותו של השוטר רס"ר אסף שזו, עמ' 17, ש' 7; וכן "טופס המאפיינים" ת/8 סעיף 4)). כלומר, במקרה זה נתקיימה הדרישה ל"עילת חיפוש", בעטייה בוצעה בדיקת השכרות למערער. אכן, צודק בא כוח המערער כי אין די בהסכמת המערער לחיפוש. חוק החיפוש מונה שורה של פעולות נלוות להבטחת הליך ראוי, ונראה כי חלקן לא התקיים במקרנו. ויודגש, כי כפי שהיה בפסקי הדין בעניין לוין וקפצינסקי, גם במקרה דנן פעלו השוטרים בטעות או בתום לב, לפי ההסדר שבתקנות התעבורה, שהרי מועד האירוע קדם למתן פסק הדין בעניין לוין הנ"ל, שהבהיר את הדין והסדיר את הסוגיה. יפים לענייננו הדברים שנאמרו שם: "... המחלוקת הנוכחית לא היתה באה לעולם לולא השקפתה המוטעית של המשיבה, לפיה גם לאחר חוק החיפוש המשיך לחול ההסדר אשר נקבע בדיני התעבורה לעניין בדיקת שכרות. מכאן, שאי-ההליכה בתלם שהתווה חוק החיפוש מאז שנת תשנ"ו, לא נבע מתוך כוונה נסתרת של החוקרים או רצונה של המשיבה להביא להפללתם של נהגים בדרך הקצרה, אלא מתוך פרשנות שגויה של הוראות החוק. אולם לא רק מסקנה זו עומדת לזכות המשיבה, אלא גם העובדה שבחינתם של הפגמים מלמדת שלא היו כרוכים בהם פגיעה בהגנת המערער או עיוות דין" (סעיף 12 לפסק דינו של כב' השופט לוי). לא למיותר לציין כי בעניין זה ראוי שהמשטרה תרענן את הכללים הנוגעים לבדיקת שכרות בקרב שוטרי התנועה, לאור הפסיקה האחרונה. באשר להלכת "פירות הבאושים של העץ המורעל" לה טוען הסנגור, יש לשוב ולהזכיר כי לבית המשפט שיקול הדעת להתחשב במהותו ובמשקלו של כל פגם ובנזק שנגרם לנאשם, ולאור זאת לקבוע את משקל הראייה אשר הושגה בדרך פסולה, ואם משקלה נשחק עד עפר. ודוק: גם אז מדובר יהא במשקל ולא קבילות (ראו: ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 793, 816 (1996); וכן סעיף 12 לפסק דינו של כב' השופט לוי בעניין לוין הנ"ל). מחומר הראיות אשר הונח בפני בית המשפט קמא עולה, כי אין לומר כי הפגמים אשר נפלו בבדיקת המערער היו כאלה אשר עלו כדי פגיעה בהגנת המערער או שגרמו לו לעיוות דין. היתה עילת חיפוש, ניתנה הסכמת המערער, הבדיקה בוצעה על ידי בעל מקצוע (אח או רופא) כדין, תוך הבטחה על כבוד המערער, פרטיותו ובריאותו. ולבסוף, באשר לטענת בא כוח המערער כי שגה בית המשפט קמא בהתעלמו מן העובדה שהמערער גילה שליטה גופנית מעל הממוצע לאדם רגיל שאינו שיכור (כפי שמעלה דו"ח מאפיינים ת/8), ובאמצו "פרשנות צרה ודווקנית הגורסת שאם נמצאה בגופו של אדם כמות אלכוהול מעל המותר, אפילו במעט מן המותר, די בכך כדי לקבוע שהיה שיכור..." (עמ' 7 להודעת הערעור). אין לי אלא לדחות טענה זו מכל וכל. הלכה היא, כי מי שנמצא בו ריכוז אלכוהול העולה על "המידה הקבועה" כהגדרתה בתקנה 169א, יראוהו כשיכור, גם אם אין סימנים אחרים המצביעים על שכרותו: "...הבדיקה המדעית היא, כמובן, מדויקת יותר מכל הסתמכות על התרשמות גרידא, אשר אליה יש לגשת בזהירות רבה, כי ייתכנו טעויות, אי-הבנות ואי-גילוי הטעם האמיתי להופעתו המעורערת של הנהג אותה שעה. בכל מקרה יש להעדיף, לכן, בדיקה מדעית על התרשמות גרידא" (ר"ע 666/86 עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 461, 468 (1986); וראו לעניין זה גם מאמרו של ד"ר א' סטולר "נהיגה בשכרות ובפיכחון - היבטים נוירולוגיים קליניים והיבטים טוקסיקולוגיים מעבדתיים" רפואה ומשפט 29 (2003), 120). מכאן, הפרשנות "הצרה והדווקנית", כלשונו של הסנגור, עולה בקנה אחד עם הוראות הדין, ולפיכך הקביעה לפיה המערער "שיכור" היה עת נהג, בדין יסודה. 7. הטענות הנוגעות למהירות בה נהג המערער: לבסוף, מצאתי לנכון להתייחס גם לטענת הסנגור הנוגעת להרשעת המערער בנהיגה במהירות מופרזת, או כלשון החוק, במהירות בלתי סבירה. הלה טען, כאמור, כי לא נשמעו ראיות לגבי המהירות המרבית המותרת במקום וכי הכביש במקום הנו דו מסלולי וככזה קיימת אפשרות שהמהירות המותרת במקום הנה 70 קמ"ש, המהירות בה נסע המערער (עליה אין כל חולק, היות שהמערער הודה בכך; ראו הודעתו ת/13, ש' 10-11). ראוי להבהיר כי יש להבחין בין נהיגה במהירות בלתי סבירה ובין נהיגה במהירות העולה על המהירות המרבית המותרת. לגבי האחרונה, ברי כי על התביעה הנטל להוכיח מהי המהירות המרבית המותרת במקום. לעומת זאת, באשר לשאלה מהי "מהירות סבירה", נקבע בפסיקה כי: "החובה לנהוג במהירות סבירה חובה היא הנלמדת מעצמה. כך מלמדת אותנו אף הוראת תקנה 51 לתקנות התעבורה: ... לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב... מהירות הנסיעה בכלי רכב חייבת להיות סבירה: לתאום את הנסיבות, את תנאי הדרך ואת התנועה בה. המהירות הסבירה אינה ניתנת לכימות מראש (להבדיל מן המהירות המירבית המותרת) ונגזרת היא, בין השאר, מתנאי השטח, מתנאי הראות, ממזג האוויר וכו'... סבירותה של המהירות בנסיבותיו של כל מקרה תיקבע, בין השאר, בשים לב לחובה המוטלת על נהג להאט את מהירותו..." [ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל תקדין, סעיף 33 (2003)]. לאור הדברים הללו, ולאור העדויות אשר נשמעו בפני בית המשפט קמא (לפיהן המערער נהג מהר, במהירות מופרזת, וכי הלה "השתולל" ו"טס"; ראו: סעיפים 18-20, עמ' 5-6 להכרעת הדין), הרי שבדין קבע בית המשפט קמא כי המערער לא נהג במהירות הסבירה בהתאם לתנאי הדרך. כאן ראוי להזכיר כי קיימת חובת זהירות מיוחדת עת מתקרב נהג לצומת, המחייבת אותו, בין היתר, להאט את מהירות נסיעתו: "כניסה לצומת מחייבת, לכל הדעות, ואפילו מבלי קשר לאמור בתקנות, זהירות מיוחדת ואין די בכך שהרמזור ירוק בכיוון נסיעתו של הנכנס לצומת..." (ע"פ (תל-אביב-יפו) 70212/99 בייליס נ' מדינת ישראל, תקדין מחוזי (1999)). יש לציין, כי הדברים נכונים ביתר שאת במקרנו, שכן בצמתים אור הרמזור בכיוון נסיעת המערער היה אדום. 8. לאור האמור עד כה, דין הערעור על ההרשעה להידחות. 9. הערעור כנגד גזר הדין: באשר לחומרת העונש, הרי שכל אחת מהעבירות בהן הורשע המערער חמורה כשלעצמה, וכאשר מחברים אותן יחדיו מצטיירת לפנינו תמונה יוצאת דופן בחומרתה, שבית המשפט קמא היטיב לתאר אותה עת אמר: "האמת הנה כי מדובר באחד המקרים החמורים ביותר מבחינת ההתנהגות שאותם שמע בית משפט זה" (עמ' 5, סעיף 26 לגזר הדין). קלות הראש והזלזול אשר הפגין המערער בשרשרת מעשיו מלמדים על כך שהמערער זלזל בכל המוסכמות והערכים שהחוק בא להגן עליהם. לנוכח אלה, נסיבותיו האישיות של המערער לא תוכלנה להושיע, והן תיסוגנה מפני האינטרס הציבורי שבענישה מחמירה בעבירות כגון דא. מה גם, שכפי שקבע בית המשפט קמא, הרי שנסיבותיו של המערער "מרמזות שיש דווקא להחמיר עמו", שכן המדובר בנהג צעיר, יליד 83', שרישיונו הוצא בשנת 2000 וכבר נצברו 9 הרשעות לחובתו, הכוללות גם נהיגה בלא זהירות אשר הביאה לתאונת דרכים. לסיכום, אף שכלל העונשים אשר הושתו על המערער הנם חמורים, לא מצאתי מקום להתערב בגזר הדין. סוף דבר 10. הערעור, על שתי חלופותיו, נדחה. משפט תעבורהתאונת דרכיםתאונת פגע וברח / הפקרה